ספרים   אודות מועדון קריאה   צור קשר  
מועדון קריאה של ספרים
מאז 2002
מועדון קריאה של ספרים
ספרים > ספרים חדשים > ספרים 2007 > ספרות תרגום 2007

נער החידות ממומביי

נער החידות ממומביי

הספר נער החידות ממומביי
מאת
תרגום מאנגלית: סיגל אדלר
עמודים 348

בהוצאת אחוזת בית
שנת
כריכה רכה

את הספר ניתן להשיג ברשת חנויות סטימצקי ובחנויות צומת ספרים.

ספרים נוספים של ויקאס סווארופ

 

מחרוזות עבודת יד שיהלמו אותך

נער החידות ממומביי, כריכה אחורית

 

ראם מוחמד תומס בן השמונה עשרה, נער אשפתות ממומביי, זוכה במפתיע בחידון טריוויה טלוויזיוני, ומקבל לידיו לא פחות ממיליארד רופי (כמאה מיליון שקל). המפיקים תאבי הבצע והפרסום חושדים בו במרמה, והוא מושלך לכלא. עורכת הדין אידיאליסטית, שלוקחת על עצמה להגן עליו, שואלת אותו איך ייתכן שנער יתום וחסר השכלה ידע לענות את כל תשובות הנכונות. והנער הצעיר עונה לה- שאלה אחר שאלה, סיפור אחר סיפור.

פרקי הספר נער החידות מבומביי, המופעים כסדר השאלות בחידון, חושפים את תעלומת חיוו של הגיבור: כיצד ננטש כתינוק, גדל אצל כומר טוב לב שנעלם גם הוא מחייו,צ התגלגל לבית היתומים, שירת בביתו של דיפלומט אוסטרלי מסתורי, עבד אצל כוכבת קולנוע הוליוודית לשעבר,הציל בכוח האהבה ילדה מאלימות אביה, ועוד כהנה וכהנה אפיזודות, שכולן מתחברות יחדלסוף הבלתי צפוי בתוך האולפן הטלוויזיה .

דרך סיפור חייו של הגיבור רב הקסם, סקרן, בעל אמות מידה מוסריות ומידה מפתיעה של אופטימיות ואהבת אדם, מתגלית לעיני הקוראים הודו של ימנו- ארץ שיופי, ססגוניות ועושר תרבותי מתקיימים בה לצד כיעור, עליבות וטרגדיה.

נער החידות ממומביי, ספר עם מבנה עלילה מבריק וסוף מפתיע, היה לרב מכר בינלאומי זמן קצר לאחר הופעתו ב-2005, והוא נחשב לאחת ההפתעות הגדולות של הספרות ההודית בשנים האחרונות. הוא זכה לשלל ביקורת מהללות בהודו ובעולם, תורגם עד כה ל-32 שפות וזכה בפרסים שונים וחשובים, ובהם הפרס הספרותי הדרום- אפריקאי החשוב ביותר, המקביל לפרס בוקר האנגלי, לשנת 2006 (שזכו בו בין השאר מארק האדון ב- 2004 על "המקרה המוזר של כלב בשעת לילה", יאן מרטל ב- 2003 על "חיי פיי" והסופר איאן מקיואן ב-2002 על "כפרה") בימים אלה הספר מעובד לסרט קולנוע ולמחזמר.

 

קטע קריאה מתוך הספר
נער החידות ממומביי

הניצחון
עצרו אותי כי ניצחתי בחידון.
הם באו לעצור אותי אתמול מאוחר בלילה, בשעה שאפילו הכלבים המשוטטים כבר הלכו לישון. הם פרצו את הדלת שלי, כבלו אותי באזיקים והצעידו אותי אל הג'יפ עם האור האדום המהבהב שחיכה בחוץ.
לא נשמעו שום צרחה או צעקה. איש מהתושבים לא יצא מהצריף שלו. רק הינשוף הזקן שעל ענף התמרינד ההודי שרק במחאה על מעצרי.
מעצרים בדְהַארָבי* הם דבר שבשגרה, כמו הכייסים ברכבת המאספת. לא עובר יום בלי שאיזה תושב מסכן נלקח לתחנת המשטרה. יש תושבים שצורחים ובועטים כל הדרך לתחנה, והשוטרים ממש צריכים לגרור אותם, ויש שהולכים לשם בשקט. השקטים מחכים, ואולי אפילו מצפים, למשטרה, ובעצם מרגישים הקלה למראה הג'יפ עם האור האדום המהבהב.

* שכונת צריפי פח בקרבת שדה התעופה של מומביי (כל ההערות הן של המתרגמת).

