דבר המחברת
הדמויות בספר הן פרי הדמיון, אבל כמה מן האירועים המתוארים בו אינם כאלה; במיוחד אלה שהתרחשו בצרפת הכבושה בשנת 1942, ובפרט המצוד הגדול בוֶול
-ד`אִיב, שהתרחש בלב לבה של פריז ב-16 ביולי 1942.
אין זה ספר היסטורי והוא אינו מתיימר להיות כזה. זוהי מחוות הוקרה לילדי הוֶול
אלוהים אדירים! מה הארץ הזאת מעוללת לי?
היות שהיא מקיאה אותי מקרבה, נבחן אותה בקור רוח,
נסתכל עליה כשהיא מאבדת את כבודה ואת חייה.
- אירן נמירובסקי, "סוויטה צרפתית" (1942)
נמר! נמר! בוער זוהר
באוֹפל יער משחֵר,
איזו עין אלמותית
הולידה תואם כה מבעית?
- ויליאם בלייק,
-ד`איב. הילדים שלא חזרו. ואלה ששרדו כדי לספר.Songs of Experience
פריז, יולי 1942
היַלדה שמעה ראשונה את המהלומות. חדרה היה הסמוך ביותר לדלת הכניסה. תחילה, מטושטשת משינה, חשבה שזה אביה העולה ממחבואו במרתף. ודאי שכח את המפתח והוא קצר רוח כי איש לא שמע את נקישותיו הראשונות, העדינות. אבל אז נשמעו הקולות, רמים וגסים בדומיית הלילה. זה לא היה אבא שלה כלל וכלל. "משטרה! תפתחו מיד!"
המהלומות התחדשו ביתר שאת והידהדו בתוך גופה. אחיה הצעיר, שישן במיטה לידה, התנועע. "משטרה! לפתוח!" מה השעה? היא הציצה בין הווילונות. בחוץ עדיין שררה חשכה.
היא פחדה. היא נזכרה בשיחות המהוסות שהגיעו באחרונה לאוזניה בשעות הלילה המאוחרות, כשהוריה חשבו שהיא ישנה. היא נהגה להתגנב אל דלת הסלון, להציץ מבעד לסדק בלוחות העץ ולהקשיב. קולו המתוח של אביה. פניה החרדות של אמה. הם דיברו בשפת אמם, שפה שהילדה הבינה אם כי לא שלטה בה כמוהם. אביה לחש שהתקופה הקרובה תהיה קשה. שהם יצטרכו להיות אמיצים וזהירים מאוד. הוא אמר מילים מוזרות, בלתי מוכרות: "מחנות", "מצוד, מצוד ענקי", "מעצרים בשעות הבוקר המוקדמות", והילדה תהתה מה פירושן. אביה מילמל שרק הגברים מצויים בסכנה, לא הנשים והילדים, ושהוא יסתתר במרתף מדי לילה.
בבוקר הסביר לילדה כי יהיה בטוח יותר אם הוא יישן למטה בינתיים. עד ש"דברים יסתדרו". איזה "דברים" בדיוק? חשבה הילדה. מתי ישובו הדברים "להסתדר"? היא רצתה לדעת לְמה התכוון כשאמר "מחנה" ו"מצוד", אבל חששה להודות שצותתה להוריה כמה וכמה פעמים, ולכן לא העזה לשאול אותו.
"תפתחו! משטרה!"
האם המשטרה מצאה את פאפא במרתף, תהתה, ולכן הם כאן, כדי לקחת אותו למקומות שהזכיר באותן שיחות לילה מהוסות: ל"מחנות", רחוק, מחוץ לעיר?
הילדה צעדה בשקט ובמהירות אל חדרה של אמה בהמשך המסדרון. אמה התעוררה ברגע שחשה בידה על כתפה.
"זאת המשטרה, מָאמָא," לחשה הילדה, "הם דופקים על הדלת."
אמה שלפה את רגליה מבין הסדינים והסיטה את שערה מעיניה. הילדה חשבה שהיא נראית זקנה, זקנה בהרבה משלושים שנותיה.
"הם באו לקחת את פאפא?" הפצירה הילדה, מניחה את ידיה על זרועה של אמה, "הם באו בשבילו?"
האם לא ענתה. שוב נשמעו הקולות הרמים מקצה המסדרון. האם לבשה בחיפזון חלוק על כתונת הלילה שלה, אחזה בידה של הילדה והלכה לכיוון הדלת. כף ידה היתה חמה ולחה, כמו של ילד קטן, חשבה הילדה.
