ספרים   אודות מועדון קריאה   צור קשר  
מועדון קריאה של ספרים
מאז 2002
מועדון קריאה של ספרים
ספרים > ספרים חדשים > ספרים 2009 > ספרות תרגום 2009

אני חיה כבר אלף שנים

אני חיה כבר אלף שנים

הספר אני חיה כבר אלף שנים
מאת
תרגום
עמודים 236

שנת
כריכה רכה

את הספר ניתן להשיג ברשת חנויות סטימצקי ובחנויות צומת ספרים.

מחרוזות עבודת יד שיהלמו אותך

אני חיה כבר אלף שנים, כריכה אחורית

אני חיה כבר אלף שנים הוא סאגה רחבת יריעה הנפרשת על פני יותר ממאה שנים במחוז בָּזיליקָטָה שבדרום המגף האיטלקי, החל באיחוד איטליה וכלה בנפילת החומה בברלין. הספר מגולל את סיפורה של משפחת פַלְקוֹנֶה שהגורל זימן לה הכול ולא חסך ממנה מאום, ממלחמה עד הגירה, מעושר עד רעב, סיפור שנע בין טרגדיה לקומדיה, בין שירה להרפתקה.

"למן הבוקר, כאשר נכנסה אל חדרה של ג´ויה, היא החלה לספר... סיפורים שג´ויה שמעה אלפי פעמים, אך בשנים ההן לא הקדישה להם כל מחשבה. כעת, מששוב שמעה אותם, הם נראו לה כאילו צורפו כולם יחד, כמו הציורים במפות הרקומות שבהתחלה היו רק עיני מסרגה מלאות וחלולות, קשתות ושרשרות, מעוינים, שורות, אך בתום העבודה יצרו תמונה גדולה יותר שלא היתה לה כל משמעות פרט לכל הזמן והאהבה שהושקעו בהכנתה."

מריולינה ונציה, שהושוותה בכתיבתה לגבריאל גארסיה מרקס, היא סופרת, משוררת ותסריטאית בעלת לשון עשירה המתובלת בקולות שונים, אשר איננה חוששת להתעמת עם נושאים אוניברסליים. אני חיה כבר אלף שנים, רומן הביכורים שלה, זכה בפרס קַמפּילוֹ היוקרתי לשנת 2007.

 

קטע קריאה מתוך הספר
אני חיה כבר אלף שנים

I

היו ימים שנשבה בהם רוח עזה, היא השיאה את האבק, והכול תפח כמו בצק שהונח תחת השמיכה. אירועי העבר שבו ונשנו, ואלו שהיו עתידים להתרחש נגלו לעין. באותם הימים דמו פרצי הרוח תחת הדלתות לשֹחוקם המתפקע של ילדים שלא נולדו, שליפף את קרסולי הנשים בחוטים כמוסים שגרמו להן למעוד. זגוגיות החלונות שבו ונחבטו. החלב התגבן בדליים. הגברים לבשו בגדים לא הולמים, והילדות היו לנשים.

גם ג`ויה, בכל מקום שנמצאה בו, חשה בה. היא נתקפה חשק לצחוק ולבכות, ומחשבתה נסבה סביב עצמה, ואחר כך הכול בא על מקומו כמו לא אירע דבר.

היא תמיד היתה כזאת. זה תמיד היה כך, עוד בימים שמאמָלינה הראתה לה את העכבר מקיפולי הנייר שנמלט מכף ידה. קיפולי הנייר כמו הפיחו בה חיים, חידה ילדותית שהסיחה את דעתה מהשיעמום, מפחד הזריקות, ממטבעות הזהב שלה עם לב השוקולד הנמס, משעות אחר הצהריים ששכבה חולה במיטתה, זו שנתמלאה בהרים ובמערות, במקווי מים קפואים ובמדבריות שלפרקים היתה מאבדת בהם את דרכה.

