ספרים   אודות מועדון קריאה   צור קשר  
מועדון קריאה של ספרים
מאז 2002
מועדון קריאה של ספרים
ספרים > ספרים חדשים > ספרים 2009 > ספרות תרגום 2009

בוקר בהיר וצח

בוקר בהיר וצח

הספר בוקר בהיר וצח
מאת
תרגום מאנגלית
עמודים 544

שנת
כריכה רכה

את הספר ניתן להשיג ברשת חנויות סטימצקי ובחנויות צומת ספרים.

מחרוזות עבודת יד שיהלמו אותך

בוקר בהיר וצח, כריכה אחורית

"ללא ספק, רומן מנצח. פריי, סופר אמיתי מכף רגל ועד ראש, מכה באמיתות העמוקות ביותר בדיוקן רגיש, כן ומהדהד של לוס אנג´לס והחלום האמריקני. לא יהיה מוגזם לקבוע ש´בוקר בהיר וצח´ הוא הקמבק הספרותי של העשור. פריי הוא בוודאי אחד הכותבים החשובים והטובים ביותר של השנים האחרונות." גרדיאן

"סיפור מסעיר שאינו מצטמצם רק לצדדים הכעורים של לוס אנג´לס...חגיגה ענקית." דיילי מייל

"פריי יודע לספר סיפור, ויש לו עין טובה לרקע החברתי והכלכלי המגוון שבו הדמויות נודדות." טיימס

"מספר סיפורים טוב הכותב בשצף." טיימס

אחד הסופרים המוערכים והשנויים במחלוקת באמריקה מציג את הרומן הראשון שלו — כרוניקה סוחפת של לוס אנג´לס העכשווית, הנועזת והמקורית.

לאורך הרומן בוקר בהיר וצח החזק להדהים הזה נשמעת הלמות תופים בלתי פוסקת של המוני סיפורים אחרים, שמתחברים יחד לכדי תיאור עיר, תרבות ועידן. בוקר בהיר וצח מפליא להאיר את השמחות, את רגעי האֵימה ואת הגורל הבלתי צפוי של החיים והמוות בלוס אנג´לס.

עשרות דמויות חולפות לנגד עיניו של הקורא, אבל ג´יימס פריי משתהה על קומץ נשמות אבודות ולוכד את הנרטיבים הדרמטיים של חייהן: בחורה מקסיקנית־אמריקנית מבריקה ושאפתנית שכמעט מקריבה את עתידה בגלל רגע של השפלה נוקבת; כוכב סרטי פעולה נרקיסיסטי שתשוקתו מביאה אותו אל סף הרס; זוג צעירים שבורחים מעיירת הולדתם המחניקה ונאבקים לשרוד בשולי העיר הגדולה; ואלכוהוליסט מזדקן שחייו נהפכים על פיהם כשנערה מכורה לסמי מרץ מופיעה חצי־מתה מחוץ לשירותים שהם ביתו.

ג´יימס פריי הוא סופר אמריקני שחי בניו יורק. מחברם של מיליון רסיסים קטנים, רב־מכר מעורר מחלוקת אשר הפך לספר פולחן בעולם ובישראל, והספר חברי לנארד.


 

 

מידע

מאנגלית: קטיה בנוביץ`

 

 

קטע קריאה מתוך הספר
בוקר בהיר וצח

בארבעה בספטמבר 1781, קבוצה של ארבעים וארבעה גברים, נשים וילדים שהתכנו ה"פוֹבּלאדוֹרס" מקימים יישוב על חלקת אדמה לא הרחק ממה שהיום הוא מרכז לוס אנג`לס. הם קוראים ליישוב אֶל פּוּאֶבּלוֹ דֶה נוּאֶסטרָה סֶניורָה לה רֵיינָה דֶה לוס אנחֵלֶס דֶה פּוֹרסיוּנקוּלָה. שני שלישים מן המתיישבים הם עבדים אפריקנים משוחררים או נמלטים, או צאצאיהם הישירים של עבדים אפריקנים משוחררים או נמלטים. רוב השליש הנותר הם אמריקנים ילידים. שלושה מקסיקנים. אחד אירופי.

