ספרים   אודות מועדון קריאה   צור קשר  
מועדון קריאה של ספרים
מאז 2002
מועדון קריאה של ספרים
 
 
יעופו שבבים
יעופו שבבים

תומס (תומי) מרקס

תומי תומס מרקס

תומס מרקס נולד בברלין בשנת 1929 וגדל בירושלים. בנעוריו היה חבר בתנועת נוער חלוצית ושם התגבשה השקפת עולמו. תומס השתתף במלחמת העצמאות והיה חבר קיבוץ צרעה במשך שלוש עשרה שנה, בו נישא לחברתו אסתר ושם נולדו שלושה מארבעת ילדיהם. ילדם הרביעי של הזוג מרקס נולד בבני ברק לשמחת המחותנים שומרי המסורת.

תומס מרקס עבד בכמה מקומות עבודה. בערבים למד תומי כלכלה ומנהל עסקים ובתור תחביב היה משחק שחמט ומצלם. שישים שנה חיי תומי מרקס לצידה של אסתר, עם ילדים ובני זוגם, עם נכדים ונינים ועדיין לא עלה בדעתו, שחיי שיגרה אלה עשויים לעניין אחרים.

אבל אז, ללא התראה מוקדמת, צצו ועלו אצל תומס מרקס פרשיות העבר וכמה סודות כמוסים ומאה שנות המאה העשרים התגבשו לספר יעופו שבבים, המפתיע מהעמוד הראשון.

תומי מרקס מספר על הספר יעופו שבבים

כתבתי ספר בשם יעופו שבבים שהופיע בהוצאת ספרים אריאל ירושלים באוקטובר 2006.

הספר משתרע על פני מאה שנות המאה העשרים מבלי שהוא מתיימר להקיף את הכל. אבל הוא נותן לנו מושג על מה שעבר עלינו ועל אחרים, כולל פרטים שהיו עד כה בגדר סוד כמוס לצד רבים אחרים שאולי ידועים, והם פורשים בפני הקורא היקף לא יאומן של שינויים שהפכו למנת חלקנו כמעט כשגרה.

תומי מרקס חושף סודות

"מה היה לאדם תומי מרקס לספר ומדוע רק עכשיו?" נשאל תומי.

"זאת אינה שאלה קלה ובוודאי שאיני מתיימר לתת כאן תשובה מלאה. אבל ידוע שלרבים יש מה לספר, ורבים אינם מוכנים להיחשף. אלו שמוכנים להעלות על הכתב את מה שיש להם לומר, עדיין צריכים לדעת כיצד לבצע זאת." תומס מרקס כתב את הספר יעופו שבבים במשך חמש שנים ועיקר המאמץ שלו היה ללמוד בסדנאות ולהבין כיצד לכתוב מעניין ומרתק ולא מה לכתוב.

ממשיך תומס מרקס: "כאשר הייתי נער הייתי בטוח שאני המסכן ביותר בעולם. בינתיים התברר לי שלא כך הדבר. איני יודע לומר מתי התחלתי להבין שהמצב שונה. או שהתבגרתי, או שמצאתי בת זוג מתאימה, או שבמהלך החיים ניתבתי לי דרך ראויה והולמת. ואולי מעט מכל דבר, אבל שנים רבות נשאתי בחובי סודות שפעם השתדלתי לשכוח ובוודאי שלא הייתי מסוגל לספר. בינתיים מצאתי בתוכי את הדרך לחיות עם הסודות הכמוסים ולבסוף אפילו לספר אותם."

"מה ואיך לספר או לא לספר כלל. תומי מרקס, שתף אותנו במחשבותיך?"

"התחלתי בכתיבת זיכרונות במובן הקלאסי של המילה: כל הדודים והדודות, כמה דורות לכל כיוון, עץ משפחה משנת 1270, מפתח למילים שזמנן עבר, תוכן עניינים מפורט, פרקים ותתי פרקים, היכן זה קרה ובאילו שנים, אינדקס לחפש שמות מוכרים וכמובן שלל תמונות."

