ספרים   אודות מועדון קריאה   צור קשר  
מועדון קריאה של ספרים
מאז 2002
מועדון קריאה של ספרים
ספרים > ספרים חדשים > ספרים 2008 > ספרות תרגום 2008

מים לפילים

מים לפילים

הספר מים לפילים
מאת
תרגום
עמודים 381

שנת
כריכה רכה

את הספר ניתן להשיג ברשת חנויות סטימצקי ובחנויות צומת ספרים.

ספרים נוספים של שרה גרואן

 

מחרוזות עבודת יד שיהלמו אותך

מים לפילים, כריכה אחורית

גם אם הוא לא מדבר עליהם, הזיכרונות עדיין שוכנים בראשו בן התשעים-ומשהו של ג`ייקוב ג`נקובסקי. זיכרונותיו כגבר צעיר בעולם שכולו אכזריות וליצנוּת, עם פלאות וכאב וכעס ותשוקה; עולם עם חוקים צרים ולא הגיוניים משל עצמו, עם דרך חיים – ודרך מוות - משל עצמו.

ג`ייקוב היה שם כי מזלו אזל; מרלנה, כוכבת מופע הסוסים, נמצאה שם כי התאהבה באיש הלא-נכון, המנהל הנאה והאכזרי של הקרקס; הפילה רוזי נמצאה שם כדי להציל את המופע. ובין השלישייה הלא-סבירה הזאת הולך ומתפתח קשר של אהבה ואמון, שהוא התקווה היחידה שלהם לשרוד.

עם צאתו לאור עורר מים לפילים הד תקשורתי בינלאומי, הפך לרב מכר, וזכויות התרגום שלו נמכרו ל- 14 מדינות. שרה גרואן היא סופרת אמריקנית שחיה עם משפחתה, ארבעה חתולים, שני כלבים וסוס בקהילה מצפון לשיקגו.

"בתזמון של לוליין, שרה גרואן שומרת תגלית נפלאה לעמודים האחרונים, והופכת מבט על ההיסטוריה האמריקאית לאגדה מרתקת שמספקת בריחה מהמציאות.", ניו יורק טיימס

"`מים לפילים` הוא הפתעה עשירה, יהלום מענג שמגיח מתוך הערת שוליים מרתקת של ההיסטוריה שראוי היה לחשוף.", דנוור פוסט

"אמיץ, חושני ועמוס בסודות אפלים של אהבה, רצח וגיבורה מלכותית אילמת, הפילה רוזי.", פּארייד

 

קטע קריאה מתוך הספר
מים לפילים

 

פרולוג

 

רק שלושה אנשים נשארו תחת הגגון האדום

-לבן של המזללה: גריידי, אני והטַגָן. גריידי ואני ישבנו אל שולחן עץ שחוּק, כל אחד מאיתנו מתעמת עם המבורגר בצלחת מתכת חבוטה. הטגן עמד מאחורי הדלפק, מגרד את המחבת שלו בקצה של מרית. כבר די מזמן כיבה את מתקן הטיגון, אבל ניחוח השומן עדיין עמד באוויר.

 

שאר השטח המגודר

- שעד לפני זמן קצר מאוד המה אנשים - היה ריק, מלבד קומץ עובדים וקבוצה קטנה של גברים שחיכו שיובילו אותם לאוהל הזימה. הם הביטו כה וכה בעצבנות, כשכובעיהם מושפלים וידיהם תחובות עמוק בכיסים. הם לא יתאכזבו: איפשהו בחלק האחורי מחכים ברברה וקסמיה השופעים.

 

שאר תושבי העיירה

- הצנונים, כפי שהדוד אַל כינה אותם - כבר עשו את דרכם מבעד לאוהל הביבר ולתוך האוהל הראשי, שמוזיקה קדחתנית בקעה ממנו. התזמורת חרשה את הרפרטואר שלה בעוצמה מחרישת אוזניים, כהרגלה. הכרתי את הרוטינה בעל-פה - בדיוק ברגע הזה יצאו מהבמה אחרוני המשתתפים במפגן הפתיחה, ולוטי הלוליינית עשתה את דרכה במעלה הפיגומים שלה, בזירה המרכזית.

 

הבטתי בגריידי בניסיון לעבד את מה שהוא אומר. הוא הביט סביבו ונשען קרוב יותר אלי.

