הבופלו של הלילה

גיירמו אריאגה

הספר הבופלו של הלילה
מאת גיירמו אריאגה
עמודים 226

את הספר ניתן להשיג ברשת חנויות סטימצקי ובחנויות צומת ספרים.

קטע קריאה מתוך הספר
הבופלו של הלילה

מוקדש לחיימֶה אלחוּרֶה, לחוּליו דֶרְבֶס ולאֶאוֹסֶביוֹ רוּבָלְקאבָה

'לא הדברים החשובים הם שמביאים אדם לבית המשוגעים; האדם מוכן לבוא המוות, לרצח, לגילוי עריות, לגניבה, להצתה, להצפה.

לא, סדרה מתמשכת של טרגדיות קטנות היא שמביאה אדם לבית המשוגעים...

לא מות האהבה, אלא שרוך נעל שנקרע בדיוק כשממהרים.'

צ`רלס בוקובסקי

 

 

החלטתי ללכת לבקר את גְרֶגוֹריוֹ בשבת אחר הצהריים, שלושה שבועות אחרי שהשתחרר מהאשפוז האחרון שלו בבית החולים. ההחלטה לפגוש אותו לא היתה קלה. התלבטתי חודשים. חששתי מהפגישה המחודשת כמו ממלכודת. בשבת ההיא עשיתי כמה סיבובים ברחוב לפני שהעזתי לדפוק על הדלת. כשסוף סוף דפקתי, הייתי עצבני, לא רגוע, ו... כן, אני מוכרח להודות שהייתי גם קצת מפוחד.

אמא שלו פתחה לי. היא קיבלה את פני בחיבה והכניסה אותי לסלון בלי גינונים מיוחדים, כאילו בואי היה צפוי. היא קראה לו. גרגוריו הופיע בראש גרם המדרגות. הוא ירד למטה באטיות. הוא נעצר ונשען על המעקה, בחן את פני בקפידה שניות אחדות, חייך ובא לקראתי לחבק אותי. להיטותו הביכה אותי ולא ידעתי איך להשיב לחיבתו. לא היה לי מושג אם הוא באמת סלח לי; לא היה לי מושג, בעצם, אם סלחנו זה לזה.

אמו אמרה כמה משפטים סתמיים ואז הסתלקה והשאירה אותנו לבד. עלינו לחדרו כמנהגנו בעבר. נכנסנו לחדר וגרגוריו סגר את הדלת חסרת המנעול. הוא נשכב על המיטה. הוא נראה משוחרר, רגוע. בפניו לא היה רמז להעמדת פנים. נראה ששלוות הנפש שבה אליו סוף סוף.

התיישבתי במקומי הקבוע - כיסא במאי ליד שולחן הכתיבה שלו - ופתחתי את השיחה במשפט בנאלי ומטופש להפליא:

'נו, איך אתה מרגיש?' שאלתי אותו.

גרגוריו הזדקף והקשית את גבותיו.

'איך אני נראה לך?'

'בסדר.'

גרגוריו משך בכתפיו.

'אז כנראה שאני בסדר.'

 

 

שוחחנו שעות על שטויות. שנינו הרגשנו צורך לבדוק מחדש את השטח. בעיקר אני, שלא רציתי להגיע שוב אל פי התהום. למזלי, ואולי מתוך כבוד או אולי סתם מתוך נימוס, הוא לא שאל אותי על טניה, אם כי אני בטוח ששנינו חשבנו עליה בכל פעם שהשתררה בינינו שתיקה.

נפרדתי ממנו בשעת לילה מאוחרת. התחבקנו חיבוק ארוך. קבענו להיפגש בקרוב, לצאת לאכול או לסרט. יצאתי מביתו. רוח קרה הביאה איתה רחש עמום של קולות אנושיים ושאון מכוניות. ריח אשפה שרופה נישא באוויר. שלט אור הבהב והאיר לסירוגין את המדרכה. עצמתי את עיני. לא הייתי מסוגל להתרחק ממנו. החברות של גרגוריו היתה חיונית לי, גם כשאיים עלי או קרע לי את הצורה. לא, לא הייתי מסוגל לעזוב אותו.

