ספרים   אודות מועדון קריאה   צור קשר  
מועדון קריאה של ספרים
מאז 2002
מועדון קריאה של ספרים
ספרים > ספרים חדשים > ספרים 2009 > ספרות תרגום 2009

לאכול להתפלל לאהוב

לאכול להתפלל לאהוב

הספר לאכול להתפלל לאהוב
מאת
תרגום
עמודים 399

שנת
כריכה רכה

את הספר ניתן להשיג ברשת חנויות סטימצקי ובחנויות צומת ספרים.

ספרים נוספים של אליזבת גילברט

 

מחרוזות עבודת יד שיהלמו אותך

לאכול להתפלל לאהוב, כריכה אחורית

כרטיסים באתר seret

ביקורת על הסרט באתר עכבר העיר

ביקורת קולנוע באתר mako

מסע חיפוש הרפתקני של אישה ברחבי איטליה, הודו ואינדונזיה

עד יום הולדתה השלושים כבר השיגה אליזבת גילברט כל מה שאישה יכולה לבקש: לאכול, להתפלל, לאהוב – בעל אוהב, בית בפרוורים, קריירה פורחת. אבל במקום להרגיש מאושרת ומסופקת היא מבוהלת ואחוזת צער ובלבול. אחרי גירושים, דיכאון הרסני ורומן כושל, כל מה שקיוותה להיות - פשוט התפוגג.

אליזבת עושה מעשה.. היא נפטרת מכל חפציה, מתפטרת מהעבודה ויוצאת אל העולם להרפתקה של גילוי עצמי מתוך מטרה לאכול, להתפלל וגם לאהוב. באיטליה היא אוכלת אוכל חלבי נהדר, בהודו היא מוצאת שלווה פנימית, באינדונזיה היא מגיעה לאיזון ולאהבה – כל הדרך כולה אל עצמה.

לאכול, להתפלל, לאהוב הוא סיפור מסע רגיש, מצחיק ונוגע ללב על אישה שלוקחת אחריות על חייה ועל אושרה, אישה שקמה בוקר אחד עם תשוקה בוערת לשנות את חייה.

אליזבת גילברט היא עיתונאית וסופרת אמריקנית. לאכול, להתפלל, לאהוב הפך לרב-מכר עם צאתו לאור, נבחר לספר המומלץ של אופרה וינפרי, תורגם ל-14 שפות ונמכר ביותר ממיליון וחצי עותקים.

"תערובת קטלנית של חוכמה, הומור וכוח חִיוּת." ניו יורק טיימס

"מסע גדוש תובנות, חלומות וצירופי מקרים מופלאים... התבוננות נוקבת באהבה על שלל צורותיה. הקורא לא יכול שלא להפליג עם גילברט במסע משל עצמו." לוס אנג`לס טיימס

 

קטע קריאה מתוך הספר
לאכול להתפלל לאהוב

 

הקדמה

או

איך הספר הזה עובד

או

החרוז המאה ותשעה

 

כשמטיילים בהודו — בעיקר באתרים קדושים ובאשראמים — רואים הרבה אנשים שעונדים מחרוזות לצווארם. רואים גם המון תמונות של יוגים עירומים, כחושים ומפחידים (ולפעמים גם של יוגים דשנים, מסבירי פנים וקורנים), שעונדים מחרוזות גם הם. המחרוזות האלה נקראות גָ`אפָּה מאלָה. בודהיסטים והינדים אדוקים משתמשים בהן כבר מאות שנים כדי לשמור על ריכוז במהלך מדיטציית תפילה. את המחרוזת מחזיקים ביד אחת ומגלגלים אותה במעגל — נוגעים בחרוז אחד עם כל חזרה על המנטרה. כשהצלבנים הגיעו לארצות המזרח בימי הביניים לצורך מלחמות הקודש, הם ראו איך המאמינים משתמשים במחרוזות, התפעלו מהרעיון וייבאו אותו לאירופה בצורת מחרוזות תפילה נוצריות — הרוזארי.

