ספרים   אודות מועדון קריאה   צור קשר  
מועדון קריאה של ספרים
מאז 2002
מועדון קריאה של ספרים
ספרים > ספרים חדשים > ספרים 2009 > ספרות תרגום 2009

שנה בקזבלנקה

שנה בקזבלנקה

הספר שנה בקזבלנקה
מאת
תרגום
עמודים 332

שנת
כריכה רכה

את הספר ניתן להשיג ברשת חנויות סטימצקי ובחנויות צומת ספרים.

מחרוזות עבודת יד שיהלמו אותך

שנה בקזבלנקה, כריכה אחורית

בהשראת חופשות ילדותו במרוקו חלם טאהיר שאה לקבוע את ביתו בארץ המדהימה הזאת. כשבגיל שלושים ושש נקרית בדרכו ההזדמנות, הוא משקיע את כל כספו, מגייס את משפחתו המתרחבת וקונה את דאר ח´ליפה — בית גדול ומתפורר בקזבלנקה ליד הים. עם קרקעות דשֵנות, חצרות צוננות ומבודדות וקצב נינוח, נדמה שהחיים יגשימו לבטח את הפנטזיה שלו — אלא שאז מתברר כי במרוקו בית ריק נחשב מוקד משיכה לשדים, והאמונה היוקדת בנוכחותם מעכבת את תוכניות השיפוץ. בין טקסים של גירוש שדים ועימות עם שכן גנגסטר שמבקש לגזול את אחוזתם, נאלצים בני המשפחה להתמודד עם תרבות זרה לחלוטין.

סופר המסעות האנגלי הנודע, טאהיר שאה, מגולל דוח מבדח וכמעט בלתי אפשרי על אודות הגשמתו של חלום אקזוטי. הוא פורש את קורות משפחתו שעוברת משמי לונדון האפורים אל קזבלנקה הטובלת בשמש, היכן שנפגשים המסורת האסלאמית והפולקלור האפריקאי — ושום דבר איננו קל כפי שנדמה.

טאהיר שאה נולד למשפחה אנגלו־אפגנית ששורשיה ברכס ההרים הינדו־כוש. עשרת הספרים שכתב מתעדים סדרה של מסעות מופלאים. הוא מתגורר בקזבלנקה עם אשתו ושני ילדיהם.

"ספר משעשע להפליא — לטאהיר שאה יש כישרון לגרום לך לצחוק בעודך מתפעל מהתובנות שמעוררת השקפת עולמו המקורית והרעננה במיוחד." דוריס לסינג

"טאהיר שאה כותב קומדיה שחורה שערורייתית תוך העמדת
פני פוקר." וושינגטון פוסט

 

מידע

 

 

 

קטע קריאה מתוך הספר
שנה בקזבלנקה

1.

היה משהו עצוב בשקט של בין הערביים. בבית הקפה הצטופפו גברים עגמומיים בגלימות, לגמו קפה שחור ועישנו טבק כהה. מלצר אחד התפתל בין השולחנות עם מגש מאוזן על קצות אצבעות מורמות ועליו כוס אחת. באותו רגע היה היום ללילה. יושבי המקום שאפו עמוקות מהסיגריות שלהם, השתעלו ובהו החוצה, ברחוב. חלקם מודאגים, חלקם חולמים או סתם יושבים ושותקים. טקס כזה נערך מדי ערב בכל רחבי מרוקו, ממלכת המדבר של צפון-מערב אפריקה, הדחוקה אל חוף האוקיינוס האטלנטי. כאשר התפוגגו ההדים האחרונים של אור היום, חזר והתחדש הלהג, הִמהום קולות שקטים, הנשברים ברכות על רקע תנועת המכוניות.

בית הקפה של סמטאות קזבלנקה היה עבורי מקום של מסתורין, מקום עם נשמה, מקום של סכנה. שם, אתה חש, הוסרו רשתות הביטחון, וכל תושב מהלך על חבל דק, בעולם האמיתי. השתוקקתי לא רק לטייל אלא גם לחיות בעיר כזאת.