 

"חוץ מזה," הוא אמר ונעץ את עיניו בעיני, "נראה לי שכרגע יש לך הרבה מה להפסיד." הוא זקף את גבותיו להדגשה. לבי החסיר פעימה.

 

מחיאות כפיים רועמות פרצו מהאוהל הראשי, והתזמורת עברה ישירות לוואלס של גוּנוֹ. פניתי אינסטינקטיבית לעבר הביבר, כי זה היה האות למופע הפילים. מרלנה התכוננה לעלות, או שכבר היתה רכובה על ראשה של רוזי.

 

"אני חייב ללכת," אמרתי.

 

"שב," אמר גריידי. "תאכל. אם אתה חושב להסתלק, עלול לעבור הרבה זמן עד שתראה שוב אוכל."

 

באותו רגע עצרה המוזיקה בחריקה. התרחשה התנגשות רבתי של כלי נשיפה ממתכת, כלי נשיפה מעץ וכלי הקשה

- טרומבונים וחלילי פיקולו נבלמו בקקופוניה, טוּבּה נפחה, וצלצול חלול של מצילה הבליח מתוך האוהל הראשי, חלף מעל ראשינו ונעלם בתהום הנשייה.

 

גריידי קפא, רכון מעל ההמבורגר שלו, כששתי הזרתות שלו מתוחות קדימה ושפתיו פעורות.

 

הבטתי מצד לצד. איש לא הניע שריר

- כל העיניים הופנו אל האוהל הראשי. אניצי קש מעטים הסתחררו בעצלות על הקרקע הקשה.

 

"מה יש? מה קורה?" שאלתי.

 

"ששש," היסה גריידי.

 

התזמורת חזרה לנגן. "כוכבים ופסים לנצח".

 

"אוי אלוהים, איזה חרא!" גריידי שמט את האוכל שלו על השולחן וניתר על רגליו, מפיל את הספסל.

 

"מה? מה קורה?" צעקתי, כי הוא כבר התרחק ממני בריצה.

 

"מארש הקטסטרופה," צרח מעבר לכתפו.

 

הסתובבתי בתנועה חדה אל הטגן, שניסה לקרוע מעליו את סינרו. "על מה, לעזאזל, הוא מדבר?"

 

"מארש הקטסטרופה," אמר ונאבק להסיר את הסינר מעל ראשו. "זה אומר שמשהו השתבש

- השתבש לגמרי."

 

"כמו מה?"

 

"זה יכול להיות כל דבר

- אש באוהל הראשי, השתוללות של החיות, מה שתרצה. אוי, אלוהים אדירים, הצנונים המסכנים בטח עוד לא מודעים לזה." הוא התכופף לעבור דרך הפשפש ודהר לדרכו.

 

תוהו ובוהו

- תגרני הממתקים קופצים מעל דלפקים, עובדים מתנודדים מבעד לפתחים באוהל, פועלים אצים רצים ברחבי המגרש. כל אדם שהיה לו קשר ל"מופע המדהים ביותר עלי אדמות של האחים בֶּנזיני" שעט לכיוון האוהל הראשי.

 

דיימונד ג`ו חלף על פנַי בדהרה שלא היתה מביישת סוס.

 

"ג`ייקוב

- זה הביבר," צרח. "החיות השתחררו - זוז, זוז, זוז!"

 

הוא לא היה צריך להגיד לי פעמיים. מרלנה נמצאה באוהל ההוא.

 

כשהתקרבתי לשם עבר דרכי רעם, וזה הבהיל אותי עד מוות, כיוון שזה היה בתדר נמוך מכל רעש. האדמה רטטה.

 

כשלתי פנימה ונתקלתי בחומה בצורת יאק

- מרחב גדול של חזה מתולתל שיער ופרסות בוטשות, של נחירי חרון אדומים ועיניים מרצדות. הוא שעט על פנַי בקרבה כזו שניתרתי לאחור על קצות האצבעות, מאוחה אל הקנבס כדי להימנע מלהיות משופד על אחת מקרניו המעוקלות. לכתפיו היה צמוד צבוע מבועת.