 

ג`אפה מאלה מסורתית מורכבת ממאה ושמונה חרוזים. בחוגים האזוטריים יותר של הפילוסופיה המזרחית, מאה ושמונה נחשב מספר מזל מיוחד, המכפלה המושלמת של המספר שלוש, כי הוא מורכב משלוש ספרות וסכום ספרותיו תשע, כלומר שלוש שלישיות. ומובן שהמספר שלוש מייצג את האיזון העליון, כפי שיודע כל אדם שמכיר את השילוש הקדוש או ראה כיסא בָּרים פשוט. מכיוון שהספר כולו עוסק בניסיוני למצוא איזון, החלטתי להתאים את המבנה שלו למבנה של הג`אפה מאלה, כלומר לחלק את הסיפור השלם למאה ושמונה סיפורים קצרים, מאה ושמונה חרוזים. השרשרת העשויה ממאה ושמונה חרוזים מחולקת לשלושה חלקים — איטליה, הודו ואינדונזיה — שכל אחד מהם עוסק באחת משלוש המדינות שבהן ביקרתי במהלך שנת החיפוש העצמי שלי. משמעות הדבר היא שבכל חלק יש שלושים ושישה סיפורים, וזה מוצא חן בעיני ברמה האישית, מפני שכתבתי את הספר בשנה השלושים ושש לחיי.

 

 

 

 

אבל לפני שנשקע בנומרולוגיה מעל הראש, אני רוצה לסכם ולומר שהרעיון לחרוֹז את הסיפורים במחרוזת כמו הג`אפה מאלה מוצא חן בעיני גם מפני שהוא כל כך... מוּבנֶה. התעמקות רוחנית אמיתית היא מעשה המצריך משמעת שיטתית, וכך היה מאז ומעולם. החיפוש אחר האמת איננו סתם תפוס-כפי-יכולתך, אפילו לא כיום, בתקופה שהיא בעצם תור הזהב של תפוס-כפי-יכולתך. כמתעמקת וכסופרת גם יחד, אני נאחזת בחרוזים בכל הזדמנות, והם עוזרים לי להתמקד במטרות שאני שואפת להשיג.

 

בכל ג`אפה מאלה יש חרוז אחד יחיד ומיוחד — החרוז המאה ותשעה — שתלוי כמו תליון מחוץ למעגל המאוזן המורכב ממאה ושמונה החרוזים האחרים. פעם חשבתי שהחרוז המאה ותשעה הוא חרוז רזרבי, כמו הכפתור הנוסף שמצרפים לבגדים יוקרתיים או האח הקטן במשפחת מלוכה. אבל מתברר שלחרוּז הזה יש מטרה נעלה הרבה יותר. בכל פעם שאתם מגיעים אליו, עליכם לקטוע את המדיטציה ולהודות למורים שלכם. ולכן, בחרוז המאה ותשעה שלי אני קוטעת את עצמי עוד לפני שהתחלתי. אני מבקשת להודות לכל המורים שהופיעו בפנַי בשנה הזאת בשלל דרכים שונות ומשונות.

 

אבל יותר מכול אני רוצה להודות לגורו שלי, האישה המגלמת את פעימות לבה של החמלה, ושהואילה בטוּבה להרשות לי ללמוד באשראם שלה כשהייתי בהודו. אני רוצה גם לנצל את הרגע הזה כדי להבהיר שעל חוויותי בהודו אני כותבת מנקודת מבט אישית לחלוטין ולא כחוקרת דתות או כדוברת רשמית מטעם אדם או גוף כאלה או אחרים. לא אגלה בספר איך קוראים לגורו שלי — כי אני לא יכולה לדבר בשמה. מִשנתה מדברת בעד עצמה. כמו כן לא אגלה איך קוראים לאשראם שלה ואיפה הוא נמצא, כדי לחסוך מהמקום הנפלא הזה פרסום שהוא לא מעוניין בו ושאין לו די משאבים כדי להתמודד איתו.