העצב של ג`ויה הגיע ממרחקים. הוא הפתיע אותה בקרון הרכבת התחתית, בתחנת האוטובוס, בעת שחצתה את הרחוב, בלב ההמון. לעתים היתה שומעת בלילה את ההד הכמעט אילם שלו, כמו פרסות הסוסים המתקרבים הרוקעות על הארץ. היו אלה פרסות סוסיהם של פורעי החוק עם הרעלות השחורות, והן הלמו כמו לב, כמו תוף, ומילאו את האפלה בלחשושים ואחר כך בצעקה. ג`ויה היסתה אותו במצמוץ עפעפיים והביטה בעצמה במראה. היא סירקה שוב את שערותיה והזליפה על עצמה מעט מן הבושם.

גם האושר הגיע ממרחקים. ממרחקי-מרחקים.

 

פרק 1


ב-27 במרס 1861, בסביבות השעה שלוש אחר הצהריים, פקד את גרוֹטוֹלֶה מחזה שנישא לאחר מכן בפי כול. הוא התרחש באזור ההוא בבָּזיליקָטה, השוכן כמאה קילומטרים ממערב לחופי פּוּלְיָה.

בשעות שלאחר מכן התחבטו תושבי גרוטולה בעניין אופיו והעלו השערות מכל סוג: אחדים חשבו שזהו נס, אחרים חשבו שזהו מעשה כשפים, או בניסוח שמרני יותר - שיגיון של השטן - ובעיני מעטים בלבד, המשכילים יותר, היה זה אך מפגן של הטבע.

יכול להיות שידו של אדון אוּאֶל הקדר היתה בכך. אבל לאחר מכן וכפי שהתגלגלו העניינים, איש לא הירהר שוב באפשרות הזאת. לפרקים, אם נותרו בחרס כמה שברי אבנים שלא נמעכו כהלכה, היו הכדים נשברים כעבור זמן-מה. אך כמעט מעולם זה לא קרה לו. ידיו של אדון אואל על האובניים היו מהירות ומדויקות, כריות אצבעותיו החרוכות למחצה ליטפו ברכות את צדיהם המעוגלים של הקומקומים ושל הכדים, כמו אלוהים המלטף את קימוריה של חוה ביום הבריאה. הוא בחש, פיסל והכניס לתנור והוציא ממנו עששיות, צלוחיות וקומקומים. הוא סימן אותם במעגלים שחלקו מרכז משותף, ובעזרתם, לפני זמן רב, שוחחו החיים והמתים אלה עם אלה בשפה שאיש לא הכיר עוד. חרסים דקיקים ומהדהדים, נקבוביים, לחים, מטפטפים. כלים ששמרו על טריות המים. כה מושלמים ועדינים היו, עד כי קול צעקה היה עלול לנפצם.

ביום ההוא - שרומא טרם נכבשה בו אך כבר נחרץ גורלה להיות סוף-סוף בירתה של איטליה המאוחדת, היה צעיר בניה של משפחת דֵלָה ראבִּייה הראשון בגרוטולה שהבחין בתופעה אחרת, יוצאת דופן לא פחות. הצעיר שוטט בצד זה של הארץ הישנה הנקראת גם "סרטידה", מין פקעת דחוסה של רחובות ובתים שעין השמש לא שזפה מעולם, בלוויית אתון שלצווארה חבל וקיבה מקרקרת לה ברעב.