הם רואים את הזוהר ממרחק מאה וחמישים קילומטר שעת לילה והם על כביש מהיר מדברי ריק. הם נוסעים כבר יומיים. הם גדלו בעיירה קטנה באוהיו הם מכירים זה את זה כל חייהם, הם תמיד היו יחד במובן מסוים, גם כשהיו צעירים מכדי לדעת מה זה או מה פירוש הדבר, הם היו יחד. עכשיו הם בני תשע-עשרה. הם עזבו כשהוא בא לקחת אותה לקולנוע, הם הלכו לקולנוע בכל יום שישי בערב. היא אהבה קומדיות רומנטיות והוא אהב סרטי פעולה, לפעמים ראו סרטים מצוירים. הם התחילו עם היציאות השבועיות האלה כשהיו בני ארבע-עשרה.

צרחות, הוא שמע את הצרחות שלה כשנכנס אל שביל הגישה. הוא רץ אל תוך הבית אמהּ גררה אותה על הרצפה בשערה. קווצות שלמות ממנו היו חסרות. היו לה שריטות על הפנים. היו לה חבורות על הצוואר. הוא משך אותה וכשאמה ניסתה לעצור בעדו הִכה את אמה, היא ניסתה שוב הוא הכה את אמה חזק יותר. אמא הפסיקה לנסות.

הוא הרים אותה ונשא אותה לטנדר האמריקני הישן והאמין שלו, עם מזרן מאחור וכיסוי לארגז המטען. הוא הניח אותה בזהירות במושב הנוסע הניח אותה וכיסה אותה בז`קט שלו. היא התייפחה דיממה זו לא הפעם הראשונה זו תהיה הפעם האחרונה. הוא התיישב מאחורי ההגה, התניע, יצא מהחניה כשיצא מהחניה אמא ניגשה לדלת עם פטיש וצפתה בהם נוסעים, לא זזה, לא אמרה מילה, רק עמדה בדלת עם פטיש ביד, הדם של בתה מתחת לציפורניה, השיער של בתה עדיין דבוק לבגדיה ולידיה.

הם גרו בעיירה קטנה במדינה מזרחית היא היתה בשומקום באפמקום בכלמקום, עיירה אמריקנית קטנה מלאה אלכוהול, התעללות ודת. הוא עבד במוסך והיא עבדה כפקידה בתחנת דלק והם התכוונו להתחתן ולקנות בית ולנסות להיות אנשים טובים יותר מהוריהם. היו להם חלומות אבל הם קראו להם חלומות כי הם לא היו קשורים למציאות, הם היו לא נודע מרוחק, משהו בלתי אפשרי, הם לעולם לא יתגשמו.

הוא חזר אל בית הוריו הם היו בבר בהמשך הרחוב. הוא נעל את דלתות הטנדר ונישק אותה ואמר לה שהיא תהיה בסדר ונכנס הביתה. הוא הלך לאמבטיה ולקח אספירין ופלסטרים, הוא נכנס לחדרו והוציא מארז של משחק וידיאו מתוך המגירה. במארז היה כל סנט שצבר 2,100 דולר הוא חסך לחתונה שלהם. הוא הוציא אותם והניח אותם בכיסו הוא חטף כמה בגדים ויצא. הוא נכנס לטנדר היא הפסיקה לבכות. היא הביטה בו ודיברה.

מה אנחנו עושים?

עוזבים.

לאן?

קליפורניה.

אנחנו לא יכולים סתם לקום ולנסוע לקליפורניה.

אנחנו יכולים.

אנחנו לא יכולים סתם להסתלק מהחיים שלנו.

אין לנו חיים כאן. אנחנו סתם תקועים. בסוף נגמור כמו כולם, שיכורים ורעים ואומללים.

מה נעשה?

נחשוב על משהו.

פשוט נעזוב וניסע לקליפורניה ונחשוב על משהו?

כן, זה מה שנעשה.

היא צחקה, ניגבה את הדמעות.

זה טירוף.

זה טירוף להישאר. לעזוב זה חכם. אני לא רוצה לבזבז את החיים שלנו.

שלנו?

כן.

היא חייכה.

הוא יצא לדרך פנה מערבה והתחיל לנסוע לעבר הזוהר הוא היה במרחק אלפי קילומטרים מהם, הוא התחיל לנסוע לעבר הזוהר.


אֶל פּוּאֶבּלוֹ דֶה נוּאֶסטרָה סֶניורָה לה רֵיינָה דֶה לוס אנחֵלֶס דֶה פּוֹרסיוּנקוּלָה, שמשכה אליה אנשים בזכות שפע המים ותחושת הביטחון הטמונה בקהילה מגובשת, גדלה במהירות, וב-1795 היתה היישוב הגדול ביותר בקליפורניה הספרדית.


