ספרים   אודות מועדון קריאה   צור קשר  
מועדון קריאה של ספרים
מאז 2002
מועדון קריאה של ספרים
ספרים > ספרים חדשים > ספרים 2009 > ספרות תרגום 2009

כלוב הלטאה

כלוב הלטאה

הספר כלוב הלטאה
מאת
תרגום

שנת
כריכה רכה

את הספר ניתן להשיג ברשת חנויות סטימצקי ובחנויות צומת ספרים.

מחרוזות עבודת יד שיהלמו אותך

כלוב הלטאה, כריכה אחורית

למרות בידודו יש לטזא השפעה עמוקה על האנשים סביבו. עצם קיומו הוא אתגר לסמכות האכזרית של סוהריו, ורוחו האיתנה מעודדת שינויים קיצוניים וגילויים אנושיים, שמאפשרים לו להניח יד על הפריטים המסוכנים מכול: נייר ועט. ואולם דווקא ממערכת יחסיו עם יתום בן שתים־עשרה שגדל בין כותלי הכלא עולים עוצמתם וכוחם של התקווה והקשר האנושי אל מול אלימות ואי־צדק. טזא והילד הם אסירים מסוג שונה — רק אחד מהם חולם להימלט, ורק אחד מהם יזכה לכך — אך ידידותם היוצאת דופן משחררת את שניהם בדרכים מפתיעות ביותר.

"בכלוב, כלי הנשק היחיד שיש לי הוא החיים שלי.
אבל גם המוות יכול להיות נשק.“

בעבר הלהיב טֶזָא את אנשי בורמה בשירי המחאה שלו נגד הדיקטטורה. אך מאז עצרה אותו המשטרה החשאית, הוא נכלא לעשרים שנות בידוד בצינוק. בהיותו מנותק מהעולם הוא נעזר בתבונתו החריפה, בסבלנותו הבודהיסטית ובהומור שלו כדי למצוא משמעות בימים האינסופיים, ומחפש חדשות בכל יצור וחפץ שמתאפשר לו להכניס לתאו.

“החבר עכביש, ידיד קטן ומתוּמן רגליים, למֵד אותי איך אתה חי.
‘אני יוצר רשתות קטנות משום דבר כמעט.‘
אני שואף ליכולת כזו משלי. אבל זה לא קל, חבר,
כמו שזה נראה אצלך.“

קארן קונלי, משוררת, כותבת וחובבת־מסעות קנדית, חייתה כשנתיים בקרב גולים ומתנגדי משטר בורמזים, והספר שואב את השראתו מהם. עד כה פירסמה שישה ספרים שזיכו אותה בפרסים שונים. כלוב הלטאה הוא הרומן הראשון שלה. היא מתגוררת בשני בתים, בטורונטו ובכפר באי יווני.

“במהלך הכתיבה של כלוב הלטאה הבנתי שהדבר המועיל ביותר שביכולתי לעשות ככותבת הוא לתרום להיסטוריה של טוּב הלב. זה אולי נראה מוזר — לחפש אחר טוּב לב בין כותלי הכלא, אבל בית כלא הוא רק מיקרוקוסמוס של העולם שאנו חיים בו יום־יום. הפרטים שונים, אך המאבקים והצרכים האנושיים זהים. לאכול כראוי. להרגיש נקי ובטוח. לחיות בתחושת כבוד. לחיות עם יכולת בחירה, עם אמת כלשהי. לאהוב ולהיות נאהב. למות בחסד...

בכל יום אני פוגשת אנשים רחומים, ותעלומת הטוּב שלהם נשגבת ממני כמו גם תעלומת הרוע המוחלט בקרב החוקרים והסוהרים. זו התעלומה שלנו, התעלומה האנושית. זה גם הסיפור שלנו, של האפשרויות שלנו, לוּ יד הגורל המופלאה של הולדתנו היתה מתרחשת במקום אחר: אתם יכולתם להיות הפליט, אני יכולתי להיות המעַנָה. להתעמת עם האמת הזאת — גם זה נטל. אחרי הכול, כל אחד מאיתנו הוא צופה, משקיף, האדם הסָביר שרק במקרה אינו שומע, אינו מדבר, אינו רואה את האנשים האלה, הבלתי נראים, אלה שחיים בצדו השני של הגבול.“