 

מילת תודה אחרונה: מסיבות שונות שיניתי פה ושם את שמותיהן של חלק מהדמויות בספר, אך את שמותיהם של האנשים שפגשתי באשראם — הודים ומערביים כאחד — שיניתי בלי יוצא מן הכלל. עשיתי זאת מפני שרוב האנשים שיוצאים למסע רוחני לא עושים את זה כדי להופיע אחר כך כדמות בספר. (חוץ ממני, כמובן.) רק פעם אחת חרגתי ממדיניות האנונימיות שכפיתי על עצמי. לריצ`רד מטקסס באמת קוראים ריצ`רד, והוא באמת מטקסס. רציתי לקרוא לו בשמו האמיתי מפני שהוא היה חשוב לי כל כך כשהייתי בהודו.

 

עוד דבר אחד אחרון — כששאלתי את ריצ`רד אם הוא מסכים שאכתוב בספר שלי שפעם הוא היה מסומם ואלכוהוליסט, הוא אמר שאין לו שום בעיה עם זה.

 

הוא אמר, "ממילא כבר חיפשתי דרך לגלות את זה לעולם."

 

אבל לפני הכול — איטליה...

 

 

ספר ראשון

 

איטליה

 

או

 

 

 

"תגידי את זה כאילו את אוכלת את זה"

או

36 סיפורים על החתירה לעונג

 

 

 

1

 

 

 

 

הלוואי שג`ובאני ינשק אותי.

 

 

אבל לצערי זה רעיון גרוע, מהרבה סיבות. קודם כול, ג`ובאני צעיר ממני בעשר שנים, וכמו רוב הבחורים האיטלקים בני העשרים ומשהו, הוא עדיין גר אצל אמא. ולא צריך יותר מזה כדי לפסול קשר רומנטי בינינו, כי אני אמריקאית באמצע שנות השלושים לחיי, אשת מקצוע, שזה עתה יצאה בשן ועין מנישואים כושלים ומגירושים הרסניים שנמתחו כמו מסטיק, וממערכת יחסים סוערת שהתחילה מיד לאחריהם והסתיימה בשיברון לב מייסר. בעקבות שרשרת האסונות הזאת הפכתי לאישה עצובה ושברירית שמרגישה בת שבעת אלפים. סירבתי עקרונית להמיט את העצמי הישן, העלוב והמוכה שלי על ג`ובאני המרהיב והתם. ואם זה לא מספיק, גם הגעתי סוף-סוף לגיל שבו נשים מתחילות לשאול את עצמן אם השיטה הכי טובה להתגבר על בחור צעיר, יפה תואר ויפה עיניים היא להזמין למיטתן בחור דומה. זו הסיבה שהייתי לבד כבר כמה חודשים. וזו בעצם הסיבה שהחלטתי להתנזר ממין למשך שנה שלמה.

 

המתבוננים המתוחכמים בוודאי יעירו: "אז למה נסעת דווקא לאיטליה?"

 

ועל כך אין לי אלא לענות — במיוחד כשאני מסתכלת על ג`ובאני הנאה היושב מולי — "שאלה מצוינת."

 

 

 

 