עבר זמן עד שהבין תומס מרקס שמה שכתב הוא משעמם, ועשוי לעניין רק את המשפחה וגם הם ירצו לדעת בעיקר על דודה קיטי או סבא הרמן כמו שאחדים מאתנו היו רוצים לראות שוב את סרט החתונה. בשלב כלשהו בדרכו, כך מספר תומי, הוא חש שאם כבר לכתוב, אז לכתוב ספר קריא ומרתק שרבים ירצו לקרוא. "הבנתי שאם אני רוצה שהספר יהיה קריא, פירושו שהמילים תדברנה ללב הקורא, שאהיה כנה ושהסיפור יהיה חי, עם דיאלוגים ובעיקר - מותח. לכן הורדתי פרקים שלמים כדי שהסיפור יזרום והשמטתי את כל התוספות המתאימות אולי לספר משפחה, כמו תמונות, עצי משפחה, הערות, אינדקסים, מילון משפחתי, שלל תאריכים וכן הלאה. נשארתי רק עם המילים העירומות ועם השפה העברית העתיקה, המתחדשת והעוברת שינויים ואם אלה התמודדתי. בינינו לבין עצמנו הותרתי מתוך חולשה גם חריג מסוים והוא שהשארתי שמות לפרקים, בניגוד להצהרה הגורפת הקודמת ובהצטדקות שמדובר כאן רק בסטייה קטנה."

פועל יוצא מהתפישה המחודשת של תומס מרקס הוא שהספר נכתב לכל הקוראים בארץ ואם רק אפשר, גם לקוראים בארצות אחרות, וראשית כל בגרמנית ובאנגלית. ההבנה הזאת נתנה לתומס מרקס אולי יותר חופש ספרותי. מתוך ראייה מחודשת זאת, הספר יעופו שבבים מאת תומס מרקס לא נכתב במיוחד לחבריו מגדוד מוריה ולא כמזכרת לחבריו בהכשרה ובפלמ"ח, ואפילו לא עבור קהילת הייקים בארץ ובגולה, אלא לכל אדם בארץ בעולם המעוניין לקרוא גם על מה שהתרחש במאה הקודמת אצל היהודים שעלו מגרמניה ארצה ובתהליך קיבוץ הגלויות המורכב שהחל בגולה ונמשך באופן אינטנסיבי בפלשתינה שהפכה למדינת ישראל.

מבחינתו של תומי מרקס, הפרטים והשמות הם רק דוגמאות של הסיפור על תהליך השינויים החברתיים המהותיים שבו הייתה גרטרוד, סבתא רבתא מצד אביו, אחת מעשרה ילדים ואם לעשרה ילדים כמעשה שבשגרה, בעוד שלסבו שהתחתן בשנת 1900, כבר היו רק חמישה ילדים ורק ארבעה נכדים, בני תקופת ראשית המאה העשרים במערב אירופה ובמיוחד כאלו שהפכו למהגרים או לעולים, תלוי בתפישת העולם שלהם. "אולם אני," אומר תומס ג'ורג' שמשון מרקס, "הבן היחיד במשפחה חד הורית, בעזרתה הפעילה של בת זוגי אסתר הפכנו במדינת ישראל, הקמה לנגד עינינו המשתאות, להורים לארבעה, לסבא וסבתא לארבעה עשר ולסבא רבא וסבתא רבתא לחמישה נינים, כן ירבו. מצד אבי היינו ילידי גרמניה דורות רבים, אולם אמי, ילידת קניגסברג, הייתה בת לליטבקים ואשתי, ילידת ירושלים - בת לגליציאנרים. קיבוץ הגלויות נמשך בכל השנים האלה והתעצם. "

סבו של תומס מרקס גדל בקהילה הפורשת, שהשתייכה אל המחמירים, אבל אמו כאמור כבר ניהלה מטבח טרף למהדרין. "ואילו אצלנו בבית," מספר תומי, "המטבח כשר מאז שעזבנו את הקיבוץ, כדי שהחותנים, ההורים של אשתי, יוכלו לבקר בביתנו. יש לנו בן שחזר בתשובה ובת שסיימה לאחרונה להכשיר את המטבח, מבלי להיסחף למסקנות. לכן, ומסיבות אחרות רבות שבוודאי גם אתם חוויתם, אני מפנה את תשומת לבכם לכך שלעניות דעתי כל זה נשמע מעניין ונוגע לכולנו."

הסיפור הפרטי של תומס מרקס נועד להנאה בלבד, אבל במסווה של ספר קריא ומרתק, הוא מעביר בפנינו קטעים מתוך מאה שנה של היסטוריה. הוא עשוי גם לשמש כדוגמה של אופן נוסף לכתיבת זיכרונות. "קיבלתי מקוראים רבים תגובות של הזדהות תודות לפרטים הדומים או המקבילים שהם נושאים בזיכרונם או שעלו תוך כדי קריאה." אומר תומס מרקס כשחיוך של אושר על פניו.

