ספרים   אודות מועדון קריאה   צור קשר  
מועדון קריאה של ספרים
מאז 2002
מועדון קריאה של ספרים
ספרים > ספרים חדשים > ספרים 2016 > ספרות מקור 2016

במציאות אחרת

במציאות אחרת

הספר במציאות אחרת
מאת

בהוצאת עצמית
שנת
כריכה רכה
גירסה דיגיטלית: כן
ספרי קריאה דיגיטליים לאייפד ולטאבלט

את הספר ניתן להשיג ברשת חנויות סטימצקי ובחנויות צומת ספרים.

מחרוזות עבודת יד שיהלמו אותך

במציאות אחרת, כריכה אחורית

״הגבולות הברורים שהצבנו לעצמנו מטשטשים ואני חוצה אותם, מתעלמת מתמרורי האזהרה שבדרך ומפתחת כלפיו רגשות אסורים. המציאות מכה בי במשחק מעוות שאני משחקת עם הלב שלי. מאוחר מדי לסגת, הסערה כבר החלה וחומות ליבי נפרצו."

מודעה אקראית המתפרסמת בעיתון הדרושים, מזמנת פגישה גורלית בין עולמה של ענת צור, בחורה צעירה משכונת מצוקה בבאר שבע, לבין עולמו של בן ריטמן, אלמן צעיר ועשיר, המחפש מטפלת לבתו הקטנה. הקרבה הלא שגרתית ביניהם, סוחפת אותם בסערה לתחילתו של רומן חושני ועוצמתי, המטלטל את חייהם. כאשר העבר רווי האלימות של ענת שב ומאיים להפריד ביניהם, וסודות אפלים מחייה מתחילים לצוץ ולהרוס את כל מה שחלמה עליו. עליה למצוא את הדרך להתמודד עם פצעי העבר שטרם הגלידו.

 

מה קורה כאשר העבר האפל חודר להווה ומאיים להרוס גם את העתיד לבוא ?

מה יהיה המחיר אותו תצטרך ענת לשלם ?

האם אהבה חזקה יכולה לגבור על כל המכשולים שבדרך ולשנות את פני המציאות ?

 

״במציאות אחרת״ הינו רומן ביכורים ישראלי משלב בתוכו אהבה, תשוקה ומתח.

נעמה סכר, בת 39, נשואה ואם לשלושה, הפכה את חלומה למציאות ורקמה בדמיונה הרב סיפור מרגש ויוצא דופן, על הנחישות והיכולת לשרוד במקומות חשוכים בהם רוב האנשים נופלים ולא קמים. סיפורם של בן וענת מוכיח כי החיים מתחילים באמת היכן שהפחד נגמר...

 

קטע קריאה מתוך הספר
במציאות אחרת

 

 
פרולוג
 
 
פעמון בית הספר מצלצל. אני ממהרת לדחוף את הציוד לתיק ומעמיסה אותו על גבי. מתעלמת בדרכי מחבורות התיכוניסטים הצוחקים, וממהרת לצאת מהכיתה. יודעת שהיום שלי רק מתחיל.
 
דוד ויוסי, האחים שלי, מחכים לי בשער. אני משתרכת אחריהם, כמו בכל יום בחוסר רצון מוחלט. אנחנו פונים לרחוב צר, ואני שמה לב שזה אינו הכיוון הרגיל אליו אנו אמורים ללכת בשעה הזו.
 
"המסעדה של סעיד נמצאת בכיוון השני, אני אאחר למשמרת שלי", אני אומרת בבלבול.
 
"לא היום. יש מישהו חשוב שאנחנו רוצים שתפגשי", יוסי עונה לי מבלי להביט אליי. למה אני צריכה לפגוש מישהו עכשיו במקום ללכת לעבודה?
 
כעבור דקות ארוכות אנחנו מגיעים למבנה סגור וזר, מרוחק מהשכונה, ונכנסים מהכניסה האחורית. זהו מועדון גדושבאנשים. המוזיקה חזקה, צורמת לי באוזניים, ועשן הסיגריותחודר לי לריאות. הגברים מסביב מסתכלים עליי בתמיהה. אני מנחשת, שלא כל יום נכנסת לכאן ילדה עם ילקוט בית ספר על הגב, לבושה במכנסי ג'ינס קצרצרים, בחולצת בית ספר כחולה דהויה ובסנדלים.המבטים ננעצים בי מכל עבר, אבל יוסי ודוד בשלהם, מתעלמים מכולם, ממוקדים במטרה שלשמה הגענו. הם מפלסים את הדרך בין ההמון ומובילים אותי במסדרון צר וארוך, שמשני צדדיו דלתות רבות, ומתוכם בוקעים קולות.
 
