ספרים   אודות מועדון קריאה   צור קשר  
מועדון קריאה של ספרים
מאז 2002
מועדון קריאה של ספרים
ספרים > ספרים חדשים > ספרים 2005 > ספרות תרגום 2005

אשתו של הנוסע בזמן

אשתו של הנוסע בזמן

הספר אשתו של הנוסע בזמן
מאת
תרגום
עמודים 463

שנת
כריכה רכה

את הספר ניתן להשיג ברשת חנויות סטימצקי ובחנויות צומת ספרים.

ספרים נוספים של אודרי ניפנגר

 

מחרוזות עבודת יד שיהלמו אותך

אשתו של הנוסע בזמן, כריכה אחורית

כשהנרי פוגש לראשונה את קלייר, הוא בן 28 והיא בת 20. הנרי הוא ספרן הרפתקני, קלייר היא סטודנטית יפה לאמנות. הנרי מעולם לא פגש את קלייר קודם לכן, קלייר מכירה את הנרי מאז היתה בת 6.

 

אשתו של הנוסע בזמן הוא רומן מרתק ומפתיע, המתאר את סיפור אהבתם של הנרי, המסוגל לנסוע בזמן קדימה ואחורה, ושל קלייר, המתרגלת אט-אט להיעלמויותיו התכופות של בעלה. אהבתם של השניים מתגברת על מחסום הזמן ולוכדת את הרגע הרומנטי ביותר של הזוגיות שלהם לנצח-נצחים.

 

אודרי ניפנגר מביא בספר הביכורים שלה את אחד מסיפורי האהבה המפתיעים והמקוריים ביותר של תקופתנו. היא מעמתת בווירטואוזיות את שני המונחים המופשטים המנוגדים ביותר – זמן ואהבה – כדי ליצור סיפור שקל להזדהות איתו וקשה להניחו מהיד. "אשתו של הנוסע בזמן" הפך לרב-מכר מיד עם הופעתו בארצות הברית ונמכר בלמעלה ממיליון עותקים

 

אודרי ניפנגר היא אמנית ומרצה בכירה באוניברסיטת קולומביה. זהו הרומן הראשון שלה.

לקריאת הספר בגוגל

 

 

 

קטע קריאה מתוך הספר
אשתו של הנוסע בזמן


I
האיש שמעבר לזמן

פרולוג

קלייר: קשה להישאר מאחור.  אני מחכה להנרי,  מבלי לדעת איפה הוא,
תוהה אם הוא בסדר.  קשה להיות זאת שנשארת.

אני מעסיקה את עצמי.  ככה הזמן עובר מהר יותר.

אני הולכת לישון לבדי ומתעוררת לבדי.  אני יוצאת לטייל.  אני עובדת
עד שאני מתעייפת.  אני מביטה ברוח שמשחקת עם אשפה שהיתה קבורה תחת השלג כל החורף.  הכול נראה פשוט עד שחושבים על זה.  למה היעדרות מעצימה את האהבה?

לפני הרבה זמן הגברים יצאו לים והנשים חיכו להם,  עמדו על שפת
המים,  סרקו את האופק בחיפוש אחר סירה קטנטנה.  עכשיו אני מחכה להנרי.  הוא נעלם ללא רצונו,  ללא אזהרה.  אני מחכה לו.  כל רגע של המתנה הוא כמו שנה,  נצח.  כל רגע הוא איטי ושקוף כמו זכוכית.  דרך כל רגע אני יכולה לראות אינסוף רגעים מסודרים בשורה,  מחכים.  למה הוא נסע למקום שאיני יכולה ללכת אליו בעקבותיו?


הנרי: מה אתה מרגיש? מה אתה מרגיש?

לפעמים אתה מרגיש שתשומת הלב שלך הוסטה להרף עין.  אז,
פתאום,  אתה מבין שהספר שהחזקת,  חולצת הכותנה האדומה עם
הכפתורים הלבנים,  הג`ינס השחורים האהובים עליך והגרביים החומים
עם הכמעט חור בעקב,  הסלון בבית,  הקומקום שעמד לשרוק במטבח -
כל אלה נעלמו.  אתה עומד,  עירום כמו עורב,  מים קפואים מגיעים לך עד הקרסוליים בתעלה לאורך כביש כפרי לא מזוהה.  אתה מחכה רגע לראות אם אולי תקפוץ בחזרה לספר שלך,  לדירה שלך,  וכך הלאה.  אחרי בערך חמש דקות של קללות וקור ותקוות שתוכל פשוט להיעלם,  אתה מתחיל ללכת לכיוון כלשהו,  שיוביל בסופו של דבר לחווה,  שם תוכל לבחור בין לגנוב או להסביר. גנבה תוביל אותך לפעמים לכלא,  אבל להסביר זה מעייף יותר ולוקח יותר זמן,  וממילא אתה משקר, ועדיין עלולים לזרוק אותך לכלא,  אז מה זה כבר משנה.