תומי מרקס על גנאולוגיה ומשפחה, במובן הרחב של המילה

תפישת העולם של תומי מרקס

כל מי שמודע לתפישת העולם שלו, יודע שהיא קשורה גם לניסיון החיים האישי שלו. את תפישת העולם שלי," אומר תומס מרקס, "גיבשתי בתנועת הנוער "מחנות העולים", במרתף של קפה אלנבי שברחוב המלך ג'ורג' בירושלים, הסמוך לקפה מרקוס, שעליו התנוסס בימי מלחמת העולם השנייה השלט עם הפרסומת המרעישה "חדש חדש, גלידה של דבש!" זוכרים את המחסור בסוכר?" שואל תומי ומביט אל הקהל. "מעשה שהיה, כך היה: לאימי לא היה צל של מושג שאחרי סיום בית הספר העממי בבית הכרם צריך לרשום אותי לבית הספר התיכון בבית הכרם. היא חשבה שאם אני לומד בבית הספר בבית הכרם, אני עולה באופן אוטומטי מהעממי לתיכון. אומנם בכיתה ג' אימי הגיעה לבית הספר להיווכח האם ייתכן שאני באמת מפריע כפי שהמורים טענו. ואכן היא נלוותה שלי, ישבה בכיתה וראתה כאשר זרקו אותי מהכיתה היא נשארה בכיתה בלעדי. אחר כך כבר לא הופיעה שם, גם לא לאסיפות הורים, כיוון שכל אותן שנים לא דיברה עברית כמו כל היקים המדופלמים."

ממשיך תומי מרקס ומספר על אמו, "כאשר התברר לה שכל בתי הספר התיכוניים בירושלים כבר מלאים וההרשמה בכלל הסתיימה, פנתה לעזרת זליג לבון שיעץ לה לשלוח אותי ללמוד סנדלרות. הוא, כבקי ברזי מפא"י, סודות ההסתדרות ומצב שוק העבודה, היה שותף לסוד כמוס: זה כמה שנים התמעטו משום מה התלמידים הנרשמים ללימוד הסנדלרות בבתי הספר המקצועיים של ההסתדרות, כלומר צפוי מחסור במי שיודעים כיצד מתקנים נעליים. לכן ברור שבקרוב ירקיעו לשחקים מחירי תיקון סוליה או עקב, והסנדלרים המועטים ברי המזל שייוותרו בשוק ירוו נחת.

"אז מה את חושבת על הרעיון הזה שלי, הה?" אמר זליג לבון לאמו של תומי מרקס. אבל אימי סירבה בתוקף להטות אוזן לעצת אחיתופל זו, עד שלבסוף זליג ויתר וארגן עבורי מקום בבית החינוך התיכון של העובדים. כך הפכתי לחבר תנועה ולסוציאליסט והייתי בין מקימי קיבוץ צרעה. הצטרפתי לקיבוץ לתמיד, אבל נשארתי רק שלוש עשרה שנה." תומס מרקס ואסתר היו זוג הוותיקים האחרון שעזב את קיבוץ צרעה.

"כעבור שנים רבות," אחרי שתומס מרקס פרש מהעבודה "ואחרי שעיינתי בשנת 2000 בספר "מרקס, סיפורה של משפחה" שהפיק בן הדוד של אבי זאביק ברין וכתב עפר רגב, שאלתי את עצמי מה אני מעדיף? לדעת מי היה האב הקדמון של המשפחה ומתי הוא חי, כלומר לעסוק בגנאולוגיה ובמגילות יוחסין, או להבין את משמעות החיים לעומקם, כלומר לדעת לאשורה את כל האמת ורק את האמת." תומי מרקס חשב שעץ משפחה אינו מעניין אותו מספיק כדי להקדיש לו את מיטב זמנו, כמו שהבנין ברבות השנים שלשאוף להיות אלוף שחמט, אינו מצדיק לפנות את הזמן הנדרש לכך. "חשבתי גם שחשוב להעביר לידיעת אחרים את מה שידעתי מניסיוני האישי ואת מה שלמדתי מאחרים."