לאשתי, רשאנה, שהיתה בהיריון, היו הסתייגויות למן ההתחלה. אלה הלכו וגברו כאשר הפלגתי בדיבורים על אודות הצורך באי ודאות ובסכנה. היא אמרה שבתנו הקטנה צריכה בית מוגן, שהיַלדות שלה אינה זקוקה לתפאורה אקזוטית. ניסיתי להגדיל את הסיכויים שלי והצעתי מבשלת, עוזרת, גדוד של מטפלות ואור שמש — אור שמש זוהֵר, אינסופי. מאז שיצאה את הודו לפני שמונה שנים, רשאנה זכתה אך בקושי להציץ בשמש, בשמיה האפרוריים של לונדון. היא כמעט שכחה כבר איך נראית השמש. הזכרתי לה מה אנחנו מחמיצים — בוהַק צהוב של אור בוקר המסתנן מבעד לחלונות חדר השינה, זמזום דבורים בפרחי היערה, ניחוחות עשירים הנישאים ברחובות צרים, צבעוניות מתלקחת של דוכני שוק עמוסים בתבלינים — פפריקה וכורכום, קינמון, כמון וחילבּה. וכל זה בארץ שבה המשפחה היא עדיין מרכז החיים, שבה ילדים גדלים עם ההכרה במשמעותם של כבוד, גאווה והוקרה.

מאסתי בחיי הצמצום שלנו ובגודלה העלוב של דירתנו, שמבעד לקירותיה הדקים כנייר הטרידו אותנו מריבותיהם של זוג שכנים. רציתי להימלט אל בית בעל ממדים נכבדים, אל פנטזיה בהשראת אלף לילה ולילה, עם קשתות ואכסדרות, דלתות גבוהות עשויות עץ ארז ריחני, חצרות שגנים נחבאים בתוכן, אורוות ומִזרקות, בוסתני עצי פרי ותריסרי חדרים.

 

כל מי שניסה אי פעם להימלט מחופי אנגליה הלחים נזקק לרשימה ארוכה של הנמקות. תכופות תהיתי איך בכלל הצליחו לצאת ממנה החלוצים על סיפון ה  מייפלאואר. חברים ובני משפחה רואים את המבקשים להימלט כמי שנטרפה דעתם; וכך גם חברַי ובני משפחתי שלי. בהתחלה הם לעגו לתוכנית שלי לעזוב את הארץ, וכשהבינו שאינני מתעניין במקומות המקלט הרגילים — דרום צרפת או ספרד — עברו לאלימות מילולית. כינו אותי חסר אחריות, בלתי ראוי להיות הורה, חולם שנידון לכישלון.

הלחץ לזנוח את החלום שלי הלך וגבר. הוא התעצם עד כדי כך שכמעט ויתרתי. ואז, בבוקר חורפי קודר, עברתי במרכזה של לונדון על פני התקהלות ברחוב. בתווך היה אדם קשיש ששני שוטרים הצמידו אותו ארצה בכוח. הוא היה לבוש כאיש עסקים — חולצה לבנה מגוהצת, עניבת משי, חליפת שלושה חלקים ופרח ציפורן אדום ותפוח שצמוד לו לדש הבגד. אבל בהפגנה יוצאת דופן של מוזרות, הוא פשט את מכנסיו ולבש את התחתונים שלו על ראשו. את השוטרים זה לא שיעשע. הם עסקו בכבילת ידיו באזיקים מאחורי גבו. צעירה אחת בסמוך צרחה והפצירה ברשויות לכלוא את 'המשוגע' הזה מאחורי סורג ובריח. כאשר הועמס האיש על ניידת משטרה משוריינת, הוא הסתובב וצעק:

'אל תבזבזו את החיים שלכם בהליכה בתלם של אחרים! היו אתם עצמכם! הגשימו את החלומות שלכם!'