"אני מאחרתלעבודה, ולא סיימתי שיעורי בית". אני עושה עוד ניסיון לשאוב מהם מידע, אבלפניהם נשארות חתומות,מה הסוד הגדול? אנחנו מגיעים לקצה המסדרון. הם נעצרים ונעמדים מימיני ומשמאלי, מחייכים זה לזה ודופקים על הדלת.
 
 "כן, תיכנסו!" נשמע קול צרוד.
 
יוסי פותח את דלת החדר, ואנחנו נכנסים פנימה. המשרד אפוף עשן סיגריות, ואני נותרת מבולבלת. משחקת בקווצת שערי בעצבנות ובמבוכה ותוהה מי הגבר שיושב מאחורי שולחן העץ. גבו מופנה אלינו, וכשהוא מסובב את הכיסא שלו בחריקה,עיניי נפערות, ואני בוהה בו בבהלה. אני מזהה אותו,ומיד משפילה את ראשי, כשהוא מחייך אליי.
 
הוא לבוש בחליפה, כרס גדולה משתפלת מבטנו,ולאורך פניו בולטת צלקת גדולה. הוא ממשיך להביט בי,ועורי מצטמרר ממבטיו. אני נעה במקומי באי נוחות, כשהוא בוהה בגופי. תחושת בטן מוזרה אומרת לי להסתובב וללכת.
 
"מה זה? איזה יופי! מאיפה הבאתם לי את הילדה היפה הזאת?", הוא פונה ליוסי ודוד, שעדיין עומדים משני צדדיי כמו חיילים ממושמעים.דוד עצבני, דוחף את מרפקו במותני.
 
"נו, תגידי שלום לאדון עזריאן", אומר לי בשקט ארסי. אני מהנהנת לעבר האיש בבלבול, קפואה ולא מעזה לפצות את פי.
 
"מאיר, תכיר את ענת, אחותנו הקטנה". יוסי מציג אותי.
 
"יוסי, אני רוצה ללכת הביתה, בבקשה". אני מתעלמת ממנו ומפצירה בו בקול סדוק.
 
"מה עם הכסף שלי, הבאתם אותו?" קולו של האיש המפחיד עם הצלקת תקיף.
 
"מאיר, אנחנו מצטערים, אבל עדיין לא השגנו את הכסף". הוא מביט בהם, ועיניו רושפות מזעם.
 
"אז הבאתם לי את אחותכם הקטנה כדי למחוק את החוב שלכם, אהה?" אני לא מבינה את דבריו, והצחוק המזלזל שלו צורם באוזניי.
 
"בת כמה את, ענת?" עזריאן מחייך אליי.
 
"בת חמש עשרה", אני משיבה בפחדומסובבת את ראשי לאחור, מחפשת אחר יוסי ודוד, כשהם יוצאים מהחדר ומותירים אותי לבד אתו.
 
"צעירה ויפה, אני אוהב את זה". הוא מסמן לי באצבעו להתקרב.
 
"לא!" אני נדה בראשי מצד לצד.
 
"למאיר לא מסרבים לעולם. בואי למאיר, מותק, אני רוצה לראות אותך מקרוב. אל תפחדי ממני, ילדה". הוא מתקרב עם הכיסא,שחורק מכובד משקלו ורוכן לעברי. ריח נורא נודף ממנו, בחילה עזה עולה מבטני.
 
אני רוצה לצרוח, אבל המילים לא יוצאות. אני נאטמת, וידיו הגדולות והמגושמות נשלחות ואוחזות במותניי.מגען מחוספס, ועורי מצטמרר מפחד. אני רוצה לברוח ממנו, וכל גופי נדרך במקום. הסיוט של חיי מתחיל עכשיו...
 