תוך כדי הכתיבה התחיל תומס מרקס להבין שהאמת היא חמקמקה, סובייקטיבית ומשתנה עם הזמן. במקביל הוא למד אצל אמנון ז'קונט שחשוב לשנן את עקרונות הכתיבה: לכל סיפור יש התחלה וסוף, ניתן לשלב פלשבקים ובני אדם משוחחים בדיאלוגים. הזכרונות, פרשיות ואירועים מהעבר החלו לצוף ובמקביל התגלו אצל תומי מרקס חורים, אותם הוא מגדיר מהותיים, בהשכלה המשפחתית. למשל התחוור למרקס תומי שבעצם לא הכיר את אביו, שנפטר כשהיה ילד בן 12, ולמרות התגלית המרעישה שלו לגבי השידוך של דודה ברכה, הדודה של אשתו אסתר, לא הצליח תומי מרקס לפענח כמה באמת בחשה חמותו שושקה שמויס בשידוך הזה של אחותה הצעירה ברכה. "אבל למרות המגבלות האלה ורבות אחרות, מצאתי דרך לחלוק עם הקוראים את החוויות שלי ולתת להם מושג מסוים על מה שעבר על רבים מאתנו במשך המאה העשרים. למדתי גם שמזלי שיחק לי הרבה פעמים במלחמת העצמאות ובכלל בחיים ושאימא שלי, שזכתה להרבה ביקורת ממשפחת אבי ומאחרים כולל אותי, הייתה בסופו של דבר גיבורה. אך למרות הערכתי החיובית הזאת לאימי, הבנתי שבדיעבד, מבלי שהייתי מודע לכך, בחרתי בת זוג לחיים שונה מאימי בתכלית השוני. בסופו של דבר, כפי שכבר ציינתי, לא הכל היה קשור להשקפת עולמי. הבנתי שמזלי פשוט שיחק לי פעמים רבות."

תומי מרקס על גנאולוגיה במובן הצר

הייתי בן למשפחה חד הורית, בתקופה שהמונח טרם היה מקובל במחוזותינו. אבי עזב את הבית כאשר הייתי בן עשר ונפטר שנה לפני בר המצווה שלי. אין פלא בכך שהיחסים של אימי עם בני משפחת אבי היו עכורים. אמנם הכעסים לא התחלקו ביניהם במידה שווה. היו ביניהם שכעסו מאוד על אימי והיו אחרים שלא כעסו. על רקע זה גדלתי עם ידע מועט בתולדות משפחתי. קיבלתי מסבא הרמן משניות עם הקדשה שלו בכתב ידו שכללה את תמצית הידע הגנאולוגי המצומצם שלי: סבא רבא ג'ורג' שמשון מרקס-סבא הרמן צבי מרקס-אבי אלפרד משה מרקס-ואני תומס ג'ורג' שמשון מרקס. למביני עניין כבר ברור שלפנינו רשימה של הבנים הבכורים במשפחת מרקס שבה התגלגלה מדור לדור מחרוזת השמות העבריים שמשון, צבי ומשה, שהתייחסה לגברים בלבד. לדודה קיטי לא היה שם עברי למיטב ידיעתי; ואילו דודה גרטרוד שכונתה פימי, הפכה לראומה רק אחרי שעמדה ברשות עצמה ונעזרה בדוד ש"י עגנון.

הסוציולוגיה ועץ המשפחה של תומס מרקס

במשך כתיבת הספר יעופו שבבים, כלומר לאחר שעברתי את גיל שבעים, התחלתי להרחיב את האופק של המושגים הסוציולוגיים שלי. שמתי לב שבעץ המשפחה מצד אבי, סבתא רבתא גרטרוד לבית סימון הייתה אחת מעשרה אחים ואחיות וגם לה עצמה היו עשרה ילדים, כמקובל במשפחות שומרות מסורת דוגמת חברי הקהילה הפורשת בגרמניה מהאסכולה של הרבנים שמשון רפאל הירש ועזריאל הילדסהיימר. אבל לבנה הבכור הרמן, שהתחתן כבן 30 בשנת 1900, היו רק 5 ילדים ורק 4 נכדים. זאת סוציולוגיה מוכרת לכולנו: ראשית, שהגבר מתחתן רק לאחר שהוא עומד ברשות עצמו ומסוגל לפרנס אישה וילדים בכוחות עצמו ושנית, שחלה ירידה במספר הילדים למשפחה בעולם המערבי, כולל ההשפעה הנוספת של ההגירה וההתאקלמות בארצות היעד השונות. תוך כדי כתיבה למדתי גם בעברית את המונח סבתא רבתא לאשתו של סבא רבא. מן הראוי לציין שמבין עשרת הילדים של ג'ורג' וגרטרוד הייתה דודה שרה חריגה עם שישה ילדים, הרמן עם חמישה תפס את המקום השני המכובד, ולאחרים היו פחות ופחות ילדים. גם מהמדגם הקטן שלנו נראה שמספר הילדים למשפחה היה מצוי בירידה שגברה עם הזמן יותר ויותר. בימי מלחמת העולם השנייה צחקתי על הדיווח של הפנץ' האנגלי לפיו הוועדה הבריטית המלכותית המליצה לפעול לשינוי מספר הילדים הממוצע למשפחה באנגליה מ-2.3754 למספר יותר מתקבל על הדעת. אבל לא חלמנו שמספר הילדים בכמה מארצות אירופה המערבית ירד לפחות מילד אחד למשפחה ולא תהינו מי ישא בנטל תשלומי הפנסיה הגדלים והולכים עם העלייה הנמשכת בתוחלת החיים והירידה בשיעורי הילודה במערב.