 

כעבור ארבעה ימים צלצל הטלפון. עניתי. שמעתי מישהו מתנשם לתוך השפופרת. חשבתי שמדובר בבדיחה או באחת הפרחות שרוצות לדבר עם אחי אבל מתביישות לבקש אותו.

עמדתי לנתק כששמעתי את קולה החלש של מרגריטה.

'הלו... מנואל?' מלמלה.

'כן.'

'מנואל...' היא השתתקה.

'מה קרה?'

'אחי...' לחשה והשתתקה שוב. שמעתי עוד התנשפויות מתוחות.

'מרגריטה, מה קרה?'

היא לא אמרה דבר וניתקה.

את מה שמרגריטה ניסתה לספר לי ללא הצלחה אישרו שיחות טלפון שהגיעו אחר כך: גרגוריו ירה לעצמו כדור בראש. מצאו אותו גוסס בשלולית דם, ידו השמאלית עדיין אחזה באקדח.

לא הועילו החלונות שנאטמו בקרשים ובסורגי ברזל, לא הדלת חסרת המנעול, וגם לא הסבלנות, האהבה, סמי ההרגעה, מכות החשמל, חודשי האשפוז בבתי חולים פסיכיאטריים, לא עזר הכאב. הכאב.

גרגוריו מת בזרועות אמו, שרוע על המושב האחורי במכונית שאביו נהג בה בקדחתנות בדרך לבית החולים. הוא התאבד באקדח ששנים אחדות קודם לכן גנבנו משוטר שפיטרל ליד הכניסה למינימרקט. זה היה אקדח חלוד בקוטר אפס שלושים ושמונה מתוצרת ברזיל, שפקפקנו ביעילותו עד שהחלטנו לנסות אותו על כלב רחוב. הכלב חוסל בירייה הראשונה, הוא נפל כשהלוע שלו מפוצפץ. מאז ועד יום מותו הסתיר גרגוריו את האקדח במקומות שונים והצליח להערים על החיפושים המדוקדקים שנערכו במקומות שבהם גר או אושפז.

גרגוריו עטף את האקדח - שהיה טעון בשישה כדורי דום-דום - בשקית ניילון וקבר אותו בעציץ גרניום אדום. כששיחזרנו את התאבדותו, הגענו למסקנה שהוא הוציא את האקדח ממחבואו כשהעמיד פנים שהוא מטפל בגינה, פעילות שרופאיו המליצו עליה במסגרת תהליך השיקום שלו. גרגוריו לקח את האקדח, תחב אותו מתחת לחולצתו ומיהר לעזוב את הגינה. הוא השאיר מגרפה, את ושק דשן אורגני זרוקים מאחור.

גרגוריו עלה בנחישות לחדרו, דחף את שולחן הכתיבה אל הדלת ונכנס לשירותים. הוא דרך את האקדח, הביט במראה, הצמיד את הקנה לגבה השמאלית ולחץ על ההדק.

הכדור חצה את מוחו באלכסון ובדרכו קרע עורקים, תאי עצב, משאלות, אהבות, שנאות ועצמות. גרגוריו התמוטט על הרצפה עם שני חורים בגולגולת. הוא היה כמעט בן עשרים ושלוש.

 

 

חואקין, צעיר האחים, הוא שאירגן את סידורי הלוויה וטיפל בכל הקשור לחקירת סיבות המוות שערכה הפרקליטות. אמו התשושה נרדמה על הספה בסלון ואפילו לא טרחה להחליף את חולצתה המוכתמת בדם. אביו הסתגר בחדרו של גרגוריו וחיפש רמזים שיעזרו לו להבין מה קרה. מרגריטה השקיעה תחילה את כל כולה במסירת הודעות לבני המשפחה ולחברים, אבל אחר כך נכנעה לייאוש ונמלטה לביתה של אחת הדודניות שלה, שם רבצה לה בכיסא נדנדה מול הטלוויזיה ושתתה דיאט קולה.

