חיים חדשים

תנועת הערבות

הספר חיים חדשים
מאת תנועת הערבות

את הספר ניתן להשיג ברשת חנויות סטימצקי ובחנויות צומת ספרים.

קטע קריאה מתוך הספר
חיים חדשים

 

"היסטוריונים יביטו לאחור ויאמרו שלא היו אלה זמנים רגילים, אלא רגע מכריע: תקופה חסרת תקדים של שינוי גלובלי, עת שבה פרק אחד הסתיים ופרק אחר התחיל".

 

גורדון בראון, ד"ר להיסטוריה, ראש ממשלת בריטניה לשעבר

 

 

1

 

לידה

 

אנו חיים בתקופה מיוחדת במינה, שבה העולם משתנה לנגד עינינו מן הקצה אל הקצה. רודנים קורסים בזה אחר זה, החימוש הגרעיני מאיים והקריאה לצדק חברתי מהדהדת בכל רחבי הגלובוס.

 

יש מי שמודאגים מהמצב יותר ויש מי שפחות, אבל למען האמת, המצב אינו טרגי או רע כל כך. תתפלאו אולי לשמוע, אך המצב צריך אפילו לשמח אותנו, כי אנחנו עומדים בעצם בפתחם של חיים חדשים, חיים שיכולים להיות למרות הכול, גם מלאי תקווה וציפייה.

 

כדי שנוכל להיווכח שכך הם פני הדברים, עלינו להבין מה קורה בעולם בכלל ולכל אחד מאיתנו בפרט, ומדוע בעצם כל זה קורה לנו. האם המתרחש הוא תוצאה מקרית של טעויות שעשינו במהלך החיים, או שיש כאן תהליך שהיינו מחויבים לעבור, כדי להגיע לעולם טוב יותר.

 

מומחים[1] מגדירים את מצבו הנוכחי של העולם כמשבר כולל — בכלכלה, בחברה, בחינוך, בתרבות, באקולוגיה ובתחומים נוספים — אך משבר יכול להיות גם פתח לחיים חדשים.

 

מעניין לראות כי בשפות שונות, המונח "משבר" הוא אכן דו משמעי. בסינית, מורכבת מילה זו משני סימנים. האחד מסמל סכנה והאחר מסמל הזדמנות. ביוונית עתיקה, פירוש המילה משבר — החלטה, נקודת מפנה. בעברית מקראית, משבר הוא גם שמו של מושב האישה היולדת, המקום שבו נולדים חיים חדשים.

 

*

 

גם בחיינו הפרטיים אנחנו חווים מדי פעם משבר, בעיקר כשעלינו לעבור ממצב למצב. בהתחלה תמיד נתקלים בקושי כלשהו, כי לעזוב מצב מוכר ולפנות לעבר חדש, די קשה לנו. אנחנו מתקשים לעזוב מקום עבודה, לשנות מקום מגורים וכדומה, כי יש לנו הרגלים ומערכת הפועלת סביבנו, שבה איננו צריכים עוד להשקיע כוחות רבים. אנחנו נמשכים באופן טבעי לְמה שכבר קיים ובטוח. שינוי ומעבָר ממצב למצב הם תמיד לא נעימים, אלא אם כן הולכים לקראת משהו בטוח, ורואים מראש את העתיד הטוב. אבל אם העתיד אינו ברור, והמעבר קשה ומאיים עלינו, המצב אכן טרגי.

 

לכן, בואו נבדוק קודם כל: האם אנחנו באמת עומדים בפני בעיות גדולות כמו מלחמות, מהפכות ומהומות דמים שיביאו לאי-סדר מוחלט ברחובות, לצד בעיות אקולוגיות שמפניהן מפחידים אותנו — או שהאיומים הקיומיים האלה יוכלו לזרז אותנו ליצור סדר עולם חדש. במילים אחרות, ייתכן שכל מצבי המתח והלחץ הנראים עכשיו כחסרי פתרון הם כאלה, מפני שהחיים צריכים "להיוולד" במתכונת חדשה.

 

דומה הדבר למצבו של עובּר לפני הלידה. במשך כל ההיריון התפתח העובר בבטחה בתוך רחם אימו, אך לקראת הלידה מתרחש תהליך לחץ הדדי מאוד לא נעים. מגיע רגע שבו העובר חייב כבר לצאת, כי אינו מסוגל עוד להיות בתוך רחם אימו. גם האם מצידה, כאילו אינה רוצה ואינה מסוגלת עוד להחזיק בתינוק בתוכה. השניים נמצאים במעין "דחייה הדדית", וכך מתחיל תהליך הלידה עצמו. בסופו של דבר נולד העובר לעולם שבו הוא מתקבל באהבה, זוכה לחיים חדשים בדרגה חדשה, ונעשה לאדם.

 

התהליך שתיארנו כאן, דומה מאוד לְמה שקורה לנו בתקופה זו. נראה שהמצב שבו אנו נמצאים כיום, גם הוא כמו צירי הלידה, מתרחש לקראת היוולדו של עולם חדש. עברנו כבר בהיסטוריה מצבי התפתחות שונים, חלקם אפילו דרמטיים מאוד, אבל אלה לא היו מהפכים שאפשר לכנותם בשם "לידה", אלא רק דרגות ושלבי התפתחות שונים. אך המצב כיום שונה מאוד.

 

*

 

העולם כולו עובר בימינו משבר המקיף את כל תחומי חיינו. מתגלים קשיים כואבים בזוגיות ובחינוך ילדים, האלימות גואה בבתי הספר, ברחובות ובפארקים ציבוריים, יוקר המחיה גובר ומעמיקים הפערים החברתיים. כ-1% מאוכלוסיית העולם מחזיק ב-40% מההון העולמי.