"כן?" שאלה האם בביישנות בלי לשחרר את המנעול
.
קול של גבר. הוא צעק את שמה.
"כן, מסייה, זאת אני," ענתה. המבטא שלה נשמע בבירור, צורם כמעט.
"תפתחי. מיד. משטרה."
האם הניחה יד על צווארה והילדה הבחינה עד כמה היא חיוורת. היא נראתה סחוטה, קפואה. כאילו אינה יכולה לזוז. הילדה מעולם לא ראתה פחד כזה בפני אמה. היא חשה את פיה מתייבש בחרדה.
הגבר שוב הלם. האם פתחה את הדלת באצבעות מסורבלות ורועדות. הילדה נרתעה, היא ציפתה לראות מולה מדים אפורים
-ירוקים.
שני גברים עמדו שם. אחד מהם שוטר בשכמייה כחולה כהה שהגיעה עד ברכיו, ולראשו כובע שוטרים עגול. השני במעיל גשם בצבע בז`. הוא אחז בידו רשימה. הוא חזר על שמה של האישה. ואז אמר את שמו של האב. הוא דיבר צרפתית בלי שמץ של מבטא זר. אנחנו לא בסכנה, חשבה הילדה. אם הם צרפתים ולא גרמנים אנחנו לא בסכנה. אם הם צרפתים הם לא יפגעו בנו
.
האם משכה אליה את הילדה. הילדה חשה בלבה ההולם מבעד לחלוק. היא רצתה להדוף את אמה, היא רצתה שתזדקף ותישיר מבט אל הגברים, שתפסיק להתכווץ בפחד, שלבה יפסיק להלום כך, כמו לבה של חיה מפוחדת. היא רצתה שאמה תהיה אמיצה.
"בעלי... לא נמצא," גימגמה האישה. "אני לא יודעת איפה הוא. אני לא יודעת."
האיש במעיל הבהיר נדחף לתוך הדירה.
"מהר, מאדאם. יש לך עשר דקות. תארזי כמה בגדים. שיספיקו לכמה ימים.
"האם לא זזה. היא נעצה מבט בשוטר. הוא עמד בחדר המדרגות בגבו אל הדלת. הוא נראה אדיש, משועמם. היא הניחה יד על השרוול הכחול.
"מסייה, בבקשה..." התחילה
.
השוטר הסתובב, מזיז ממנו את ידה. עיניו היו קשות וריקות.
"שמעת אותי. את באה איתנו. גם הבת שלך. תעשי מה שאמרו לך."
פריז, מאי 2002
בֶֶּרטראן איחר, כרגיל. ניסיתי להיות שוות נפש, אבל לא הצלחתי. זוֹאי נשענה ברישול על הקיר, משועממת. היא היתה דומה כל כך לאביה, שלפעמים זה עורר בי חיוך. אבל לא היום. העפתי מבט בבניין העתיק והגבוה. הבית של מָאמֶה. הדירה הישנה של סבתא של ברטראן. והדירה שבה נגור. בקרוב נעזוב את בּוּלוַואר מוֹנפַּרנאס, את התנועה הסואנת, את האמבולנסים הבלתי פוסקים בשל שלושה בתי חולים סמוכים, את בתי הקפה והמסעדות לטובת הרחוב הצר והשקט הזה שעל הגדה הימנית של הסֶן.
לא הכרתי היטב את רובע המארֶה, אף שהתפעלתי מיופיו העתיק והמתפורר. האם שמחתי במעבר? לא בטוח. ברטראן לא ממש התעניין בדעתי. כמעט לא דיברנו על כך, למען האמת. הוא קידם את המהלך בהתלהבות האופיינית לו. בלעדי.
"הנה הוא," אמרה זואי, "באיחור קל של חצי שעה."
הבטנו בברטראן ההולך לקראתנו בצעדיו החושניים, יוצאי הדופן. רזה, כהה, נוטף קסם סקסי, האב
-טיפוס של הגבר הצרפתי. הוא דיבר בטלפון, כרגיל. מאחוריו השתרך אַנטוּאַן, שותפו העסקי ורוד-הפנים והמזוקן. המשרד שלהם שכן ברחוב אַרְקד, מאחורי המַדלֶן. ברטראן עבד במשרד ארכיטקטים במשך זמן רב, עוד לפני שנישאנו, אבל לפני חמש שנים הקים משרד משלו, עם אנטואן.