במבט לאחור אולי הייתי צריך לצרוח ולבעוט. לזעוק שאני חף מפשע, לעשות רעש, להתסיס את השכנים. לא שזה היה עוזר. גם אם הייתי מצליח להעיר כמה תושבים, הם לא היו נוקפים אצבע להגן עלי. בעיניים טרוטות הם היו צופים במחזה, מפטירים הערה נדושה כמו "הנה הולך עוד אחד", מפהקים ומיד חוזרים לישון. עזבתי את שכונת העוני הגדולה ביותר באסיה בלי שתהיה לזה כל השפעה על חייהם. הם ימשיכו לחכות בתור למים בבוקר, ולהתאמץ להגיע כל יום בזמן לרכבת של שבע וחצי.
הם גם לא יטרחו לברר את הסיבה למעצר שלי. אבל בעצם, כששני השוטרים פרצו לצריף שלי, גם אני לא טרחתי לברר. כשכל קיומך "לא-חוקי", כשאתה חי על סף עוני בשממה עירונית שאתה נלחם בה במרפקים על כל סנטימטר של מרחב וצריך לעמוד בתור אפילו כדי לחרבן, האפשרות שתיעצר נראית כמעט בלתי נמנעת. אתה מתרגל לחשוב שיבוא יום ושמך יתנוסס על צו מעצר וג'יפ עם אור אדום מהבהב יבוא לקחת אותך.
יהיו שיגידו שהבאתי את זה על עצמי. כי השתתפתי בחידון ההוא בטלוויזיה. הם ינופפו לעברי באצבע ויזכירו לי את מה שאומרים תמיד זקני דהארבי, שאסור לחצות את הקו המפריד בין עשירים לעניים. אחרי הכול, מה למלצר חסר כול ולחידון שמפעילים בו את המוח? הרי אסור לנו להשתמש במוח. אנחנו אמורים להשתמש רק בידיים וברגליים.
אילו רק ראו אותי עונה על כל השאלות האלה. אחרי ההופעה הייתי זוכה מהם ליחס של כבוד. חבל שעוד לא שידרו את התוכנית בטלוויזיה. ובכל זאת דלפה השמועה שזכיתי במשהו. כמו שזוכים בלוטו. כששאר המלצרים שמעו את החדשות, הם החליטו לעשות לי מסיבה גדולה במסעדה. שרנו ורקדנו ושתינו עד מאוחר בלילה. זאת היתה הפעם הראשונה שלא אכלנו את האוכל המעופש של ראמזי לארוחת הערב. הזמנו עוף בּיריאני ושיש-קבאב ממלון חמישה כוכבים במָארין דרַייב. הברמן הסנילי הציע לשדך לי את הבת שלו. אפילו המנהל הנרגן חייך אלי בחיבה וסוף-סוף נתן לי את המשכורת שהיה חייב לי. באותו ערב הוא לא כינה אותי בן זונה מנוול או כלב חולה.
עכשיו גוֹדבּוֹל קורא לי ככה ואפילו גרוע יותר. אני יושב ברגליים משוכלות בתא ששטחו שלושה מטרים על שני מטרים עם דלת מתכת חלודה וחלון מרובע קטן ומסורג שדרכו חודרת לחדר אלומת אור שמש מאובקת. בית המעצר חם ולח. זבובים מרחפים בזמזום מעל השיירים העיסתיים של מנגו רקוב שהכתימו את רצפת האבן. ג'וק מסכן מתקדם בכבדות לעבר רגלי. אני מתחיל להיות רעב. הבטן שלי מקרקרת.
אמרו לי שבקרוב ייקחו אותי לחדר החקירות לתשאוּל שני מאז נעצרתי. אני מחכה בלי סוף, ואז מישהו מגיע ללוות אותי. זה המפקח גודבול בכבודו ובעצמו.
גודבול לא זקן מאוד, אולי באמצע שנות הארבעים שלו. ראשו מקריח והפרט הבולט בפניו העגולות הוא שפם גדול. צעדיו כבדים, ובטנו המפוטמת משתפלת מעל מכנסי החאקי שלו. "זבובים מחורבנים," הוא מקלל, ומנסה לחבוט בזבוב שמסתובב לו לפני הפרצוף. הוא מחטיא.
מצב רוחו של המפקח גודבול לא טוב היום. הזבובים מציקים לו. החום מעיק עליו. פלגי זיעה ניגרים על מצחו. הוא מנגב אותם בשרוול חולצתו. יותר מכול מטריד אותו שמי. "ראם מוחמד תומס - איזה מין שטות זאת? שם שמבלבל בין כל הדתות? אמא שלך לא הצליחה להחליט מי אבא שלך?" הוא אומר, ולא בפעם הראשונה.
אני מתעלם מהעלבון. כבר התחסנתי נגד עלבונות.
מחוץ לחדר החקירות עומדים שני שוטרים בהַקשב מתוח, סימן שמישהו חשוב יושב בפנים. בבוקר הם לעסו פּאן וסיפרו בדיחות גסות. גודבול פשוט דוחף אותי לתוך החדר, ושם עומדים שני גברים ליד קיר ועליו תרשים המונה את כל החטיפות והרציחות של אותה שנה. אני מזהה אחד מהם. זה אותו האיש - עם שיער כמו של אישה, או כוכב רוק - שהיה בהקלטה של החידון בטלוויזיה והעביר הוראות למנחה דרך אוזניות. את האיש השני, הלבן והקירח לגמרי, אני לא מכיר. הוא לובש חליפה בצבע בורדו ועניבה בכתום עז. רק איש לבן ילבש חליפה ועניבה בחום המחניק הזה. הוא מזכיר לי את קולונל טיילור.