ג`ובאני הוא בן זוגי לחילופֵי-לשונות. נכון שזה נשמע כמו רמיזה מינית מובהקת, אבל לצערי זה רק נשמע ככה. משמעות המונח היא שאנחנו נפגשים כאן ברומא כמה ערבים בשבוע כדי לשפר את כישורי הלשון של שנינו. בהתחלה אנחנו מדברים איטלקית, ואז הוא סבלני כלפי; אחר כך אנחנו מדברים אנגלית, ואז אני סבלנית כלפיו. את ג`ובאני גיליתי שבועות ספורים אחרי שהגעתי לרומא, בזכות הקפה-אינטרנט הגדול בפיאצה בַּרבָּריני, מול המזרקה שבה בּתוּל-ים נושף לתוך קונכייה. הוא (ג`ובאני, לא הבתול-ים) תלה על לוח המודעות פתק לפיו דובר איטלקית ילידי מעוניין להכיר דובר אנגלית ילידי לשיפור השפה. בדיוק ליד הפתק שלו היה תלוי פתק אחר ובו בקשה זהה לחלוטין, החל בניסוח וכלה בגופן. ההבדל היחיד היה המידע ליצירת קשר. בפתק אחד היתה רשומה כתובת אימייל של אדם בשם ג`ובאני; באחר הופיעה כתובת של אדם בשם דאריו, אבל אפילו מספר הטלפון בבית היה זהה.

 

על סמך האינטואיציה החדה כתער שלי, שלחתי לשניהם אימיילים באותו רגע ושאלתי באיטלקית, "אולי אתם אחים במקרה?"

 

וג`ובאני השיב לי בהודעה מסקרנת מאוד: "לא סתם אחים, תאומים!"

 

ואמנם, לא סתם אחים, אלא תאומים זהים גבוהים, נאים ושחומים בני עשרים וארבע, כך התברר לי, שהתברכו בעיניים איטלקיות חומות ענקיות שפשוט עושות לי את זה. אחרי שפגשתי אותם פנים אל פנים, התחלתי לשאול את עצמי אם כדאי אולי להגמיש קצת את כלל ההתנזרות שקבעתי לעצמי לאותה שנה. לדוגמה, אולי אתנזר מכל הגברים חוץ מצמד התאומים האיטלקים הנאים בני העשרים וארבע, שאותם אחזיק כמאהבים. זה קצת הזכיר לי חברה שלי שלא אכלה שום בשר חוץ מבייקון, אבל בכל זאת... כבר התחלתי לחבר את המכתב שאשלח ל"פנטהאוז":

 

בצללי הנר המרצדים של בית קפה רומאי לא היה אפשר לדעת של מי הידיים המלטפ —

 

אבל, לא.

 

לא ולא.

 

קטעתי את הפנטזיה באמצע המילה. זה לא היה הזמן המתאים לחפש לעצמי רומנטיקה, וברור (כשמש) שזה רק יסבך עוד את החיים שלי, שממילא היו מסובכים. בעיני, התקופה הזאת נועדה לחפש סוג של מרפא ומרגוע שאפשר למצוא רק בהתבודדות.

 

בכל אופן, עד עכשיו, כלומר עד אמצע נובמבר, ג`ובאני הביישן השקדן ואני נעשינו חברים בלב ובנפש. אשר לדאריו — האח התוסס והפוחז מהשניים — הכרתי אותו לידידתי השוודית המתוקה סופי, ואיך הם מבלים את הערבים שלהם ברומא, זה כבר סיפור אחר לגמרי של חילופי לשונות. אבל ג`ובאני ואני, אנחנו רק מדברים. טוב, בעצם אנחנו אוכלים ומדברים. כבר בילינו כמה שבועות בנעימים, בארוחות ובשיחות, חלקנו פיצות ותיקוני דקדוק עדינים, והלילה הזה אינו יוצא מהכלל. ערב מקסים עתיר ניבים חדשים ומוצרלה טרייה.

 

 

 

 

כבר חצות ושורר ערפל, וג`ובאני מלווה אותי לדירה שלי דרך הסמטאות הצדדיות של רומא, שמקיפות בנחת את הבניינים העתיקים, כאילו הן חלק בלתי נפרד מהם, כפי שיובלי נהרות מתפתלים סביב חורשות ברושים צפופות. הגענו לדלת הדירה. אנחנו עומדים זה מול זה. הוא מחבק אותי בחום. זה שיפור ניכר; בשבועות הראשונים הוא היה מוכן ללחוץ את ידי ותו לא. אם אשאר באיטליה עוד שלוש שנים, אולי בסוף יהיה לו אומץ לנשק אותי. מצד שני, יכול להיות שהוא ינשק אותי עוד עכשיו, הלילה, ממש פה ליד הדלת... עוד יש סיכוי... זאת אומרת, אנחנו מחובקים צמוד-צמוד באור הירח הזה... וזאת תהיה טעות איומה כמובן... אבל עדיין קיימת האפשרות הנפלאה שהוא באמת יעשה את זה ממש ברגע זה... שהוא יתכופף... ואז... ואז...