למדתי תוך כדי כתיבה גם עובדות נוספות מתולדות משפחתי. למשל ששלוש האחיות לבית מרקס, הלנה, אסתר וחנה, התאהבו בשלושה גברים מבני משפחת פלזנשטיין הפרוונים. כנראה שנמצא בבני פלזנשטיין אלמנט שדיבר ללב בנות המרקסים. אולם לתימהוני הן לא התאהבו בשלושה אחים, אלא באחד האחים ובשני אחיינים שלו. את ההסבר לכך למדתי בעצמי מעיון בעץ המשפחה שלי; כיוון שסבתא רבתא גרטרוד ילדה כל שנתיים במשך עשרים וחמש שנה ואילו המחותנת מבית פלזנשטיין ילדה כל שנה, כמו שעון שוויצרי, נוצר הפרש הגילים מחויב המציאות. הבנתי גם שדודה אסתר ביטלה את ארוסיה עם מקס פלזנשטיין כיוון שהציבה כתנאי בל יעבור את העלייה ארצה, בגלל שהייתה ציונית ולא הסכימה לפשרות בעניין זה. בינתיים כבר עברה את גיל השלושים, ועד מהרה התאהבה והתחתנה עם ש"י עגנון תוך התעלמות מרצונו של אבא ג'ורג'.

אבל אז התהפכו היוצרות של שיעורי הילודה של העם היהודי. אני הייתי אמנם בן יחיד, אבל אשתי אסתר ואני בורכנו בארבעה ילדים, בארבעה עשר נכדים ובחמישה נינים בינתיים ואחד בדרך. בקיבוץ צרעה, בו התחתנו בשנת 1949, הפכו ארבעה ילדים במשפחה לנורמה המקובלת, כלומר שזאת הפכה להיות המשפחה התקנית בחוגים שלנו בקיבוץ. שינוי זה התהווה בהשפעת התהליכים שעברו על היישוב היהודי בארץ ישראל בעקבות העלייה השלישית, הרביעית והחמישית והקמת מדינת ישראל. בבניין הארץ גדל שיעור הילודה, כפי שהוא גדל גם בימות מלחמה ובהפסקות חשמל משמעותיות.

עץ המשפחה הגדול של מוזס ואיך הוא מתחבר למשפחת מרקס

קיבלתי בירושה מסבא הרמן גם עץ משפחה שהגיע אחורה עד לשנת 1270 לספירה. את העץ הכין אחיו מוזס מרקס, עוד בברלין באמצע שנות העשרים של המאה העשרים. מוזס התמחה באינקונבולות, כלומר דפוס ערש או דפוס עריסה, כינוי כללי לספרי הדפוס הראשונים, שנדפסו משנת 1445 ועד שנת 1500.

