ספרים   אודות מועדון קריאה   צור קשר  
מועדון קריאה של ספרים
מאז 2002
מועדון קריאה של ספרים
 
 
אלו ואלו, ש''י עגנון

האש והעצים, שמואל יוסף עגנון

הכנסת כלה, ש''י עגנון

ימים נוראים, שמואל יוסף עגנון

סמוך ונראה, ש''י עגנון

עד הנה, שמואל יוסף עגנון

על כפות המנעול, ש''י עגנון

תמול שלשום, שמואל יוסף עגנון

מעצמי אל עצמי, שמואל יוסף עגנון

ספר סופר וסיפור, ש''י עגנון

שירה, ש''י עגנון

בדמי ימיה, ש''י עגנון

פרנהיים, ש''י עגנון

יפו יפת ימים, ש''י עגנון

סיפור פשוט, ש''י עגנון

שמואל יוסף עגנון

שמואל יוסף עגנון, ש''י עגנון

שמואל יוסף עגנון נולד בשם שמואל יוסף טשאטשקעס בבוצ'אץ' שבגליציה בי"ח באב תרמ"ז (1887). בגיל 15 פרסם את יצירתו הראשונה - פואמה ביידיש על המקובל יוסף דלה ריינה, ובגיל 16, פרסם את שירו הראשון בעברית. בשנים שלאחר מכן המשיך ש"י עגנון לפרסם שירים וסיפורים בעברית וביידיש בכתבי עת שיצאו לאור בגליציה.

בל"ג בעומר התרס"ז (1907) עלה לארץ ישראל. יצירתו הראשונה שפורסמה בארץ הייתה "עגונות", אותה פרסם בבטאון "העומר" בשנת 1908. על יצירה זו חתם בשם העט עגנון (הנובע משם היצירה), שהפך לשמו הספרותי, ומשנת 1924 - לשם משפחתו הרשמי.

ב-1912 פרסם, בעידודו של יוסף חיים ברנר, את הנובלה "והיה העקוב למישור". בשנת 1913 עבר עגנון לגרמניה, שם נשא לאשה את אסתר מרקס (בשנת 1920). בגרמניה פגש את איש העסקים שלמה זלמן שוקן, שהפך להיות המו"ל שלו. שוקן דאג לכל ענייניו הכספיים. מכאן ואילך יצאו לאור כל ספריו בהוצאת "שוקן", וסיפורים קצרים שלו התפרסמו דרך קבע בעיתון "הארץ", שאף הוא בבעלות משפחת שוקן.

ב-1924 פרצה שריפה בביתו של ש"י עגנון, וכל כתבי-היד שלו עלו באש. טראומה זו מופיעה מדי פעם בסיפוריו בהמשך אותה שנה חזר ארצה לירושלים לצמיתות, והתגורר בשכונת תלפיות. בשנת 1929 נהרסה שוב ספרייתו, בפרעות.

עגנון זכה פעמיים בפרס ביאליק (בשנים 1934 ו-1950), ופעמיים בפרס ישראל (בשנים 1954 ו-1958). בשנת 1966 זכה בפרס נובל לספרות.

ש"י עגנון נפטר בירושלים ב-17 בפברואר 1970, י"א באדר א' תש"ל. לאחר מותו המשיכה בתו, אמונה ירון, לעסוק בהוצאה לאור של כתבים מעזבונו, ומספר ספריו שפורסמו לאחר מותו עולה על מספר הספרים שפרסם בחייו.

ארכיונו של עגנון נמסר על-ידי משפחתו לבית הספרים הלאומי בירושלים. בית עגנון עבר לרשות עיריית ירושלים, והוא פתוח למבקרים.

עגנון נחשב לסופר הנחקר ביותר בספרות העברית, ומספר הספרים והמאמרים שיצאו לאור ועוסקים ביצירתו הוא עצום.

מקור יצירתו של עגנון הוא היהדות על כל מרכיביה, בהם התנ"ך, ספרות חז"ל, סיפורי חסידים, מנהגים, האמונה והלשון, להם נותן עגנון נופך משלו ופרשנות ייחודית משלו, וכל אלה באים לידי ביטוי ביצירתו, שהינה ייחודית מבחינת תוכנה ומבחינת השפה. ש"י עגנון הושפע מהספרות והתרבות הגרמנית בפרט, ומהספרות האירופית בכלל (שאותה קרא בתרגום לגרמנית). גם הספרות העברית החדשה השפיעה על יצירתו, ובין גיבוריו ניתן למצוא את בני העלייה השנייה.

