ספרים   אודות מועדון קריאה   צור קשר  
מועדון קריאה של ספרים
מאז 2002
מועדון קריאה של ספרים
 
 
אחרי השיר הזה אני הולך
אחרי השיר הזה אני הולך

רומן אמריקאי
רומן אמריקאי, יהונתן גפן

יהונתן גפן

יהונתן גפן

יהונתן גפן נולד ב-22 לפברואר 1947 במושבה נהלל. בנם של ישראל ואביבה גפן, אח לנורית ולענת. גדל והתחנך בנהלל. התגייס לצבא בשנת 1965 לחיל הצנחנים, שם שירת תחת פיקודו של מתן וילנאי, ואף הפך לקצין. במהלך שירותו הצבאי. כשהיה בן 20, הגיע אליו הידיעה המרה על מות אימו, אביבה, שנטלה כמות גדולה של כדורים. למרות שיהונתן גפן טוען עד היום כי מדובר בהתאבדות, לדבר לא ניתן סימוכין רשמי.

בשנת 1969, לאחר שסיים את שירותו הצבאי, עבר יהונתן גפן להתגורר בתל-אביב. אז גם החל לפרסם משיריו תוך כדי שהוא נעזר בעצותיו והערותיו של המשורר נתן אלתרמן. כשהיה בן 23, ושהה בלונדון למטרת לימודים, פקדה את משפחתו טרגדיה נוספת כאשר אחותו נורית שמה קץ לחייה. גפן חזר לתל-אביב, וברבות הזמן הפך להיות חלק מחבורת "לול" המיתולוגית שכללה אנשי בוהמה כגון אורי זהר, אריק אינשטיין, שלום חנוך ונוספים. הזמר שלום חנוך היה מי שהכיר לו, באותה תקופה, את מי שעתידה להפוך לאישתו, נורית מקובר. יהונתן ונורית נישאו זמן קצר לאחר מכן ולהם שני ילדים משותפים - שירה ואביב.

בשנת 1972 החל יהונתן גפן, בנוסף לכתיבת שירים, גם לפרסם טור אישי ,שבועי, במוסף "סופשבוע" של עיתון "מעריב", ופזמונים לשירים שהולחנו והפכו לפופולאריים מאוד. בעקבות שיחה עם ידידו, הזמר אריק אינשטיין, החליט גפן להעלות בשנת 1974 מופע בידור מוסיקלי בשם "זה הכל בינתיים" (ביחד עם דני ליטאני). המופע זכה להצלחה גדולה מאוד, ובעקבותיו העלה יהונתן גפן במהלך השנים שבעה מופעים נוספים, ביניהם "מכתבים למערכת", "שיחות סלון", "דויד ויהונתן" ורבים נוספים. בהופעותיו שילב בין קטעים שדקלם ושירים שהלחינו וביצעו אומנים שונים.

במופעי הבידור הללו הרשה לעצמו יהונתן גפן לשלוח חצים סאטיריים חדים ועוקצניים כנגד החברה, הממשל והממסד. כמי שנטה לצד השמאלי של המפה הפוליטית, הוא יצא כנגד מדיניות הכיבוש בשטחים וכנגד התרבות ה"מיליטריסטית" שלטענתו שלטה בארץ. אמירותיו עוררו לא פעם שובל של אש ציבורית כנגדו, הן מצד אישי ציבור והן מצד אזרחים שטענו כי גפן "איננו יהודי" (על כך כתב את השיר "מיהו יהודי?"), שגררו אף איומים על חייו. "אני רואה לעצמי חובה לבקר ולכתוב על עוולות קטנות, אבל אני לא רואה עצמי כפותר אותן" טען באחד הראיונות עמו. ב-1982, עם פרוץ מלחמת לבנון, הצטרף יהונתן גפן (במילואים) לדיויד ברוזה ויהודה עדר בהופעות בפני חיילים בלבנון. באחת ההופעות בסיבוב זה הורד גפן מהבמה בשל אמירותיו. בשנת 1983 תרגם וכתב מבחר בלדות ופזמונים ספרדיים שהפכו מאוחר יותר לאלבום "האשה שאיתי" אותו הלחין ושר דיויד ברוזה, והפך ברבות השנים לאחד האלבומים המצליחים בארץ. את בקורתו על מלחמת לבנון חזר גפן לבטא ב-1984 במופע עם שלמה גרוניך "הווי ובידור".