הלכתי עם חואקין לבית הלוויות. בחרנו יחד ארון, הפשוט והזול ביותר. המשפחה לא יכלה להרשות לעצמה ארון יקר יותר; ההוצאות האינסופיות על הטיפולים הרפואיים והפסיכיאטריים של גרגוריו רוששו אותה.

הגופה הגיעה לאולם הלוויות בשלוש לפנות בוקר. למרבה המזל טיפל אחד הקרובים, פרקליט בעל מוניטין מסוים, בניירת המשפטית, דבר שחסך את נתיחת הגופה והקל על שיחרורה המהיר מהמכון לרפואה משפטית.

עובד בית הלוויות ביקש מאיתנו לזהות את הגופה. התנדבתי למשימה. חואקין כבר סבל מספיק.

האיש הוביל אותי במדרגות למרתף. באמצע הדרך נעצרתי, התחרטתי שהתנדבתי. איך אתייצב שוב מול גרגוריו? ובעיקר, איך אוכל להתעמת איתו אם הוא כבר מת? סחרחורת תקפה אותי, הנחתי את ידי על ראשי. התקשיתי לנשום. אי אפשר להסתפק בתיאור שטחי כדי לדעת שזה הוא? האיש אחז בזרועי ודירבן אותי להמשיך בדרכנו. כדי לעודד אותי הוא אמר שדי במבט חטוף להשלמת ההליך.

נכנסנו לחדר נטול חלונות שהואר בנורות פלורסנט. גרגוריו, או מה שהיה פעם גרגוריו, שכב על לוח מתכת וסדין לבן כיסה אותו עד החזה. המוות העניק לפניו ארשת קלילה, חיננית. הוא מחה את עקבות התנהגותו הקרה והמתגרה. תחבושת קטנה על גבתו השמאלית כיסתה את הנקב מקליע ההתאבדות. שטף דם פנימי צבע את מצחו בסגול. שיערו המרוח בדם נראה כמשוח בג`ל ומסורק לאחור. הזיפים על פניו שיוו לו מראה מעט עייף, משועמם במקצת. הבטתי בו דקות אחדות, הוא נראה בעיני פחות מפחיד משהיה בחייו, הרבה פחות.

'זה הוא, נכון?' שאל האיש, הספק עלה בקולו כשראה אותי שקוע במחשבות.

הבטתי בפעם האחרונה בגופתו של גרגוריו. איך להיפרד ממנו? לומר לו שלום וזהו, או לחבק אותו חיבוק אמיץ ולבכות לצדו? איך להסביר לו שמותו כואב לי, מרגיז אותי, משפיל אותי? איך לבטא את כל זה לפני גופה שותקת, גופה ששותקת בטמטום?

'כן, זה גרגוריו וַלְדֶס,' אמרתי, סבתי על עקבי ויצאתי משם.

 

 

טקס ההשכבה היה דל משתתפים. הידיעה אמנם התפשטה במהירות, אבל מעטים העזו לבוא ולהשתתף בצער המשפחה. התאבדות תמיד מעוררת אי שקט.

משפחתו הקרובה של גרגוריו תעתה ברחבי האולם. אמו נמנמה את צערה בפינות מבודדות. אביו איבד את חוט השיחה באמצע משפטים, השאיר אותם לא גמורים ושקע בשתיקות מעצבנות. מרגריטה פטפטה שטויות, וחואקין, פניו נפוחים מעייפות, התאמץ לשמור על שפיות.

הוריו היו מוכנים לסבול הכול: רכילויות, מבטים חטטניים, אבל מזויף. הם נתנו לכומר לקיים מיסה אף על פי שאינם אנשים מאמינים (בית הלוויות גבה מאוחר יותר את מחיר שירותיו על תקן תרומה). הם אפילו הסכימו לנוכחותו של כתב פלילים מעיתון סוג ד` שרחרח מסביב בלי בושה.