 

במת המכירה שבמרכז האוהל שוטחה, ואת מקומה תפסה אנדרלמוסיה תוססת של חברבורות ופסים

- של כרעיים, שוקיים, זנבות וטפרים, וכל זה שואג, מצווח, נוהם או צוהל. ומעל לכול התנשא דוב קוטב, שריטש ללא הבחנה בכפות בגודל מחבתות. הוא יצר מגע עם לאמה והפיל אותה באחת - בום. הלאמה נחבטה בקרקע, צווארה ורגליה פשוטים כמו חמישה קודקודי כוכב. שימפנזים צרחו וליהגו, התנדנדו על חבלים כדי להישאר מעל החתולים. זברה זגוגת עיניים זיגזגה קרוב מדי לאריה משתופף, שפילח את האוויר, פיספס וזינק הלאה משם בגחון שפוף.

 

עיני סרקו את האוהל לאורכו ולרוחבו, נואשות למצוא את מרלנה. תחת זאת הבחנתי בחתול מחליק דרך המעבר לאוהל הראשי

- זה היה פנתר, וכשגופו השחור והגמיש נעלם בתעלת הקנבס, התכוננתי לבאות. אם הצנונים עדיין לא יודעים מה מתרחש, הם עומדים לגלות בקרוב. עברו כמה שניות עד שזה הגיע, אבל זה הגיע ועוד איך - צווחה מתמשכת אחת ואחריה עוד אחת, ועוד אחת, ואז געש המקום כולו ברעש הרועם של גופים המנסים להידחף על פני גופים אחרים בירידה מהטריבונות. התזמורת עצרה בחריקה פעם שנייה, והפעם נותרה דוממת. עצמתי את עיני: אנא, אלוהים, עשה שיֵצאו מהחלק האחורי. אנא, אלוהים, עשה שלא ינסו לצאת דרך כאן.

 

פקחתי את עיני שוב וסרקתי את הביבר, נואש למצוא אותה. כמה קשה כבר יכול להיות למצוא נערה ופילה, לכל השדים?

 

כשעיני נפלה על הפָּיֶיטים הוורודים שלה, כמעט פלטתי אנחת רווחה

- ואולי כך עשיתי. איני זוכר.

 

היא היתה בצד השני, עמדה ליד הדופן הצִדית של האוהל, שלווה כיום קיץ. הפייטים שלה הבהיקו כיהלומים נוזליים, משֹוּאה מנצנצת בינות לגיבובי הצבעים של העורות. גם היא ראתה אותי ולכדה את מבטי לְמה שנראה כנצח. היא היתה נינוחה, לאה. אפילו חייכה. התחלתי לפלס את דרכי לקראתה, אבל משהו בהבעתה גרם לי להינטע במקומי.

 

הבן זונה עמד בגבו אליה, סמוק פנים ושואג, טילטל את זרועותיו וניפנף במקל ההליכה כסוּף הקצה שלו. כובע הצילינדר שלו נח על הקש לצדו.

 

היא הושיטה יד לאחוז במשהו. ג`ירפה חלפה בינינו

- צווארה הארוך התנועע בחן אפילו בשעת פאניקה - ומשעברה ראיתי שהרימה יתד ברזל. היא אחזה בו ברפיון והשעינה את קצהו על הקרקע הקשה. היא הביטה בי שוב, מרוחקת. ואז עבר מבטה אל עורפו החשוף.

 

לפתע הבנתי. "אלוהים," אמרתי. כשלתי קדימה, צורח אף שלא היתה תקווה שקולי יגיע אליה. "אל תעשי את זה! אל תעשי את זה!"

 

היא הרימה את המוט גבוה באוויר והנחיתה אותו, וביקעה את ראשו כאבטיח. פדחתו נפתחה, עיניו התרחבו, ופיו קפא בצורת 0. הוא נפל על ברכיו ואז קרס לתוך הקש.

 

הייתי המום מכדי לזוז, אפילו כשאורנגאוטן צעיר כרך את זרועותיו הגמישות סביב רגלי.

 

כל כך הרבה זמן עבר. כל כך הרבה. וזה עדיין רודף אותי.

 

אני לא מרבה לדבר על הימים ההם. אף פעם לא. אני לא יודע למה

- עבדתי בקרקסים שבע שנים כמעט, ואם זה לא נושא טוב לשיחה, אני לא יודע מה כן.