קארן קונלי

“זהו שיר הלל לנייר פשוט ודיו. השפה מקבלת כוח וסמכות של יצור חי... מבלי להירתע מירידה לפרטים מוכיחה קונלי איך הכאב הופך לכלא בפני עצמו.“, טיימס

“סיפור מענג, מפתיע ומזעזע חליפות. אך גם כשקונלי כותבת על התהומות האפלים ביותר שבהם יכולה האנושות לשקוע, מבקיע אורו של לב המשוררת שלה... יכולתה של רוח האדם להתחזק ולהתאושש היא כמגדלור הנושא את אורה של יצירה זו.“,  נשיונל פוסט

“הרומן העוצמתי של קונלי מחלחל לראשו של האדם המודע. בין דפיו נחשף עד עומקו האני־הפנימי שלנו. לגיבור הבדיוני של קונלי אין דעת קהל לעורר ולא מוניטין לחזֵק ולשמר. דרכו היא מראה לנו דברים אשר ביוגרפיות מתאמצות לרוב להסתיר: רוח האדם, אבל לא ברגעי ההתנגדות האמיצים ביותר שלה, אלא כפי שהיא באמת, ורק כפי שהיא יכולה להיות.“, ניו יורק טיימס

“כלוב הלטאה מאפשר לנו בזכות רוחב יריעתו לשקוע בעולמן החי והנושם של דמויותיו, הנוטלות את חירותן בידן.“, סן פרנסיסקו כרוניקל

“כלוב הלטאה משלב קצב של מותחן עם דיוקני דמויות המשורטטים בעדינות.“,  פבלישרס ויקלי

 

 

קטע קריאה מתוך הספר
כלוב הלטאה

הילד היה בן שתים-עשרה כשנכנס לבית הספר במנזר הְסָיָאדוֹ. בתור פרח הנזירים שאך זה הצטרף, זכה עד מהרה להיות בעל הראש הקירח החלק מכולם; נתנו לו גלימות בצבע אוכרה כהה ולימדו אותו איך ללבוש אותן. בעיניו, עיני הילד הרגיל לנבור באשפה, עיניים היודעות לזהות הזדמנויות, ראה והבין עד כמה התמזל מזלו. אנשי המנזר נתנו לו אוכל ומחצלת לישון עליה מתחת לגג מעץ. הוא הבין גם כי בית הספר הוא מקום עני, אבל הנזירים שניהלו אותו היו נדיבים מאוד בחלוקת המעט שבידם.

מה שלא מנע ממנו לשמור בקנאות על המעט שהיה בידו. הוא אפילו סירב להיפרד משמיכתו המטונפת. הנזירים אמרו שיש להשליך אותה לאשפה, אבל הוא התעקש לכבס במו ידיו את רצועת הלֶבֶד הסיני העבה. משהתייבשה, קיפל אותה בקפידה יהירה, אצילית, והניח אותה על מחצלת השינה שלו. הְסָיָאדוֹ הזקן - העומד בראש בית הספר של המנזר - עקב אחריו בסבלנות, כמי שבקי ורגיל בילדים הדבקים בשרידים, במזכרות מחייהם הקודמים.

הילד, שלא ביקר בבית ספר מעולם, קיבל שיעורים מהחונך האישי שלו, אבל לפעמים שיחרר הְסָיָאדוֹ הזקן את הנזיר-החונך והתיישב בעצמו ללמד את הילד. לכאורה הוא עשה טובה לנזיר-החונך, אבל למען האמת נהנה ראש המנזר ללמד את הילד. יותר מארבעים שנה ניהל את בית הספר של המנזר, והיתה זו הפעם הראשונה שראה ילד אנאלפבית שמקדיש את עצמו בלהט כזה לאלף-בית. פניו של הילד נהרו כשלמד את האותיות, והזקן נהנה לשבת באור הזך והתם הזה. שניהם היו מאושרים בשיעורים הללו, ובשל אושרם צחקו מכל דבר כמעט: ציפור שטסה בין העלים מעבר לחלון חסר הזגוגית, או קולה של מוכרת הפפאיה ברחוב שמכריזה על מתיקות פירותיה. חצי תריסר פעמים ואף יותר תפס את הילד כשנר דולק לצדו ומחברתו פתוחה על ברכיו, ידו המלוכלכת רושמת שוב ושוב את שלושים ושלושה העיצורים ואת חמש-עשרה התנועות של האלף-בית הבורמזי, והוא אילץ את עצמו לנקוט קשיחות ולשלוח את הילד בחזרה למיטתו.