 

הכלכלה העולמית במשבר מתמשך, ובאירופה סכנת הקריסה הפכה למוחשית. בספרד וביוון כמעט כל צעיר שני מובטל. אפילו החלום האמריקאי מתנפץ, וכל אדם שני בארה"ב עני.

 

גם במערכת היחסים שבין המין האנושי לבין הטבע מתגלה "קֶצֶר". אנחנו מזהמים את "הבית המשותף" שלנו, ופוגעים בסביבה האקולוגית. אסונות טבע פוקדים אותנו שוב ושוב, ומזג האוויר בעולם משתנה. בארה"ב לדוגמה, מדענים מגדירים את שנת 2012 כ"מצב מטורף": החורף בניו יורק היה החם ביותר שנמדד מעולם, בשיקגו היו טמפרטורות גבוהות ב-16 מעלות מהממוצע, ובחוף המערבי ירד שלג בכמות שיא.

 

בהיסטוריה האנושית היו כבר תקופות של שינויי אקלים, שגרמו לשינויים גדולים באנושות. אבל במצב העכשווי, כל סוגי השינויים והלחצים מתרחשים בבת אחת — הן מצד הטבע הסובב אותנו והן מצד טבע האדם והמצב החברתי.

 

הבעיה העיקרית היא, שאיננו רואים עוד לאן פנינו מועדות. בשינויים קודמים שעברה החברה האנושית, תמיד התקדמנו אל עבר חברה מפותחת יותר. תמיד ראינו לאן כדאי להתקדם, כמו לדוגמה בתקופת העבדות, כשרצינו להגיע לחברה נאורה יותר, אנושית יותר, ולכן החלפנו את השיטה הקיימת. גם אם התרחשו המעברים האלה על ידי מלחמות דת, מהפכות, התפרצויות אלימות או מלחמת מעמדות, אפשר היה לראות מראש את הטוב החדש שאליו רצינו להגיע. חלק מהחברה הסכים עם המטרה החדשה, וחלק אחר התנגד לה; במדינה אחת השינוי אכן התחולל, ובמדינה אחרת לא.

 

ואילו עכשיו — תחושת אובדן הדרך משותפת לכולם. אנחנו מרגישים בבירור שמשהו בסיסי "אינו עובד" בכל העולם, וקיימת תחושה חזקה באוויר שהכול חייב להשתנות, אך לא ברור בדיוק לאן צריך להתקדם.

 

*

 

דווקא על רקע התעצמות הקשיים בימינו במערכות היחסים בין אנשים, אנו רואים שהעולם מתפתח במגמה הפוכה, והופך להיות מקושר יותר ויותר.

 

כדי להבין זאת, די לנו לבדוק במה אנו לבושים, מה אנו אוכלים, איך בנוי ביתנו, במה תלויה העבודה שלנו וכל מה שברשותנו. נראה שאין כמעט מדינה שאינה משתתפת באספקת המוצרים הנחוצים לנו, אם ישירות ואם בעקיפין דרך מדינות אחרות. ממקום אחד מגיע חומר הגלם, ממקום אחר מגיעים רכיבים שונים למכונות, ומכונות אלה מייצרות מוצרים שונים לשימושנו.

 

ההתפתחות החברתית לאורך הדורות, הפכה את החברה האנושית לחברה גלובלית ומקושרת. לא רק הבנקים, התעשייה והמפעלים קשורים זה לזה סביב העולם ומעבירים חומרי גלם, מזון ומוצרים למיניהם ממדינה למדינה, אלא גם המדיה החברתית, האינטרנט, התרבות והחינוך ושאר תחומי חיינו, הגיעו להדדיות ולתלות חובקות עולם.

 

תלות כזאת, אם היא כמו במשפחה טובה, היא חיובית ומעניקה ביטחון. אבל אם המשפחה אינה במצב טוב, התלות לוחצת, עלולה להוביל לאלימות, ומסתיימת על-פי רוב בגירושין. אבל אנחנו, כלל האנושות, איך נוכל להתגרש זה מזה? כלומר, אם אנחנו מגיעים למצבים של שנאה ושל דחייה הדדית, ועם זאת מגלים שכולנו תלויים זה בזה, איך נוכל להיפרד? הטבע סגר אותנו כאן על פני הקרום הדק של כדור הארץ, ואין לנו אפשרות לברוח זה מזה.

 

פעם, אם היה עימות במקום כלשהו בעולם, הצדדים המעורבים היו נאבקים ואפילו הורגים זה את זה, אבל הכול היה נשאר בחלק אחד של העולם. כיום לא. אם יתחיל עימות באזור כלשהו, ההתלקחות עלולה להגיע לכלל העולם.

 

הגענו לתלות הדדית שקושרת אותנו יחד — אנשים, ארגונים ומדינות, ולכן חוקי המשחק השתנו. "התלות ההדדית חלה על כולנו", אומר חאבייר סולאנה, מזכ"ל נאט"ו לשעבר. "תחשבו על: סיכוני השימוש באנרגיה גרעינית, סכנת העשרת הנשק הגרעיני, איום הטרור, ההשפעות הנלוות לחוסר היציבות הפוליטית, ההשלכות הכלכליות של המשברים הפיננסיים, המגיפות, מצבי החרדה הפתאומיים, שינויי האקלים. שום דבר אינו מבודד לחלוטין. הבעיות של אנשים אחרים הן עכשיו הבעיות שלנו. איננו יכולים עוד להביט עליהן באדישות, או לקוות להפיק מהן תועלת אישית. עלינו ללמוד את כללי המשחק החדשים".