דלתות הפלדה נטרקו, הרכב התרחק במהירות והקהל התפזר כולו — חוץ ממני. עמדתי שם וחשבתי על מה שראיתי ועל מה שאמר האיש שנחשב למשוגע. הוא צדק. אנחנו חיים בחברה של הליכה בתלם, לכודים במנטליות של אי. באותו רגע הבטחתי לעצמי: לא אכנע לציפיותיהם של אחרים; אסכן הכול, אעזוב את האי ואגרור איתי את המשפחה שלי. ביחד נחפש את החירות, את הארץ שבה נהיה אנחנו עצמנו.

 

עומס הכבישים בשעות הערב בקזבלנקה אינו נופל בפראותו מזה שבמקומות אחרים, אך הוא מעולם לא היה פרוע כמו באותו יום אביבי שבו נטלתי לידַי את הבעלות על בית הח`ליף. כל אחר הצהריים ישבתי בבית הקפה, חיכיתי לפגישה עם עורך הדין. הוא אמר לי להגיע למשרדו בשמונה בערב. בשבע חמישים וחמש השארתי מטבע על השולחן, יצאתי מבית הקפה וחציתי את הכביש. עברתי על פני מלון שחזיתו זכוכית, ועצי תמר גאים מגוננים עליו משני צדיו. אוטובוס תיירים ריק חנה בחוץ ולידו שתי עגלות חמורים, שבכל אחת מהן ערמה גבוהה של פירות בשלים מדי. מקץ דקה כבר טיפסתי במעלה מדרגות מתפתלות של בניין אר-דֶקו רעוע. הקשתי על דלת עץ אלון בקומה השלישית. עורך הדין פתח את הדלת, בירך אותי באיפוק לשלום, והכניס אותי אל משרדו.

על שולחנו היה מונח מסמך רשמי למראה, בערבית. עורך הדין הורה לי לקרוא אותו בעיון.

'אני לא יודע ערבית,' אמרתי לו.

'אם כך פשוט תחתום עליו,' השיב לי, והציץ ברולֶקס המוזהב שעל מפרק ידו.

הוא הושיט לי עט מון-בלאן, ואני חתמתי כנדרש. עורך הדין קם על רגליו והחליק על פני השולחן מפתח ברזל כבד.

'אתה אדם אמיץ מאוד,' אמר.

השתהיתי לרגע והישרתי מבט אל עיניו. הוא לא נרתע. נטלתי את המפתח. בו ברגע נחבטתי ארצה מהדף של פיצוץ עז. החלונות עפו פנימה, התנפצו בכוח מהמם והמטירו במשרד סופת ברד של זכוכית. באוזניים מצלצלות, מבולבל ומכוסה זכוכיות, התאמצתי לקום מן הרצפה. רגלי רעדו כל כך שהתקשיתי לעמוד. המשפטן הלבוש ללא רבב היה שפוף מתחת לשולחנו כאילו היה לו כבר ניסיון קודם מהסוג הזה. הוא התרומם בשתיקה, ניער את הזכוכיות מכתפיו, יישר את עניבת המשי שלו ופתח לפני את הדלת, שאצא.

בחוץ היו אנשים זועקים ורצים ברחוב לכל עבר, כבאיות צפרו וניידות משטרה ייללו. וגם דם היה שם, המון דם, מרוסס על פנים ועל בגדים שסועים. הייתי המום מכדי להביא תועלת כלשהי לפצועים שנהרו עכשיו מתוך המלון בעל חזית הזכוכית. בעודי מתבונן בהם כמו בהילוך איטי עצרה לידי בחריקה מונית אדומה קטנה. הנהג קרא לעברי נואשות מבעד לחלון:

'אֶטרוֹנזֶ`ה! מֶסיֵה אֶטרוֹנזֶ`ה!' הוא צרח, 'בוא מהר, זה מסוכן בשביל זרים!' קירטעתי פנימה והוא סובב בהינף את ההגה והטיל אותנו לתוך זרם התנועה.