מאוורר התקרה פועל במהירות המרבית, אבל בחדר אין חלון, והאוויר מחניק. החום עולה מהקירות הלבנים הבוהקים ונלכד בתקרת העץ הנמוכה. קורה ארוכה וצרה חוצה את החדר לשני חלקים שווים. החדר ריק מלבד שולחן חלוד במרכזו, שלושה כיסאות מסביב ואהיל מתכת שמשתלשל מקורת העץ ממש מעל השולחן.
גודבול מציג אותי לפני האיש הלבן כמו שמנהל קרקס מציג לראווה את אריה השעשועים שלו. "זהו ראם מוחמד תומס, אדוני."
האיש הלבן טופח קלות על מצחו בממחטה ומביט בי כאילו אני זן חדש של קוף. "אז זה הזוכה המפורסם שלנו! אני מוכרח לומר שהוא נראה מבוגר יותר ממה שחשבתי." אני מנסה לזהות את המבטא שלו. הוא מדבר עם אותו אנפוף שאני מכיר מהתיירים העשירים, שבאים ממקומות רחוקים כמו בולטימור ובוסטון, ומציפים את אָגרה.
האמריקני מתרווח בכיסא. יש לו עיניים בצבע כחול-עמוק, ואף ורוד. הנימים הירוקים שעל מצחו נראים כמו ענפים קטנים. "שלום," הוא פונה אלי. "אני ניל ג'ונסון. אני מייצג את ניו-אייג' טלמדיה, החברה המעניקה את הזיכיון להפקת החידון. זה בילי נַנדָה, המפיק."
אני שותק. קופים לא מדברים. בייחוד לא אנגלית.
הוא פונה לננדה. "הוא מבין אנגלית, נכון?"
"השתגעת, ניל?" ננדה נוזף בו. "איך אתה מצפה שידבר אנגלית? הוא סתם מלצר דביל מאיזה מסעדה באיזה חור!"
צליל סירנה מפלח את האוויר. שוטר נכנס בריצה לחדר ולוחש משהו באוזנו של גודבול. המפקח ממהר החוצה וחוזר בלוויית איש נמוך ושמן שלובש מדים של קצין משטרה בכיר. גודבול פונה אל ג'ונסון בחיוך קורן החושף את שיניו הצהובות. "מר ג'ונסון, המפכ"ל סאהיבּ הגיע."
ג'ונסון קם על רגליו. "תודה שבאת, אדוני המפכ"ל. אני חושב שאתה כבר מכיר את בילי."
המפכ"ל מהנהן לאישור. "הגעתי ברגע שקיבלתי את ההודעה משר הפנים."
"אה, כן... הוא חבר ותיק של מר מיכאילוב."
"אז מה אני יכול לעשות למענך?"
"המפכ"ל, אני זקוק לעזרתך בדבר 'מי יגיע'."
"מה זאת אומרת 'מי יגיע'?"
"קיצור של 'מי יגיע למיליארד?'"
"מה זה?"
"זה חידון הטלוויזיה, שהחברה שלנו העלתה לאוויר ממש עכשיו - בשלושים וחמש ארצות. בטח ראית את המודעות שפירסמנו בכל מומביי."
"כנראה פיספסתי אותן. אבל למה מיליארד?"
"למה לא? ראית פעם את 'מי רוצה להיות מיליונר?'?"
"'קָאוּן בָּנֶגָה קְרוֹרֶפָּטִי?' כל הארץ דיברה על התוכנית הזאת. במשפחה שלי לא פיספסו את זה אף פעם."
"למה צפית בתוכנית?"
"כי... היא היתה כל כך מעניינת."
"האם היא היתה מעניינת באותה מידה אם הפרס הגדול היה עשרת אלפים, ולא מיליון?"
"אה... נראה לי שלא."
"בדיוק. אתה מבין, הפיתוי הכי גדול בעולם הוא לא סקס, אלא כסף. וככל שהסכום גבוה יותר, כך גדל הפיתוי."
"אני מבין. אז מי מנחה את החידון שלך?"
"פְּרֶם קוּמאר."
"פרם קומאר? השחקן סוג ב' הזה? אבל הוא הרבה פחות מפורסם מאָמיטַבּ באצ'אן, שהנחה את 'קְרוֹרֶפָּטִי'."
"אל תדאג. הוא יהיה מפורסם. נכון, במידה מסוימת היינו חייבים לבחור בו, כי יש לו 29 אחוזים בחברה-הבת ההודית ניו-אייג' טלמדיה."
"טוב. הבנתי. אז תגיד, איך בדיוק הבחור הזה, מה שמו, ראם מוחמד תומס, נכנס לתמונה?"
"הוא השתתף בתוכנית החמש-עשרה שלנו בשבוע שעבר."
"ומה קרה?"
"הוא ענה נכון על כל שתים-עשרה השאלות וזכה במיליארד רוּפּי."
"מה?! אתה צוחק!"
"לא, אני לא צוחק. היינו המומים בדיוק כמוך. הבחור הזה הצליח לזכות בפרס הכי גדול בהיסטוריה. התוכנית עדיין לא שודרה, לכן לא הרבה אנשים יודעים על זה."
"תשמע, אם אתה אומר שהוא זכה במיליארד, הוא זכה במיליארד. אז מה הבעיה?"