 

מנהל המרכז לחקר האינטגרציה באירופה, פרופ' לודגר קונהארד, מסביר כי "המאה ה-21, בשונה מהתקופות שקדמו לה, איננה משחק של מנצחים או מפסידים, אלא מורכבת מאוסף של אינספור רשתות קשר המחוברות זו לזו בצמתים אינסופיים".

 

העולם השתנה. מעולם אינדיבידואלי שבו כל אחד פועל בניתוק מאחרים, עברנו מבלי משים לעולם גלובלי ואינטגרלי, שבו כולנו קשורים זה לזה מבחינה כלכלית, אקולוגית, פוליטית וחברתית.

 

גלובלי משמעו אחד — שלם. אינטגרלי משמעו — מקושר, שכל חלקיו תלויים זה בזה.

 

"בעידן הגלובלי" קובע פול קרוגמן, זוכה פרס הנובל בכלכלה לשנת 2008, "כולנו נמצאים בסירה אחת".

 

ומכיוון שכך, מדגיש יו"ר ארגון הסחר העולמי פסקל לאמי: "האתגר האמיתי שניצב בפנינו היום הוא לשנות את דרך החשיבה ולא רק את המוסדות שלנו, ולממש את ההבטחה האדירה שעומדת בבסיס העולם המקושר כל כך שיצרנו".

 

*

 

לידה בטוחה וקלה לעולם טוב יותר, דורשת מאיתנו להבין מה אינו בסדר במצבנו כיום, ולברר מה בדיוק מפריע לנו ליהנות מהחיים.

 

בהשוואה לתקופות היסטוריות קודמות, המין האנושי חי עתה בעידן טכנולוגי מתקדם ונהנה משפע ומשגשוג. מהי אם כן הבעיה? על כך, בפרק הבא.

 

 

2

 

קשר

 

"אנחנו כלל לא אנשים זרים, אנחנו מחוברים יחד על ידי גורל משותף, והימים הטרופים הללו צריכים לקשור בינינו יותר ויותר".

 

כריסטין לגארד, יו"ר קרן המטבע הבינלאומית

 

תארו לעצמכם שתוך עשר שנים נפרוץ אל עידן טכנולוגי חדש לגמרי, שבו נוכל לייצר במדפסת ביתית תלת ממדית כל דבר שנרצה — בגדים, אוכל, מכוניות ובעצם הכול. נשמע טוב? כך חוזה העתידן הראשי של ענקית הטכנולוגיה "סיסקו", דייב אוונס.

 

אך השאלה היא האם בכך ייפתרו כל בעיותינו?

 

האמת היא שבמציאות הקשה של ימינו, נראה שלחצים רבים נובעים בעיקר מיחסים משובשים בינינו. לדוגמה, אם בני זוג אינם רוצים לחיות יחד, לא יעזור גם אם נספק להם את תנאי המחייה הטובים ביותר. אפילו בתוך ארמון משותף יהיה להם רע. אבל אם הם אוהבים זה את זו, גם חדרון קטן וצר לא ימנע מהם להרגיש טוב. הרצון קובע הכול.

 

אם נחקור את עצמנו ואת התפתחותנו, נראה שכל התקדמות בעולם היא תוצאה של התפתחות הרצונות והשאיפות שלנו. במשך הדורות הלכו רצונותינו וגדלו, ותמיד שאפנו להשיג עוד ועוד.

 

פעם הסתפקנו כמו אנשי הכפר — בפרות, בעזים, בחלקת אדמה ובגידול תבואה, במשפחה ובילדים. כל אלה הספיקו לנו כדי להתקיים. כך היה כאשר רצון האדם היה קטן. מאוחר יותר פרץ רצון גדול יותר, והוא כבר דחף אותנו להתחיל למכור את הסחורה בשוק העיר, ולקבל תמורתה בגדים או מוצרים אחרים. כשהגיע האדם לעיר, הוא ראה מכונה שאפשר לחרוש בה את האדמה בדרך יעילה יותר. הוא התחיל להתאמץ לעבוד יותר, כדי לקנות את המכונה. בהמשך כבר לווה כסף על מנת לקנות מכונות נוספות, במטרה להגדיל את כושר הייצור ולמכור הרבה יותר תבואה.

 

כל ההתפתחות ההיסטורית שלנו מתבססת אם כן על גידול בשאיפות וברצונות של האדם. ברור לגמרי — אנחנו רוצים כל הזמן להשיג יותר ויותר. בלי לדעת למה, האדם חושק כל פעם בעוד משהו ובעוד משהו. הוא שם לב לְמה נמשכים אחרים ולומד מהם, כי יש לו נטיות טבעיות לקנאה, לתאווה, לכבוד ולשליטה. בזכות נטיות אלה הוא קולט מהסביבה מה שנראה לו מועיל עבורו, ומתאמץ להשיג אותו. אף אחד אינו אוהב להרגיש נחות מאחרים.

 

כאשר מתבוננים כך על ההתפתחות האנושית בכללותה, נראה שהאדם מתפתח מתוך שאיפה לכבוש עוד ועוד מטרות. ואכן, במאה הקודמת כבר התחלנו לצאת אל החלל, לחדור עמוק אל תוך האדמה ואל מעמקי הים, ולהגיע ביקום לכל מקום אפשרי. אבל בסופו של דבר, כבר בשנות השישים של המאה העשרים, התחילו לבצבץ סימנים ראשונים של דריכה במקום.

 

הורגש שמשהו קורה לנו, כאילו איננו רואים עוד לאן להתפתח הלאה. הדבר דומה לְמה שקורה לעיתים בחיינו הפרטיים כאשר משתלטת עלינו עייפות, ובא לנו לעזוב הכול. משהו השתנה — הגיע דור שהתחיל לזלזל בכל ההתפתחות המודרנית ולומר: "מה יש לנו מכל העיסוקים האלה? הם כבר לא מעניינים אותנו".