שערו של ג`ו הזקן הלבין כשהיה בן עשרים ותשע. הוא היה שיכור, ירד גשם, הוא עמד על החוף וצרח אל השמים, שהיו אינסופיים, שחורים ודוממים. משהו, או מישהו, פגע בו בעורף. הוא התעורר ממש לפני עלות השחר והזדקן בארבעים שנה. עורו היה עבה ויבש ורפוי. מפרקיו כאבו והוא לא הצליח לאגרף את כפות ידיו, כאב לו לעמוד. עיניו היו עמוקות וחלולות ושערו וזקנו היו לבנים, הם היו שחורים כשצרח ועכשיו היו לבנים. הוא הזדקן בארבעים שנה בתוך ארבע שעות. ארבעים שנה.

ג`ו חי בשירותים. השירותים נמצאים בסמטה מאחורי דוכן טאקו על הטיילת בוֵוניס. הבעלים של דוכן הטאקו מרשה לג`ו לגור שם כי הוא מרחם עליו. כל עוד ג`ו שומר על ניקיון השירותים ומניח ללקוחות הדוכן להשתמש בהם במשך היום, מותר לו להשתמש בהם בלילה. הוא ישן על הרצפה ליד האסלה. יש לו טלוויזיה נישאת שהוא תולה על הידית. יש לו שקית עם בגדים והוא משתמש בה בתור כרית ויש לו שק שינה שהוא מחביא מאחורי פח אשפה גדול במשך היום. הוא מתרחץ בכיור והוא שותה מהכיור. הוא אוכל שאריות שהוא מוצא באשפה.

ג`ו מתעורר בכל בוקר ממש לפני עלות השחר. הוא הולך לחוף והוא נשכב על החול והוא מחכה לתשובה. הוא מסתכל על השמש העולה, מסתכל על השמים מאפירים, מכסיפים, מלבינים, הוא מסתכל על השמים מוורידים ומצהיבים, הוא מסתכל על השמים מכחילים, השמים כמעט תמיד כחולים בלוס אנג`לס. הוא מסתכל על היום העולה. עוד יום. הוא מחכה לתשובה.


ב-1797 מקים האב פֶרמין לָסוּאֶן את מיסיון סן פרננדו רֵיי דָה אספַּניה בשולי המדבר הצפוניים של סן פרננדו ואלי.


התנועה מתחילה בסן בֶּרנַרדינוֹ, עיר שמושתתת על חקלאות וגידול ירקות במדבר ממש מעבר לשוליים המזרחיים של מחוז לוס אנג`לס. הם על כביש מהיר עם שישה-עשר מסלולים, השמש גבוהה בשמים, שניהם עייפים ונרגשים ומפוחדים. היא שותה קפה ומביטה במפה היא מדברת.

לאן נלך?

משהו נראה טוב במיוחד?

המקום הזה ענקי. יש יותר מדי דברים להסתכל עליהם.

מחוז לוס אנג`לס הוא המחוז הכי מאוכלס באמריקה.

איך אתה יודע?

אני יודע דברים, אחותי, הקשבתי בבית ספר. את כבר אמורה לדעת את זה.

בית ספר בתחת שלי. ראית את זה ב"גֶ`פֶּרדי"!

אולי.

שום אולי. אתה ראית.

למי אכפת. מה שחשוב זה שאני יודע דברים. אני מר כול-יודע.

היא צוחקת.

בסדר, מר כול-יודע, אם אתה יודע כל כך הרבה, תגיד לי לאן אנחנו נוסעים?

מערבה.

היא שוב צוחקת.

מה אתה אומר.

אנחנו נוסעים מערבה וכשנגיע לאן שאנחנו אמורים להגיע, נדע את זה.

פשוט נעצור?

כן.

ונראה מה קורה?

כן.

ונדע את זה כשנדע את זה.

ככה זה בחיים. יודעים כשיודעים.

הם בני תשע-עשרה ומאוהבים. אין להם אף אחד מלבדם. בלי עבודה ובלי בית, מחפשים משהו, איפשהו, במקום כלשהו בסביבה.הם על כביש מהיר עם שישה-עשר מסלולים.נוסעים מערבה.


ב-1821 מכריז הסכם קורדובה על עצמאותה של מקסיקו מספרד. מקסיקו משתלטת על קליפורניה.