הילד התקשה בכתיבת השם הארוך והמורכב שקיבל כפרח-נזירים בודהיסטי, לכן התעקש ללמוד איך לאיית את שמו מלידה. כשכתב אותו לראשונה מזיכרונו, היה אושרו רב כל כך שהנזיר-החונך לחש לסָיָאדוֹ, "הוא מתנהג כאילו גילה נוסחה שתהפוך עופרת לזהב." ראש המנזר השיב על כך בחיוך ותו לא.

כשלא למד לקרוא ולא ניסה לכתוב, היה הילד שקט, לפעמים עגמומי. הוא היה ילד שתקן, רעב תמידית, ולא התעניין במשחקים עם ילדים אחרים, אף שלעתים קרובות צפה בהם כאילו היו חיות שהוא חושש להתקרב אליהן. ראש המנזר התאמץ שלא להעדיף חניך אחד על פני רעהו, אבל את הילד המוזר, המיוחד הזה, הוא אהב מאוד. הלוואי שכולם יתעניינו כל כך בקריאה ויקדישו עצמם ללימודים בודהיסטיים. היה ברור וגלוי לכול, אפילו לנזירים המרדנים ביותר, שהילד אימץ את טקסי הפולחן בדבקות מפתיעה. לפעמים היה מבלה שעות במקדש, רק יושב ומתבונן בצלם בודהה. זה יותר מעשור שלא היה להם ילד כזה.

המנזר היה מלא ילדים - ילדים מגודלים, ילדים קטנים, ילדים בעלי שפה שסועה וילדים עם גפיים פגומות, ילדים ממשפחות עניות או ילדים חסרי משפחה. הסָיָאדוֹ אימץ את כולם. פתגם עתיק אומר שעל עץ חסון אחד יכולות לקנן עשרת אלפים ציפורים; הסָיָאדוֹ היה עץ כזה. ילדיו מצאו בו מחסה, והוא לימד אותם לבקש מחסה גדול עוד יותר בבודהה דָהמָא של תֶרוָודה, תורת דרך הביניים. הוא לא הכה את ילדיו במקל ולא סילק אותם מן המנזר גם אם פרקו עול, משום שהמוסדות לנוער ובתי היתומים של המדינה היו מקומות מסוכנים.

הילד למד לאהוב את ראש המנזר באותה עדינות להוטה שחש כלפי הזמיר. אהבה זו הביעה את עצמה בצחוק שצחקו יחד במהלך שיעורים, בדמעות שהילד סילק במצמוץ עיניים כשהוא נלחם בכל האותיות ובצירופיהן המורכבים. פעם, בעודו נאבק בתסכול, אמר לו הסיאדו, "מותר לבכות. אלה רק קצת מים שצריכים לצאת. אם אתה חושש שילכו לאיבוד, נוכל לשמור אותם בכוס." הילד צחק, והמלאכה נעשתה קלה.

רק מעט יותר משלושה חודשים חי לו כך, מפלס נתיב באדמה הסרבנית, זריז וחינני כמו מים. אבל בוקר אחד הופיעו לובשי המכנסיים, שני סוכנים של שירות הביון הצבאי ששאלו עליו.

הסיאדו נותר שלֵו עקב שנים רבות של מדיטציה, אבל הוא חשש לבן טיפוחיו, חשש כל כך שהפר את המצווה הרביעית: להישמר מדבר שקר. הוא ידע שזו טעות, חטא, אבל הוא שיקר לסוכני הביון. הוא סיפר לאנשי הצבא שהילד היה פרא אדם וברח מהמנזר. "לְמה אפשר לצפות מילד שגדל ככה?"

"הוא לקח איתו את חפציו?" שאל אחד מאנשי הצבא.

"חפציו? הוא היה עני בן עניים - לא היו לו חפצים מלבד תיק עם גרוטאות ושמיכה ישנה. הוא לקח אותם איתו, כמובן.