ברטראן נופף לעברנו ואחר כך הצביע על הטלפון, השפיל את גבותיו והזעיף פנים.
"כאילו שהאיש בצד השני לא מוכן להפסיק את השיחה," אמרה זואי בלגלוג. "בטח."
זואי היתה רק בת אחת
-עשרה, אבל לפעמים היה נדמה שהיא כבר נערה מתבגרת. קודם כול הגובה שלה, שגימד את כל חברותיה — כמו גם את כפות רגליה, כפי שהיתה מוסיפה בזעף — ובנוסף צלילות מחשבה בוגרת לגילה, שלעתים קרובות הכתה אותי בתימהון. היה משהו מבוגר במבטה החום, חמור הסבר, ובאופן שבו זקרה את סנטרה בהרהור. היא תמיד היתה כזאת, גם בתור ילדה קטנה. רגועה, בוגרת, לפעמים בוגרת מדי לגילה.
אנטואן בא להגיד לנו שלום בשעה שברטראן המשיך בשיחת הטלפון שלו. קולו היה רם דיו כדי שכל הרחוב ישמע, הוא נופף בידיו באוויר, העווה שוב ושוב את פניו והסתובב מפעם לפעם כדי לוודא שאנחנו לא מחמיצים אף מילה.
"בעיה עם ארכיטקט אחר," הסביר אנטואן בחיוך קטן.
"מתחרה?" שאלה זואי."כן, מתחרה," השיב אנטואן
.
זואי נאנחה.
"זאת אומרת שאולי ניתקע פה כל היום."
צץ לי רעיון.
"אנטואן, יש לך במקרה מפתח לדירה של מאדאם טֶזַאק?"
"האמת שיש לי, ג`וליה," הוא אמר בחיוך מאיר. אנטואן תמיד השיב באנגלית לצרפתית שלי. אני מניחה שעשה זאת כדי להיות ידידותי, אבל זה הפריע לי בסתר. הרגשתי כאילו הצרפתית שלי עדיין לא טובה מספיק למרות כל השנים שחייתי כאן
.
אנטואן נופף במפתח. שלושתנו החלטנו לעלות. זואי הקישה בזריזות את מספר הקוד בכניסה לבניין. צעדנו דרך החצר הקרירה ושופעת הצמחייה אל המעלית. "אני שונאת את המעלית הזאת," אמרה זואי. "אבא צריך לעשות משהו בעניין הזה.
"
"
"מתוקה, הוא משפץ רק את הדירה של אמא של סבתא," ציינתי, "לא את כל הבניין."חבל מאוד שלא," אמרה.
כשחיכינו למעלית, הטלפון הסלולרי שלי ניגן את הנעימה של דארת ויידר. הסתכלתי במספר שהיבהב על הצג. זה היה ג`וֹשוּע, הבוס שלי
.
עניתי, "כן?"
ג`ושוע ניגש מיד לנושא, כמו תמיד.
"צריך אותך כאן בשלוש. סוגרים את גיליון יולי. רות עבור.
"
"
Gee whiz" עניתי בעליצות. שמעתי גיחוך מעבר לקו ואז הוא ניתק. ג`ושוע תמיד אהב לשמוע אותי אומרת Gee whiz. אולי זה הזכיר לו את נעוריו. אנטואן נראה משועשע מהביטויים האמריקאיים המיושנים שלי. דמיינתי אותו אוסף אותם ומתאמן עליהם במבטא הצרפתי שלו.
המעלית היתה מאותם אביזרים פריזאיים בלתי ניתנים לחיקוי בעלת תא זעיר, מחיצת ברזל ידנית ושתי דלתות עץ שנחבטו בקביעות בפניך. דחוקה בין זואי ואנטואן — שקצת הגזים עם ניחוח ה"וֶטיבֶר" שלו — צד מבטי את פני במראה בזמן שעלינו. נראיתי בלויה כמו המעלית החורקת. מה קרה ליפהפייה רעננת הפנים מבוסטון? האישה שהחזירה לי מבט היתה בגיל המעורר חלחלה שבין ארבעים וחמש לחמישים, אותו אזור הפקר של הידלדלות, קמטים עתידיים וגיל המעבר המתגנב בחשאי.
"גם אני שונאת את המעלית הזאת," אמרתי בזעף
.
זואי גיחכה וצבטה את לחיי.
"אמא, אפילו גווינת פאלטרו היתה נראית זוועה במראה הזאת."