"ילדי הפרחים" קראו לצעירים הללו. חשבו שהם מרגישים כך מתוך פינוק, כי הם דור ראשון למציאות של שפע מובן מאליו. אך למעשה, הם סימנו שלב חדש בהתפתחות האנושות. "מה קורה פה?", הם קמו ושאלו, "אנחנו צועדים דרך 'מטחנת בשר' אל איזו תהום, ולא נשאר מחיינו כלום. הופכים אותנו לרובוטים כדי שמישהו אחר יתעשר על גבינו. זהו! לא רוצים להמשיך בדרך הזו!".

 

איכשהו המשכנו והתגלגלנו מאז הלאה. אבל בדורנו, אותה עצירה כללית בהתפתחות האדם שהחלה אז, מביאה כבר לכדי דכדוך ואפילו לייאוש. אנשים רבים נכנעים לתחושה הרווחת ש"אין מה לעשות, אלה הם החיים". לצערנו הרב, הדיכאון כבר זכה לכינוי העצוב "המגפה של המאה ה-21".

 

*

 

בעיה מהותית שמתגלה בקשר בין בני אדם — זו הדיאגנוזה של המומחים למצב העולם. פסיכולוגים, סוציולוגים, כלכלנים ואנשי מדע המדינה ולצידם גם הוגי דעות ואנשי רוח מסבירים, כי מכאן לא נוכל לצעוד קדימה רק על ידי שינוי שיטת המשטר הכלכלי או החברתי, וגם לא על ידי פיתוח טכנולוגיות חדישות. מהלכים גדולים כאלה שתמיד קידמו אותנו, הם לבדם לא יוכלו עוד לסייע בידינו. היום המציאות דורשת טיפול שורש באיכות הקשרים שבינינו.

 

נסקור בקצרה כמה תופעות מוכרות להמחשת עניין זה.

 

בתחום הרפואה — עוד ועוד אנשים ברחבי העולם מאבדים אמון בממסד הרפואי. וזאת מדוע? כי כתוצאה מהאגואיזם ההולך וגובר, הפכה הרפואה כמעט לעסק מסחרי. כיום, בלי רפואה פרטית ורפואה משלימה, קשה מאוד לשרוד. גם התרופות הפכו למוצרים מסחריים לכל דבר, ולעיתים נראה כי מנסים למכור לנו מהם כמה שיותר. מעבר לכך, לא אחת מושקעים משאבים במחקרים רפואיים שלא טובת הציבור עומדת בהכרח לנגד עיני מנהליהם, אלא פרסום צוות החוקרים או התעשרות היצרנים. ומה שעצוב הוא שחולים מפורסמים, עשירים או בעלי קשרים, זוכים לעיתים לטיפול מהיר יותר, מאשר חולים חסרי אמצעים.

 

כך קורה גם בתחומים רבים אחרים: בקשרי האדם עם הרשויות, במקומות העבודה, בתור לקופה בסופרמרקט, ובכל מצב שבו יש מגע בין בני אדם. כולנו מכירים זאת — כמעט בכל מקום אנחנו נתקלים באנשים שלא אכפת להם מאיתנו, ולעיתים גם רוצים "לסדר" אותנו. נדמה כאילו ההרגשה הרעה שלנו, עושה טוב לאחרים... פחות ופחות אנשים מסתכלים על הזולת בעין תמימה וטובה כמו פעם, והכול נמדד לפי הכיס. כאילו חושבים: "לא אכפת לי מי אתה, מה אתה, אלא רק מה ארוויח ממך". הרגש כמו נעלם ואיננו.

 

גם בכלכלה, במערכת הפיננסית, במסחר ובתעשייה אנחנו עוברים משברים רבים, כי בכל מקום חשוב רק העניין הפרטי הצר, בלי להתחשב באיש. המציאות הזו מחייבת אותנו ליצור מנגנוני הגנה רבים, כדי להבטיח שהאינטרס שלנו לא ייפגע על ידי אחרים. ויותר מכך — ארגונים עסקיים אפילו משקיעים הון עתק כדי להכשיל ולהפיל את מתחריהם באמצעים מפוקפקים, ולגרוף מכך רווחים לעצמם.

 

אנשים חושבים על הזולת בצורה טכנית, קרה, ומשתדלים להרוויח על חשבונו בכל דרך אפשרית. לא ממש אכפת להם מבני האדם שנמצאים מאחורי החשבונות האלה. אבל המציאות מתחילה פתאום להכות בפנינו. המערכות השונות כבר אינן מתפקדות כבעבר, העניינים מתחילים לחרוק, ומורגש שכבר אי-אפשר להמשיך בדרך זו. אט אט אנו מתחילים לקלוט שהאדם אינו מכונה של הפסד ורווח, וכי מערכת יחסים קרה, מחושבת ותועלתנית בין בני אדם, כבר אינה מספיקה. מתחיל להתברר כיום שעלינו לשלב גם חום ואמון בינינו, וָלא — הכול יקרוס.

 

מעל לחשבון היבש, חייבים להוסיף גם יחס אישי כלשהו, אכפתי יותר. לתת הרגשה שמשקיעים זה בזה, שמוותרים זה לזה, שמוסיפים קצת מעצמנו. בלי קשר כזה לא נוכל להמשיך בחיינו, כי הרצון הבסיסי שלנו הוא להרגיש מילוי וסיפוק, והרגשה כזו לא מודדים בכסף. אני נהנה מהחיוך של הילד שלי מפני שאני אוהב אותו, ולא אמכור אותו תמורת שום הון שבעולם. אני סומך על האנשים הקרובים אליי שידאגו לי ככל שיידרש וככל שניתן, וגם הרגשה כזו אי-אפשר לקנות בכסף.