"ארוחת הבוקר רק החלה, וסוכני הביון הצבאי התעקשו לפסוע לאטם בין כל הילדים בשעה שהתיישבו על הרצפה לאכול. אבל מי יוכל לזהות פרח-נזירים מסוים אחד בין שישים ושבעה נזירים קטנים, גלוחי ראש ורעבים? גם הילד שחיפשו היה שלֵו, שלווה שנבעה מחייו הקצרים, שאותם צלח בזכות כושר הישרדותו ופיקחותו. הוא המשיך לאכול עם הילדים האחרים. כולם כאחד הרכינו את ראשיהם לרצפה. הסוכנים קראו בשמו ודרשו ממנו לענות אם הוא נוכח בחדר. הילד אפילו לא מיצמץ; לעולם לא יענה שוב לקולו של הכלוב. הגברים שבו בלילה וחזרו על אותה הצגה, אבל כל שהצליחו לעשות היה לגרום לכמה ילדים לפרוץ בבכי.

כעבור יומיים חזרו שוב, קצרי רוח וזועמים, בשעת ארוחת הבוקר. הפעם ליווה אותם מישהו אחר, סוהר שהכיר את פניו של הילד. לובשי המכנסיים דרשו שכל אחד מפרחי-הנזירים ירים את ראשו ויביט באיש הזה.

כמה מהילדים לא הצליחו שלא לבכות כשהתקרב אליהם הגבר הגדול. הוא צלע מילד לילד ושאל שאלות שנועדו להפחיד אותם, לגרום להם לדבר. אבל הם לא חידשו לו דבר. עיניו סרקו את החדר. הוא נבח על שני לובשי המכנסיים האחרים כדי לוודא שמצאו כל פרחח זב חוטם בתחומי המנזר. אחר כך פנה אל הסיאדו ושאל עוד שאלות. האם יש ילדים שיצאו לאסוף נדבות צדקה? האם ילדים אחרים מכבסים בגדים או יצאו לשליחויות בשוק? הסיאדו ענה בסבלנות ובהבעה שלווה. כל פרחי-הנזירים הצעירים נוכחים פה, בחדר הזה. רק ילדים מבוגרים יותר נשלחים לסידורים. כל ילד מתחת לגיל ארבע-עשרה אוכל עכשיו ארוחת בוקר. מלבד הילד שברח לפני ימים רבים, הילד שהם מחפשים.

הסוהר הנמיך את קולו ללחישה. "אם אתה משקר לי, זקן, יישאר לך הרבה זמן להצטער על כך."

הסיאדו חייך את חיוכו הנדיב, הפתוח, שיניים לבנות לכל רוחבו, מלבד אלו החסרות; עיניו כמעט נעלמו בין קמטיו הרבים. הוא ענה, "אדוני, כמה אנשים אמרו לך את האמת ונותרו בחיים כדי להצטער על כך?" הוא הנמיך את קולו כדי שפרחי-הנזירים לא ישמעו אותו. "צא מכאן עכשיו, אתה שרודף אחרי ילד כמו צייד אחרי חיה. זה בית ספר של מנזר. כאן לא הכלא שלך.

"והסיאדו הסתובב, פסע ברגליים יחפות על הרצפה החורקת והתיישב בין ילדיו. באותו יום שמח כל כך ראש המנזר והחזיק את עצמו שלא לצאת במחולות. הוא הערים על הרשויות. למחרת היום שבו ביקרו אנשי הצבא לראשונה, שלח הסיאדו את בן טיפוחיו למקום בטוח יותר.

עטוף בגלימות פרח-הנזירים שלו, עזב הילד את המקלט הראשון שלו ברַנְגוּן ונכנס למנזר קטן בפֶּגוּ, אחר כך עבר למנזר גדול הרבה יותר ליד אגם אינלֶה ולאחר מכן למקום אחר, עוד ועוד צפונה, חומק מכוח שהיה שווה בעיניו לאנשי הכלוב שפגעו בו. לפעמים נזירים מוסמכים לקחו אותו תחת חסותם. לפעמים היו מורי הדרך שלו פרחי-נזירים שבהם בטח, אף על פי שהיו מבוגרים ממנו אך במעט, אולי בני חמש-עשרה או שש-עשרה. זה היה מסע מילוט אטי מחושב ומפותל, כי לא היה ברור לאן מועדות פניו. לעתים קרובות צעדו הוא ומלוויו או תפסו טרמפ בתא מטען פתוח של משאית.