 

למעשה אני יודע למה: מעולם לא בטחתי בעצמי. פחדתי שזה ייפלט לי. ידעתי עד כמה חשוב לנצור את הסוד שלה, ואכן נצרתי אותו

- עד אחרית ימיה, ומעבר לכך.

 

במשך שבעים שנה לא סיפרתי לנפש חיה.

 

 

 

1

 

אני בן תשעים. או תשעים ושלוש. אחד מהשניים.

 

כשאתה בן חמש, אתה יודע את הגיל שלך עד החודש. אפילו בשנות העשרים לחייך אתה יודע בן כמה אתה. אני בן עשרים ושלוש, אתה אומר, או עשרים ושבע. אבל בשנות השלושים לחייך מתחיל לקרות דבר מוזר. בתחילה זה רק שיהוק, רגע של היסוס. בן כמה אתה? אה, אני... אתה מתחיל בביטחון, אבל אז נעצר. עמדת להגיד שלושים ושלוש, אבל זה לא הגיל שלך. אתה בן שלושים וחמש. ואז אתה מוטרד, כי אתה תוהה אם זו תחילת הסוף. מובן שכן, אבל יעברו עשורים עד שתודה בכך.

 

אתה מתחיל לשכוח מילים: הן עומדות לך על קצה הלשון, אבל במקום שישתחררו בסופו של דבר, הן נשארות שם. אתה עולה להביא משהו מהקומה השנייה, ועד שאתה מגיע למעלה כבר שכחת מה רצית. אתה קורא לילד שלך בשמות של כל ילדיך האחרים, ולבסוף נוקב אפילו בשמו של הכלב לפני שאתה קולע לשמו הנכון. לעתים אתה שוכח איזה יום היום. ובסוף אתה שוכח את השנה.

 

למעשה, זה לא בדיוק ששכחתי. נכון יותר להגיד שהפסקתי לעקוב. עברנו את המילניום, את זה אני עוד יודע

- כל כך הרבה טרחה והמולה סביב כלום, כל הצעירים האלה מצקצקים בדאגה וקונים קופסאות שימורים מפני שמישהו היה עצלן מכדי להשאיר מקום לארבע ספרות במקום שתיים - אבל יכול להיות שזה היה בחודש שעבר או לפני שלוש שנים. וחוץ מזה, מה זה משנה בכלל? מה ההבדל בין שלושה שבועות לשלוש שנים - או אפילו שלושה עשורים - של מחית אפונים, דייסת גריסים וחיתולים למבוגרים?

 

אני בן תשעים. או תשעים ושלוש. אחד מהשניים.

 

או שהיתה תאונה או שמתבצעות עבודות בכביש, מפני שלהקת אווזות זקנות דבוקה לחלון בקצה המסדרון, כמו ילדים, או אסירים. הן שבריריות כשפיריות, שערן קלוש כערפל. רובן צעירות ממני בעשר שנים לפחות, והדבר מדהים אותי. בה בעת שגופך בוגד בך, המוח שלך מכחיש את העובדה.

 

אני חונה במסדרון ליד ההליכון שלי. עברתי דרך ארוכה מאז השבר באגן הירכיים, ועל כך נתונה תודתי לאל. היה שלב שבו נראה שלא אחזור ללכת

- ככה שיכנעו אותי להיכנס לכאן מלכתחילה - אבל מדי כמה שעות אני קם ועושה כמה צעדים, ובכל יום שחולף אני מגיע מעט רחוק יותר לפני שאני מרגיש צורך לשוב על עקבותי. הפגר הזקן הזה עוד מראה סימני חיים.

 

עכשיו הן חמש, יצורים זקנים לִבני ראש המתגודדים יחדיו ומצביעים באצבעות מעוותות על החלון. אני מחכה מעט לראות אם הן יתפזרו. הן לא.

 

אני משפיל מבט, בודק שהמעצורים שלי נעולים ומתרומם בזהירות, מייצב את עצמי על זרוע כיסא הגלגלים בעודי מבצע את המעבר המסוכן להליכון. ברגע שאני מתיישר, אני אוחז ברפידות הגומי האפורות שעל הידיות ודוחף אותו קדימה עד שהמרפקים שלי פשוטים, מרחק של מרצפת אחת בדיוק, מתברר. אני גורר את רגלי השמאלית קדימה, מוודא שהיא יציבה, ואז מושך את השנייה לצדה. דְחַף, גרור, המתן, גרור. דחף, גרור, המתן, גרור.