ג'ונסון משתתק. "בילי ואני יכולים לדבר איתך רגע בארבע עיניים?"
המפכ"ל מסמן לגודבול לצאת. המפקח שולח לעברו מבט זעוף ויוצא. אני נשאר בחדר, אבל איש לא מתייחס אלי. אני רק מלצר. ומלצרים לא מבינים אנגלית.
"טוב. עכשיו ספר לי," אומר המפכ"ל.
"תראה, אדוני המפכ"ל, למר מיכאילוב אין כרגע אפשרות לשלם מיליארד רופי," אומר ג'ונסון.
"אז למה הוא הציע את הסכום מלכתחילה?"
"אתה יודע, זה גימיק מסחרי."
"אני עדיין לא מבין. גם אם זה גימיק, הרי התוכנית שלכם תצליח יותר עכשיו, כשמישהו כבר זכה בפרס הגדול, לא? עד כמה שאני זוכר, בכל פעם שמתחרה זכה במיליון ב'מי רוצה להיות מיליונר?', שיעורי הצפייה הוכפלו."
"זאת שאלה של תזמון, אדוני המפכ"ל. תזמון. תוכניות כמו 'מי יגיע' לא יכולות להסתמך על מזל, על גורל. הן צריכות להתנהל על פי תסריט. ולפי התסריט שלנו, היו צריכים לעבור שמונה חודשים לפחות לפני שיהיה לנו זוכה, ועד אז הרווח מהפרסומות היה מחזיר לנו את רוב הכסף שהשקענו. אבל עכשיו הבחור הזה תומס הרס לנו את כל התוכניות."
המפכ"ל מהנהן. "טוב, אז מה אתם רוצים שאני אעשה?"
"אני רוצה שתעזור לנו להוכיח שתומס רימה. שלא ייתכן שהוא ידע את התשובות לכל שתים-עשרה השאלות בלי שמישהו עזר לו. רק תחשוב. הוא אף פעם לא למד בבית ספר. הוא אף פעם לא קרא עיתון. אין סיכוי שהוא היה יכול לזכות בפרס הגדול."
"תראה... אני לא כל כך בטוח." המפכ"ל מגרד בראשו. "כבר היו מקרים שילדים ממעמד נחות התגלו כגאונים בבגרותם. אפילו את איינשטיין סילקו מהלימודים בתיכון, לא?"
"אדוני המפכ"ל, אנחנו יכולים להוכיח ברגע זה שהבחור הזה רחוק מלהיות איינשטיין," אומר ג'ונסון. הוא מסמן לננדה.
ננדה מתקרב אלי, מעביר את אצבעותיו דרך שערו השופע. הוא פונה אלי בהינדי. "מר ראם מוחמד תומס, אם אתה באמת כזה גאון שהצלחת לזכות בתוכנית שלנו, אנחנו רוצים שתוכיח לנו את זה ותשתתף בעוד חידון, עכשיו. השאלות יהיו פשוטות מאוד. כמעט כל אחד עם רמת משכל ממוצעת ידע את התשובות." הוא מושיב אותי על כיסא. "אתה מוכן? הנה שאלה מספר אחת. מהו המטבע של צרפת? האפשרויות הן: א. דולר; ב. לירה שטרלינג; ג. אירו; או ד. פרנק."
אני שותק. פתאום כף ידו הפתוחה של המפכ"ל מתנופפת לעברי וסוטרת לי חזק על הלחי. "תגיד לי, אתה חירש? תענה או שאני אשבור לך את הלסת," הוא מאיים.
ננדה מתחיל לקפץ מסביב כמו משוגע - או כמו כוכב רוק. "בבקשה, אפשר לעשות את זה בדרך מתורבתת?" הוא שואל את המפכ"ל. ואז הוא מביט בי. "כן? מה תשובתך?"
"פרנק," אני עונה בזעף.
"טעות. התשובה הנכונה היא אירו. טוב, שאלה מספר שתיים. מי היה הראשון שדרך על הירח? א. אדווין אלדרין; ב. ניל ארמסטרונג; ג. יורי גגרין; או ד. ג'ימי קרטר?"
"לא יודע."
"ניל ארמסטרונג. שאלה מספר שלוש. הפירמידות נמצאות: א. בניו יורק; ב. ברומא; ג. בקהיר; או ד. בפריז?"
"לא יודע."
"בקהיר. שאלה מספר ארבע. מיהו נשיא ארצות הברית? א. ביל קלינטון; ב. קולין פאוול; ג. ג'ון קרי; או ד. ג'ורג' בוש?"
"לא יודע."
"ג'ורג' בוש. אני מצטער לומר, מר תומס, שלא ענית נכון על שום שאלה."
ננדה פונה אל המפכ"ל וחוזר לדבר אנגלית. "אתה רואה, אמרתי לך שהבחור אידיוט. לא היתה לו שום דרך לענות על השאלות בשבוע שעבר חוץ מלרמות."
"יש לך מושג איך הוא היה יכול לרמות?" שואל המפכ"ל.
"שום מושג. הכנתי לך שני עותקים של החומר שצולם בדי-וי-די. המומחים שלנו עברו על החומר בשבע עיניים, אבל עד עכשיו לא מצאנו כלום. משהו בסופו של דבר יתגלה."
הרעב עולה לי עכשיו מהבטן לגרון ומסחרר אותי. אני מתקפל לשניים ומשתעל.