הוא גרר את האתון, שלא שעתה למשיכותיו, בעת שראה נוזל צהוב ניגר לאטו מתוך נקרת סָרָצֵ`נו ונקווה בשלולית קטנה על מדרכת האבן המחורצת. הנוזל קלח מדרגה אחר מדרגה וזרם על פני האבנים הקטנות, החלקות מפרסותיהן של הפרדות, וחצה דרכים וסמטאות עד שצלל מטה מן המדרון. תחילה נראה הנוזל כמו שתן של פרד, אך הוא מעולם לא ראה פרד, או אפילו את הפרה של טוטונו, משתינים זמן רב כל כך. גם לא ייתכן שהמרחצאות של דון פיליפּוֹ קוֹקָה התרוקנו, שכן ככל שרבּוּ אורחיו של הבן, שלמד באוניברסיטת סָלֶרנו, בכל זאת נדרשה פלוגה שלמה כדי להפיק את כל השתן הזה. סקרנותו היתה כה עזה, עד כי בלי שהבחין הוא הרפה מן האתון. הוא שם פעמיו אל הנחשול והתבונן בו מקרוב, עד שכמעט תחב לתוכו את החוטם. הנוזל הוסיף לפַכּות. הוא גלש מטה במרקם נוזלי וצמיגי, צח וזהוב תחת קרני השמש, והעלה כמה בועות סמיכות והוסיף לקלוח בשצף גדל והולך כאילו המקור שממנו נבע הלך והתעצם תחת שיתייבש.

לבסוף טבל בו רוקינו את אצבעו, ריחרח אותה ואחר טעם. עווית חצתה את פניו, אין לדעת אם היה זה כאב או עונג.

באותה השעה היו בכפר רק נשים, ילדים, חיגרים ושוטים. הגברים החסונים טרם שבו מן השדות. רוקינו הרכין את ראשו אל תוך השלולית וגמע ממנה, השתכשך בכול, הכתים את כפות הרגליים, הידיים, את ראשו הקירח, עד אשר נתגלגל לבסוף פנימה והיה כחזיר המתבוסס בבוץ. היה זה שמן, שמן זית!

קול פעמונים הידהד באוזניו. הוא האזין ללשד החיים השותת ומפעפע בתוכו, ולמוות היבש שהלך ורחק. בני דלה ראבייה, רינן מישהו, אכלו ילד שרק נולד אחרי שצלו אותו על הגריל באחד החורפים של שנות הצנע. ריח חזק, בלתי נשכח, פשט בכפר במשך ימים.

בזמן שרוקינו גירגר מעונג וכמעט נחנק מחשק, נגלה המחזה במלוא פלאו לאדם נוסף. היה זה פליצֶ`ה לה קַמפָּנֵלָה, שקפא במקומו על כיסא האבן וקיווה לשווא ששמש הצהריים תחמם את לבו משראה את השתן של השטן מפלס לו דרך בשביל הבוצי המוביל אל המטע של אדון טיט.

כשנסחף לרגע בזיכרון שרדף אותו יותר מעשרים שנה, הכאיב לו הגוף השופע של אשתו כמו שלושים סכינים.

כאשר יצא מהכלא המחוזי של נפולי הוא בלע את לשונו, פרט לקללות שנפלטו מפיו כמו "אווה מריה המופקרת". והסיוטים, שהיו מנת חלקה של נשמתו המעונה, צמחו על עורו. מהצוואר ועד למותניים, וכמובן ליתר הגוף, לרבות הידיים, עד לקצות האצבעות ואולי גם לאיבריו האינטימיים - הכול סער ורגש בנשמת השטן, בלבבות שבורים, בנשים עירומות ובכתובות תועבה שפעם התנועעו עם השרירים המקפצים, וכעת נראה שרצו למצוא מחסה בזיפי השיער שכבר הלבינו על חזהו.

גלימתו השחורה התנופפה בקרנות הרחוב בזמן שהוא התייסר בבדידות, ידיו שלובות מאחורי גבו ועל חגורתו קרניים ומצלתיים שקירקשו בכל צעד, בניסיון שכבר נעשה מגוחך להימלט מגורלו הרע. רק הילדים הלכו אחריו כדי לסוקלו באבנים, להפתיע אותו מאחור ולרוץ להתחבא מאחורי אחת החומות או תחת שערי הבתים.