 

שום דבר.

 

הוא מתנתק מהחיבוק.

 

"לילה טוב, ליז יקירתי," הוא אומר."

 

 

 

 

Buona notte, caro mio - לילה טוב, יקירי," אני עונה.

 

אני עולה במדרגות לדירתי שבקומה הרביעית, לבד לגמרי. אני נכנסת לדירת החדר הזעירה שלי, לבד לגמרי. אני סוגרת את הדלת. עוד הירדמות בדד ברומא. עוד לילה ארוך לפני, ובמיטה לא מחכים לי אף אחד ושום דבר, רק ערמה של ניבונים ומילונים איטלקיים.

 

אני לבד, אני לגמרי לבד, אני לחלוטין לבד.

 

ברגע שאני תופסת את המציאות הזאת, אני מפילה את התיק, צונחת על ברכי ומצמידה את המצח שלי לרצפה. בתנוחה הזאת אני שולחת ליקום תפילת הודיה שוקקת.

 

בהתחלה באנגלית.

 

אחר כך באיטלקית.

 

ובסוף — מה שבטוח, בטוח — גם בסנסקריט.

 

 

 

2

 

ואם אני כבר כורעת על הרצפה בתפילה, הרשו לי להישאר בתנוחה הזאת ולחזור שלוש שנים לאחור, לרגע שבו התחיל כל הסיפור הזה — לרגע שתפס אותי באותה תנוחה בדיוק: על הברכיים, על הרצפה, מתפללת.

 

 

 

 

אבל לא היה שום דמיון בין הסצנה-בת-השלוש הזאת לבין מצבי עכשיו. אז לא הייתי ברומא אלא בפרוורי ניו יורק, בחדר האמבטיה בקומה העליונה של בית גדול שקניתי עם בעלי זמן קצר לפני כן. השעה היתה שלוש לפנות בוקר בלילה קר בחודש נובמבר. בעלי ישן במיטה שלנו. אני התחבאתי בחדר האמבטיה, כמו בארבעים ושבעה הלילות האחרונים בערך, וכמו בכולם התייפחתי. התייפחתי כל כך, עד שאגם גדול של דמעות ונזלת התחיל להתפשט על רצפת חדר האמבטיה, אגם שכולו התגלמות הבושה והפחד והבלבול והצער.

 

אני לא רוצה יותר להיות נשואה.

 

התאמצתי בכל הכוח לא לדעת את זה, אבל האמת התעקשה לכפות את עצמה עלי.

 

אני לא רוצה יותר להיות נשואה. אני לא רוצה לגור בבית הגדול הזה. אני לא רוצה ילדים.

 

 

 

 