ג'ונסון האמריקני הקירח שולח לעברי מבט נוקב. "אתה זוכר, אדוני המפכ"ל, את המקרה של המייג'ור בצבא, שלפני כמה שנים זכה באנגליה במיליון פאונד ב'מי רוצה להיות מיליונר?'? החברה סירבה לשלם. המשטרה פתחה בחקירה והצליחה להרשיע את המייג'ור. התברר שהיה לו שותף, איזה פרופסור, שישב בקהל ובאמצעות שיעולים לפי קוד מוסכם סימן לו את התשובות הנכונות. ברור שמשהו דומה קרה כאן."
"אז אנחנו צריכים לחפש משתעל בקהל?"
"לא. אין שום עדות לשיעול. הוא בטח השתמש בסימן אחר."
"אולי זמזום של איתורית או טלפון נייד?"
"לא, אנחנו כמעט בטוחים שלא היה עליו שום מכשיר. ואיתורית וטלפון נייד לא היו פועלים באולפן."
רעיון מבזיק בראשו של המפכ"ל. "אתה חושב שהושתל במוחו שבב זיכרון?"
ג'ונסון נאנח. "אדוני המפכ"ל, אני חושב שצפית ביותר מדי סרטי מדע בדיוני. תראה, יהיה מה שיהיה ההסבר, אתה חייב לעזור לנו למצוא אותו. אנחנו לא יודעים מי היה השותף שלו. אנחנו לא יודעים באיזו שיטת איתות הוא השתמש. אבל אני בטוח במאה אחוז שהבחור הזה נוכל. אתה חייב לעזור לנו להוכיח את זה."
"שקלתם לשחד אותו?" מציע המפכ"ל בתקווה. "הרי הוא בטח לא יודע כמה אפסים יש במיליארד. אני מתאר לעצמי שהוא די ישמח אם תזרקו לו כמה אלפי רופי."
מתחשק לי לתת למפכ"ל אגרוף בפרצוף. אני מודה שלפני החידון לא ידעתי כמה בדיוק שווה מיליארד. אבל זה שייך להיסטוריה. עכשיו אני יודע. ואני נחוש בדעתי לקבל את הפרס שלי. על כל תשעת האפסים.
תשובתו של ג'ונסון מרגיעה אותי. "אנחנו לא יכולים לעשות את זה," הוא אומר. "זה יחשוף אותנו לתביעה משפטית. אתה מבין, הוא זוכה אמיתי או נוכל. לכן הוא יקבל את המיליארד או ילך לכלא. אין כאן פשרות. אתה חייב לעזור לי להבטיח שהוא ילך לכלא. מר מיכאילוב יחטוף התקף לב אם יצטרך עכשיו לחלק מיליארד רופי."
המפכ"ל מישיר מבט אל עיניו של ג'ונסון. "אני מבין," הוא מדבר לאט. "אבל מה יֵצא לי מזה?"
ג'ונסון, שכמו חיכה לאות, אוחז בזרועו ומוליך אותו לפינה. הם מדברים בקול חרישי. אני קולט רק שתי מילים: עשרה אחוזים. אין ספק שהמפכ"ל נלהב למשמע הדברים. "בסדר, בסדר, מר ג'ונסון, העניין מבחינתך סגור. עכשיו תן לי להכניס את גודבול."
המפקח נקרא פנימה. "גודבול, מה הצלחת להוציא ממנו עד עכשיו?" שואל המפכ"ל.
גודבול שולח לעברי מבט מאיים. "כלום, המפכ"ל סאהיב. הדביל חוזר כל הזמן על אותו סיפור, שהוא פשוט 'ידע' את התשובות. אומר שהיה לו מזל."
"מזל, אה?" לועג ג'ונסון.
"כן, אדוני. עד עכשיו לא השתמשתי בשיטות חקירה מדרגה שלישית, אחרת הוא כבר היה מתחיל לזמר מזמן. ברגע שתרשה לי, אדוני, אשיג מיד את השמות של כל השותפים שלו."
המפכ"ל שלח מבט בוחן בג'ונסון ובננדה. "זה בסדר מצדכם?"
ננדה מנענע בראשו נמרצות, בעוד שערו מתנופף מצד לצד. "בשום אופן. שום עינוי. הידיעה על המעצר כבר הגיעה לעיתונים. אם יגלו שהתעללו בו, זה יהיה הסוף שלנו. יש לי כבר מספיק צרות, בלי לדאוג שאחטוף תביעה מטעם הארגון לזכויות האזרח."
המפכ"ל טופח לו על השכם. "בילי, ממש נהיית אמריקני. אל תדאג, גודבול הוא מקצוען. לא יהיה שום סימן על הגוף שלו."
מיץ מרה עולה בקיבתי כמו בלון. בא לי להקיא.
המפכ"ל מתכונן ללכת. "גודבול, עד מחר בבוקר אני רוצה לדעת איך קוראים למשתף הפעולה ופרטים מלאים על שיטת הפעולה. תשתמש בכל אמצעי כדי להוציא ממנו את המידע. אבל תיזהר. תזכור, הקידום שלך תלוי בזה."
"תודה, אדוני. תודה." על שפתיו של גודבול עולה חיוך מעושה. "ואל תדאג, אדוני. כשאגמור עם הנער הזה, הוא יהיה מוכן להודות ברצח מהטמה גנדי."
אני מנסה להיזכר מי רצח את מהטמה גנדי. ידוע שממש לפני מותו הוא אמר "הֵיי ראם!"*. אני זוכר את זה כי אמרתי, "זה השם שלי!" והאב טימותי הסביר בחביבות שזהו שמו של האל ראם, אל הינדו שגורש אל הג'ונגל לתקופה של ארבע-עשרה שנים.