פּאט פּאט בּוֹננזָה. זה נשמע טוב, לא? פאט פאט בוננזה. ממש מתגלגל על הלשון. פאט פאט בוננזה. נראה טוב על שלט, מעולה לפרסומות. פאט פאט בוננזה, פאט פאט בוננזה.

* * *

שבעים ושתיים גומות של מיני-גולף ברמה בינלאומית (אליפות ארצות הברית הפתוחה במיני-גולף התקיימה כאן ארבע פעמים). מסלול קארטינג שנבנה כחיקוי לשלושה מהמסלולים המעגליים במונקו. ברֵכת סירות מתנגשות עם מים כחולים צלולים. אולם משחקי וידיאו ופליפר בגודל מגרש כדורגל, מועדון עם גלידה, פיצה, המבורגר וצ`יפס, השירותים הכי נקיים והכי בטוחים מכל אלה שבאטרקציות של מחוז לוס אנג`לס. זה כמו חלום, פרושׂ על פני שישה-עשר דונמים בָּעיר עם השם הלא הולם סיטי אוף אינדסטרי, המורכבת ברובה מבתי חווה בסגנון שנות השבעים ומקניונים קטנים. זה כמו חלום.

* * *

התואר הרשמי של וֵיין הוא אחראי-שטח ראשי, אם כי הדבר היחיד שהוא עושה הוא לאסוף זבל מתוך הגומות ומלכודות המים ומלכודות החול. בגיל שלושים ושבע, ויין נטול כל שאיפות. הוא אוהב לעשן עשב, לשתות משקאות מוגזים ולצפות בפורנו. יש לו משרד מאחורי המועדון, זה חדר בגודל מטר על שניים עם כיסא וטלוויזיה. הוא מסתיר ערמת מגזינים ומצלמה דיגיטלית עם עדשת זום חזקה מאחורי הטלוויזיה, הוא משתמש במצלמה כדי לצלם תמונות של אימהות שוות שמגיעות לבוננזה עם ילדיהן. הוא יכול לעשות את זה רק כשהבוס לא נמצא, והוא תמיד משתדל להשאיר את הילדים מחוץ לתמונה, כרגע יש לו 2,345 תמונות. ויין גר בבית רעוע בשכונה רעועה בעיירת הנמל הרעועה סן פדרו, שנמצאת במרחק עשרים דקות מכאן. הוא חי שם עם אמו בת השבעים ושלוש. הוא לא מאמין באלוהים, אבל כל לילה לפני השינה, אלא אם הוא שיכור ושוכח, הוא מתפלל שאלוהים ייקח את אמא שלו.


* * *


לטי-גֵ`יי יש חלומות גדולים. בגיל עשרים וארבע הוא כבר השתתף בתחרות המיני-גולף הפתוחה של ארצות הברית שלוש פעמים. בשנה הראשונה סיים במקום ה-110 מתוך 113 מתחרים. בשנה שלאחר מכן סיים במקום ה-76. בשנה השלישית סיים במקום ה-12.
טי-ג`יי רוצה לזכות השנה, לזכות בכל שנה אחריה, ובסופו של דבר להתפרסם בתור שחקן המיני-גולף הגדול ביותר בתולדות המשחק. טי-ג`יי גדל בסיטי אוף אינדסטרי. זיכרונותיו המוקדמים ביותר הם מהשלט של הפאט פאט בוננזה, שהוא כחול, צהוב ולבן בוהק וניצב על שני מוטות בגובה 23 מטרים. כשהיה בן חמש הוא החליף חדרים עם אחיו הצעיר כדי שיוכל לראות את השלט מחלונו. בגיל שתים-עשרה הוא התחיל לעבוד כמתמחה ללא שכר אצל ויין כדי שיוכל לשחק בחינם. בגיל ארבע-עשרה הוא זכה בתחרות הנוער הלאומית, וזכה בשלוש מתוך ארבע הבאות, בפעם האחרונה בזכות חבטה בלתי אפשרית לכאורה דרך טחנת רוח, על פני גשר ולאורך מסילה מעל מפל. טי-ג`יי משחק מיני-גולף שש שעות ביום. הוא עובד בלילות כמאבטח במגרש חניה. הוא מקווה להצטרף לְסבב המיני המקצועני בשנה הבאה, שמקבל בערך עשרה שחקנים במשרה מלאה. הוא יודע שאם יסיים בחמישייה הראשונה הוא יוכל להצטרף לסבב. החמישייה הראשונה זה לא מספיק טוב. לטי-ג`יי יש חלומות גדולים. הוא רודף אחרי ההיסטוריה.