נאלצתי לחייך. זאת היתה הערה כל כך אופיינית לזואי.
האֵם החלה להתייפח, תחילה חרש ואחר כך בקול רם יותר. הילדה התבוננה בה המומה. בכל עשר שנותיה מעולם לא ראתה את אמה בוכה. היא הביטה מבועתת בדמעות הזולגות על פניה הלבנות והמקומטות של אמה. היא רצתה להגיד לה להפסיק לבכות, היא לא יכלה לשאת את הבושה שבמראה אמה המייבבת מול הגברים הזרים האלה. אבל הגברים לא התייחסו לדמעותיה של אמה. הם אמרו לה להזדרז. הזמן דוחק.
בחדר השינה הילד הקטן המשיך לישון.
"אבל לאן אתם לוקחים אותנו?" הפצירה בהם אמה, "הבת שלי צרפתייה, היא נולדה בפריז, למה אתם רוצים לקחת גם אותה? לאן אתם לוקחים אותנו?"
הגברים לא ענו. הם עמדו מעליה, מאיימים, ענקיים. עיני האם הלבינו מפחד. היא הלכה לחדרה וצנחה על המיטה. לאחר כמה רגעים הזדקפה ופנתה אל הילדה. קולה נשמע כשריקה, פניה היו פני מסכה מתוחה.
"תעירי את אחיך. תתלבשו, שניכם. קחי כמה בגדים בשבילך ובשבילו. מהר! מהר!"
אחיה נאלם דום מרוב אימה כשהציץ דרך הדלת וראה את הגברים. הוא הביט באמו, מרושלת, מייבבת, מנסה לארוז. הוא אזר את כל הכוח שהיה בגופו בן הארבע. הוא סירב לזוז. הילדה ניסתה לשדל אותו. הוא סירב להקשיב. הוא עמד בלי לזוז, זרועותיו הקטנות שלובות על חזהו
.
הילדה הסירה את כתונת הלילה שלה, לבשה חולצה וחצאית. היא החליקה את רגליה לתוך נעליים. אחיה התבונן בה. הם יכלו לשמוע את אמם בוכה בחדרה.
"אני הולך למחבוא שלנו," לחש.
"לא!" דחקה בו, "אתה בא איתנו, אתה חייב."
היא אחזה בו, אבל הוא נחלץ מלפיתתה והשתחל לתוך ארון ארוך ועמוק שפתחו היה מוסתר בקיר החדר. הארון שבו נהגו לשחק מחבואים. הם התחבאו שם כל הזמן, נעלו את עצמם בפנים והתנהגו כאילו זה הבית הקטן שלהם. מאמא ופאפא ידעו על כך אבל תמיד העמידו פנים שאינם יודעים. הם היו קוראים בשמותיהם. הם היו אומרים בקולות רמים וצלולים, "לאן נעלמו הילדים האלה? מוזר, עד לפני רגע הם היו כאן!" והיא ואחיה היו מצחקקים בעליצות
.
היו להם בפנים פנס וכמה כריות וצעצועים וספרים, ואפילו קנקן מים שמאמא היתה ממלאת מדי יום. אחיה לא ידע לקרוא עדיין, אז הילדה היתה מקריאה לו מהספר "
Un Bon Petit Diable". הוא אהב את הסיפור על שארל ועל מאדאם מַקמיש המפחידה ועל הדרך שבה שארל התנקם בה על אכזריותה. היא נהגה להקריא לו את אותו הספר פעם אחר פעם.
הילדה יכלה לראות את פניו הקטנות של אחיה מציצות אליה מן החשכה. הוא הידק אל חזהו את הדובון האהוב עליו ונראה שאינו פוחד עוד. אולי הוא יהיה בטוח כאן, בסופו של דבר. יש לו מים ופנס והוא יוכל להתבונן בתמונות בספרה של הרוזנת דה סגיר, בהן התמונה החביבה עליו, תמונת נקמתו המפוארת של שארל. אולי עדיף שהיא תשאיר אותו כאן בינתיים. הגברים לעולם לא ימצאו אותו. היא תוכל לחזור אליו מאוחר יותר, כשירשו להם לחזור הביתה. ואם פאפא, שעדיין נמצא במרתף, יעלה בחזרה, הוא יֵדע איפה הוא מסתתר.
"מפחיד שם בפנים?" היא שאלה בשקט כשהגברים צעקו להם לצאת.
"לא," אמר. "אני לא מפחד. תנעלי אותי כאן בפנים, הם לא ימצאו אותי."