 

 

בחמש אחר הצהריים יצאה הלוויה לדרכה. ארבע מכוניות בסך הכול נסעו אחרי קרון המתים עד לבית הקברות. הודות לאישור שקיבל הדוד הפרקליט, גופתו של גרגוריו נשרפה. הצטמררתי כשראיתי את העשן הכחול שעלה מהארובה של תנור המשרפה. באמפיתיאטרון הקטן של בית הלוויות עדיין הרגשתי שגרגוריו קרוב, מוחשי, אנושי. כעת סלסולי העשן קבעו את מותו הסופי.

לא חיכיתי להחזרת הכלי עם האפר. התחמקתי בבכי מבית הקברות דרך שער צדדי. מאחר שלא היה לי כסף למונית או לאוטובוס, החלטתי ללכת הביתה ברגל. הלכתי ברחובות בלי להבחין באינספור הדוכנים, במהומה בכניסות לתחנות המטרו, בתנועת כלי הרכב, בעשן אגזוזי המכוניות, שלעתים גם הוא היה כחול.

הגעתי הביתה. הורי חיכו לי, מודאגים בגלל האיחור שלי. הם היו רק זמן קצר בבית הלוויות. הם לא החזיקו מעמד אפילו חמש דקות באווירה המייאשת של המקום.

אכלנו ארוחת ערב בדממה. בתום הארוחה אמא אחזה בידי ונשקה לי במצח. שמתי לב שעיניה נפוחות.

עליתי לחדרי. לקחתי את הטלפון וחייגתי לטניה. אחותה אמרה לי שטניה ישנה. היא שאלה אותי בחמיצות אם להעיר אותה. עניתי לה שלא, שאתקשר מאוחר יותר.

טניה סירבה לבוא לטקס ההשכבה וגם לשריפת הגופה. בעיניה גרגוריו לא גמר למות. היא אמרה לי את זה בבוקר.

'הוא עדיין זומם משהו,' הבטיחה לי. 'גרגוריו לא יסתלק סתם ככה בלי לעשות עניין.'

טניה נשמעה מתוחה, עצבנית. נזפתי בה על הפחד הילדותי שלה ממנו.

'אל תשכח שהיה לו מגע מידאס, רק שהוא לא זרע זהב אלא הרס וחורבן,' היא קבעה.

'נכון, היה לו,' אישרתי.

'ותמיד יהיה.'

טניה טענה שלא במקרה גרגוריו התאבד ימים ספורים אחרי שנפגש איתי, ולא סתם בחר לדפוק לעצמו כדור בראש דווקא בעשרים ושניים בפברואר.

'זאת הדרך שלו להתנקם, אתה לא קולט? המניאק מורח את הדם שלו עלינו.'

לא הצלחתי להרגיע אותה, על אחת כמה וכמה לשכנע אותה לבוא איתי לטקס ההשכבה או לשריפה. חשבתי שהיא נוהגת בחוסר הגינות וקטנוניות - לשום מת לא מגיע להישאר לבד.

 

 

ניסיתי לקרוא קצת, אבל לא הצלחתי להתרכז. כיביתי את האור ושכבתי לישון. הייתי תשוש ונרדמתי מהר. התעוררתי בחצות בתחושה שצבתן, שיצא מפיו חסר החיים של גרגוריו, קפץ עלי ונכנס לי לתוך הזרוע. ניתרתי מהמיטה ושפשפתי את גופי בזעם עד שנרגעתי לאט לאט. שוב חלמתי על צבתן. חלמתי על צבתנים עשרות פעמים.

הזעתי, פתחתי את החלון. הרוח הביאה את נשימות הלילה: סירנות מייללות, נביחות כלבים, מוזיקה רחוקה. האוויר הקר ריענן אותי. חזרתי למיטה והתיישבתי בקצה המזרן. נזכרתי בגוויה על לוח המתכת. מאז ומתמיד גרגוריו רצה לרצוח מישהו, לגעת בגבולות המוות. עכשיו השיג את מבוקשו.