 

וכך, החל משגרת היומיום, דרך מערכות הבריאות, החינוך והתרבות ועד לכלכלה, למסחר ולביטחון — הגענו לקשר לקוי בינינו. אין זה מקרי. לא מלמדים אותנו איך ליצור ולטפח מערכת יחסים אמיתית. פעם הייתה התקשורת בין בני אדם זורמת בצורה טבעית. הרגשנו שייכות גדולה יותר לקרקע, לעיר, לארץ, למולדת, וכל אלה חיברו בינינו. כיום כל אלה איבדו את חשיבותם המקורית, ומשמעותם נעשתה מעורפלת ומשנית. עם זאת, מושג "הבית" והגעגוע לחום ולקשר עדיין משמעותיים מאוד עבורנו, והאובדן של אלה גורם לתחושת ניכור וחוסר ביטחון. והרי לא ניתן להכחיש: בכל אדם קיימת שאיפה פנימית לקשר, לפינה חמה, להרגשת שייכות. צרכים אלה טבועים עמוק בתוכנו.

 

תחושה של קשר עם הזולת מתעוררת בי כאשר אני דואג לו, והוא דואג לי. נכון, קשה לנו היום להתקרב לאחרים, ואפילו להרגיש שמישהו מתייחס אלינו יפה, לא קל לנו. מיד מתעוררת בנו השאלה: "למה הוא נוהג כך, מה הוא מנסה להשיג?". אבל בכל זאת, בלי קשר ואמון הדדי, לא נוכל להמשיך לחיות.

 

אל הכיוון הזה מצביע המשבר של ימינו, שמקיף את כל תחומי החיים. למעשה הוא התחיל כבר מזמן כמשבר פנימי בחיי האדם, המשיך לקשר הזוגי ולתא המשפחתי, לחינוך, לתרבות, לביטחון, ורק בשנים האחרונות הגיע גם אל הכלכלה. אבל בכל אותן שנים קודמות, לא התייחסנו אליו ברצינות מספקת. רק כשהשבר הגיע לדבר ה"קר" ביותר, לכסף, לרמה הרחוקה ביותר מהרגש שלנו, התחלנו לשים לב אליו.

 

במילים אחרות, במשך שנים ארוכות לא היה אכפת לנו לוותר על הרגש, ואכן ויתרנו עליו. אבל עכשיו כבר אי-אפשר להתעלם מהמצב, כי הוא נוגע ישירות לכיסנו. ואם נעשה עכשיו חשבון הפוך, ונפנה מהפיננסים חזרה אל עצמנו, אל תוך לִבנו, המסקנה תהיה אחת: אם לא נבנה אמון מחודש, התחשבות וערבות הדדית בינינו, לא יהיה לנו עתיד.

 

*

 

יחס טוב מלב אל לב אינו דבר שאפשר לכפות, כידוע. אנחנו יכולים לגרום להתנהגות יפה כזו או אחרת, ולהשיג כמעט כל דבר על ידי כסף או אמצעים אחרים, חוץ מיחס רגשי אמיתי. יחס כזה חסר לנו מאוד בזוגיות, במשפחה, בעסקים וביחסים הבינלאומיים. החיים מאותתים לנו שעלינו להגיע להיפוך מוחלט ביחסים שלנו, מן הקצה אל הקצה.

 

ובינתיים, ממש באמצע — בין הניכור לבין קשר חם וטוב בינינו — התמקם המשבר.

 

והמשבר הזה מבהיר לנו, כי בתוך מערכת מקושרת של העולם הגלובלי של ימינו, חובה עלינו להתחיל להתחשב זה בזה באופן אמיתי, אחרת נגיע למצב שלא יהיה מה לאכול. אי-אפשר כבר להמשיך לזלזל בבעיות כאלה. המשבר הכלכלי עומד לגעת בנו ממש בבשר החי. אנשים רבים כבר אינם מסוגלים לספק לעצמם ולבני משפחתם את צורכי הקיום ההכרחיים, וכשהמדינות לא יספקו עוד מענה הולם, הם יצאו לרחובות ויהרסו כל מה שיעמוד בדרכם. הם פשוט יחריבו הכול.

 

ההרגל שלנו לא להתחשב זה בזה יביא לכך, ששום מדינה לא תוכל להתמודד כיאות עם הבעיות, גם אם היא עשירה מאוד כמו גרמניה או ארה"ב. גם אם יהיה למדינה הון רב ומחסנים מלאים במזון, לא תימצא דרך לספק לכל אזרח ולכל משפחה קיום בכבוד. מדוע? כי איננו רגילים להתחשב באחרים. בראייה קצת רחבה יותר, עצוב לראות שכבר היום חצי עולם כמעט גווע ברעב, בעוד שבחציו השני נזרק מזון לפח, בכמות שהייתה מספיקה לכלכל את כל תושבי העולם.

 

אם לא נשנה כיוון, קיימת סכנה שנידרדר לחורבן כללי. המצב מכריח אותנו למצוא דרך לשדרג את כל מערכות היחסים בינינו, כך שנוכל להתקרב לדאגה אמיתית לרווחת החברה כולה.

 

*

 

שיפור היחסים בינינו יאפשר לנו להשיג בעתיד כל מה שנרצה, וחיינו יתחילו להיות חיים מאושרים. כיום רוב המשאבים בעולם מופנים לאמצעים, שלא יידרשו לנו כלל בחברה מתוקנת יותר. לדוגמה, אם ישרור שלום בינינו, הוצאות הביטחון יקטנו; כאשר נהיה פחות עצבניים, מודאגים וחולים, הוצאות הבריאות יצטמצמו; ככל שנצמצם את הכשלים הבירוקרטיים, עוד ועוד משאבים יתפנו לרווחת הכלל.