'מחבלים מתאבדים,' הוא אמר, 'הם מתפוצצים בכל קזבלנקה!'

הפז`ו האדומה זיגזגה מערבה ביציאה ממרכז העיר. אבל לא הכביש, לא הפצצות ולא הדם טרדו את מחשבותי, אלא אשתי, בבית שבלונדון. יכולתי כבר לדמיין את מבזקי החדשות מפלחים את מסך הטלוויזיה, ואת רשאנה מצמידה את הפעוטה שלנו אל בטנה ההרה מאוד. הייתי בטוח שהיא לא תהיה כעת במצב רוח מתאים לאמץ תרבות חדשה וחלום. היא מלכתחילה חששה מפני החברה האסלאמית של מרוקו, במיוחד לנוכח פיגועי ה-11 בספטמבר של אל-קאעידה ומלחמת המפרץ השנייה, שהפילה את סדאם חוסיין רק ימים אחדים קודם לכן. אבל היה מאוחר מדי לסגת. הכסף כבר שולם והמסמך כבר נחתם והוחתם.

בידי היה המפתח: סמל לעתיד או אולי לרכישה מופרעת. נעצתי בו את עיני, הפנמתי את חריצי הברזל העתיקים, וקיללתי את עצמי על החיזור הבוטה שלי אחרי הסכנה. באותו רגע לחץ הנהג בכוח על הבלמים.

'הגענו!' הוא קרא בקול.

 

ההנמקות שלי בעד מרוקו היו אינסופיות והחלו לפני זמן רב. בימי ילדותי ביקש אבי, שהיה אפגני, לקחת אותנו אל מולדתו. אלא שהמלחמות הבלתי פוסקות שם מנעו מאיתנו להגיע אל מעוזי ההרים הנישאים של אפגניסטן. ולכן, מהרגע שבו למדנו ללכת, נדחקנו תכופות, אחיותי ואני, לתוך המכונית המשפחתית שעל גגה הועמסו תיקי פלסטיק, והגנן שלנו היה מסיע אותנו משבילי אנגליה הכפרית, המשעממים והשוקטים, דרך צרפת וספרד אל הרי האטלס הגבוה של מרוקו.

בשביל אבי היתה זו הזדמנות לחשוף בפני ילדיו רסיסי מולדת. גילינו שם מרבד של מעברים הרריים ועמקים תלולי קירות, מדבריות ונאות מדבר וערי מבצר מלכותיות, תרבות התחומה בין קודים שבטיים של כבוד וגאווה. בשביל אמי היתה זו הזדמנות להשיג מציאוֹת למיניהן, החל מקַפטָנים ועד פמוטים, וכן לפקוד על המוני התיירים ההיפים ההוזים לחזור הביתה לאמהות שלהם.

בכל פעם היינו מתגלגלים שבועות בדרכי ההרים, יורדים אל הדיונות המתגבהות של הסהרה, היכן שמשתרכים מן המדבר 'האנשים הכחולים', שעורם הכהה קיבל את צבע גלימות האינדיגו שלהם. היינו עורכים הפסקות קבועות בשביל להקיא בין השיחים, להאביס את עצמנו בפרי הצבר, ולהמיר את דמי הכיס שלנו בגבישי אחלמה מן המחצבות שבגבעות.

הזיכרונות המוקדמים ביותר שלי הם מעיר החוֹמה הגדולה, פֶס. שבילי אבן שרוחבם כאורכה של חבית, אור עמום ומכשף, ודוכנים בצד הרחוב המוכרים כל דבר שרק תתאווה לרכוש. הררים של תבלינים ועשבי תיבול טריים — זעפרן, אניס, פפריקה — לימונים כבושים ותלי זיתים בוהקים; תיבות ארז קטנות משובצות עצמות גמל; סנדלי עור ריחני וקדרות טֶרה-קוטה; שטיחים בֶּרבֶּריים מבד גס, קפטנים מוזהבים, קמעות ומזלות.