הנזירים הצעירים לא עוררו כל חשד. אפילו קציני הצבא של הממשלה יצאו עם שחר לתת להם נדבות מזון. הילד נראה כמו כל פרח-נזירים עני, שותף גורל לנזירות הקטנות שלפעמים חלפו על פניהם במסעם, נערות יתומות לבושות בגלימות בצבע חום כהה או ורוד חיוור של מנזריהן השונים. כשהגיעו למנזר היפהפה ושוקק הציפורים בגבעות ליד מַנדָלַיי, חשב הילד שאולי מקום זה יהיה ביתו החדש, כי היה שלֵו כל כך ורחוק מאוד מרנגון.

אבל המנזר לא היה רחוק דיו. הסיאדו העביר מסר כי הרשויות עדיין מחפשות אחר הילד. שוב יצאו לדרכם, עוברים בהמולה המטורפת ברחובות השוק של טוֹנגי, אחר כך לוֹיקוֹ, ואז מכפר לכפר, בין הרים ועמקים במדינת שָן, ששם דיברו אנשים בשפה שהזכירה פטפוט עקלקל של ציפורים. בכפר שאת שמו לא ידע הועבר פרח-הנזירים לחזקת נזירים אחרים, מבוגרים יותר, בני שָן.

אחרי שנפרד מהסיאדו היקר שלו, נעשה הילד שתקן ומרוחק יותר, אבל הלך בעקבות הנזירים הזרים מתוך הכנעה בלתי אופיינית שמקורה בפחד ובתשישות בשל התנועה הבלתי פוסקת. הוא לא ידע היכן הוא נמצא ולא מה יעלה בגורלו אם יאבד גם אותם, את האחים הבוגרים הללו. הנזירים היו טובים ונחמדים אליו, האכילו אותו, ניסו לשפר את מצב רוחו בבדיחות ובשאלות במבטא בורמזי כבד. בינם לבין עצמם שוחחו בשפת שָן, שבאזור הגבול מוכרת בשם טַאי יאי, אחת מלשונות רבות בחבל הארץ חסר השם השוכן בין מדינות.

מגבעות שָן אשר בבורמה, לאורך הרכסים של מדינת קָיָה, הם הגיעו במסעם לאזורי השָן והקארֶן בשטח תאילנד, וירדו לעמק שבו עצים גבוהים ודקים וערפל בוקר חיוור, סמוך לעיר ששמה מֵיי הוֹנג סוֹן. אף על פי שהילד היה לבוש גלימה בודהיסטית, הוא נראה כמו הפליטים הרבים שהגיעו מבורמה, פנים כהות המתוחות סביב עיניים שחורות, יוקדות. הוא רעד ובער חליפות מחום המלריה ונצמד לצרור המזכרות שהביא איתו מעבר לגבול. הן היו עטופות בתיק הצד הפשוט שנשא על גבו או בזרועותיו לכל מקום שאליו הלך, כפי שאח גדול יותר נושא את התינוק של המשפחה.

הוא החלים במנזר שלרגלי הר בקרבת מֵיי הוֹנג סוֹן. ברגע שחזר אל אורח החיים הנזירי, השתפרה הרגשתו, אף על פי שראש המנזר החדש לא חייך וצחק כמו הסיאדו.

יום אחד, כמה שבועות לאחר שהגיע, הסבירו שני נזירי שָן לילד כי בקרוב מאוד יהיה עליו לעזוב את המנזר; איש מבורמה רוצה לאמץ אותו. בניגוד לציפיותיהם דיכדכו החדשות את הילד עד מאוד. הוא מחה בפני ראש המנזר התאי ושטח בפניו את סיפורו בתערובת קורעת לב של בורמזית, שָן ואפילו כמה מילים בתאית. הוא לא רצה לעזוב את המנזר; הוא לא רוצה שאף אחד יאמץ אותו. הוא רוצה להיות נזיר. ראש המנזר הבטיח לילד שיוכל לשוב למנזר אם ירצה, אבל מחובתו לפגוש את האדם שמציע לו חיים אחרים. ראש המנזר סיפר לו שלא ייאלץ לחיות כפרח-נזירים בודהיסטי כשיתגורר אצל האיש מבורמה; הוא יוכל לוותר על הגלימות, יוכל לאכול אחרי שעת הצהריים. אבל הילד אמר לא. הוא ילבש את גלימותיו, הוא יתמיד בהרגלי התזונה של נזיר, והוא יחזור למנזר בהקדם האפשרי.