השמן נראה לו כמו מרה של השטן, והוא חשב שהנה סוף-סוף הגיע מלאך המוות כדי לדרוש את נשמתו. מפיו נפלטה אז קללה איומה, והוא התכונן ללכת בעקבותיו בתחושת הקלה מסוימת.

הרעיון עלה במוחה של אישה.

קוּמָה טַרשוק ירדה לאורך החומות הסדוקות, נצמדת אל הצל ומגיחה בזהירות אל השמש. היא התעטפה ברדיד חום, ותחתיו הסתירה את סיר הלילה המבאיש שרצתה לרוקן באגם סנט אנדריאה. איש לא הבחין בה מפני שכל מי שלא הלך לעבוד היה שקוע ודאי בשנתו. באין רואה היא שפכה את תכולת הסיר מעל מדרון האבן שגלגלי העגלות חצו אותו הלוך ושוב, מול ביתה של גיסתה אנייסה. מה רבה היתה הפתעתה משראתה את החרא צף באגם צהוב גדול - גדול בהרבה ממה שמשפחתה יכלה להפיק, מורחבת ככל שהיתה.

היא עמדה שם ותהתה בינה לבינה באשר לפֵנומֶן, מתנודדת על קצות אצבעותיה, צווארה גבוה ומתוח כמו של תרנגולת והסיר שעוּן על ירכה. אז נשמעה צעקתה של גיסתה, שקרעה את האוויר העומד של שעות הבוקר המוקדמות, העלתה ענני זבובים והעירה את הכפר הנדהם: "את יכולה לירוק דם מהגרון..." ההברה האחרונה "וֹן..." התארכה, והצרחה נחבטה בחומות האבן והידהדה באיום בין הדרכים וחצתה את המולת הרחובות והתפרצה בגשם של הדים אל תהומות העמק. הנשים יצאו מן הדלתות הפתוחות למחצה, מוכנות לפרוץ בצחוק, אך מה שראו היה מתגרה הרבה יותר. שבעים שנה לאחר מכן עוד נזכרה בזה מישהי וסיפרה על כך לנכדיה. היא סיפרה גם על סן פייטרו, על השטן ועל הגברת בעלת החזרזיר הלבן שהיתה מופיעה בצומת כשהחזרזיר הלך לאיבוד.

אך החלו אנייסה וטרשוק לדחוף ולצבוט זו את זו בציפורניים שלופות כמו שתי חתולות, והנה מעדה טרשוק והחליקה. היא מצאה את עצמה עם ישבנה על הקרקע ועם סיר שבור, ואַנייסה מיד קפצה עליה וחיבקה אותה, ודחפה אותה וצבטה אותה, וחצאיותיהן נספגו בנוזל הדביק שגירד ברגליהן.

שתי הגיסות הניחו את ידיהן האחת על גרון רעותה בתנועה שמשמשת למליקת צוואר התרנגולות, ואנייסה שיפשפה את עיניה, כולה אדומה ומגורה, עד שהצליחה לסובב את ראשהּ של טרשוק ולהכניס אותו אל תוך הנוזל. נשימתה של טרשוק נעתקה לרגע, ואחר שבה לסדרהּ בקול גרגור. היא מילמלה בהשתאות, מלקקת את זיפי שֹפמה: זה שמן, שמן זית! שתי הנשים הביטו זו בזו, משוכנעות כי בשל המחסור באוויר אבד להן חוש הטעם.

אחר כך השתררה דקה של שקט, שהופר על ידי לוצ`ייטה, בתו הבכורה של פֶּפּינו פָּליאלוּנְגה. זו ניגשה אל השלולית, הכניסה את אצבעה בזהירות, התבוננה בה מקרוב ואז ליקקה אותה. "זה באמת שמן," אמרה באיטלקית, ובקולה המאוכזב ביטאה את המילים כהלכה - מפני שסיימה את בית הספר היסודי.