לפעמים אתה מרגיש כאילו עמדת על רגליך מהר מדי גם אם אתה
שוכב במיטה חצי ישן,  אתה שומע את הדם גועש בראשך,  חש סחרחורת, כאילו אתה נופל.  ידיך ורגליך רוטטות ואז אתה לא שם.  שוב מיקמת את עצמך מחדש.  זה לוקח שבריר שנייה,  יש לך אולי מספיק זמן לנסות להיאחז,  אתה נחבט (אתה יכול להזיק לעצמך או לחפצים יקרי ערך) ואז אתה מחליק לאורך מסדרון עם שטיח ירוק במוטל באתנס,  אוהיו, ב- 4:16 לפנות בוקר,  יום שני, 6 באוגוסט 1981,  וראשך נחבט בדלת של מישהו, וגורם לאדם הזה,  העלמה טינה שולמן מפילדלפיה,  לפתוח את הדלת ולהתחיל לצרוח מפני שגבר עירום ופצוע התעלף לרגליה.  אתה מתעורר בבית חולים מחוזי עם זעזוע מוח,  כשמחוץ לדלת יושב שוטר ומאזין למשחק של פילדלפיה בטרנזיסטור מפצפץ.  למרבה החסד,  אתה מאבד שוב את ההכרה ומתעורר אחרי שעות במיטה שלך,  ואשתך רוכנת מעליך ונראית מודאגת מאוד.

לפעמים אתה חש אופוריה.  הכול נפלא ולכל דבר יש הילה,  ופתאום
יש לך בחילה עזה ואתה נעלם. אתה מקיא על עציץ גרניום באיזשהו
פרבר,  או על נעלי הטניס של אביך,  או על רצפת חדר האמבטיה שלך
לפני שלושה ימים,  או על מדרכות העץ של אוק פארק,  אילינוי,  בשנת
1903,  או על מגרש טניס ביום סתיו יפה בשנות החמישים,  או על כפות הרגליים העירומות שלך במגוון רחב של זמנים ומקומות.

מה אתה מרגיש?

אתה מרגיש בדיוק כמו אחד החלומות האלה,  שבהם אתה מבין
פתאום שאתה צריך לעבור מבחן שלא התכוננת אליו ואתה לא לובש
בגדים.  והשארת את הארנק שלך בבית.

כשאני שם בחוץ,  בזמן,  אני הפוך,  הופך לגרסה נואשת של עצמי.  אני
נעשה גנב,  נווד,  חיה שרצה ומתחבאת.  אני מבהיל נשים זקנות ומדהים ילדים. אני תחבולה,  אשליה מהדרגה הגבוהה ביותר,  עד כדי כך לא- יאומן,  שאני בעצם אמיתי.

האם יש היגיון,  כללים לכל הנסיעות האלה הלוך ושוב,  לשיבושי
הזמן האלה? האם יש דרך להישאר במקומי,  לאמץ את ההווה לכל תא של גופי? אני לא יודע.  יש רמזים; כמו בכל מחלה יש דפוסים,
אפשרויות.  תשישות,  רעשים רמים,  לחץ, עמידה מהירה על הרגליים, אור בוהק - כל אחד מאלה יכול להפעיל נסיעה. אבל: אני יכול לקרוא את
ה"ניו-יורק טיימס" ביום ראשון,  ספל קפה בידי וקלייר מנמנמת לצדי על
המיטה ופתאום אני ב- 1976, מביט בעצמי בגיל שלוש-עשרה מכסח את הדשא בבית סבי וסבתי.  כמה מהנסיעות נמשכות רגעים ספורים; זה כמו להקשיב במכונית לרדיו שלא מצליח להינעל על תחנה מסוימת.  אני מוצא את עצמי בתוך המון,  קהל,  אספסוף.  ובאותה מידה אני יכול להיות לבדי, בשדה,  בבית,  במכונית,  על חוף,  בבית ספר באמצע הלילה.  אני חושש למצוא את עצמי בתא בית כלא,  במעלית מלאה אנשים,  באמצע כביש מהיר.  אני מגיע משום מקום,  עירום.  איך אוכל להסביר? אף פעם לא העברתי איתי שום דבר.  לא בגדים,  לא כסף,  לא תעודה מזהה.  ביליתי את רוב השהיות הארעיות שלי בהשגת בגדים ובניסיונות להתחבא.  למזלי אני לא זקוק למשקפיים.