הפינה האהובה עלי ביותר בשוּק היתה ללא ספק זו שאליה הגיעו העוסקים במאגיה שחורה כדי לקנות את המרכיבים לכישופיהם. על קירות החנויות האלה היו תלויים כלובי חיות ובתוכם זיקיות, נחשי קוברה, סלמנדרות ונשרים אומללים למראה. גם שידות היו שם, מעץ טיק בורמזי חבוט ועם מגירות מלאות עור לווייתנים מיובש, שערות של אנשים מתים וכיוצא באלה, כך אמר לי אבי.

מרוקו הכניסה צבע לילדות האנגלית הסטרילית שלי, שעטתה ברובה חולצות פלנל אפורות ומעקצצות ומכנסי קורדרוי קצרים, והתנהלה תחת שמים קודרים. הממלכה היתה תמיד מקום מפלט, מקום של עוצמה מדהימה, אבל מעל לכול — מקום עם נשמה. כבעל משפחה צעירה משלי סברתי כי חובתי ואחריותי הן להנחיל גם לילדי את אותה מתנה — מתנת הצבע התרבותי. הרבה יותר קל היה להיכנע ולוותר על הבריחה הגדולה מחופי האי. אבל משהו עמוק בתוכי דחק בי להמשיך הלאה: התחושה שאם לא איאחז ברגע הזה אצטער על כך כל ימי.

נימוק חזק נוסף בעד מרוקו היה אביו של אבי. הוא עשה את שנות חייו האחרונות בווילה קטנה ליד חוף הים בטנג`יר. כאשר נפטרה אשתו האהובה, והיא רק בת חמישים ותשע, הוא נותר שבור, ומאחר שלא היה יכול לשאת את הזיכרונות, עבר למרוקו, כי לשם הם לא נסעו אף פעם יחד. בוקר אחד, בעודו פוסע בנתיבו הרגיל מקפה פראנס בחזרה לביתו, פגעה בו משאית קוקה-קולה שנסעה לאחור. הוא הובהל לבית החולים מדמם ומחוסר הכרה, וכעבור שעות אחדות נפטר שם. הייתי אז קטן אף מכדי לזכור אותו, אבל את העצב חשתי היטב.

 

 

ערכנו חיפושים במרוקו במשך חודשים, בכמיהה נואשת למצוא בית שבו יוכלו הזיות הגדוּלה שלי לגדול פרא. נקודת הפתיחה שלנו היתה פֶס, שהיא ללא ספק הפנינה של מרוקו. זוהי העיר הערבית היחידה שנותרה ללא פגע מימי הביניים. ההליכה במבוך הרחובות של ה  מֶדינה — העיר העתיקה — העצומה בגודלה, כמוה ככניסה לתוך אלף לילה ולילה. הריחות, המראות והקולות מפגיזים את החושים. טיול בן מטרים ספורים עשוי להיות חוויה מדהימה. פס היתה מאות בשנים עיר של עושר מרשים, מרכז של השכלה ומסחר. בתיה משקפים ביטחון בארכיטקטורה הערבית, שכמעט אין רואים כמותו בשום מקום אחר, עיצוב פנים היוצא נשׂכר משרשרת של מורים וחניכים שלא נקטעה זה אלף שנה. את סמטאות העיר העתיקה מצאנו שופעות בתי מלאכה לעיבוד מתכת ועורות, עיצוב פסיפס, אריגה, קרמיקה וציפוי בעץ, ובכולם עוברת עדיין מסורת המומחיות המקצועית מאב לבן.