הֶמיה פילחה את עדר הנשים. אחת מהן החלה לספר על הפעם ההיא שמקור מים צלול החל לנבוע מתחת למיטה של נָסָפולְטה, אבל איש לא הקשיב לה.

האם תפילות תשעת הימים של הכומר החדש אכן זכו להישמע, והמעיין המופלא הזה הופיע כדי להציל את העניים מן הרעב? ואף על פי שקוּמה קָניוּצ`ה, ממרום תשעים ותשע שנותיה, הפצירה בכולם לא לגעת ולו בטיפה ממנו - היא היתה בטוחה כמו במוות בכך שהשמן גלש מתוך הסירים שהורתחו בהם הנידונים בגיהינום - הניחו לה הנשים לקשקש ולדבר שחורות וקפצו אל תוך הנוזל הפלאי.

לוצ`ייטה הסירה את המטפחת מראשה וספגה אותה בשמן ואחר כך לקחה אותה בזהירות אל הבית כמו ילד קטן כדי לסחוט אותה במכבש הריק. וכך כולן, מי בסינרהּ, מי במטפחתה, מי בתוך דלי מנחושת, מי מעץ, הטבילו וסחטו במרץ.

לאחר שטיפסו בשביל בצד אותו הפלג, הן הגיעו אל מתחת לביתו של דון פרנצ`סקו פַלקוֹנֶה. נינטה, הצעירה מכולן, בתה של ציקה ציקה, נשאה את עיניה והבחינה בשמן המטפטף מבין הסדקים שמתחת למחסן. היא הביטה באחרות, מתקשה להחליט כיצד לנהוג, שעה שהפעמונים החלו לצלצל בקול תרועה.


למטה משם עורר פלג השמן תגובות מגוונות: ויכוחים, פליאה והשגות. דון וָלנטינו בְּלָסונֶה, מורה בבית הספר היסודי ובעל תעודה מבֶּנמרנְצָה, מחבר האנתולוגיה הכללית של הספרות הלוּקַניאנית ומחליפו של רופא המועצה, וכן אזרח כבוד של מועצת הכפר מיליוניקו, טרח להסביר כי אין בתופעה ולו שמץ מן העל-טבעי. שום נס, זה רק עניין של כימיה, התלכדות של מולקולות. בצירוף מקרים יוצא דופן חברו יסודות מסוימים הקיימים בטבע בשולי הקרקע, וכשהתלכדו יצרו את הנוזל שמוכר גם כשמן זית. לפני השימוש, המליץ, יש להתבונן בו תחת עדשת המיקרוסקופ בגלל החיידקים.

הדי המאורע הגיעו גם לאוזניו של דון אנטוניו, הכומר הצעיר מסָלרנו, שהחליט לצלצל בפעמונים ליתר ביטחון - אם כדי להודות לאחד הקדושים או כדי להבריח את השטן.

האחרונים ששמעו על אודות מה שהתרחש היו הנוגעים הישירים בעניין, כלומר משפחת פַלקונֶה. ואחרון-אחרון שמע על כך החשוב מכולם, דון פרנצ`סקו פלקונה בכבודו ובעצמו.

קונצ`טה שוב שכבה בחדר העליון של הבית בעיצומה של לידה. הכאב היה כה חזק והצעקות כה רמות, עד שהדיהן פוצצו את צנצנות החרס במחסן עד אחת. כך לפחות גרסה השמועה. השמן שנח בתוכן נשפך מטה, מבעד לחורים העגולים ששימשו למעבר החתולים. חמשת אלפים ליטרים של שמן, אשר היו אמורים לשמש את משפחתו של דון פרנצ`סקו על כל משרתיה למשך שנה אחת שלמה.

הראשונה ששמעה על כך היתה ליקַנדרה, שהיתה אז בת שלוש-עשרה, בתם השלישית של דון פרנצ`סקו והאיכרה-לשעבר שלו קונצ`טה. היא עמדה עם אחיותיה סביב מיטת אמהּ שכרעה ללדת זו הפעם השביעית - אם לא סופרים את ארבע ההפלות הספונטניות ואת חמש ההפלות המתוכננות שעברה.