 

בחברה צודקת ושוויונית יותר, נגיע להחלטה משותפת איזו תעשייה נחוצה לנו ואיזו מיותרת, נפסיק לזהם ללא צורך את כדור הארץ ונאפשר לטבע לחזור לאיזון. מתוך מטרה משותפת ותפיסה כוללת של התחשבות הדדית, נבחן מחדש את כל המערכות והתהליכים העכשוויים.

 

אין ספק, אנחנו צמאים לחיבור אנושי. אנשים היוצאים כיום למחאות בכל רחבי העולם, אומרים שטוב להם יחד. כשהם יוצאים מהפינה הפרטית שלהם כדי לצעוק יחד עם כולם נגד משהו, הם מגלים לפתע תחושת שייכות זה לזה. מעניין לראות זאת כמובן, אך השאלה היא, האם זו הדרך הנכונה לנו כחברה? אנו יכולים הרי להשיג את תחושת השותפות הזאת לא רק באמצעות מהומות ואלימות, אלא בפסטיבלים, בסדנאות, בפיקניקים ענקיים, בכינוסים חברתיים וכדומה.

 

בואו נתיישב סביב שולחנות עגולים, נערוך דיון ציבורי רחב שיכלול המוני אנשים, ונחשוב מה ביכולתנו לעשות כדי לשנות את פני החברה. כשנתחיל לבנות יחד את החברה החדשה, נחוש כולנו שותפים, שווים, מגובשים. פשוט נרגיש — חיים חדשים.

 

מתוך הגישה החדשה לחיים, נגלה במהרה עד כמה מועיל לנו להיות קרובים יותר זה לזה, ועד כמה הופך העולם שלנו לבטוח יותר, לבריא יותר. הילדים שלנו לא יסבלו עוד בבתי הספר מאלימות, ולא יפחדו לצאת בחושך לבד לרחוב, שדומה כיום לג'ונגל מלא בחיות טרף. נתחשב זה בזה בכבישים, ולא ייפגעו אנשים רבים כל כך בתאונות דרכים. נפסיק את מרוץ החימוש, נתקן את מערכת הבריאות, את היחס למבוגרים ולדור הצעיר, לאמהות חד-הוריות, לכולם.

 

*

 

לידה לעולם החדש שתיארנו כאן, אינה תהליך ש"יקרה לנו מתישהו". אנחנו עצמנו, כאן ועכשיו, צריכים לבנות את העולם הזה.

 

מהו כיוון הפעולה המדויק לביצוע המשימה? באיזו דרך כדאי לפעול כדי להגיע להישגים משמעותיים? בזאת נעסוק בפרקים הבאים.

 

אין כל ספק, הגיע הזמן לצעוד קדימה.

 

קדימה.

 

 

3

 

התפתחות

 

"כולי תקווה שהמין האנושי — שמכל המינים שחיו אי פעם על כדור הארץ התפתח לדרגה גבוהה יחסית של אינטליגנציה ומודעות — יהיה אינטליגנטי מספיק להביא את התהליך האבולוציוני הזה, לדרגות גבוהות יותר של מוסריות גלובלית".

 

פרופ' רודריגו טרמבליי, נשיא אגודת הכלכלנים של צפון אמריקה

 

מהו ההבדל העיקרי שבין האדם לבין יצורים אחרים בטבע? היכולות של יצורים אחרים כמעט שאינן מתפתחות לאורך מאות שנים ויותר, ואילו האדם הולך ומתפתח מאוד מדור לדור.

 

מדוע כך הם פני הדברים? האם לא מספיק שדור יחליף את קודמו, וכך יעברו החיים על פני האדמה? אנחנו רואים שתינוק שנולד צריך להתפתח ולגדול, כדי שיוכל לחיות בבגרותו חיים טובים ומלאים, להשיג הישגים, להקים משפחה ולהוליד צאצאים. כך קורה גם אצל בעלי חיים אחרים, אבל בשונה מהם, אנחנו לא רק ממשיכים להתקיים מדור לדור, אלא גם הולכים ומתפתחים. השאלה היא, מהו הצורך בהתפתחות זו?

אולי יש הקבלה בין כלל האנושות לבין אותו תינוק? כלומר, כפי שתינוק אינו כשיר עדיין לחיים ועליו להתפתח, להשיג חכמה, כוח ורגש כדי להבין את החיים ולעשות בהם סדר — ייתכן כי כך גם כלל בני האדם? אפשר שההתפתחות האנושית בת עשרות אלפי השנים, מקבילה בעצם לשלבי ההתפתחות של אדם אחד, מהינקות ועד לבגרות והלאה, אלא שבאנושות כל שלב נמשך שנים ארוכות?

 

כאשר אנחנו מולידים ילדים, ידוע לנו כיצד הם צריכים להתפתח. ברור לנו איך לספק להם צעצועים, משחקים, אמצעי למידה ותרגילים שעשויים לפתח אותם. אבל כמין אנושי כולל, חסרה לנו ההבנה לאיזה כיוון אנחנו הולכים. מסיבה זו איננו מפנים תשומת לב לאופן שבו מתפתחת האנושות.

 

משול הדבר להורים שאינם יודעים מה לעשות עם הילד. איך לחנך אותו? אילו תרגילים לתת לו? האם לשלב אותו בחברת ילדים כלשהי, אולי בגן ילדים. איך יגדל אצלם הפעוט? ילד הרי אינו יכול להתפתח רק בעזרת הדחפים הטבעיים שלו. הוריו נדרשים לספק לו הרבה ידע, עולם רגשי, מוזיקה, ציור, יכולת קריאה וכתיבה, ולמעשה כל מה שדרוש בעולמנו. אם לא היינו עוטפים את הילד בכל התוספות החינוכיות הללו ובונים עבורו עולם שלם שמותאם לו, הוא היה גדל כמו חיה ולא כאדם.