 
 
פרק 1
 
כעבור שבע שנים...
מעולם לא חשבתי שאתקבללאוניברסיטה, מה לבחורה כמוני משכונה ד' בבאר שבע ולאוניברסיטת בר אילן? מהרגע שקיבלתיאת המלגה, הדחקתי את החששות שמילאו אותי ללא הרף. מה יקרה אם אכשל? איך יגיבו האחים שלי, כשיגלו? התחלתי לחפש עבודה ודירה באזור המרכז, ולא פסלתי דבר.
לפני מספר ימים, כשהצצתי שוב במדור הדרושים, תפסה את עיניי המודעה "דרושה מטפלת מסורה לילדה, מגורים בביתנו חובה". התלבטתי לגביה, מעולם לא טיפלתי בילדים, העבודה כוללת מגורים, ואני חייבת לנסות. זה יכול להיות עבורי הפתרון המושלם. עניתי למודעה,ומאז עברו עליי יומיים של ציפייה דרוכה. כל בעיותיי ייפתרו, אם רק אקבל אותה. אני זקוקה לה באופן נואשכדי לעזוב את השכונה.
בוקר יום הריאיון המיוחל הגיע סוף סוף. אני מתקשרת למסעדה של סעיד ומודיעה שלא אגיע היום. ממציאה תירוץ על מחלה ומתפללת שיוסי ודוד לא יגלו. רוצה להספיק להתארגן ולהיות מוכנה בזמן. עליי לתפוס רכבת לתל אביב ולהחליף לאוטובוס לכיוון רמת השרון. מפלס החרדה מטפס, והלחץ מהריאיון לא נותן לי מנוחה.
אני בוחרת בגדים יפים כדי להיראות מכובדת ומרשימה ככל האפשר. מתאפרת קלות, שמה מעט סומק בלחיי ומורחת ליפגלוס בהיר על שפתיי התפוחות. מציירת פס שחור עדין מעל עיניי, שמדגיש במיוחד את צבע הדבש שלהן. שערי הארוך נמשך לאחור, ואני נאבקת בו עד לקבלת פקעת מסודרת. תווי פניי העגולים והעדינים מסגירים את גילי הצעיר, אולם אני מקווה שהבגדים והאיפור ישוו לי חזות בוגרת יותר. אני לובשת חולצה לבנה מכופתרת ומכנסי כותנה כהים בגזרה גבוהה שמדגישים את גזרתי הצרה. נועלת את סנדלי העקב השחורות ולוקחת את התיק. מעיפה מבט אחרון במראה, וזהו - יותר מוכנה מזה כבר לא אהיה. אני חייבת לקבל את העבודה הזו. רק כך אוכל להרוויח מספיק כסף כדי לשלם את שכר הלימוד.
האוטובוס עוצר ברמת השרון, אני יורדת ממנו ומחפשת את הרחוב. ההליכה מהתחנה לא אורכת זמן רב,אבל אני מנצלת את הזמן לשוטטברחובות,ומשתהה למראה הבתים המפוארים. אני תוהה לעצמי איך אסתדר במקום שונה כל כך מהסביבה אליההורגלתי.
אני מביטה בווילה המפוארת בעלת שלוש הקומות. על שער החצר מתנוסס שלט"משפחת ריטמן". אני מצלצלת בפעמון השער וממתינה בחשש ובציפייה.
דלת הווילה נפתחת באחת,וממנה יוצא גבר מרשים שמתקדם לכיווני. הוא יפה, גבוה, כתפיו רחבות, ומבעד לחולצת הפולו שלו אני מבחינה בגופו השרירי. שערו נופל במעט על פניו היפות, בגוונים בהירים שנראים כאילו נצבעו בגוני השמש. הוא מתקרב אליי, סוגר את המרחק בינינו ומביט בי בעיניים כחולות ומהפנטות.
"שלום, ענת? אני בן ריטמן". אני מחייכת, ועיניי נישאות אליו.                    
"נעים מאוד, מר ריטמן", אני משיבה. הוא שולח לעברי את ידו ללחיצה ומגעה מעביר בי זרמים.
"הרשמיות מיותרת, תקראי לי בן.אני רואה שמצאת את הכתובת בקלות".
"כן, זו לא הייתה בעיה".
"בואי, תיכנסי בבקשה", הוא מחווה לי בידו את הדרך לתוך הבית.