בית עגנון בירושלים הוא אתר לאומי. מוסד תרבות וחינוך זה מיוחד ליצירתו של הסופר שמואל יוסף (ש"י) עגנון, זוכה פרס נובל, ולהיכרות עם תולדות חייו ועם תרומתו הייחודית לתרבות העברית. הבית, ברחוב קלאוזנר 16 בשכונת תלפיות הישנה, נבנה בשנת 1931, בתכנונו של האדריכל פריץ קורנברג. ש"י עגנון חי בבית זה עד מותו בשנת 1970, ובו נכתבו רבות מיצירותיו הידועות. הבית פשוט למראה ובו שתי קומות. הקומה התחתונה שימשה למגורי משפחת עגנון, ובה חדר המגורים הצנוע, עם פריטי הריהוט המקוריים. גרם מדרגות תלול מוביל אל הקומה העליונה, אל חדר העבודה של הסופר שנשתמר בשלמותו, על ספרייתו העשירה והמיוחדת, ובה אלפי ספרים - חלקם עתיקים ונדירים. לאחר מותו של הסופר נרכש הבית ביוזמתו של ראש עיריית ירושלים, מרדכי איש-שלום, ונפתח לקהל הרחב בניהולה של עמותת בית עגנון. במשך השנים קיים הבית ערבי ספרות והרצאות, אירועי תרבות וסיורים מודרכים למבקרים.

אירועי בית עגנון בירושלים

הרצאות עם סופרים ועל ספרים

 

כתבות על שמואל יוסף (ש"י) עגנון

מוקד : התחלתי את הקריירה הספרותית שלי עם מסה יוצאת דופן על עגנון שבה עשיתי מה שאף אחד לא עשה מעולם זאת הייתה מסה סיפורית שבדקה את המציאות שיצר עגנון באחד מסיפוריו הפנטסטיים ביותר "עידו ועינם "באילו הייתה אמת לאמיתה. עגנון התרשם מאוד ושלח לי מכתב נרגש בעניין הזה. גם גרשון שלום חוקר הקבלה כתב לי שבאמצעות המסה הזאת הוא ירד סוף סוף לעמקו של אותו הסיפור.
את דרכו בעולם הספרותי החל כמבקר שכתב ספר חשוב על יצירתו של קפקה הגילגול ולאחר מכן ספר חשוב עוד יותר ופורץ דרך ממש שנשאר כמעט מבודד בתחום הביקורת בעברית בשם "שבחי עדיאל עמזה " ( 1957 ובמהדורה שניה ומורחבת מאוד ב-1989 בשם שבחי עדיאל עמזה : "עד עולם " ו"עידו ועינם" מאת ש"י עגנון . ) שבו ניסה "לפצח" את שתי היצירות החידתיות ביותר שאותן כתב ש"י עגנון אי פעם , שני סיפורים קצרים בשם "עידו ועינם" ו"עד עולם "ושניהם עוסקים בחוקרי תרבויות קדומות ןביזאריות פרי המצאתו של עגנון שמנסים להשיג כתבים קדומים אבודים בעלי חשיבות עליונה של תרבויות עבודות אלו. אלא שמוקד לא סתם ניסה "לפענח " סיפורים אלה כפי שעשו גם מבקרים רבים אחרים אלא גם מרחיב אותם על ידי חדירה לעולמו הפרטי של עגנון ושיחזור האווירה החוויתית של העולם הבדיוני של התרבויות הקדומות שיצר עגנון העולם של העיר הקדומה "גומלדיתא "כאילו היה זה עולם אמיתי שהמסאי מתאר אותו "מבפנים" מתוך הכרות מחקרית משל עצמו .,עדיאל עמזה גיבור הסיפור "עד עולם " הוא כנראה אחת הדמויות הבדיוניות המעטות שזכו שמבקר ספרותי יכתוב עליהן ספר שלם שבו הוא ממשיך למעשה את המחבר המקורי וממלא בה חללים שונים שהמחבר המקורי העדיף להשאיר פתוחים ובכך הופך את היצירה החידתית ל"אמיתית" יותר לקורא... להמשך הכתבה