למחרת העבירו אותו נזירי השָן לבית ששכן בשולי העיר. ערסל עשוי רשת נמתח בין שני עצים בגינה המאובקת והמלאה עשבים שוטים. אדם מבוגר ישן לו שם, פיו פתוח כמו פה של ילד ישֵן. הנזירים והילד התבוננו באיש, אבל הוא לא התעורר. הם השאירו את כפכפיהם באבק, עלו כמה מדרגות ועמדו בדממה ליד הדלת הפתוחה. הילד השתעל, או אז פנו אליהם גברים בורמזים שישבו ליד שולחנות בתוך הבית ובירכו אותם לשלום.

אחד הנזירים לחש לילד, "אל תבכה."

הנזיר השני הוסיף, "ואל תהיה שובב." לאחר שיחה קצרה עם אחד הגברים השאירו את הילד עומד שם, יחף. היה קשה לו לראות את אחיו הנזירים נעלמים במורד הדרך, לכן עצם את עיניו.

"כבר אכלת אורז?" שאל אחד הגברים, כלומר, אתה רעב? הילד לא פקח את עיניו. הוא ענה בקרירות, "אני מקפיד על המצוות. אני לא אוכל אחרי שעת הצהריים."

האיש חייך ואמר, "חבל, כי ראש המנזר אמר שמותר לך להצטרף לארוחת הערב. ותהיה לנו ארוחה מעולה הערב. אוֹנג מִין הלך לשוק במיוחד בשבילך."

מה שגרם לילד לפעור עיניים. קמטים הופיעו במצחו, ואף על פי שפיו נפתח, לא יצא ממנו קול.

הגבר חשב שכדאי להסביר. "אונג מין הוא האיש שרוצה לאמץ אותך. הוא יחזור בעוד שעה, ואז נאכל כולנו יחד."

הילד חש שהחדר חג סביבו. הוא התיישב ברגליים משוכלות במקום שבו עמד. לפתע נעשה הכול הגיוני. עכשיו הבין לאן הוביל אותו מסעו. אונג מין. במקום לשמוח מהגילוי הוא פרץ בבכי. חברי הקבוצה עשו כמיטב יכולתם לעודד אותו, אבל הוא סירב להתנחם. עד מהרה הפך הבכי ליבבות, אנחות רטובות ומשיכות אוויר המשובצות מפעם לפעם בהשתנקויות.

יפחותיו של הילד היו רמות כל כך, שהעירו את מתנגד המשטר הישֵן. היו לו ילדים משלו שאותם הותיר מאחור בבורמה. הוא התעורר וחשב, חלמתי על בני. ואז הבין שהוא ער וילד עדיין בוכה שם. הוא הניף את רגליו אל מחוץ לערסל ועלה במדרגות שתיים-שתיים. הוא כרע ברך לצד הילד ומילמל בקול שקט זמן רב. לבסוף חיבק אותו בזרועותיו ולחש דברים שלא ייאמנו בזה אחר זה. "אצלנו אתה במקום בטוח. לא נפגע בך לרעה. אונג מין הוא איש טוב, הוא ידאג לך. אנחנו שמחים שמצאת אותנו. הי - אתה רוצה ממחטה לנגב את האף?"

"לא. זה בסדר."

הילד מיצמץ לעבר האיש, משך באפו והחליק אל מתחת זרועו. כשעמד, סידר מחדש את גלימותיו וניחש איזו מהדלתות מוליכה לחדר האמבטיה; הוא חזר לחדר בפנים רחוצות. אחר כך הפתיע את כולם כששאל אם יוכל לקבל נר, בבקשה. לתפילות שלו, אמר. הם היו מקובצים בחדר המרכזי בבית; על אחד הקירות היה תלוי מזבח קטן מעל לתצלום של דוֹ אונג סן סו צ`י. חלפו רק כמה שעות מאז נפרד מהמנזר, וכבר התגעגע למקצבים ולהרגלים המנחמים של הנזירים.