זה אירוני,  למען האמת.  כל הדברים שאני אוהב הם ביתיים: הנוחות
של הכורסה,  ההתרגשויות השקטות של הביתיות.  רק תענוגות צנועים אני
מבקש.  רומן מתח במיטה,  ריח שערה הג`ינג`י הארוך של קלייר,  לח אחרי
חפיפה,  גלויה מחבר בחופשה,  חלב נשפך לקפה,  רכות העור תחת שדיה
של קלייר,  הסימטריה של שקיות המכולת שנחות על הדלפק במטבח
ומחכות לפירוקן.  אני אוהב להלך בין מדפי הספרים בספרייה אחרי
שהמבקרים הלכו הביתה,  לנגוע קלות בשדרות הספרים.  אלה הדברים
שיכולים לדקור אותי בגעגועים כשגחמות הזמן מרחיקות אותי מהם.

וקלייר,  תמיד קלייר.  קלייר בבוקר,  ישנונית בפרצוף מקומט.  קלייר עם
ידיים שקועות עמוק במכל עיסת הנייר,  מושכת את התבנית ומנערת אותה
לכאן ולכאן כדי למזג את הסיבים.  קלייר קוראת,  ושערה גולש מעבר לגב
הכיסא,  מעסה בשמן את ידיה האדומות והסדוקות לפני השינה.  קולה
העמוק של קלייר באוזני.

אני שונא להיות איפה שהיא לא,  מתי שהיא לא.  ועם זאת,  אני תמיד
נוסע,  והיא לא יכולה לבוא בעקבותי.


לא משום שהאושר,  אותו
רווח בהול של הפסד קרוב,  אמנם קיים.

*

אלא מפני שלהיות פה זה הרבה,  ומפני שכל
מה שכאן,  מסתבר,  זקוק לנו,  כל המתפוגג הזה,
הנוגע לנו באופן מוזר.  לנו,
המתפוגגים יותר מכול.

*

...מה ניתן,  אללי,  לקחת לשם? לא את כוח ההסתכלות
שנרכַּש פה לאט,  ולא שום דבר שהתרחש פה.  לא שום דבר.
את הכאב,  אם כן.  אם כן,  קודם כול את הכובד
את ניסיון האהבה הארוך, - מה
שלא ניתן להיאמר.

 

פגישה ראשונה,  א`

שבת,  26 באוקטובר 1991 (הנרי בן 28,  קלייר בת 20)

קלייר: הספרייה קרירה ומריחה כמו חומר לניקוי שטיחים,  למרות שכל מה
שאני רואה זה שיש.  אני חותמת בספר האורחים: קלייר אבשייר,  11:15,
26.10.91,  אוספים נדירים.  מעולם לא הייתי בספריית ניוברי,  ועכשיו
כשעברתי את הכניסה האפלה והקודרת אני נרגשת.  יש לי תחושה של בוקר
חג המולד,  והספרייה היא כמו קופסה גדולה מלאה ספרים נפלאים.  האור
במעלית קלוש,  כמעט לא קיים.  אני יוצאת ממנה בקומה השלישית
וממלאת טופס לכרטיס קורא,  ואז אני עולה לאוספים נדירים.  עקבי
המגפיים שלי מקישים על רצפת העץ.  החדר שקט ומלא אנשים,  מלא
שולחנות כבדים מוצקים ועליהם ערמות ספרים מוקפות קוראים.  אור של
בוקר סתווי בשיקגו חודר דרך החלונות הגדולים.  אני מתקרבת לדלפק
ואוספת ערמה של פתקי הזמנה.  אני כותבת עבודה לקורס ההיסטוריה של
האמנות.  נושא המחקר שלי הוא ההוצאה לאור של שירת צ`אוסר בדפוס
קלמסקוט בלונדון בסוף המאה ה- 19.  אני מחפשת את הספר עצמו
וממלאת פתק הזמנה עבורו.  אבל אני רוצה לקרוא גם על יצירת נייר בבית
הדפוס קלמסקוט.  הקטלוג מבלבל.  אני חוזרת לדלפק לבקש עזרה.  בזמן
שאני מסבירה לאישה מה אני מחפשת,  היא מביטה מעבר לכתפי במישהו
שעובר מאחורי.  "אולי מר דטאמבל יוכל לעזור לך," היא אומרת.  אני
מסתובבת,  מתכוננת להתחיל את ההסבר מחדש,  ומוצאת את עצמי מול הנרי.