* הו אלוהים. ראם (ראמה) הוא אחת מהתגלמויות וישנו וגיבור האפוס ההודי ראמאיָנה

בינתיים חזר גודבול אחרי שליווה את המפכ"ל ואת שני הגברים החוצה. הוא נכנס מתנשף לחדר החקירות וטורק אחריו את הדלת. ואז הוא מסמן לי ביד. "קדימה, בן זונה, תתפשט!"

כאב חד ופועם ניגר מכל נקבובית בגופי. ידי כפותות לקורת העץ בחבל גס, שני מטרים מעל הרצפה, ורגלי מיטלטלות באוויר, ונדמה כאילו רגלי וידי נקרעות מגופי. אני עירום לגמרי. הצלעות שבחזי בולטות כמו בחזה של תינוקות רעבים באפריקה.
גודבול מתעלל בי כבר יותר משעה, אבל עדיין לא גמר. בערך כל חצי שעה הוא בא עם מכשיר עינויים חדש. עד עכשיו החדיר לפי הטבעת שלי מוט עץ שמרח עליו אבקת צ'ילי. הרגשתי כאילו שיפוד מותך וצורב ננעץ בתוכי. נחנקתי ורציתי להקיא מכאב. אחר כך הוא תחב את ראשי לדלי מים והחזיק אותו שם, עד שריאותי עמדו להתפקע. ירקתי ונשנקתי וכמעט נחנקתי.
עכשיו הוא מחזיק בידו חוט חשמל חשוף, שנראה כמו זיקוק די-נור של חגיגות הדיוואלי. הוא מקפץ סביבי כמו מתאגרף שיכור ופתאום מזנק עלי. בחוט החשמל החשוף הוא חובט בכרית כף רגלי השמאלית. הזרם החשמלי מוזרק לכל גופי כמו רעל לוהט. אני מתכווץ ומפרפר בפראות.
גודבול צועק עלי. "בן זונה, אתה עדיין לא מוכן לגלות לי איך רימית בתוכנית? מי גילה לך את התשובות? תגיד לי וייגמר העינוי הזה. תקבל ארוחה טובה. תוכל אפילו ללכת הביתה."
אבל הבית נראה מקום רחוק עכשיו. וארוחה חמה תגרום לי להקיא. אם לא אוכלים הרבה זמן, הרעב מתפוגג ונעלם, ונשאר רק כאב עמום בחלל הבטן.
גל הבחילה הראשון מתחיל לשטוף אותי עכשיו. אני מאבד את ההכרה. מבעד לערפל סמיך אני רואה אישה גבוהה עם שיער שחור גולש. הרוח הומה מאחוריה ופורעת את השיער השחור כפחם המכסה את פניה. היא לובשת סארי לבן מאריג דק שמתבדר ורוטט כמו עפיפון. היא פורשת את זרועותיה וקוראת, "בני... בני... מה הם עושים לך?"
"אמא!" אני צורח ומושיט את זרועותי אליה מעבר לתהום האפופה אד וערפל, אבל גודבול לופת אותי בגסות בצווארי. אני מרגיש כאילו אני רץ בלי להתקדם. הוא סוטר לי בחוזקה, והערפל מתפזר.
גודבול מושיט לי שוב עט. עט שחור עם ציפורן מוזהבת. דיו כחולה מתנוצצת בקצהָ. "חתום על הצהרת ההודאה," הוא מצווה.
הצהרת ההודאה פשוטה למדי. "אני, ראם מוחמד תומס, מצהיר בזאת שבעשרה ביולי השתתפתי בחידון 'מי יגיע למיליארד?' ומודה שרימיתי. לא ידעתי את התשובות לכל השאלות. אני מסיר בזאת את תביעתי לפרס הגדול או לכל פרס אחר. אני מתנצל. הודאתי זאת ניתנה בדעה צלולה ובלי שמישהו הפעיל עלי לחץ. על החתום: ראם מוחמד תומס."
אני יודע שזאת רק שאלה של זמן עד שאחתום על ההצהרה. אני לא אהיה מסוגל להחזיק מעמד עוד זמן רב. תמיד אמרו לנו לעולם לא להסתבך עם המשטרה. מקומם של נערי רחוב כמוני בתחתית שרשרת המזון. מעלינו - העבריינים הקטנים, כמו הכייסים. מעליהם - הסחטנים והמלווים בריבית. מעליהם ראשי המאפיה. מעליהם - בתי העסק הגדולים. אבל מעל כולם - המשטרה. בידיה הכלים לאכוף סמכות בכוח הזרוע. ואין מי שיפקח עליה. מי יוכל לפקח על המשטרה? לכן אני אחתום על ההצהרה. אחרי עוד עשר, אולי חמש-עשרה, הצלפות. אחרי עוד חמש, אולי שש, מכות חשמל.
פתאום אני שומע מהומה ליד הדלת. שוטרים צועקים. קולות מורמים. הדלת מיטלטלת, נהדפת ונפתחת. אישה צעירה מתפרצת לחדר. גובהה ממוצע ומבנה גופה דק. יש לה שיניים יפות וגבות מקושתות חינניות. באמצע מצחה היא עונדת בּינְדי גדול וכחול. לבושה מורכב משַלוואר קָמיז, מצעיף דוּפָּטה כחול ומסנדלי עור. שערה השחור והארוך פזור. תיק חום תלוי על כתפה השמאלית. היא בהחלט מקרינה נוכחות.
גודבול במבוכתו הרבה נוגע בחוט החשמל החשוף בידו ומייבב מכאב. הוא מתכונן לתפוס בצווארון של מי שהתפרץ כך לחדר, ואז קולט שמדובר באישה. "מי את, שאת מתפרצת ככה לחדר? את לא רואה שאני עסוק?"
"שמי סְמיטָה שָאה," האישה מודיעה לגודבול בשלווה. "אני עורכת הדין של מר ראם מוחמד תומס." ואז היא מביטה לעברי, רואה את מצבי ומיד מסיטה את עיניה.
גודבול המום. המום כל כך, עד שאינו מבחין שאני המום באותה מידה. מעולם לא ראיתי את האישה הזאת. אין לי כסף אפילו למונית, וברור שאין לי כסף לעורך דין.
"מה אמרת?" גודובל נוהם. "את עורכת הדין שלו?"
"כן. ומה שאתה עושה למרשי לחלוטין אינו חוקי ולא קביל. אני דורשת שזה ייפסק מיד. הוא שומר לעצמו את הזכות לתבוע אותך על פי סעיפים 330 ו-331 בחוק דיני העונשין בהודו. אני לא רואה שום תיעוד לתלונה שהוגשה במשטרה. שום עילה למעצר לא נמסרה כנדרש על פי סעיף 22 בחוקה, ואתה מפר את סעיף 50 בסדר הדין הפלילי. עכשיו, אלא אם כן אתה יכול להמציא לי את צו המעצר שלו, אני מוציאה את מרשי מתחנת המשטרה לשיחה בארבע עיניים."
"אה... המממ... אני... אני אצטרך לדבר עם... עם המפכ"ל. חכי בבקשה." אלה המילים היחידות שגודבול מצליח להוציא מפיו. הוא מביט באישה בחוסר אונים, מנענע בראשו וחומק מהחדר.
אני מתפעל. לא ידעתי שלעורכי דין יש כזה כוח על השוטרים. יידרש עדכון של שרשרת המזון.
אני לא יודע באיזה שלב גודבול חוזר לחדר, מה הוא אומר לעורכת הדין או מה עורכת הדין אומרת לו, כי התעלפתי. מכאב ומרעב ומאושר.