לאחר פשיטת הרגל של החברה שלו לאביזרים בענף הטקסטיל, הגיע מוזס בשנת 1926 למכון למדעי היהדות בסינסינטי שבארה"ב, שם מצא את מקומו הראוי. הסיפור הרשים אותי אך הפרטים עדיין כאמור לא עניינו אותי מספיק כדי שאתעמק בעץ המשפחה או בספרי יהדות עתיקים. את מוזס התחביבים שלו עניינו מאד, כך שלא מפתיע שעסק הטקסטיל שבו היה שותף, פשט את הרגל. גם הפרופסור לקבלה גרשם שלום, הכיר את מוזס בברלין והתרשם כבר אז מהידע ומהחושים המקצועיים שלו בספרים עתיקים שאותם הוא מזכיר בספרו "מברלין לירושלים". מעניין לדעת אם בכלל, ואם כן אז מתי, הבין סבא רבא ג'ורג' מרקס הבנקאי שבניו קורצו מחומר אחר מאשר הוא עצמו. הם היו אנשי ספר עד עומק נשמתם ולא הבינו הרבה בעסקים. נכדו יוסף מרקס שהגיע מגרמניה הנאצית לרמת גן ברגע האחרון, עסק בפלשתינה באספקת פטרוזיליה לחנויות מכולת מעל גבי אופניים עם מנוע עזר.

טכנולוגיה ושלל אופציות בידיו של תומס מרקס

בינתיים הגענו לדור המחשב על כל המשתמע ממנו. הייתי מחוסר עבודה כשנה ובפנאי שעמד לרשותי השכלתי ללמוד להכיר את המחשב, לכתוב בעזרת תוכנת איינשטיין ולהכין טבלאות באמצעות תוכנת לוטוס 123 המופלאה, עד שמייקרוסופט הגיחה והשתלטה על כל השוק ותוך כדי כך גם הכניסה סדר ואחידות בבלגן העולמי. במשך הזמן הופיע שלל תוכנות ייעודיות נוספות. כך הקמתי עץ משפחה משלי עם כ-1700 שמות בעזרת תוכנת Family Tree Maker האמריקנית. הבנתי שניהול עץ משפחה בעברית ללא ניקוד אינו נוח ועשוי להטעות ולכן העדפתי את האנגלית, שהפכה אחרי מלחמת העולם השנייה ובעזרת המחשב והאינטרנט לשפה הבינלאומית המקובלת בעולם המערבי.

כעבור שנים רבות, כאשר עלה בדעתי להעלות על הכתב את סיפור משפחתי הענפה, חשבתי שבעזרת הקדמה הטכנולוגית עומדים לרשותי הכלים הנחוצים; מחשב בעל זיכרון, תוכנת Word, טבלאות Excel, ותוכנת עץ משפחה שבעזרתם ניגשתי במרץ לפרויקט הגדול. באותם ימים כבר הייתי גמלאי. לאחר שהחלמתי מתאונת דרכים עם פגיעת ראש קשה, ניגשתי למלאכה בכמה מישורים. אספתי במחשב תמונות של בני המשפחה. בגישה היסודית היומרנית שלי גם התחלתי ללמוד את תוכנת פוטושופ (גירסה 5) כדי לתקן ולשפר את הצילומים הישנים בחלקם. כמו כן הרחבתי את עץ המשפחה ובחרתי בתוכנה FTM. אולם בראש ובראשונה קשרתי קשרים עם בני המשפחה המבוגרים ובמיוחד עם דודה קיטי שטיינשניידר. הקשר הזה קירב אותנו זה לזו. באמצעות דודתי למדתי הרבה על משפחת אבי.

היסטוריה של תומס מרקס

הרקע של הספר מתחיל בנישואי סבי בשנת 1900 ומסתיים בשאלה הטעונה של בתו קיטי באחרית ימיה, בשנת 2000: "היכן הוריי?", בסך הכל מאה השנים של המאה העשרים. התפישה הזאת קיבלה עריכה ופלש-בקים ותזוזת פרקים והרבה השמטות, עד שהספר התגבש וקיבל את תבניתו הסופית. ההשלמה של הידע שלי בקשרים המשפחתיים התרחשה רק בשלבים מאוחרים יחסית בחיי. קודם לכן לא העליתי בדעתי שאי פעם אתעניין בכך. ניתן לראות כאן תהליך שעשוי לקרות בחיי רבים מאתנו. ייתכן שמה שכתבתי, מה שאני מספר כאן ואופן ההתייחסות שלי, עשויים לעזור לאחרים בקרב המשפחות שלכם בביצוע חלומות כמוסים דומים. ועל כך אשמח לשמוע תגובות ולענות על שאלות מבלי להעריך את עצמי למומחה. תגובות מעניינות אותי גם לגבי משמעויות אחרות שהספר עשוי לעורר. אבל קודם כל אחזור למה שהתחלתי בו והוא התפישה הכוללת המאפשרת כאילו ואולי את הדיווח "המלא" על עברנו ועל הדורות הקודמים. כאמור הבנתי עם הזמן שאיני מוכשר מספיק כדי להפוך למבין בפוטושופ ושעץ המשפחה דורש הרבה השקעה וזמן למכביר ושכתיבה של זיכרונות איננה לספר את מה שידענו וזכרנו ותו לא, אלא הרבה יותר מכך.