* * *

רֵנֶה עובדת בבר הגלידות של המועדון. היא פשוט מתעבת את זה. היא בת שבע-עשרה וכל מה שהיא רוצה זה לברוח. לברוח מהפאט פאט בוננזה, לברוח מסיטי אוף אינדסטרי, לברוח מאביה, שעובד במפעל טילים בכל יום ומשׁתכר מול הטלוויזיה בכל לילה. אמה מתה כשהיתה בת שש. היא היתה מעורבת בתאונת דרכים על ה-110 ליד לונג ביץ`. אביה מעולם לא התאושש מזה. לפעמים, כשהוא חושב שהוא לבד, רנה שומעת אותו בוכה. רנה לא זוכרת הרבה מאמה, אבל גם היא מעולם לא התגברה על מותה. היא לא בוכה, היא רק רוצה לברוח, הכי רחוק שהיא יכולה הכי מהר שהיא יכולה, לברוח, לברוח.

* * *

כשנולד קראו לו אֵמֵקָה לאדֵג`וֹבּי-אוּקְווּ. אמקה פירושו "מעשים דגולים" בשפת האיגְבּוֹ של דרום ניגריה. ההורים שלו היגרו ב-1946, כשהיה בן ארבע. הם הגיעו לקליפורניה כי אביו אהב פירות, והוא שמע שהפירות הכי טובים באמריקה נמצאים בלוס אנג`לס. המשפחה גרה בהוליווד ואביו עבד כאיש תחזוקה בכולבו. היו לו ארבעה אחים, אמקה היה הצעיר ביותר. כשהיה בן שש, אביו התחיל לקרוא לו בֵּרי, ושינה את שם המשפחה לרובינסון לכבודו של ג`קי רובינסון, שפרץ את מחסום הצבע בבייסבול שנה קודם לכן. כל ארבעת הבנים חונכו להאמין שהכול אפשרי באמריקה, שזו באמת ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, שהם יכולים להיות כל מה שירצו. אחד נעשה מורה, שני קצין משטרה, השלישי קנה מכולת. לאמקה, עכשיו ברי, היה חלום אחר: הוא רצה להביא שמחה והנאה במחיר הוגן לבני המעמד הבינוני. הוא היה בן אחת-עשרה בפעם הראשונה שסיפר לאביו על חלומו. כל המשפחה אכלה ארוחת ערב של יום ראשון. ברי קם, אמר שיש לו הודעה וביקש שקט. כשהשקט הגיע, הוא אמר משפחה, גיליתי את החלום שלי, אני רוצה להביא שמחה והנאה במחיר הוגן לבני המעמד הבינוני. לרגע השתררה דממה מתוחה ואז כולם פרצו בצחוק. ברי נותר עומד וחיכה שהצחוק ייפסק. זה נמשך כמה דקות. כשזה נגמר, הוא אמר אני לא אהסס, אני אגשים את החלום שלי.

ברי התקשה בבית הספר. במהלך כל קריירת הלימודים שלו הוא קיבל טוב מאוד אחד, וזה היה בכיתה ח`, בהתעמלות. כשסיים את התיכון, הוא התחיל לעבוד כפועל בניין. בניגוד לרבים מהגברים בצוות, הוא לא התמחה בשום תחום מסוים. הוא למד נגרות, הנחת רעפים, צביעה, חשמל, צנרת. הוא למד איך להדביק שטיחים, איך לשפוך מלט. הוא חסך כסף. הוא נסע בשברולט חבוטה בת עשרים, הוא חי בדירת שני חדרים בווֹטס האמבטיה היתה בחדר המדרגות. כל לילה לפני שנרדם הוא שכב במיטה וחלם, שכב במיטה וחלם.ב-1972 הוא מצא את המגרש. הוא היה ברחוב ראשי, במרחק שווה מה-10 (אוטוסטרדת סן בֶּרנרדינו), מה-605 (אוטוסטרדת נהר סן גבּריאל) ומה-60 (אוטוסטרדת פּוֹמוֹנָה). סיטי אוף אינדסטרי היתה קהילה מבוססת של המעמד הבינוני, מוקפת קהילות מבוססות של המעמד הבינוני: ויטִייֶר, וֶסט קוֹוִינה, דיימונד בר, אל מונטֶה, מונטֶבֵּלוֹ. המגרש היה שטוח וריק. הבעלים התכוון לבנות קניון קטן, אבל החליט שהתחרות רבה מדי.