אבל הייתי אמורה לרצות ילדים. הייתי אז בת שלושים ואחת. בעלי ואני, שיצאנו זה שמונה שנים והיינו נשואים זה שש שנים — הקמנו את חיינו סביב הציפייה המשותפת שכאשר נגיע בשעה טובה לגיל שלושים אחדל סוף-סוף ממסעותי כדי להתיישב וללדת ילדים ולהתגורר באושר בבית גדול ושוקק, מלא ילדים ושמיכות טלאים מלאכת יד, עם גינה מאחור ונזיד משפחתי שמבעבע על הכיריים. (זה היה תיאור די מדויק של אמא שלי, מה שמוכיח כמה התקשיתי פעם להבחין ביני לבין האישה החזקה שגידלה אותי.) נחרדתי לגלות שאני לא רוצה אף לא אחד מהדברים האלה. במקום זאת, הגעתי לשלהי שנות העשרים שלי בהרגשה שגיל שלושים נתלה מעלי כמו גזר דין מוות, וגיליתי שאני לא רוצה ילדים. חיכיתי עוד ועוד שארצה ילדים, אבל זה לא קרה. ואני יודעת איך אני מרגישה כשאני רוצה משהו, תאמינו לי. אני מכירה מצוין את ההשתוקקות הזאת. אבל לא השתוקקתי כלל. ואם זה לא מספיק, לא יכולתי להפסיק לחשוב על מה שאחותי אמרה לי פעם, תוך כדי הנקת בנה הבכור: "ללדת ילדים זה כמו לעשות כתובת קעקע על הפרצוף. את חייבת להיות בטוחה מראש שזה מה שאת רוצה."

 

אז איך אני יכולה לוותר עכשיו? הכול מוכן. זה היה אמור לקרות באותה שנה. למעשה, כבר לפני כמה חודשים התחלנו לנסות להיכנס להיריון, אבל שום דבר לא קרה (בעצם קרה רק דבר אחד — כתחליף סרקסטי להיריון חטפתי בחילות בוקר פסיכוסומטיות והקאתי את ארוחת הבוקר כל יום). וכל חודש, כשקיבלתי את הווסת, מצאתי את עצמי לוחשת בחשאי בחדר האמבטיה: תודה לאל, תודה לאל, תודה לאל, תודה שקיבלתי עוד חודש לחיות...

 

כל הזמן ניסיתי לשכנע את עצמי שזה נורמלי. החלטתי שבטח כל הנשים מרגישות ככה כשהן מנסות להיכנס להיריון. (השתמשתי במונח "רגשות מעורבים", והתחמקתי מהמונח המדויק יותר, "פחד מוות".) ניסיתי לשכנע את עצמי שההרגשה שלי לא יוצאת דופן, למרות כל הראיות הסותרות — כמו למשל מכרה שנתקלתי בה שבוע קודם לכן. בדיוק בישרו לה שהיא בהיריון, בפעם הראשונה, אחרי שנתיים והון עתק שהוקדשו לטיפולי פוריות. היא היתה ברקיע השביעי. היא אמרה לי שמיום שהיא זוכרת את עצמה, היא רוצה להיות אמא. היא הודתה שכבר שנים היא קונה בגדי תינוקות ומחביאה אותם מתחת למיטה כדי שבעלה לא יראה אותם. הפנים שלה קרנו מרוב אושר, ואני הזדהיתי עם התחושה. גם אני קרנתי ככה באביב הקודם, ביום שאמרו לי שהמגזין שאני עובדת בו מתכוון לשלוח אותי לניו זילנד, לכתוב מאמר על החיפוש אחר דיונון ענק. וחשבתי לעצמי, "ביום שאחשוב על היריון וארגיש ברקיע השביעי, כמו שהרגשתי כשנסעתי לניו זילנד לחפש דיונון ענק — רק אז אוכל ללדת ילדים."

 

אני לא רוצה יותר להיות נשואה.

 

 

 

 

בשעות היום סירבתי לחשוב את המחשבה הזאת, אבל בלילה היא היתה מכרסמת בי בכל פה. איזה אסון. איך יכולתי להיות נבזית, להמשיך להשקיע בחיי הנישואים האלה ולעזוב אותם פתאום? הרי רק לפני שנה קנינו את הבית הזה. נכון שרציתי את הבית הנחמד הזה? נכון שאני אוהבת אותו? אז למה עכשיו אני משוטטת במסדרונותיו מדי לילה ומייללת כמו מדיאה? נכון שאני גאה בכל מה שצברנו — הבית היוקרתי בעמק ההדסון, הדירה במנהטן, שמונת קווי הטלפון, החברים והפיקניקים והמסיבות, סופי-השבוע שבהם שוטטנו בחנויות כולבו עצומות, וקנינו בכרטיסי האשראי המון מכשירי חשמל? הייתי משתתפת פעילה ביצירת החיים האלה — אז למה אני מרגישה כאילו אין בהם שום דבר שדומה לי? הרגשתי שאני כורעת תחת נטל החובות, עייפתי מלהיות המפרנסת העיקרית ועקרת הבית ורכזת התרבות וזאת שמטיילת עם הכלב והרעיה והאֵם-לעתיד וגם — ברגעים חטופים שגנבתי לעצמי — סופרת...