אף לא אחד, פרט לקונצ`טה עצמה, לא קיווה עוד שהמדונה תגמול עמם את החסד שכה פיללו לו כל השנים הללו. בכל הפעמים האחרות - לא פחות משש, שבהן שגו דון פרנצ`סקו וכל דרי הבית במחשבה שהנה עומד להיוולד בן זכר, היתה האכזבה קשה מנשוא. כעת דון פרנצ`סקו לא רצה לשמוע על כך. אף על פי שהצירים תקפו את קונצ`טה עם רדת ליל, יצא דון פרנצ`סקו אל האדמות באור ראשון, זועם כמו בנדיט, ואמר לה שתסתדר לבדה מפני שזה לא עניינו. חוץ מזה שחשה ברע ולא יכלה לחשוב על שום דבר אחר, קונצ`טה ממילא לא התייחסה לכך ברצינות. הרי היו לה כוח סבל של פרדה, סבלנות של כבשה וקלילות של פרפר, מעלות שבלעדיהן לא היתה מחזיקה מעמד לצדו של דון פרנצ`סקו. הוא לעומתה זעם כמו מערבולת. הוא אף לא היה בעלה, ולכן איים להשליך אותה מן הבית בכל פעם שהתגלגלו הדברים בניגוד לשביעות רצונו. דהיינו, בכל פעם שהיתה יולדת בת.

דון פרנצ`סקו לא הבין על שום מה הוא צריך חוזה חתום שיקבע את בעלותו על מה שממילא כבר שייך לו. דהיינו, הגוף של קונצ`טה. הגוף הזה עמד לרשותו הבלעדית, וכן מסירותה, וגם משהו שהוא פירש אותו כאהבה - אך למעשה היו אלה רחמים וחמלה עמוקה שקונצ`טה רחשה לפצועים, לקבצנים וגם לו. הוא, מנגד, לא הבין מדוע, שכן היה עשיר, בריא וחזק ואף מילא את כל צרכיה.

הסיבה היחידה שבשלה יסכים דון פרנצ`סקו לשאת את קונצ`טה לאישה היא בן זכר, לא היה ספק בכך. אך האירוע הזה, אשר שש בנותיו הממזרות כה ייחלו לו, עדיין לא התרחש, ונראה כי הסיכויים להתגשמותו הולכים ופוחתים מיום ליום.

לפני שהכניס לביתו את קונצ`טה, התחתן דון פרנצ`סקו עם דונה נינה, בת גְרָסָנו שמצא לו אביו, מעט מבוגרת בגיל, מצהיבה ורכרוכית, בעלת עצמות חלולות כמו של ציפורים, שהביאה כנדוניה את אדמות ארסיץ, מָצַמפֶּט וסנט לָזָר, ואת האחוזה בסֵרה פולמינַנטֶה שבכל שנה היתה מכניסה יותר מאלף מטבעות זהב.

דונה נינה התחנכה במנזר בנפולי, שבו למדה לרקום מטפחות, לקרוא על חייהם של הקדושים המעונים, ובייחוד למדה להביט באלו שנחשבו נחותים בעיניה כאילו הם עלולים בכל רגע להדביק אותה בצרעת - והוא הראשון שבהם. הם בזו זה לזה. לאחר ליל הכלולות, שבמהלכו מילא דון פרנצ`סקו את חובתו ומסר לאמו את הסדין המוכתם בדמה של הכלה, המשיכו הוא ודונה נינה, מרצונם, לחלוק את יצועם - כל אחד פונה אל הצד שלו. בתום שנת נישואים אחת עדיין לא היו להם ילדים.