 

המסדרון ארוך, ורגלי אינן מגיבות כמו בעבר. זאת לא מין פיסחות כמו של קאמֶל, תודה לאל, אבל גם כך זה מאט אותי. קאמל הזקן המסכן

- שנים שלא חשבתי עליו. כפות רגליו היטלטלו ברפיון בקצות רגליו, אז הוא נאלץ להרים את ברכיו גבוה ולזרוק אותן קדימה. כפות רגלי נגררות כאילו הן נושאות משקל, וכיוון שגבי שפוף, יוצא שאני מביט מטה על נעלי הבית שלי שההליכון ממסגר אותן.

 

נדרש זמן

-מה להגיע לקצה המסדרון, אבל אני מגיע - במו קַבַּי. אני מרוצה עד השמים, אם כי ברגע שאני מגיע לשם אני מבין שעלי עדיין לעשות את דרכי חזרה.

 

הן מפנות למעני מקום, הגבירות הקשישות האלה. אלה החיוניות שבהן, אלה שמסוגלות לזוז בכוחות עצמן או שיש להן חברות שידחפו אותן בכיסא. לנערות הקשישות האלה עוד לא חסרים ברגים, והן טובות אלי. אני ממצא נדיר בסביבה

- איש זקן בים של אלמנות שלבותיהן עדיין עורגים אל הגברים האבודים שלהן.

 

"הֵי, אַתן" מקרקרת הייזל. "בואו ניתן לג`ייקוב לראות."

 

היא מושכת את כיסא הגלגלים של דולי כמטר לאחור ומתקרבת אלי בדשדוש, ידיה מהודקות, עיניה העכורות מנצנצות. "אוה, זה כל כך מרגש! הם עושים את זה מתחילת הבוקר!"

 

אני מתקדם לאטי אל החלון ומרים את פני, ממצמץ לנוכח אור השמש. כל כך בהיר, שנדרש לי רגע לפענח מה מתרחש. ואז הדמויות לובשות צורה.

 

בפארק שבקצה הרחוב עומד אוהל קנבס עצום ממדים, בפסי אדום

 

-לבן עבים, עם כיפה מחודדת שקשה לטעות בה -

לבי מנתר במהירות כזו, שאני מהדק את אגרופי לחזי.

 

"ג`ייקוב, אוה, ג`ייקוב," מזדעקת הייזל. "אוי ואבוי! אוי ואבוי!" ידיה מתנפנפות כאובדת עצות, והיא פונה למסדרון. "אחות! אחות! מהר! משהו קרה למר ג`נקובסקי!"

 

"אני בסדר," אני אומר תוך שאני משתעל וחובט על חזי. זו הבעיה עם הגבירות הזקנות. הן תמיד פוחדות שאתה עומד להתמוטט. "הייזל! אני בסדר!"

 

אבל זה מאוחר מדי. אני שומע את סוליות הגומי חורקות ומצייצות, ורגע לאחר מכן אני מוקף אחיות. נראה שהשיבה לכיסא שלי כבר לא תהיה בעייתית.

 

"אז מה בתפריט הערב?" אני רוטן תוך כדי שינוע עצמי לתוך חדר האוכל. "קורנפלור? מחית אפונים? טיח תפל? רגע, תנו לי לנחש, דייסת גריסים, נכון? האם זאת דייסת גריסים? או שהערב אנחנו קוראים לזה רפרפת אורז?"

 

"אוה, מר ג`נקובסקי, אתה שובב," אומרת האחות ביובש. היא לא אמורה לענות, והיא יודעת את זה. הרי היום יום שישי, וכרגיל נזכה בשילוב המזין

-אך-מַשמים של קציץ בשר, תירס מוקרם, מחית תפוחי אדמה שעברה החייאה מלאכותית, ורוטב שבשלב כלשהו בתולדותיו טילטלו אותו מעל פיסת בשר בקר. והם עוד תמהים מדוע אני יורד במשקל.