התרשמתי גם מהמהפכה בעולם הצילום: נעלם סרט הצילום, האלבומים הרבים של התמונות נשכחו בארונות, והפיקסלים והמחשבים תפשו את מרכז הבמה. בזמנו פיתחתי לבד בחדר האמבטיה את הפילם השחור לבן. הופעת סרטי הצבע הפסיקה אותי מלפתח את התמונות בעצמי ועם הגיל וההתפתחות הטכנולוגית, הצטמצמה פעילות הצילום שלי ולמעשה כמעט ונפסקה כליל.

כתוצאה מהתהליכים האלה ומקצב השינויים הגובר והולך, הגעתי למסקנה שאני חייב להתרכז בערוץ אחד מכל האופציות האלה ואחרי לבטים קצרים בחרתי בכתיבה. בעת הבחירה הזאת כבר הייתי מודע לגורל של ספרי הזיכרונות השונים שאנו מכירים. כל מחשב ביתי ומדפסת מסוגלים היום להפיק ספרים במהירות גדולה מבעבר. מאידך יותר קשה לאתר קוראים מעבר לחוג בני המשפחה הקרובים. כתוצאה מכך גורל הספרים האלה נגזר מראש.

אלבומים וכנסים בהם משתתף תומי מרקס

לכן התחכמו מפיקי ספרי המשפחה והחלו להוציא ספרים שאמורים לספק את כל המתעניין במשפחה שלו: אלבומים בפורמט מלא הכוללים הכל, החל מסיפורי רקע קצרים לכל דמות בליווי תמונות ושרטוטים, כתובות, טלפונים וכתבות מיילים עם אינדקסים ומיון לפי בתי אב, לפי ארצות מגורים ולפי סדר א"ב. אלו לדעתי כבר אינם ספרי קריאה אלא ספרי עיון לחיפוש מידע. באותה הזדמנות אוסיף כמה מילים על כינוסי המשפחה שמלאו גם הם תפקיד בשמירת המסורת המשפחתית. הכנסים הותירו לא רק זיכרונות, אלא גם מחברות של תכנון הכנס, הנחיות להצגות וחוברות מזכרת שהגיעו לשיאן בכנס האחרון.

דוגמה כזאת הוא הספר של משפחת פלזנשטיין שיצא לאור בתחילת המילניום לקראת הכנס המשפחתי בן שלושת הימים במלון היאט ירושלים אליו הגיעו כשש מאות בני משפחה מכל קצווי תבל, כולל אורתודוקסים ואפילו נוצרים. זה פרויקט גדול, כולל אתר באינטרנט, שבראשו עמד מקס ווייל בעזרת צוותים שהקים בארץ ובחו"ל כדי שיעזרו לו בביצוע המשימה המורכבת והמוצלחת.

הכנסים מלאו מקום של מפגש אישי בין בני המשפחה שהתפזרו בכל קצוות תבל. במשפחתנו התקיימו כנסים משפחתיים גם קודם לכן. צנוע מהכנס של משפחת פלזנשטיין הזכרתי היה הכנס המשפחתי של משפחת מרקס שנמשך ארבעה ימים במלון גן המלך בנתניה בשנת 1962, ואליו הגיעו מאה וחמישים בני משפחה, כולל מעטים גם מאירופה ומארה"ב, אבל יש לזכור שאלו היו הימים לפני שהטיסה הפכה לאמצעי התחבורה המקובל. את האירוע יזם הייני וולף מארה"ב, נכדו של ג'ורג' הידוע. אמו של הייני רחל וולף ואחיו וגיסתו נרצחו בפריס בימי מלחמת העולם השנייה בידי ד"ר פטיו, רופא צרפתי מטורף, מבין האחרונים שהוצאו להורג על הגיליוטינה לאחר שחרור פריס בשנת 1944. הייני היה אמור להגיע למפגש הגורלי עם ד"ר פטיו אך למזלו איחר להגיע ונותר בחיים. אני מאמין שהטראומה האכזרית הבלתי נשכחת תרמה בעקיפין לקיומו של המפגש המשפחתי לציון העובדה שקיומה של משפחת מרקס נמשך למרות השואה.