הדלקתי את המנורה שליד המיטה. לקחתי משידת הלילה את התמונה הממוסגרת של טניה. היא לבשה בתצלום מדי בית ספר והביטה בחיוך אל המצלמה. שערה צנח על כתפיה. באחת הפינות נכתב המשפט 'מנואל, אני אוהבת אותך,' ומתחתיו חתימתה ותאריך מקושקש: עשרים ושניים בפברואר. למה האהבה אליה מכאיבה לי כל כך?

החזרתי את התצלום למקומו והדלקתי את הטלוויזיה בתקווה שתוכניות הלילה

הסתמיות ירדימו אותי.

 

קמתי מוקדם בבוקר, הרוס מחוסר שינה. ירדתי למטבח ומזגתי לי כוס חלב. חוץ ממני אף אחד לא היה ער בבית. התחלתי לקרוא את העיתון של אתמול ולא מצאתי בו שום דבר מעניין. הייתי משועמם, הנחתי את העיתון על השולחן ושתיתי את החלב באי חשק. השעה היתה שש בבוקר ולא ידעתי מה לעשות.

כדי להרוג את הזמן החלטתי להתרחץ. כשהתפשטתי הסתכלתי על המרצפות. הן היו זהות בצבען ובמרקמן למרצפות בחדר האמבטיה של גרגוריו. גרגוריו: לנגד עיני הבזיקה פתאום תמונת גופו הנופל לאחור עם גולגולת מפוצצת. הצלחתי לשמוע בבירור את רעש הנקישה כשפגע במתלה המגבות, הבעבוע של דמו, חרחורי הגסיסה שלו. פתחתי את ברז המקלחת והכנסתי את הראש מתחת לזרם הקפוא עד שהעורף התחיל לכאוב לי. הוצאתי את ראשי מהמים בבת אחת. מאות טיפות קרות החליקו על גבי. רעדתי מקור והתיישבתי על הרצפה. משכתי מגבת והתעטפתי בה כדי להתחמם, אבל המשכתי לרעוד עוד זמן רב.

יצאתי מהמקלחת. נשכבתי על המיטה עירום בשיער נוטף מים. עצמתי עיניים ונרדמתי.

 

 

התעוררתי אחרי ארבע שעות, הייתי קפוא. שכחתי לסגור את החלון והרוח נשבה בחדר. בלי להתעורר לגמרי קמתי לסגור אותו. מהרחוב עלתה המולת ילדים משחקים בבית ספר קרוב וקולה של אישה ששרה בזמן שתלתה כביסה על גג סמוך. על הרצפה מצאתי פתק שאמא דחפה מתחת לדלת: טניה ומרגריטה התקשרו אלי.

קודם כול ניסיתי להתקשר לטניה, אבל לא היתה תשובה. נזכרתי שהיום יום חמישי, וקרוב לוודאי שהיא ואחותה באוניברסיטה. הצצתי בשעון - השעה היתה שתים-עשרה וחצי. בעוד רבע שעה טניה אמורה לצאת משיעור עיצוב אופנה, ללכת לשחק דומינו ולשתות קפה עם החברות שלה. עיצבן אותי שהיא ממשיכה בחייה כרגיל, כאילו הירייה שקרעה את אחר הצהריים של יום שלישי אינה סיבה מספקת לעצור במקום.

אחר כך חייגתי לביתו של גרגוריו (האם זה עדיין ביתו? איזה הוא ביתו של מת?) מרגריטה ענתה לי. היא אמרה שהוריה לא בבית, אבל שאמה ביקשה ממנה להזמין אותי לארוחת ערב.

'בשביל מה?' שאלתי.

'בשביל לדבר, אני חושבת,' ענתה במבוכה.

סירבתי בלי לחשוב אפילו.

'הערב אני לא יכול.'

היא התעקשה, אבל המשכתי לסרב. מרגריטה שתקה כמה שניות.

'אתה יכול לבוא עכשיו?' שאלה בעצבנות.