אני יושב על ספת עור, בידי ספל תה מהביל. על שולחן כתיבה מלבני פזורים ניירות, ולצדם משקולת נייר מזכוכית ומנורת שולחן אדומה. קירות החדר צבועים בוורוד. על המדפים מונחים ספרים שחורים עבי כרס עם אותיות זהב כתובות על שדרותיהם. תעודות ממוסגרות תלויות על הקירות. באחת מפינות החדר, בעציץ, גדלה לוּנַרְיה.
סמיטה חוזרת לחדר ובידיה צלחת וכוס. אני מריח אוכל. "תיארתי לעצמי שאתה בטח רעב, אז הבאתי לך קצת צַ'פָּטי, תערובת ירקות וקולה. זה כל מה שהיה לי במקרר."
אני תופס את ידה. היא חמה ולחה. "תודה," אני אומר. אני עדיין לא יודע איך היא הגיעה לתחנת המשטרה, או למה. היא אמרה לי רק שקראה על המעצר שלי בעיתונים והגיעה מהר ככל שיכלה. כעת אני בביתה ברובע בַּנְדְרָה. אני לא מתכונן לשאול אותה מתי היא הביאה אותי לכאן או למה. כשקורה נס, לא שואלים שאלות.
אני מתחיל לאכול. אני אוכל את כל הצ'פטי. בולע את כל הירקות. שותה את כל הקולה. אני אוכל עד שהעיניים שלי יוצאות מחוריהן.