אני עומדת במקומי, מהופנטת מעיניו ומבולבלת. מנסה לאמוד את גילו. הוא נראה צעיר, בסוף שנות העשרים לחייו. החזות שלו משדרת ביטחון עצמי בשפע, תווי פניו יפים, אך מחוספסים. מקנים לו מראה קשוח מעט. רגליי מפשירות, ואני פוסעת אחריו בהיסוס. בצדי השביל שתולות ערוגות פרחים.אנחנו עולים שלוש מדרגות ועומדים מול דלת עץ כבדה.הוא פותח את הדלת ומחזיק אותה עבורי.
בצעדים מהוססים אני נכנסת. הוא חולף על פניי ומוביל אותי לסלון הבית, שנראה כמו אולם נשפים עצום בגודלו. הוא מתפרס לכל אורכה של הקומה,וממרכזו משתלשלות מדרגות שיש רחבות. עיניי מביטות לכל עבר, בולעות בשקיקה את העושר מסביב.
הרהיטים מפוארים, מעוצבים להפליא. קרני השמש חודרות מבעד לדלתות הזכוכית, המובילות למרפסת ולחצר, ומחממות את גבי. הוא עומד במרחק מטרים ספורים ממני ומביט בי במבט בוחן.אני נסוגה לאחור מיד, מובכת, מסונוורת מיופיו.ענת, אסור לך להסתכל עליו, הוא גבר נשוי, אני גוערת בעצמי.
"שנתחיל בריאיון?" הוא מוביל אותי לאחת הספות בסלון, ומתיישב בכורסהממול."את רוצה לשתות משהו לפני?" הוא שואל כלאחר יד, ואני מוצאת עצמי נועצת בו מבטים.ענת, תתאפסי על עצמך.
"אה, לא, תודה מר ריטמן, אהה.. בן". אני מגמגמת, וזזה מצד לצד בחוסר נוחות. "אשתך מצטרפת אלינו?"
"לא", הוא עונה בטון קר וענייני, ותשובתו מפתיעה אותי. "ענת, נכון? ספרי לי על עצמך".
"אני בת עשרים ושלוש, גדלתי בבאר שבע, ולאחרונה התקבלתי ללימודי מדעי החברה באוניברסיטת בר אילן. אני בחורה אחראית, חרוצה ועובדת מגיל צעיר".
"האם יש לך ניסיון דווקא בעבודה עם ילדים?" הוא בוחן את פניי בחשדנות.
"כן, יש לי. אני עושה בייביסיטר ומטפלת בילדים מאז שהייתי צעירה". קולי הופך מהוסס מבלי שארצה בכך, כשאני משקרת לו במצח נחושה. "אני אשמח לשמוע מה אתה צריך".
"אני מנכ"ל חברת הייטק בינלאומית,ויש לי ילדה קטנה בת חמש, ליאל. אני נאלץ גם להישאר בעבודה עד השעות הקטנות של הלילה. לעתים אני נוסע לחו"ל למספר ימים לא מבוטל. יש לי עסקים רבים לנהל, ולכן אני צריך מישהי אחראית, שתשהה כאן באופן מלא במהלך השבוע, ומדי פעם גם בסופי שבוע, כשאהיה מחוץ לבית. עד כה התנאים מתאימים לך?" הוא שואל בטון ענייני. הכחול העמוק בעיניו ננעל על מבטי, מצליח להוציא אותי לרגע מריכוז.
"כן, כן, בהחלט מתאימים". אני מהנהנת בהסכמה.
"כמו שאמרתי, אני מחפש מישהי שתוכל לתת לליאל את החום, האהבה והטיפול להם היא זקוקה. את נראית צעירה, האם את חושבת שאת מסוגלת לקחת על עצמך ברצינות תפקיד עם אחריות כזו?" מבטו חד.
"כן, בן, אני מסוגלת", אני ממהרת להשיב.
"ליאל, בואי לאבא, מתוקה",הואקורה לעבר בתו ומפתיע אותי. אני מסובבת את ראשי ומבטי נתקל בילדה קטנה המציצה בסקרנות לעברי. "בואי, אני רוצה להכיר לך מישהי". הוא אומר לה, והיא מחייכת אליו. עיניה כחולות כמו של אביה, ותלתליה גולשים על גבה. היא פותחת בריצה, ושמלתה הפרחונית מתנופפת באוויר. היא מביטה בי בביישנות, ומיד מתיישבת על ברכי אביה. קווי הדמיון ביניהם ברורים. היא בוחנת אותי כשאני מחייכת אליה. בלבי אני מקווה שאמצא חן בעיניה. היא מחבקת את בן, שנושק לראשה בחיבה.