הכנס הקודם שאני יודע עליו התרחש בחג השבועות 1923, לציון יום ההולדת השמונים של אותו הבנקאי ג'ורג' מרקס שנחשב לאבי משפחת מרקס. האירוע נמשך חמישה ימים בפנסיון שנשכר בקרנץ, על חוף הים הבלטי ובני המשפחה הגיעו ברכבת מכל רחבי אירופה. ג'ורג' מרקס רכש לו בצדק את המעמד של אבי השושלת ובהתאם הוא גם תמך בבני משפחה רבים.

אלכסנדר מרקס הספרן מה- JTS ובשמו המלא ה ,Jewish Theological Seminar לא התפנה להגיע לקניגסברג מניו יורק הרחוקה בגלל עיסוקיו הרבים. אגב, אלכסנדר היה הבן היחיד של ג'ורג' מרקס שזכה לסיים בי"ס תיכון ולהמשיך בלימודיו רק כיוון שחלה כתינוק וג'ורג', שהתנסה כבר במותו של בנימין בן השנתיים, נדר נדר שאי"ה יבריא אלכסנדר, הוא יקדיש אותו לרבנות. לרבנות אלכס לא הגיע כיוון שנרתע מהדם ולא היה מסוגל ללמוד שחיטה כהלכה, אבל מכיוון שכבר למד, המשיך בלימודיו וקיבל תואר דוקטור באוניברסיטה בקניגסברג בשנת 1903. כדאי לזכור שבזמנו לא חלקה האוניברסיטה תארים אחרים דוגמת BA ו- MA ומכאן ריבוי תוארי הדוקטור מאותם הימים.

לציון יום השנה השישים לחתונת עמליה ויעקב סימון, ההורים של סבתא רבא גרטרוד, התקיים אירוע הולם ביום שבת, י"א אלול התרס"ט, 28.8.1909, לפני קרוב למאה שנים. העדות היחידה שהגיעה לידי מהאירוע הוא אלבום צילומים קטן של כל הקרובים שרבים מהם אינם מוכרים לי. התרשמתי מתמונות הפספורט המוקדמות ומכך שהפרוטה הייתה מצויה בכיס. סיפור על יעקב סימון ששמעתי מפי המקור הנאמן והלא אכזב עליזה פוקס (1927), הבת של אנה רייכמן והנכדה של קלרה סימון, אחותה של הסבתא רבתא גרטרוד. אנה רייכמן היא גם אחותה של ד"ר פרידה פרום-רייכמן, היא הרופאה ד"ר פריד בספר הידוע "לא הבטחתי לך גן של שושנים" שנכתב על ידי המטופלת שלה ג'ואן גרינברג תחת הפסבדונים הנה גרין. הנה גרין כתבה ספרים רבים בעקבות ההצלחה של ספרה הראשון, אבל לא חזרה על ההצלחה הבלתי נשכחת.

הסיפור הוא שיום אחד הגיע אביון לדלת ביתו של יעקב סימון האמיד והציק לו בבקשת נדבה מבלי להרפות כדי כך שיעקב התרגז והדף אותו כדי כך שהאביון הטרדן נפל והתגלגל ממדרגות הכניסה עד למדרכה. מכיוון שיעקב סימון הרגיש שכשל ורצה להתנצל, הוא חזר לביתו ויצא עם קופסת סיגרים יקרים, אותה השליך לעבר האביון הנדהם. לפי חשבונו של יעקב, הוא כיפר בכך על עוונו כמה מונים.

חזרה בתשובה במשפחתו של תומי מרקס

בינתיים, בחזרה לימינו, בננו הבכור חזר בתשובה בגוון של חב"ד וללא קשר השלימה בתנו הצעירה להכשיר את המטבח בביתה והזמינה מקום לראש השנה 2007 בבית הכנסת השוויוני במודיעין "דרכי נועם" לעצמה ולאימא שלה. אכן הרבה שינויים אולם במקביל גם סגירת מעגלים. ברור שאנו יודעים כעת יותר, אבל כמה אני מבין יותר?

הרצאות עם תומס מרקס

 

 
 

השימוש בלשון זכר נעשה מטעמי נוחות בלבד ואין בו בכדי לפגוע ו/או ליצור אפליה כלשהי.