עכשיו כבר מאוחר בערב. אכלתי וישנתי. סמיטה עדיין איתי, אבל עכשיו אני יושב בחדר השינה שלה, על מיטה גדולה ועליה כיסוי מיטה כחול. חדר השינה שלה שונה מזה של המעסיקה שלי לשעבר, כוכבת הקולנוע נילימָה קוּמארי. את מקום המראות העצומות, גביעי הפרס ואותות ההצטיינות תופסים מדפים עם ספרים ודובון חום גדול עם עיניים מזכוכית. אבל גם לה, כמו לנילימה, יש מקלט טלוויזיה של "סוני" ואפילו מכשיר די-וי-די.
סמיטה יושבת איתי על קצה המיטה, ומחזיקה בידיה קופסת תקליטורים. "תראה, הצלחתי להשיג עותק של קלטת התוכנית שלך בדי-וי-די. עכשיו אנחנו יכולים לבחון את ההקלטה לפרטי פרטים. אני רוצה שתסביר לי בדיוק איך ענית על כל השאלות. ואני רוצה שתאמר לי את האמת."
"את האמת?"
"אני כאן כדי להגן עליך, גם אם רימית. מה שאתה מספר לי לא יכול לשמש נגדך בבית משפט."
ספקות ראשונים מתחילים להתגנב למחשבותי. האם האישה הזאת אמיתית? ואולי ג'ונסון הקירח שתל אותה כדי להוציא ממני עובדות מפלילות? האם אני יכול לבטוח בה?
צריך להחליט. אני מוציא את מטבע המזל שלי. אם יֵצא עץ, אני משתף איתה פעולה. אם פּאלי, אני אומר לה שלום. אני מטיל את המטבע. יוצא עץ.
"את מכירה את אלברט פֶרנַנדֶס?" אני שואל אותה.
"לא, מי זה?"
"יש לו בדהארבי מפעל לא-חוקי לייצור אבזמים לרצועות שעונים."
"אז?"
"הוא משחק מַטקָה."
"מטקה?"
"הימורים לא-חוקיים בקלפים."
"אני מקשיבה."
"אז אלברט פרננדס משחק מטקה, וביום חמישי שעבר היה לו משחק מדהים."
"מה קרה?"
"הוא קיבל קלפים מנצחים חמש-עשרה פעמים ברצף. את מאמינה? חמש-עשרה פעמים ברצף. באותו ערב הוא לקח חמישים אלף רופי."
"אז? אני עדיין לא מבינה את הקשר."
"את לא מבינה? לו היה מזל בקלפים, ולי היה מזל בַּתוכנית."
"אתה רוצה להגיד לי שפשוט ניחשת את התשובות, ולגמרי במזל קלעת נכון בשתים-עשרה מתוך שתים-עשרה שאלות?"
"לא. לא ניחשתי את התשובות. ידעתי אותן."
"ידעת את התשובות?"
"כן. לכל השאלות."
"אז איפה נכנס כאן המזל לתמונה?"
"היה לי מזל שהם שאלו רק שאלות שאת התשובות להן ידעתי, לא?"
הבעת חוסר האמון המוחלט שעולה על פניה של סמיטה מסגירה את מחשבותיה. אני לא יכול יותר. אני מתפרץ מרוב עצב וכעס. "אני יודע מה את חושבת. גם את, כמו גודבול, שואלת את עצמך מה עשיתי בחידון ההוא. גם את, כמו גודבול, חושבת שאני מסוגל רק להגיש עוף מטוגן וּויסקי במסעדה. שנועדתי לחיות כמו כלב, ולמות כמו פשפש. נכון?"
"לא, ראם." היא תופסת את ידי. "אני לעולם לא אחשוב ככה. אבל אתה חייב להבין: כדי שאוכל לעזור לך, אני חייבת לדעת איך הגעת למיליארד. ואני מודה שקשה להבין את זה. אלוהים, אפילו אני לא הייתי מסוגלת לענות על חצי מהשאלות האלה."
"גברתי, גם אנחנו העניים יכולים לשאול שאלות ולבקש תשובות. ואני מתערב איתך, שאם העניים היו עושים חידון, העשירים לא היו מסוגלים לענות על אף שאלה אחת. אני לא יודע מה המטבע של צרפת, אבל אני יכול לספר לך כמה כסף שאליני טאי חייב למלווה בשכונה שלנו. אני לא יודע מי היה האיש הראשון על הירח, אבל אני יכול לספר לך מי היה הראשון שהפיק די-וי-די לא-חוקי בדהארבי. את היית יכולה לענות על השאלות האלה בחידון שלי?"
"בבקשה, ראם, אל תתעצבן. אין לי שום כוונה לפגוע בך. אני באמת רוצה לעזור לך. אם לא רימית, אני חייבת לדעת איך ידעת."
"אני לא יכול להסביר את זה."
"למה?"
"את שמה לב כשאת נושמת? לא. את פשוט יודעת שאת נושמת. אני לא הלכתי לבית ספר. לא קראתי ספרים. אבל אני מודיע לך שידעתי את התשובות האלה."
"אז אני צריכה לשמוע את כל סיפור חייך כדי להבין מה המקור לתשובות שלך?"
"אולי."
סמיטה מהנהנת בראשה. "אני חושבת שזה המפתח. בסופו של דבר, חידון הוא לא מבחן ידע כמו שהוא מבחן זיכרון." היא מסדרת את צעיף הדופטה שלה ומישירה מבט לעיני. "אני רוצה להקשיב לזיכרונות שלך. אתה יכול להתחיל מהתחלה?"
"את מתכוונת לשנה שנולדתי? לשנה הראשונה?"
"לא, לשאלה הראשונה. אבל לפני שנתחיל, תבטיח לי, ראם מוחמד תומס, שתספר לי את האמת."
"את מתכוונת כמו שהם אומרים בסרטים, 'את האמת, את כל האמת ורק את האמת'?"
"בדיוק."
אני נושם נשימה עמוקה. "כן, אני מבטיח. אבל על איזה ספר את רוצה שאשבע? הגיטה,* הקוראן או התנ"ך, מצדי כל אחד מהם יהיה בסדר."

* בּהגָוואד גיטה (שפירושו שירת האל) - טקסט הינדו מקודש הכתוב בסנסקריט, והוא חלק מהאפוס מַהאבְּהארַטָה.

"אני לא זקוקה לאף ספר. אני העדה שלך, בדיוק כמו שאתה העד שלי."
סמיטה שולפת את התקליטור המנצנץ מתוך האריזה ומכניסה אותו למכשיר הדי-וי-די.

 

© אחוזת בית

המלצה על ספר זה ניתן לראות בדף ספרים מומלצים.

השימוש בלשון זכר נעשה מטעמי נוחות בלבד ואין בו בכדי לפגוע ו/או ליצור אפליה כלשהי.