היא סגרה את הדלת, והפנים הקטנות והלבנות נעלמו מאחוריה. היא נעלה את הארון והחליקה את המפתח לכיסה. המנעול היה חבוי מאחורי מתקן מסתובב שהיה מעוצב כמתג תאורה. לא היה ניתן להבחין בקווי המִתאר של הארון על רקע הקיר. כן, הוא יהיה בטוח בפנים. לא היה לה ספק בכך
.
הילדה מילמלה את שמו והניחה את ידה על לוח העץ.
"אני אחזור אליך יותר מאוחר. אני מבטיחה."
נכנסנו לדירה ולחצנו על מתגי התאורה. דבר לא קרה. אנטואן פתח כמה תריסים והשמש נשפכה פנימה. החדרים היו חשופים ומאובקים. הסלון, ריק מרהיטים, נראה עצום. קרניים צהובות התלכסנו דרך השמשות הגבוהות והמלוכלכות ונימרו את לוחות העץ הכהים של הרצפה.
התבוננתי סביבי במדפים הריקים, בריבועים הכהים שנותרו על הקירות משהוסרו מהם התמונות היפהפיות, באח השיש שהזכירה לי חורפים כה רבים של אש בוערת ואת מַאמֶה שולחת את ידה העדינה והחיוורת אל הלהבות החמימות
.
הלכתי לעמוד ליד אחד החלונות והסתכלתי למטה אל החצר השקטה והירוקה. שמחתי שמאמֶה עזבה לפני שנאלצה לראות את הדירה ריקה. זה היה מצער אותה. זה ציער אותי.
"יש פה עדיין את הריח של מאמֶה," אמרה זואי, "שָלימאר.
"
"ושל מינֶט האיומה," אמרתי ומשכתי באפי. מינט היתה חיית המחמד האחרונה של מאמֶה. חתולה סיאמית חסרת מעצורים.
אנטואן הסתכל בי מופתע.
"חתולה," הסברתי. הפעם אמרתי את זה באנגלית מפני שידעתי שהמילה הצרפתית לחתולה פרושה גם "כּוּס" בסלנג. הדבר האחרון שרציתי זה שאנטואן יפרוץ בצחוק בגלל איזו דו
-משמעות מפוקפקת.
אנטואן אמד את המקום במבט של מקצוען.
"מערכת החשמל עתיקה," העיר והצביע על נתיכי החרסינה הגדולים והמיושנים. "וגם החימום."
הרדיאטורים הגדולים היו שחורים מרוב לכלוך.
"חכה עד שתראה את המטבח ואת חדרי האמבטיה," אמרתי.
"לאמבטיה יש רגליים," אמרה זואי. "אני אתגעגע אליהן."
אנטואן בחן את הקירות והקיש עליהם.
"אני מניח שאת וברטראן תרצו לעצב הכול מחדש," אמר והסתכל עלי
.
משכתי בכתפי.
"אני לא יודעת מה הוא רוצה לעשות בדיוק. זה היה הרעיון שלו לעבור לכאן. אני לא התלהבתי מזה, רציתי משהו יותר... מעשי. משהו חדש."
אנטואן גיחך.
"אבל זה יהיה חדש לגמרי ברגע שנגמור כאן.
"
חותמה של מאמֶה עוד היה טבוע בדירה אף על פי שהיא עצמה עברה לבית אבות לפני תשעה חודשים. סבתו של בעלי חיה כאן שנים רבות. נזכרתי בפגישה הראשונה שלנו, לפני שש
"אולי. אבל בשבילי זאת תמיד תהיה הדירה של מאמֶה."-עשרה שנה. התרשמתי מהציורים העתיקים, מאח השיש שהוצגו עליה לראווה תצלומים משפחתיים במסגרות כסף, מהרהיטים הפשוטים לכאורה והאלגנטיים, מהספרים הרבים שכיסו את מדפי הספרייה ומפסנתר הכנף שהיה מכוסה בקטיפה אדומה מפוארת. חלונות הסלון המואר השקיפו על חצר פנימית שקטה שקיסוס סכך עליה וטיפס על הקיר שממול. ממש כאן פגשתי אותה בפעם הראשונה. כאן הושטתי אליה יד מגושמת, נמנעת במבוכה ממה שאחותי שַרלָה כינתה "נישוק צרפתי". © הוצאת ספרים כנרת זמורה ביתן 
קטע קריאה
סרט וידאו