 

ומה עם האנושות? כשהיא מתפתחת מדור לדור, האם מישהו דואג שהיא תתפתח נכון? באמת, ראו לאן הגענו. מצד אחד, אנחנו מתפתחים עוד ועוד בטכנולוגיה, במדע ובהרבה תחומים נוספים. מצד שני, מדור לדור אנשים נראים עצובים ואבודים הרבה יותר, עד שהיום אנחנו שואלים את עצמנו: מה השגנו? מה נתנה לנו כל ההתפתחות הזאת?

 

ביכולתנו לעשות על פני כדור הארץ כמעט הכול, אבל מה יש לנו מזה אם איננו יודעים מה לעשות עם עצמנו כדי שיהיה לנו טוב?

 

אם נתייחס אל ההיסטוריה האנושית כאל חייו של תינוק אחד, של אדם אחד, נראה שלנו כאנושות, אין "הורים טובים" הדואגים, מחנכים ומכוונים אותנו כיצד להתפתח נכון. בו בזמן, אנחנו מגלים שקיימת בטבע חכמה נפלאה, העומדת מאחורי תהליך ההתפתחות של כל פרט ופרט.

 

*

 

כדי להיטיב להבין את מצבנו, נשווה את התפתחותנו לתהליכי התפתחות אחרים בטבע. נתבונן תחילה בפרי כמו תפוח שגדל על העץ. בתחילת גדילתו התפוח אינו טעים, והוא מר וחמוץ. רק בסוף שלבי הבשלתו הוא נעשה לפרי מתוק, יפה וראוי לאכילה. קודם לכן, הוא נחשב לפרי בוסר.

 

בנוסף, נבחן את מצבו של בעל חיים שזה עתה נולד, לדוגמה עגל, ונשווה אותו לתינוק. עגל בן יומו כבר מסוגל לעמוד על רגליו, ללכת, לראות בבירור, לאכול בכוחות עצמו, לשמור על עצמו. לעומתו, תינוק לאחר לידתו נראה יצור חלשלוש וחסר אונים. את יכולותיו הבסיסיות ירכוש רק תוך כדי תהליך גדילתו. יעברו חמש עשרה או עשרים שנה עד שהתינוק הזה יהיה כשיר לחיים, יידע לתפקד כראוי, ובסופו של דבר יהיה מסוגל אפילו "להפוך" את העולם.

 

אותו עגל שהזכרנו, תהליך התפתחותו קצר הרבה יותר. לאחר הלידה נדרשים לו כמה שבועות של הסתגלות לעולם, ולאחר מכן יכולותיו כמעט שלא יתפתחו. הוא ימשיך להתקיים כל ימיו כבעל חיים שיודע איך לדאוג לעצמו באופן אינסטינקטיבי, אבל אין הוא משנה את עצמו, וודאי שלא את העולם.

 

ואם נחזור לתפוח על העץ, נשאלת השאלה: אולי גם אנחנו, בני המין האנושי, דומים לאותו פרי שגדל על העץ? כלומר, אולי גם אנחנו טרם הגענו לסיום התפתחותנו, להבשלה מלאה, ולכן מצבנו נראה כרגע לא טוב?

התבוננות בטבע מגלה לנו נתונים מעניינים, שמהם אפשר ללמוד רבות על התפתחותנו אנו:

 

ראשית, ההתפתחות בטבע היא התפתחות הדרגתית.

 

שנית, ככל שהפרט המתפתח, בדומה לתפוח, הוא מר וקשה יותר בתחילת התפתחותו, הוא יהיה מתוק יותר בבשלותו.

 

שלישית, ככל שתהליך ההתפתחות יהיה מורכב וארוך יותר, כך בגמר התפתחותו יהיה הפרט המתפתח 'משובח' יותר, בעל יכולות רבות יותר, ומסוגל להגיע להישגים גדולים יותר.

 

*

 

נשוב ונתבונן עתה בהתפתחות המין האנושי ממבט-על. האדם הוא היצור המפותח ביותר בטבע. לכן הגיוני שהתפתחותו עד לשלמותו היא הארוכה ביותר, והמצבים המשתנים שהוא עובר בדרך הם הקיצוניים ביותר. יש לזכור שרק בגלל היותנו בעלי ניסיון וידע, אנחנו מכירים את סוף התפתחותו של התפוח, ויכולים לדעת שמהפרי הקטן, הקשה והחמוץ הזה עתיד להתפתח פרי גדול, מתוק ונהדר. רק בגמר בישולו ברור לנו עד כמה פיתחה אותו החכמה הנפלאה שבטבע, לכדי דבר יפה וטעים כל כך.

 

בואו נראה אם כן, מהם האמצעים והכוחות שבעזרתם אנו מתפתחים בינתיים. ניתן ללמוד זאת מהפרט אל הכלל, כלומר להתבונן על התפתחותו של ילד וממנה להסיק עלינו, על כלל האנושות.

 

כאמור, אם ילד היה מתפתח רק על ידי הדחפים שמעורר בו הטבע, ולא היו לידו גורמים חיצוניים שיטפלו בו, הוא היה גדל כמו חיה. הוא לא היה יודע לבצע פעולות רבות שכולנו מסוגלים לעשות. אך אם הוריו מארגנים סביבו חברה, גן ילדים, בית ספר ומחנכים, הם מקדמים אותו בכך בהרבה. בחברה הוא לומד כיצד לתקשר עם אחרים, לשחק איתם, להיעזר בהם ולעזור להם. כלומר, ההורים אינם מסתפקים בדחפי ההתפתחות הטבעיים, אלא מוסיפים לילדם גירויים חיצוניים מהסביבה. אלה מושכים אותו קדימה ומזרזים את התפתחותו.