ב- 1989 פרש יהונתן גפן מהופעות חיות ובחר להתמקד בעיקר בכתיבה. הוא פרסם רומנים נוספים שהצטרפו ל"שיני חלב", ביניהם "כורסת השיש", "בקשר לשושנים" (אסופה של סיפורים קצרים), "אשה יקרה" ו-"חומר טוב". גפן אף מוכר בזכות תרגומיו למחזות ("המיזנטרופ" של מולייר, "טירונות" של ניל סיימון ונוספים), מחזותיו שכתב ("קשר אייר", נומה עמק", קפריסין", פטרה" ואחרים) אך בעיקר בזכות היצירות שכתב לילדים. המפורסם מבין ספרי הילדים שכתב יהונתן גפן הוא הספר "הכבש השישה עשר" שהפך מאוחר יותר לאלבום מצליח עם לחניו של יוני רכטר ובביצועם של גידי גוב, יהודית רביץ ודיויד ברוזה. כיום ממשיך יהונתן גפן לכתוב ולפרסם טור אישי בעיתון "מעריב". בין השאר, במסגרת עבודתו בעיתון נשלח בשנת 1991 לשנה וחצי כדי לשמש כתב העיתון בלונדון (אז גם עסק בכתיבת הרומן "כורסת השיש") וב-1994 ככתב העיתון בניו-יורק.

גפן, כיום גרוש בפעם השניה (לאחר שהתגרש מנורית ונישא לאוה חדד, שילדה לו בת נוספת בשם נטאשה), מתגורר בתל-אביב ולוס אנג'לס לסירוגין וממשיך לכתוב ליצור ואף לעורר פרובוקציות (האחרונה מהן היה לאחר שפורסם הרומן "חומר טוב" בו תקף אישית את חבריו מימי חבורת "לול").

הועתק מאתר מעריצים בלתי רשמי של יהונתן גפן

הרצאות עם יהונתן גפן

 

אנה אנקוויסט
אנה אנקוויסט
רם אורן
רם אורן
שירי ארצי
שירי ארצי
בריאן הרברט וקווין אנדרסון
בריאן הרברט וקווין אנדרסון

כתבות על יהונתן גפן

למרות שקוראים לו "רומן אמריקאי" ועל אף שבסיס העלילה הוא ארצות הברית, הספר החדש של יהונתן גפן אינו עוסק באמריקה, אלא בישראל. זו אמנם אינה מוזכרת מפורשות ונקראת לאורכו "הארץ ההיא" (התעקשות שהופכת מרגיזה ודווקאית) אבל היא-היא נקודת האחיזה שמניעה את הספר כולו.

יהונתן גפן לא חוסך מהקורא: התהומות נפשיים ופיזיים שמיטל מגיע אליהם מתוארים בגרפיות לא נעימה. אף פחות נוחות מכך הן התקוות שהסופר יהונתן גפן שותל לאורך הספר, כאילו יש סיכוי עבור הגיבור שלו לחיים אחרים, תקוות שמתנפצות תמיד ומסתיימות שוב ושוב באותה דירה מוזנחת, עם אותם סמים, וכשאותם פושעים חובטים בו פעם נוספת. אלא שהמעמקים הללו אינם הטרגדיה האמיתית של גיבור הספר.

הטרגדיה של הישראליות היא שאי אפשר להתחמק ממנה, לפי גפן. לישראלים, מרוחקים ככל שיהיו, יש משיכה בלתי מוסברת לארצם. ישראל היא מה שאוכל את מיטל בדיוק באותה מידה שהיא הדבר שמפרה אותו. "הארץ קמה לתחייה" עבור מיטל, כפי שאביו מתעורר משיגעונו פתאום, אחרי מות האם.

אותה שמש שהבריחה מכאן את מיטלמן, ואולי גם את גפן, אינה אותו כדור צהוב שמתנוסס בשמיים, אלא הפשעים שעושים ישראל והישראלים בישראליות. הנזקים הבלתי הפיכים שנגרמים מדי יום לחושך המגונן שלנו, שהופכים את הנרטיב הלאומי לבלתי שמיש.

נאמן לסגנונו הצנוע, גפן אומר את שיש לו לומר בקוצר רוח, כמעט בגסות, ואינו מתפתה לאנלוגיות גדולות מדי. למרות זאת, ייתכן שהוא מסתיר השוואה בין מיטלמן לישראל: ישראל שהיא פרי זרע השואה, משוגעת ואגרסיבית, מאוהבת בעצמה אבל חולה במגפת השנאה העצמית, ש"סלחו לה בכל פעם מחדש", כפי שסלחו למיטלמן בהיותו נער פרא בחיפה על תעלוליו בגלל שיגעון הוריו הניצולים. כמו מיטלמן, המגלה בפחד שמסתתרים בו שני ילדים, מגלה יהונתן גפן שתי ישראל: האחת שקטה ורגישה, השנייה כועסת ואלימה.
וואלה

 

   

השימוש בלשון זכר נעשה מטעמי נוחות בלבד ואין בו בכדי לפגוע ו/או ליצור אפליה כלשהי.

תנאי שימוש   אבטחה ופרטיות   פרסום באתר