במקרה נלקחנו לביתו של סוחר גדול, בקצה הצפוני של העיר העתיקה. הבית נבנה בסגנון המהודר של פֶס והיה בן ארבע מאות שנים לפחות. מקבץ של שישה טרקלינים עמוקים יצאו מתוך חצר מרכזית, כל אחד מהם מקושט בפסיפס, ורצפותיהם עשויות שיש שנחצב בהרי האטלס התיכון. מסביב לחצר התנשאו אל על עמודים, ובמרכזה ניצבה מזרקה בצורת פרח הלוטוס, עשויה מאבן בהט משובחת. במעלה קיר סמוך נראה חלון בגודל בינוני ללא שמשה, מכוסה מחיצה מעץ מגולף — נקודת תצפית מתוך מה שפעם היה כנראה הרמון.

האיש שהציג בפנינו את הבניין היה מוֹכר קבאב בעל קשרים. הוא אמר שהבית עמד ריק שנים ספורות בלבד. אני התקשיתי להאמין — המקום היה זקוק לשיפוץ מסיבי ביותר ונראה כאילו הוזנח במשך חמישים שנה לפחות.

'במרוקו,' אמר לי מוכר הקבאב בחיוך, 'בית ריק קורא למזיקים.'

'אתה מתכוון לגנבים?'

האיש הניד את ראשו בתוקף.

'לא לאנשים מזיקים,' אמר, 'לכוחות מזיקים.'

בזמנו לא הבנתי למה התכוון אותו מתווך. התעלמתי מן ההערה שלו והתחלתי מיד לשאת ולתת על הבית. הבעיה היתה שבעליו היו שבעה אחים, כל אחד מהם רודף בצע גדול יותר מאחיו. שלא כמו במערב, שם יכול נכס או לעמוד למכירה או לא לעמוד למכירה, במרוקו יכול בית להתקיים באזור הדמדומים של נכסי דלא ניידי — אולי למכירה ואולי לא. עוד לפני שמגיעים בכלל למחיר, אתה צריך תחילה לשדל את הבעלים למכור. שלב השידול הזה הוא סממן אוריינטלי אשר ללא ספק הובא לאזור על ידי הערבים, כאשר פשטו על צפון אפריקה לפני אלף וארבע מאות שנה. אתה יושב על כוסות תה נענע מתוק, מנסה נואשות לפתות אותם, והמוכרים מודדים אותך במבטים מכף רגל ועד ראש, בוחנים את גזרות הבגדים ואת תפרי הנעליים שלך. ככל שרמת הלבוש שלך גבוהה יותר, כך יאמיר ודאי גם המחיר.

כנראה שהייתי לבוש טוב מדי בבוקר שבו פגשתי את שבעת האחים הנבזיים, הבעלים של בית הסוחר. בתום ארבע שעות של שידול, פיתוי וגמיעת גלונים של תה עם נענע, הם הסכימו עקרונית למכור. ואז הם זרקו לאוויר מחיר דמיוני וצימצמו את עיניהם בחמדנות. מיומנות ההתמקחות שלי לא היתה מפותחת. הייתי צריך להישאר, ללגום עוד תה, ולהתמקח כל הערב ולתוך הלילה. במקום זה זינקתי ממקומי ונסתי בקללות אל תוך מבוך הסמטאות. בכך הפרתי את כלל מספר אחת של העולם הערבי — לעולם אל תאבד את קור רוחך.

 

עזבנו את פס ויצאנו אל מרקש, נווה המדבר הוורוד בצל הרי האטלס. בשנים האחרונות ידעה העיר שגשוג בנכסיה, כשאירופים אמידים החלו לקנות בעיר העתיקה בתים מתפוררים מן הסוג המכונה ריאד, בית מסורתי עם חצר פנימית, ולהשיב להם את זוהרם האבוד. אתה מהלך ברחוב כלשהו עם תגרנים קולניים, אופנועים, אופניים ועגלות חמורים, ועובר על פני שורות של דלתות פשוטות ודוממות שנראות לך אולי סתמיות. אבל מאחורי כל אחת מהן חבוי ארמון.