 

אני יודע שלכמה מאיתנו אין שיניים, אבל לי יש, ואני רוצה צלי. את זה של אשתי, כולל עלי הדפנה הקשים. אני רוצה גזרים. אני רוצה תפוחי אדמה מבושלים בקליפתם. ואני רוצה קברנה סוביניון עשיר וכהה כדי להוריד הכול, לא מיץ תפוחים מפחית. אבל מעל הכול, אני רוצה קלח תירס.

 

לפעמים אני חושב שאילו היתה לי בחירה בין תירס הגון להתעלסות עם אישה, הייתי בוחר בתירס. לא שלא הייתי רוצה איזו הרפתקה אחרונה בין הסדינים

- עודי גבר, ויש דברים שלעולם לא מתים - אבל המחשבה על הגרעינים המתוקים המתפצחים בין שיני גורמת לי לרייר כהוגן. זאת פנטזיה, אני יודע. אף אחד משני הדברים האלה לא יקרה. אני פשוט אוהב לשקול את האפשרויות, כאילו אני עומד מול שלמה המלך: הרפתקה אחרונה במיטה או קלח תירס. איזו דילמה נפלאה. לפעמים אני מחליף את התירס בתפוח.

 

כל הנוכחים סביב כל השולחנות מדברים על הקרקס

- כלומר, אלה שמסוגלים לדבר. הדוממים, קפואי המבע ומדולדלי האיברים, או אלה שראשיהם וידיהם רועדים עד כדי כך שהם לא מסוגלים להחזיק כלי אוכל, יושבים בשולי החדר, מלווים בסייעות שמכניסות כמויות קטנות של אוכל לתוך פיהם בכפית, ואז מדרבנות אותם ללעוס. הם מזכירים לי גוזלים, פרט לעובדה שהם נעדרים כל התלהבות. תנועת טחינה קלה של הלסת היא היוצא דופן היחיד, אבל פרט לכך נותרים פניהם דוממים וריקים להחריד. זה מחריד, כי אני מודע היטב לנתיב שבו אני מתקדם. אני עוד לא שם, אבל זה מתקרב. יש רק דרך אחת להימנע מזה, ואני לא יכול להגיד שהאפשרות הזאת מלהיבה אותי יותר.

 

האחות מחנה אותי מול הארוחה שלי. הרוטב שעל קציץ הבשר כבר העלה קרום. אני דוקר וחוקר אותו במזלג. חצי הסהר הסחוסי רוטט, לועג לי. כולי גועל, אני מרים מבט ונועץ עיניים בג`וזף מקגינטי.

 

הוא יושב מולי, בשר טרי, מסיג גבול

- פרקליט בדימוס בעל לסת ישרה, אף מחוטט ואוזני ענק רפויות. האוזניים מזכירות לי את רוזי, אם כי כל השאר לחלוטין לא. היא היתה נפש עדינה, ואילו הוא - נו, טוב, הוא עורך דין בדימוס. אני לא מצליח לדמיין מה האחיות חשבו שיהיה לעורך דין ולווטרינר במשותף, אבל הן גילגלו אותו לשבת מולי בערב הראשון שלו, ופה הוא נשאר מאז.

 

הוא נועץ בי מבט נוקב, לסתו נעה הלוך וחזור כמו פרה המעלה גירה. קשה להאמין. הוא באמת אוכל את הדבר הזה.

 

הגבירות הזקנות מקשקשות כמו תלמידות תיכון, מאושרות בתלישוּתן.

 

"הם פה עד יום ראשון," אומרת דוריס. "בילי עצר לשאול."

 

"כן, שתי הופעות בשבת ואחת בראשון. רנדל והבנות שלו לוקחים אותי מחר," אומרת נורמה. היא פונה אלי. "ג`ייקוב, אתה תלך?"

 

אני פותח את פי לענות, אבל אז פולטת דוריס, "וראיתם את הסוסים האלה? בחיי שהם יפים. היו לנו סוסים כשהייתי ילדה. אוה, כמה אהבתי לרכוב." היא מביטה למרחק, ולשבריר שנייה אני מסוגל לראות כמה יפה היא היתה בצעירותה.

 

© הוצאת ספרים כנרת זמורה ביתן

המלצה על ספר זה ניתן לראות בדף ספרים מומלצים.

השימוש בלשון זכר נעשה מטעמי נוחות בלבד ואין בו בכדי לפגוע ו/או ליצור אפליה כלשהי.