הילד כרע ברך מול המקדש המאולתר עם בודהה-הגבס המוזהב. הוא אחז נר צהוב בידו והשמיע עוד בקשה צנועה לקטורת. מתנגדי המשטר החליפו מבטים. עוף מוזר, הילד הזה! מישהו נבלע באחד מחדרי השינה וחזר עם חפיסה מאובקת של מקלות קטורת. הילד פתח אותה, שלף מתוכה כמה מקלות קטורת וביקש מצית. הוא כרע ברך והדליק את הנר ואת הקטורת וקד שלוש פעמים תוך כדי כריעה, וראשו נגע ברצפת העץ. הגברים יצאו אל המטבח החיצוני שמאחורי הבית ודיברו בלחישה על הילד המתפלל בפנים.

מיד לאחר מכן הגיע אונג מין ועצר את אופנועו הרועש. הוא נכנס מהדלת האחורית ונשא בידיו שקיות מהשוק. כן, אמרו אנשיו, הילד נמצא בבית, הוא מרגיש טוב. כן, הוא הביא את התיק הקטן שלו; הוא כמעט לא מוריד אותו. אונג מין הציץ בילד מבעד לדלת הפתוחה למחצה, אבל לא רצה להפריע לו.

חברי הקבוצה שוחחו על עבודת יומם, ובישלו, ועישנו צֶ`רוּטים גדולים. אט-אט השתתקו בזה אחר זה והחלו להקשיב לקול קטן שהלך והתבהר והתמלא באור הדמדומים. הם נזכרו, מילות התפילה המושרת חזרו אליהם כמו מילותיו של שיר ישן. אחדים מהם נשאו אותן תפילות ממש יחד, בקבוצה, בהפגנות המחאה של שנת 1988, כשעוד היו סטודנטים באוניברסיטה. הם שכחו מהצֶ`רוּטים שהחזיקו בין אצבעותיהם. בזה אחר זה כבו קצות הרמץ האדומים. הם עמדו בחושך עד שהילד גמר את תפילותיו.

כשהדליק אחד מהם את האור, הבחינו כולם בניחוח אורז מבושל. הם נכנסו אל הבית בדממה. האיש שחיבק אותו קודם לכן רכן לעבר הילד ולחש, "אנחנו מקווים שתאכל איתנו." והילד אמר, "כן, תודה רבה, אני אוכל איתכם." החבורה המשונה, ילד שתקן וגברים רציניים, התיישבה יחד על הרצפה; במרכז המעגל ניצבו קערות וצלחות מהבילות, שהונחו על עיתונים ישנים. אונג מין והילד הוצגו זה בפני זה בהיסוס-מה, מפני ששמו של אונג מין הוא שגרם לילד לפרוץ בבכי המר קודם לכן. אבל כאשר ניצב הילד מול מנהיג הסטודנטים המפורסם שהיה למנהיג מתנגדי המשטר, הוא היה מנומס וחמור סבר.

אונג מין התבונן בילד המגונן בגופו על צלחתו. הוא אכל בכפות ידיו, כמו שאר חברי הקבוצה, אבל מבין אצבעותיו לא חמקו אף לא גרגר אורז אחד או טיפת קארי. האיש חייך אל הילד, וזה החזיר לו מבט מבלי להרים את ראשו, לסתותיו עדיין נעות. אונג מין הבין כי לפניו ילד שְׂבע ימים הכלוא בתוך רעב רב-שנים. אולי יש למישהו ממתק? שאל. לא? ומה עם גלידה?

הסוכר הציף אותו והילד התחיל לדבר, תחילה על העוגה הקרירה והטעימה, שכמותה לא אכל מימיו. איך שומרים שהיא תהיה קרה כל כך? חברי הקבוצה חייכו למראה עונג רב כל כך המופק מן המתיקות, שכבר מזמן קיבלו אותה כמובנת מאליה.

 

 

© הוצאת ספרים כנרת זמורה ביתן

המלצה על ספר זה ניתן לראות בדף ספרים מומלצים.

השימוש בלשון זכר נעשה מטעמי נוחות בלבד ואין בו בכדי לפגוע ו/או ליצור אפליה כלשהי.