"ליאל, תכירי את ענת". היא מצטנפת בחיק אביה ואינה פוצה את פיה. תמימותה ממלאת את לבי בחום."היא קצת ביישנית, במיוחד עם אנשים שאינה מכירה. היא צריכה זמן כדי להיפתח", בן מסביר. אני מתקרבת אליה, מושיטה את ידי ומלטפת את שערה.
"ליאל, אני שמחה מאוד להכיר אותך". היא משתחררת בהתחמקות מזרועותיו של אביה ורצה לחצר האחורית להשתעשע במשחקיה. עיניו הבוחנות של בן עוקבות בדאגה אחר תגובותיה של בתו.
"היא באמת מקסימה, אפשר בקלות להתאהב בה". אני מתקשה לקרוא את הבעות פניו.
"הייתי רוצה שתבלי קצת זמן עם ליאל, כדי שאוכל לקבל החלטה בקשר להעסקתך", הוא מציע, ונראה שיש לי סיכוי טוב להתקבל לעבודה. אני מקווה שיחליט בקרוב, אלא אם כן אצטרך לעבור ריאיון נוסף עם אשתו.
"אשמח מאוד להכיר אותה. אגש אליה עכשיו ואשחק אתה". אני מחייכת ויוצאת דרך דלתות הזכוכית אל מרפסת הדק. בחצר האחורית אני חולפת על פני בריכת שחייה גדולה, נדנדת ילדים, ערסלים ומשחקים רבים, הפזורים בכל עבר בדשא.
ליאל משתעשעת במשחקיה, ואני ומצטרפת אליה, מנסה בטבעיות לרקום בינינו קשר. בן עומד מהצד ומתבונן בנו כל העת, ממשיך לבחון אותי גם עכשיו. אני בטוחה שיהיה לי קשה לתפקד תחת עיניו הבוחנות, אבל אני נחושה למצוא את הדרך להסתדר. 
כשאנחנו חוזרים לסלון, בן מגיש לי את ההסכם שהכין מראש. אני מעיינת בו ברפרוף מבלי להתעכב יותר מדי.
"האם תוכלי להתחיל לעבוד כבר השבוע?", הוא שואל בנימה עניינית.
"מבחינתי, אוכל להתחיל כבר מחר". אני מתמלאת שמחה.
"אוקיי" הוא מביע שביעות רצון. "אם כך, אני רוצה שתחתמי על ההסכם עד מחר".
"אעבור על המסמך בעיון ואחתום עליו", אני עונה, ונותנת דרור למחשבותיי, מתקשה להסתיר את התלהבותי. אני לוקחת את ההסכם ודוחפת אותו לתיק.
"בן, אני אשמחלטפל בליאל, אבל יש רק דבר אחד שלא דנו בו", אני אומרת בהיסוס.
"במה מדובר, ענת?"
"כמו שאמרתי, אני מתחילה ללמוד באוניברסיטה, הלימודים מתקיימים בבקרים.מיד בסיום שעות הלימוד אעמוד לרשותך".
 "בבקרים ליאל נמצאת בגן.חשובה לי הנוכחות שלך בשאר הזמן", הוא מסכם וחותם את העניין.
"בואי, אערוך לך סיור בבית". הוא מתחילבמטבח, שמתחבר לסלון רחב ידיים מלא אבזוריוקרתי, ובמרכזו דלפק גבוה וכיסאות בר מהודרים.
"אני מצפה מאוד להתחיל לטפל בליאל", אני מחייכת בעליזות. בן מושיט אליי את ידו, עיניי מושפלות במבוכה ונתקלות בכף ידו. משום מה הוא אינו עונד טבעת נישואים.
"האם גברת ריטמן תצטרף אלינו היום? אני אשמח להכיר גם אותה", אני תוהה בקול. היכן באמת נמצאת אשתו?
"אמה של ליאל נפטרה", הוא אומר בקול קר ונטול כל רגש.