גרנות הוא גם המבקר היחיד עלי אדמות שהעז להטיל ספק בעשורים האחרונים בגדולתו של ש"י עגנון ואף פירסם שספר שלם התוקף את עגנון. המילה הטובה היחידה שיש שם לגרנות לאמר על עגנון היא ש"בסופו של דבר יצירתו של עגנון היא בעלת שיעור קומה והיא מושכת את הקורא לעיון רציני ולמעורבות רגשית ". אבל אין שם שום מילים טובות נוספות על חתן פרס נובל הישראלי היחיד לספרות. הוא הקדיש ארבע שנים מחייו לעיון בכל מילה כתובה שנכתבה מאת ועל הסופר השנוא עליו. וכרגיל מביא לכל טענה כזאת שלו מראי מקומות מרובים. בין פרקי הספר אנחנו מוצאים פרקים עם השמות "בירבורים" ו"איך שמים את הקורא ללעג". למעשה הספר "עגנון ללא מסווה" הוא התקפה החריפה ביותר (והיחידה) על מה שגרנות כינה "כתבי הקודש היהודיים של העת החדשה". מבחינתו של גרנות עגנון הוא בגדר חומר מסוכן לבריאותם הנפשית של ילדים צעירים אלו מהם שיגיעו לקרוא אותו עגנון לדעתו הוא הזומם והמתעה הגדול הסופר שהעמיד את כשרונו לרשות הכוחות החשוכים ביותר בתרבות היהודית הוא שוטף את מוחו של הקורא ונועץ בו בעורמה מסרים אפלים אנטי הומניסטיים שונים .עגנון קובע גרנות מציע לנו בתחבולות מחוכמות ובערמומיות לחזור את אותן בשורות חסרות שחר אל החשוכים שבמסרים הדתיים...

"מעשה העז" הוא עיבוד ספרותי של ש"י עגנון לסיפור עממי יהודי שהיה נפוץ בנוסחים שונים בקהילות ישראל, מזרחיות ומערביות כאחד. נראה כי סיפור עממי זה מקורו באגדה המופיעה במדרש איכה ובמקביל בתלמוד הירושלמי. האגדה לשני נוסחיה והנוסחים של הסיפור העממי; הראשון מפולין והשני מתימן. לשני הנוסחים העממים ולנוסחים נוספים יש שלד סיפורי דומה: למשפחה אחת יש עז המביאה פרנסה או מרפא בחלבה. אחד מבני המשפחה (הבעל או הבן) הולך בעקבות העז ומגיע דרך מערת פלאים לארץ ישראל. בן המשפחה שהגיע לארץ ישראל שולח פתק על גוף העז (תוחבו באוזנה או קושרו לצווארה), ובו הוא מזרז את בני המשפחה (הקהילה) ללכת בעקבות העז ולהגיע לארץ ישראל. העז חוזרת לבדה, ובני המשפחה, שאינם מבחינים בפתק, מתאבלים על בן משפחתם שנעלם. הם שוחטים את העז ומגלים באיחור את הפתק באוזנה. הסיכוי הוחמץ להפגש שוב עם הבן.
עגנון בוחר בסיפור במילה מיוחדת: הבן קושר משיחה לזנבה של העז. המילה משיחה איננה מילה מוכרת ושימושית, ובתוכה מילה אחרת: משיח. המילה משיחה, חוזרת בסיפור "מעשה העז" 8 פעמים. החזרה על המילה הזו איננה מקרית אצל עגנון. להמשך הכתבה

בשנת 1958, בספריית שוקן בירושלים, נערך ערב לכבוד יום הולדתו השבעים של ש"י עגנון בהשתתפות עורך "הארץ" דאז, גרשום שוקן, חוקר הספרות ברוך קורצווייל ואורחים אחרים. נציג "הדור הצעיר בספרות" בערב החגיגי היה הסופר ס. יזהר, שפירסם באותה שנה ממש את "ימי צקלג". סלילי הקלטה ישנים מהאירוע, שהיו שמורים קרוב ל-50 שנה, נמצאו באחרונה ומתפרסמים בימים אלה במלואם במאמר מאת דן לאור, בחוברת החדשה של כתב-העת "אלפיים". הרצאתו של ס. יזהר על יצירת עגנון, המובאת כאן, הושמעה בערב עיון לכבוד יום הולדתו השבעים של הסופר שנערך בבית ספריית שוקן בירושלים ב-29 ביולי 1958. במעמד זה דיברו, לבד מהסופר ס. יזהר, גם עורך "הארץ" דאז גרשום שוקן (שיזם את האירוע), פרופ' ברוך קורצווייל, ההיסטוריון בן-ציון דינור, מי שהיתה יו"ר ועדת החינוך של הכנסת, שושנה פרסיץ, והסופר עגנון עצמו. מנחה הערב היה פרופ' גרשום שלום... להמשך הכתבה