דונה נינה העבירה את ימיה במרירות מלאת טינה, היא לא הוציאה את האף מחדר השינה. מרבית הפעמים היתה שרועה על המיטה בתואנה של מחלה כלשהי, ושם בפנים היה האוויר כה חנוק עד שדון פרנצ`סקו התקשה לנשום ברגע שכף רגלו חצתה את מפתן הדלת.

לצדה של דונה נינה לא הצליח דון פרנצ`סקו להירדם אלא כשהיה מותש, אולי מתוך פחד להתעורר בעולם הבא כשגפיו קשורות בחוטים הדקים של הקנאה, מכוח הפיתוי של גופתה החנוטה של אשתו. אך הוא לא העז לומר לה לפתוח את החלונות ולהניח לאוויר להיכנס, או ללכת למקום אחר. ועוד פחות מכך העז לנטוש את המיטה המשותפת מפני שאז היתה מתעוררת שערורייה.

אך בערב החג של דון ג`ובָני בישל חום מחניק שהקדים לבוא את הדם בוורידיו של דון פרנצ`סקו. עד אליו הגיעו השירים שהושרו ברחובות. בסוף ממש נאלץ לצאת מן החדר בחיפוש אחר אוויר נקי, כמי שנכלא בארון קבורה בעודו בחיים.

עיצומו של הקיץ, ב-21 ביוני, הוא זמנו של היום הארוך ביותר בשנה, לפני שהימים מתחילים להתקצר. למן הצהריים החלו בּוּרֵי הכפר לערום את שיחי הרותם ברחובות ובכיכרות והבעירו מדורות כדי לעזור לשמש להאיר בשמים. הם אספו את האפר כדי להביאו הביתה ולגרש את הרוחות הרעות ולקרב את השפע. הם שרו. הם קפצו מעל הגחלים הבוערות, בכל פעם באותה התדהמה, כדי למצוא שידוך וכדי להעביר את שמחות החיים ומכאוביהם למישהו אחר.

דון פרנצ`סקו פתח את החלון ורוח הערב קפצה אל פניו, ליטפה את זקנו השחור ואת שערותיו וגרמה לו להרגיש צעיר ומלא און. אך לראשונה בחייו התלוותה לתחושה הזאת גם תחושה שטרדה את מחשבתו, כמו נבואה שלא משנה מה, גם אם יצליח לחמוק ממלכודות עין הרע, מהכישופים, מהקנאה, מהמלחמות ומהמחלות המידבקות, במוקדם או במאוחר ימות, ואין כל דרך להימלט מן העובדה שהגוף המגודל שלו, שכמו נחצב מעץ הזית, יידלדל ויתכלה כמו קלח תירס ויתר השאריות שהושלכו אל השלוליות כדי להפרות את האדמה. הכעס בתוכו התערבב עם אותן המחשבות והוא חש סחרחורת. הוא נשען על אדן החלון. הגחלים ועיניהן של הנערות זהרו בחשכה. בין כל הקולות הבחין בצחוק שצלילו שקט וחם כשל הקוּפָּה-קוּפָּה, צליל שהתגבר עד שנעשה דק כמו צלצול פעמון. דון פרנצ`סקו פלקונה אימץ את עיניו כדי להביט בחשכה. באור הירח ובנצנוץ הלהבות הוא הבחין בדבר-מה בלתי רגיל.

מן הערב ועד הבוקר היא ליבלבה. שפתיה אדומות כמו דובדבנים, שערותיה פזורות עדיין ומרקדות על כתפיה, גופה המעוגל והזעיר, כהה ומטופח כמו ענב, וחמוקיה שכמו פרחו אל מול עיניו.
 

 

© הוצאת ספרים כנרת זמורה ביתן

המלצה על ספר זה ניתן לראות בדף ספרים מומלצים.

השימוש בלשון זכר נעשה מטעמי נוחות בלבד ואין בו בכדי לפגוע ו/או ליצור אפליה כלשהי.