הוא תיכנן את כל ארבעת המסלולים בעצמו. הוא רצה שיבדרו את המבוגרים ויאתגרו את הילדים. כל שבעים ושתיים הגומות יהיו שונות ולא יחזרו על עצמן בשום פנים ואופן. הוא תיכנן פניות חדות בכל הכיוונים. הוא בנה סוללות וגבעות, מלכודות מכל סוג שעולה על הדעת. באחד המסלולים היה המוטיב גן חיות, ובעלי חיים בגודל טבעי היו חלק בלתי נפרד מכל גומה. מסלול אחר התבסס על הגומות המפורסמות של מסלולי גולף אמיתיים. השלישי התבסס על סרטים מפורסמים, הרביעי נקרא "המדהים!!!" וכלל את כל הרעיונות המטורפים ביותר שלו. הוא בנה אותם בעצמו. הוא שפך את הבטון עם חבריו לעבודה. הוא הניח את הדשא הסינתטי, צבע. הוא וידא שהכול מושלם, בנוי על פי הוראותיו המדויקות. כל דקה פנויה מחוץ לשעות העבודה הוא בילה בבניית המסלולים. נדרשו לו שנתיים לסיים אותם.

הוא פתח את העסק ביום חמישי. לא היה מועדון, לא אולם משחקים, לא קארטינג, לא סירות, לא מגרש חניה. לא היה שלט. רק שולחן קלפים וקופה בכניסה, וברי שישב בכיסא נוח, חייך ולחץ ידיים לכולם. היו לו תשעה לקוחות. הוא הרוויח שלושה-עשר דולר וחמישים סנט. הוא היה מאושר.

הוא ישב שם יום אחר יום. עוד ועוד אנשים הגיעו. הוא חסך כל סנט שהרוויח ותיכנן את העתיד. אחרי שלושה חודשים היה לו מספיק כסף לבנות ביתן קטן במקום שולחן הקלפים. אחרי שמונה חודשים הוא בנה מגרש חניה. הוא חי באותה הדירה, נסע באותו הרכב. הוא לבש חולצת צווארון עם הכתובת פאט פאט בוננזה על הגב ועם השם שלו מלפנים.

השמועה פשטה בקרב הקהילות המקומיות. אנשים אהבו את המסלולים ואהבו את ברי וידעו לזהות בידור טוב וזול כשנתקלו בו. שמונה-עשר חודשים לאחר הפתיחה הוא הוסיף את מסלול הקארטינג, ואחריו את אולם משחקי הווידיאו ואת הסירות המתנגשות. ב-1978 הוא הקים את המועדון, שהיה נחמד לא פחות מאלה שבקאנטרי קלאבים המקומיים. הוא ראה בו את היהלום שבכתר.

שנות השמונים היו תור הזהב. פאט פאט בוננזה היה עמוס שבעה ימים בשבוע, 365 ימים בשנה. משחקי הווידיאו הפכו לתופעה תרבותית, בהנהגתם של ה"ספֵּייס אִינוויידֶרְס", "פקמן" ו"דונקי קונג". פאט פאט בוננזה הופיע כאתר מרכזי באחד הסרטים הפופולריים ביותר של העשור, "נער הקונג-פו", שהוביל לפופולריות שיא של המיני-גולף ושל הפארק עצמו. ברי קיים מרוצים במסלול הקארטינג, ערך ימי הנחות למשפחות, הקצה אזור מיוחד במועדון למסיבות יום הולדת. הכסף שזרם יועד לעתים קרובות לשדרוג או לתחזוקת המתקנים, אם כי הוא הצליח גם לחסוך לא רע ליום סגריר. בשביל ברי היו שנות השמונים חלום שהתגשם, תקופה שבה החזון שלו הפך למציאות לכל דבר ונישא על כפיים בקרב המעמד הבינוני שנהר אל האטרקציות שלו.

 

© הוצאת ספרים כנרת זמורה ביתן

המלצה על ספר זה ניתן לראות בדף ספרים מומלצים.

השימוש בלשון זכר נעשה מטעמי נוחות בלבד ואין בו בכדי לפגוע ו/או ליצור אפליה כלשהי.