 

קיימים אם כן שני גורמי התפתחות:

 

כוח דוחף - המביא להתפתחות על ידי דחפים שמעורר הטבע בילד, ובכך דוחף אותו "מאחור", כביכול, להתפתח.

 

כוח מושך - המביא להתפתחות בעזרת כוח המושך אותו "קדימה", בעזרת הסביבה הנכונה שהילד נחשף אליה.

 

האם נוכל לנהוג כך גם כלפינו, המבוגרים? אולי נצליח לבנות גם לעצמנו סביבה מתאימה וטובה שתמשוך אותנו להתפתח כמו אותו פרי העץ, ממצבים שאינם טובים למצבים טובים? במקרה כזה נעבור את שלבי ההתפתחות שלנו במהירות ובנוחות, ונחסוך לעצמנו סבל מיותר מה"דחיפות מאחור".

 

הביטו סביב. המשבר הכולל שעליו דיברנו מוכיח, שהאנושות אינה יודעת "מה לעשות עם עצמה". אנחנו דומים לתינוק שעומד באמצע החדר, מרגיש ששכחו אותו, שעזבו אותו, וכאילו שואל: "ומה איתי?". כזה הוא מצבנו כיום. חסר לנו כיוון. המנהיגים שלנו מתאספים בוועידות שונות ורבות כדי לפתור את הבעיות, אך הם אינם יודעים מה בדיוק לעשות. אין בידיהם תכנית הבראה של ממש.

 

מדוע לא ניקח את עצמנו בידיים, ונתחיל לעשות שימוש מושכל ב"כוח המושך"? עבור ילדינו בנינו מערכות אדירות כדי שיתפתחו: משחקים, ספרים, חוגי העשרה בתחומים רבים כמו ספורט, אמנות, מדע, טכנולוגיה, לימודי שפות ועוד. אמנם דורות רבים חלפו עד שגילינו כי משתלם מאוד להשקיע משאבים רבים בפיתוח הילדים, אבל עתה כל אדם מבין זאת. מציאות ימינו מראה בבירור, כי בדומה לגידול ילדינו, יש צורך להשקיע רבות גם בפיתוח עצמנו ובכלל אוכלוסיית העולם.

 

כאשר יש צורך לזרז את קצב ההתפתחות הטבעי של דבר מה, אנו נעזרים במכשור מתאים. לדוגמה, כדי לזרז את קצב בקיעתם של אפרוחים מתוך הביצים, התחקינו אחר תהליכים המתרחשים בטבע, והמצאנו את המדגרה (אינקובטור). כך אנו מקבלים תפוקה איכותית, בכמות ובקצב ידועים מראש. באופן דומה אנו יכולים לבנות לעצמנו אמצעי להתפתחות נכונה ומהירה, ובזכותו לחסוך לאנושות בעיות רבות בהמשך התהליך. בדרך זו נוכל להתפתח ללא הפרעה, כמו ילד שגדל במשפחה שמעניקה לו בכל שלב תנאי גדילה מושלמים.

 

*

 

ייחודו של המשבר כיום הוא בכך, שהוא מצביע הן על כיוון ההתפתחות הדרוש לנו והן על אמצעי ההתפתחות. מצד אחד המשבר הוא גלובלי, כלומר משבר המקיף את העולם כולו, ומצד שני הוא קושר את כולנו יחד, בתוכו.

 

אנו תלויים זה בזה, אך איננו מסוגלים להתקשר נכון זה לזה. לכן מוביל אותנו המשבר להכרה כי עלינו לבנות מערכת חברתית-חינוכית חדשה. על מערכת זו לשמש לנו כסביבה טובה, שבה יוכלו כל בני האדם ללמוד כיצד להתייחס טוב זה לזה.

 

אנשים רבים ברחבי העולם מבינים כיום את מגמת ההתפתחות הזאת של האנושות, והם יכולים להוביל את התהליך החברתי-חינוכי הנחוץ לנו כיום. עולם גלובלי ואינטגרלי דורש חינוך גלובלי ואינטגרלי, הן לילדים והן למבוגרים.

 

אם נתחיל לפעול בכיוון זה באופן מעשי, יהיה זה שימוש מושכל בכוח המושך שיפתֵח אותנו באופן חיובי. אין טעם להמשיך לחכות ללא מעש, כי שום דבר טוב לא יקרה "סתם כך". מוטב לנו להזדרז לבנות לעצמנו סביבה טובה שתביא אותנו להתפתחות בטוחה, שלב אחר שלב, בדרך קלה יותר ועוקפת מכשולים.

 

חשיבות הסביבה להתפתחות הפרט מובנת היטב להורים שבינינו. מי מאיתנו לא היה שמח לשלב את ילדיו בחברה שמעודדת יחסים חמים וטובים בין הילדים, ולומדים בה להתחבר זה עם זה ולהרגיש ביטחון הדדי? בסביבה כזו אין לילד פחד מפני מכות והשפלות, והוא אינו נדרש להתגונן בפני עוינות ואלימות.

 

חברה המספקת לפרט מקום רך וחם לצמוח בו, מאפשרת לו להיפתח ולפתח את כל יכולותיו. בתנאים כאלה, יהיה האדם מסוגל לכול. סביבה כזו יכולה להקנות לכל אחד מאיתנו כוח התפתחות ושגשוג — אותו כוח שחסר כל כך בחברה האנושית בת זמננו.

 

 

 

© עצמית

המלצה על ספר זה ניתן לראות בדף ספרים מומלצים.