התזרים המהיר של כסף זר עורר תחייה של מלאכות מסורתיות, ביניהן פסיפס זֵליז`, אריחי טרה-קוטה המוכרים בשם בֶּז`מָט ועבודות נפלאות בטיח 'טָדֶלַקט', העשוי חלבוני ביצים ואבקת שיש. להיטותם של האירופים לקנות בניינים נהדרים שכאלה השתוותה רק לנכונותם של המרקשים להיפטר מהם. במֶדינה של מרקש יש חלום אחד לכולם: הכול כמהים למכור את חורבת בית אבותיהם ברווח עצום ולעבור לדירת שיכון סטנדרטית בעיר החדשה. אנחנו אולי עורגים לחספוס כפרי ולקסם העולם הישן, אבל אלה שכבר חיים שם שואפים לטפטים סינתטיים, שטיחים מקיר לקיר ואביזרי נוחות מודרניים למיניהם.

נדמה שגררתי איתי את רשאנה ליותר משבעים ריאדים. אף אחד מהם לא היה מפואר כמו בית הסוחר בפס, אבל אחד מהם דווקא שבה את לבי. היתה לו חצר בעלת ממדים מרשימים, מלאה בפריחת תפוזים ולבנדר. הבעיה היחידה היתה שממש מולו שכנה משחטה פעילה, ומשבי האוויר הביאו משם את ריח המוות.

אז ארזנו את מזוודותינו ופנִינו הביתה, ללונדון, ואני שקעתי בדיכאון העמוק ביותר שחוויתי אי פעם. חברי לעגו לי. מבחינתם ניסיתי להימלט ממשיכתם הממגנטת של האיים הבריטיים, אבל נסחפתי בחזרה אל החוף. מדי ערב לפני השינה הייתי קורא לבתנו הקטנה, אריאן, סיפור על נסיכות, דרקונים ובית סוחר נטוש במקום רחוק רחוק.

חלפו שבועות. החורף הרטוב התחלף באביב רטוב עוד יותר. ביום קודר אחד נמצאתי מכורבל על הספה, עטוף בשמיכת צמר וממלמל לעצמי כמו אחוז דיבוק. הטלפון צילצל. הרמתי אותו. מעבר לקו היתה אמו של חבר ותיק ללימודים. החלפנו כמה מילות נימוסין בעודי תוהה בלבי מדוע התקשרה. ואז היא הגיעה לעיקר: גונבה לאוזניה השמועה שאני מחפש בית במרוקו, ולה יש בית בקזבלנקה שהיא מעוניינת מאוד למכור. היא היתה דיסקרטית מכדי לנקוב במחירו, ואני הייתי נסער מכדי לשאול אותה. היא ציינה רק שזהו נכס בעל חשיבות הקרוי בשם דאר ח`ליפה, שפירושו 'בית הח`ליף', ושהוא זקוק ליד אוהבת מאוד. הגברת הנמיכה את קולה לכדי לחישה כשהוסיפה: 'הוא זקוק לגבר חזק שיטפל בו.' זינקתי מהספה, הנפתי מעלי את השמיכה כמו מטאדור הקורא לשור, ורשמתי את הפרטים.

למחרת שיחת הטלפון הזאת כבר נחַתי בנמל התעופה מוחמד החמישי שבקצה הדרומי של קזבלנקה. ספרי התיירות מתרים באנשים שלא לבקר כלל בעיר הזאת. כולם מסכימים שמדובר בחור השחור של ענף התיירות המרוקאי. אני עצמי מעולם לא ביקרתי שם אלא כדי להחליף רכבות, אבל חשבתי שאני יודע הכול על העיר משום שראיתי את קזבלנקה עם בוגרט וברגמן.

 

© הוצאת ספרים כנרת זמורה ביתן

המלצה על ספר זה ניתן לראות בדף ספרים מומלצים.

השימוש בלשון זכר נעשה מטעמי נוחות בלבד ואין בו בכדי לפגוע ו/או ליצור אפליה כלשהי.