"אהה, אני מצטערת, בן. לא ידעתי והנחתי ש..." אני מגמגמת, פניי מחווירות והחיוך נמחק מהן. הרגשת מועקה תופסת את לבי. איך לא הבנתי, שאני הולכת לגור באותו בית עם גבר אלמן. אני מתקשה לעכל את העובדה המטרידה. דממה שוררת בינינו.
"בואי, נעלה לקומה השנייה,אראה לך את יחידת המגורים שלך". הוא מתעלם לחלוטין מדבריי ומסמן לי לעלות אחריו במדרגות. לרגע קל אני מהססת אם כדאי להתקדם, עדשליאל מצטרפת אלינו ורצה לפנינו בשמחה.
"זהו חדר השינה של ליאל, כאן בהמשך נמצאים חדר המשחקים, הספרייה, חדר הכושר, האמבטיה הראשית והשירותים. מעבר למסדרון נמצאת יחידת הדיור שלך". כל חדר בבית מושלם ביופיו.
"כחלק מצוות העובדים אני מעסיק בחורה, שמנקה ומבשלת ארבע פעמים בשבוע". בן מסביר על ההתנהלות בבית, ואני מקשיבה לו בריכוז. "חנה עובדת כאן כבר שלוש שניםומסייעת לי גם בטיפול בליאל".
אני מסלקת מעליי את הנטייה הטבעית שלי לחשוד באנשים. תחושה ביתית, שאינה מוכרת לי, אופפת אותי, ואני ממש מחכה להתחיל את חיי החדשים כאן. מייחלת להרגיש בבית. ליאל נשארת לשחק בחדרה, ואנחנו ממשיכים בסיור. בן פותח בפניי את הדלת ליחידת הדיור הנפרדת בסוף המסדרון.
"וזהו החדר שלך. בואי, תיכנסי ותראי". הוא מחווה בידו לעבר החדר הפתוח, ואני מתקשה לבטוח בו. אני נכנסת אחריו לחדר בצעדים מהססים ונפעמת מגודלו העצום. חלונותיו גבוהים, ומהם נשקף נוף פתוח מרהיב ביופיו. אני נעצרת מולםומביטה החוצה. אפשר לראות דרכם את השקיעה בשעת ערב זו. המראה עוצר נשימה, והמילים נעתקות מפי.
"כמו שאת רואה, תהיה לך כאן פרטיות מלאה. כמובן, על פי ההסכם, את שעות העבודה הנדרשות את תקדישי לליאל בלבד". קולו שקול וענייני.
"החדר יפהפה! תודה רבה.אז כמו שסיכמנו, אעביר את חפציי לכאן מחר ואתחילבעבודה". אני מודה לאלוהים על המזל הגדול שנפל בחלקי.
לקומה השלישית איננו עולים. אני מניחה ששם נמצא חדרו. כשאנחנו חוזרים לקומת הקרקע, אני נזכרת להציץ בשעון ונלחצת.
"לא שמתי לב לשעה, כבר נהייה מאוחר. אני צריכה להספיק לתפוס את האוטובוס לתל אביב ומשםאת הרכבת לבאר שבע".
"אם כך, כדאי שתמהרי לצאת", בן משיב באדישות. כשאנחנו עומדים להיפרד לשלום, ליאל נעמדת לצד רגלי אביה.
"היה לי כיף להכיר אותך, ליאל, אני כבר מחכה לחזור מחר. נוכל לבלות יחד ולהיות חברות טובות,מה דעתך?" אני מתכופפת לעברה בחיבה. ליאל מחייכת בביישנות ומהנהנת בהסכמה. בן מלווה אותי לשער. אנחנו לוחצים ידיים, ואני לא יכולה שלא לתהות לגביו.
"אנימצפה לראותך מחר",הוא נפרד ממני ברשמיות.
"כן, מחר, אזלהתראות". אני מסתובבת ומתחילה לצעוד אל קצה הרחוב, מתרחקת מהבית המואר בפנסי הרחוב. בראשי עוברת המחשבה איך אני, שלא סומכת בקלות על אנשים, עומדת לתת אמון בגבר זר ולגור אתו תחת אותה קורת גג.מיד אני מסלקת את המחשבה הטורדנית, זהו סיכון שאני מוכנה בהחלט לקחת כדי להינצל מגיהינום חיי. 
 

© עצמית

המלצה על ספר זה ניתן לראות בדף ספרים מומלצים.

השימוש בלשון זכר נעשה מטעמי נוחות בלבד ואין בו בכדי לפגוע ו/או ליצור אפליה כלשהי.