ספרה של ניצה בן-דב "והיא תהילתך" נושא אופי של רומאן מיתולוגי עתיק יומין על סב אגדי, מסתורי וכביר כוח, נערץ ואדיש, שנכדיו לא מרדו בו מעולם. שנים רבות אחרי מותו העזו להינתק ממנו רק כדי לגלות שהעניק להם מעוצמתו ומכוחו, ובעזרתם הוא בורא מחדש את העולם יום יום. הנכדים הם הסופר א"ב יהושע והסופר עמוס עוז, בני הדור הספרותי שהחל לפרוח בישראל בשנות השישים והשבעים, והסב המיתולוגי הוא כמובן ש"י עגנון, אשר לאורו - או בצלו - הם כותבים.
א"ב יהושע התוודה: "דוסטויבסקי אמר פעם שכל הספרות הרוסית יצאה מתחת לאדרת של גוגול. ועל פי משל זה אמר עמוס עוז שהספרות הישראלית נולדה מן הנובלה הנפלאה של ש"י עגנון 'בדמי ימיה'" ("והיא תהילתך", עמ' 27-28). עמוס עוז עצמו השתמש ב"סיפור על אהבה וחושך" בביטוי "צל" כדי לתאר את דמותו של עגנון כפי שנחקקה בזיכרון ילדותו, כשהתארח עם הוריו בבית עגנון בתלפיות: "איש מתנועע בתוך הדמדומים ושלושה או ארבעה צללים שונים מתנועעים עמו בלכתו, לפניו, או לימינו, מאחוריו, מעליו ומתחת לרגליו" (עמ' 14). דמות שצללים מקיפים אותה מכל עבר מעלה בדמיון גיבורים אגדיים כמו יעקב אבינו או ר' ישראל בעל שם טוב, מייסד החסידות, שעל שניהם מסופר כי מלאכים פסעו לימינם ושדים לשמאלם. צל הוא גם דימוי של מוות, ו"הטלת צל ארוך" פירושה העמדת מורשת מפוארת, שלעתים משתקת את היורשים ולעתים מאתגרת אותם ומרחיבה את יכולתם... להמשך הכתבה

באחרונה פירסמה אמונה ירון, בתו של ש"י עגנון, את הספר "פרקים בחיי". נזכרתי שכאשר למדנו את עגנון בבית הספר התיכון צייטלין בתל-אביב, נצטווינו לקרוא בעיון את מאמריו של ברוך קורצווייל ב"הארץ". צריך היה לרדת לסוף דעתו של קורצווייל, שסיפור זה של שמואל יוסף עגנון או אחר מזכיר את פרנץ קפקא או אוגוסט סטרינדברג וסופרי השכלה יהודים שונים. כשמאסתי בכל ההשוואות הללו, כתבתי לו שמכריחים אותנו להאמין בכל אלה, ומה דעת הסופר הנכבד, שמואל יוסף עגנון, על כך? קיבלתי במכתב חוזר שורה אחת: "מר עגנון חולה ואין בכוחו לענות על מכתבים". חתומה: אמונה ירון.

תשובה לשאלותי אלו קיבלתי מפי ש"י עגנון בעצמו, כעבור ארבע שנים, בשבת "זכור", לפני פורים (5.3.1955). ומעשה שהיה כך היה: כשלמדתי בשנה א' בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית בירושלים, נשארתי בבירה לשבת אחת. וכך כתבתי ביומני באותה מוצאי שבת: "כ-70 חברי ברית סטודנטים 'יבנה' השתתפו בסיור בעתיקות רמת רחל, ובקיבוץ. לאחר שגמרנו לסייר שם, הציעו אחדים לגשת לביתו של הסופר הידוע ש"י עגנון, ואחרים התנגדו לרעיון. 15 סטודנטים מהקבוצה הלכנו לביתו, בהדרכתו של דוד תמר, שידע את הדרך והכיר אישית את הסופר. אחדים מהחבורה נכנסנו לביתו. בתו אמונה עם בנה הקטן, נכדו של עגנון, קיבלו אותנו, וחילקו לנו בוטנים... היא אמרה שמר עגנון הוא בדיוק בבית, ועתה ילך לבית הכנסת, לתפילת מנחה.

"חיכינו לו קצת. יצא אדם בגיל 60 בערך, יהודי נחמד (ופיקח, זאת נוכחנו לדעת אחרי כן), שתיכף התחבב עלינו. הוא פתח ואמר: שבת שלום, שמי עגנון, ונתן את היד לראשון שבחבורה, ואח"כ לכולם, בתוכם לי, עניתי לו עמוס... ואמר תיכף, שבודאי לא יוכל לזכור את כולם. אח"כ הלכנו לבית הכנסת בשכונת תלפיות, ודיברנו אתו בדרך. אינני זוכר בדיוק את מה שסיפר לפי הסדר בכרונולוגי בדיוק, ואני כותב רק מה שאני זוכר בבירור. הדוחק היה די גדול, ותמיד נדחפו כולם כדי להיות קרוב אליו...

עמוס רובין, הארץ

 

 
 

השימוש בלשון זכר נעשה מטעמי נוחות בלבד ואין בו בכדי לפגוע ו/או ליצור אפליה כלשהי.