'בשביל מה?'

'אני מוכרחה לראות אותך,' אמרה בלחש.

הבקשה נראתה לי לא במקום. מרגריטה ואני ניהלנו בסתר מערכת יחסים קצרצרה שכללה בעיקר סקס ונמאסה על שנינו מהר. קבענו שנקבור את העניין ונשבענו לא לגלות את קיומה לאיש.

'את לא מוכרחה לראות אותי,' אמרתי לה בתוקפנות.

'זה לא בשביל מה שאתה חושב,' רטנה בכעס, 'זה משהו אחר לגמרי.'

'מה, באמת?'

'מטומטם.'

מרגריטה השתתקה.

'סליחה,' אמרתי לה.

מרגריטה שתקה עוד כמה רגעים, צקצקה בלשונה והתחילה לדבר, מפעם לפעם נעצרה.

'לפני חודש... אולי שלושה שבועות... אני לא זוכרת בדיוק, גרגוריו ביקש ממני לשמור לו על קופסה... קופסה קטנה, קופסת שוקולדים...'

מרגריטה שתקה, בלעה רוק והמשיכה.

'הוא ביקש שאשמור עליה טוב טוב, ועכשיו...'

קולה נשבר, אבל היא לא פרצה בבכי.

'מנואל, אני לא מוצאת אותה,' המשיכה, 'אני לא מוצאת את הקופסה המזוינת.'

'איפה שמת אותה? תנסי להיזכר.'

לא, מרגריטה לא הצליחה להיזכר. היא אפילו לא זכרה שהיא היתה האדם הראשון שנכנס לחדר האמבטיה לאחר הירייה, שהיא זו שמצאה את אחיה הגדול מדמם ליד הכיור, שניסתה לעצור את הדימום בעזרת נייר טואלט שדחפה לפצע, שעזרה לשאת את הגוף המעולף עד המכונית ושנשארה עומדת באמצע הכביש בלי לדעת מה לעשות. לא, מרגריטה לא הצליחה להיזכר בשום דבר.

'תעזור לי לחפש אותה,' התחננה, 'בבקשה.'

קבענו להיפגש אצלה בשבע בערב לפני שהוריה יבואו. הבטחתי לה שיחד נמצא את הקופסה, שאין לה מה לדאוג. היא נפרדה ממני באנחה וניתקה. השתוקקתי לנשק אותה שוב, ללטף אותה ולשכב איתה ברכּות.

 

 

קמתי מהמיטה. הראש כאב לי וגם העורף. ניגשתי לארון. התבוננתי בבגדים דקות ארוכות והתלבטתי מה ללבוש. לבסוף בחרתי במכנסי ג`ינס, נעלי ספורט וגופייה שחורה. מזמן לא לבשתי גופיות, גם לא חולצות עם שרוול קצר. לא רציתי שיראו את הצלקות על קיבורת זרועי השמאלית. הצלקות היו סימנים אדמדמים ומכוערים למראה שגרמתי לעצמי כששפשפתי את הזרוע באבן ספוג - ניסיתי למחוק קעקוע שעשיתי יחד עם גרגוריו לילה אחד בחודש אפריל בשכונה ליד אֶל צ`וֹפּוֹ.

שנינו עשינו, ביוזמתו, קעקוע של בופלו אמריקני על הזרוע השמאלית שלנו. גרגוריו ביקש אפילו שישתמשו באותן מחטים כדי שהדיו שתיחקק בנו תהיה מעורבת בדם של שנינו.

בהתחלה לא ייחסתי חשיבות לקעקוע, אבל כעבור כמה חודשים הפכה דמות הבופלו לסמל בלתי נסבל. כשהסתכלתי על קיבורת זרועי השמאלית הייתי מתמלא זעם - שוב נפלתי באחת המלכודות שגרגוריו טמן לי במשחקי האובססיות המוטרפים שלו.

 

© הוצאת ספרים כתר

המלצה על ספר זה ניתן לראות בדף ספרים מומלצים.