 

אני לא רוצה יותר להיות נשואה.

 

בעלי ישן בחדר הסמוך, במיטה שלנו. אהבתי אותו ותיעבתי אותו במידה שווה. לא יכולתי להעיר אותו כדי לשתף אותו במצוקותי — מה הטעם? במשך חודשים הוא ראה איך אני מתמוטטת, איך אני יורדת מהפסים (המונח המקובל על שנינו), ופשוט היה מותש ממני. שנינו ידענו שמשהו לא בסדר איתי, והוא כבר התחיל לאבד את הסבלנות. רבנו ובכינו, היינו תשושים כמו שרק זוגות שחיי הנישואים שלהם קורסים יכולים להיות. היו לנו עיניים של פליטים.

 

הסיבות הרבות שלא רציתי להיות עוד אשתו של הגבר הזה עצובות ואישיות מדי. רובן קשורות לבעיות שלי, אבל נתח נכבד מהן נבע גם מהבעיות שלו. וזה טבעי; הרי בכל נישואים יש שני שחקנים ראשיים — שני בעלי זכות הצבעה, שתי דעות, שתי מערכות סותרות של החלטות, תשוקות ומגבלות. אבל אני לא חושבת שזה יאה, לדון בבעיות שלו בספר שלי. אני גם לא חושבת שמישהו מאמין שאוכל לספר את הסיפור שלנו באובייקטיביות, ולפיכך לא יסופרו כאן תולדות הכישלון של חיי הנישואים שלנו. גם לא אדון בכל הסיבות לכך שרציתי בכל זאת להמשיך להיות אשתו, או בכל מעלותיו, או בשאלה למה אהבתי אותו ולמה התחתנתי איתו ולמה חשבתי שלא אוכל לחיות בלעדיו. הנושאים האלה לא יידונו כאן. די בכך שאומר שבאותו לילה הוא היה המגדלור שלי ואבן הרחיים שלי במידה שווה. היחסים היו בלתי נסבלים, ופרידה היתה בלתי נסבלת לא פחות. לא רציתי להרוס אף אחד ושום דבר. רציתי רק להתגנב החוצה מבעד לדלת האחורית, בלי מהומות ובלי השלכות, ולרוץ בלי הפסקה עד שאגיע לגרנלנד.

 

 

 

 

אני יודעת שזה סיפור עצוב. אבל אני מספרת אותו כי באותו לילה, בעודי יושבת על רצפת האמבטיה, עתיד לקרות דבר שישנה לנצח את מהלך חיי — כמעט כמו מין אירוע-על קוסמי, כשכוכב לכת מתהפך לו בחלל החיצון בלי שום סיבה נראית לעין, והליבה המותכת שלו נעה, מזיזה את מיקום הקטבים שלו ומשנה את הצורה שלו לגמרי, כך שכל המסה של הכוכב הזה הופכת פתאום מעגולה לאליפטית. משהו כזה.

 

מה שקרה זה שהתחלתי להתפלל.

 

אתם יודעים, כאילו — לאלוהים.

 

 

 

 

© הוצאת ספרים כנרת זמורה ביתן

המלצה על ספר זה ניתן לראות בדף ספרים מומלצים.

השימוש בלשון זכר נעשה מטעמי נוחות בלבד ואין בו בכדי לפגוע ו/או ליצור אפליה כלשהי.