אין לי מילים.  הנה הנרי,  רגוע,  לבוש,  צעיר יותר משראיתי אותו אי-
פעם.  הנרי עובד בספריית ניוברי,  עומד כאן מולי,  בהווה.  כאן ועכשיו.
אני צוהלת.  הנרי מביט בי בסבלנות,  לא מבין אבל מנומס.

"אפשר לעזור במשהו?" הוא שואל.

"הנרי!" אני כמעט לא מצליחה לעצור את עצמי מלחבק אותו.  ברור
שהוא לא ראה אותי לפני כן בחייו.

"אנחנו מכירים? אני מצטער, אני לא..." הנרי מציץ סביב,  מודאג
שהקוראים או העובדים האחרים מסתכלים עלינו,  מפשפש בזיכרונו ומבין
שבן דמות עתידי שלו פגש את הבחורה הקורנת מאושר הזו שעומדת
לפניו.  בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא מצץ את בהונותי באחו.

אני מנסה להסביר.  "אני קלייר אבשייר.  הכרתי אותך כשהייתי ילדה
קטנה..." אני אבודה כי אני מאוהבת בגבר שעומד מולי ואין לו זיכרונות
ממני בכלל.  הכול יקרה בעתיד שלו.  אני רוצה לצחוק מהמוזרות של
הכול.  אני מוצפת בשנים של היכרות עם הנרי,  בעוד הוא מביט בי נבוך
ומפוחד.  הנרי לובש את מכנסי הדיג הישנים של אבי,  בוחן אותי בסבלנות
על לוחות כפל,  פעלים בצרפתית,  ערי הבירה של כל המדינות; הנרי צוחק
מארוחת צהריים משונה שהבאתי לאחו בגיל שבע; הנרי לובש טוקסידו,
פותח את כפתורי חולצתו ביד רועדת ביום הולדתי השמונה-עשר.  כאן!
עכשיו! "בוא תשתה איתי קפה,  או ארוחת ערב או משהו..." הוא חייב
להגיד כן,  הנרי הזה שאוהב אותי בעבר ובעתיד חייב לאהוב אותי עכשיו,
בהד של זמן אחר.  לרווחתי העצומה הוא אומר כן.  אנחנו קובעים
להיפגש הערב במסעדה תאילנדית קרובה,  מול מבטה הנדהם של האישה
מאחורי הדלפק,  ואני עוזבת,  שוכחת מקלמסקוט וצ`אוסר ומרחפת במורד
מדרגות השיש,  דרך הלובי החוצה אל שמש אוקטובר של שיקגו,  רצה
דרך הפארק המלא כלבים קטנים וסנאים,  נרגשת ושמחה.


הנרי: זה יום רגיל באוקטובר,  בהיר וצלול.  אני בעבודה בחדר קטן חסר
חלונות וממוזג בקומה הרביעית בניוברי,  מקטלג אוסף של מסמכים
מצהיבים שנתרם לאחרונה.  המסמכים יפים,  אבל הקטלוג משעמם,  ואני
משועמם ומרחם על עצמי.  למעשה,  אני מרגיש זקן,  כמו שרק בן עשרים
ושמונה יכול להרגיש אחרי שהוא נשאר ער חצי לילה ושתה וודקה יקרה
מדי וניסה,  ללא הצלחה,  לזכות מחדש בחסדיה של אינגריד קרמייקל.
בילינו את הערב כולו בריב,  ועכשיו אני לא מצליח להיזכר על מה רבנו.
הראש שלי פועם.  אני זקוק לקפה.  אני משאיר את המסמכים המצהיבים
בבלגן מאורגן,  וחוצה את המשרד דרך אולם הקריאה ודלפק העזרה.
קולה של איזבל עוצר אותי במילים,  "אולי מר דטאמבל יוכל לעזור לך,"
מילים שמשמעותן,  "הנרי,  יא תחמן,  לאן אתה מנסה לחמוק? ובחורה
מדהימה ביופייה,  ג`ינג`ית,  גבוהה ורזה מסתובבת ומסתכלת עלי כאילו
אני האליל הפרטי שלה.  הבטן שלי מתהפכת.  ברור שהיא מכירה אותי,
ואני לא מכיר אותה.  אלוהים יודע מה אמרתי,  עשיתי או הבטחתי ליצור
הקורן הזה,  אז אני נאלץ לומר בלשון הספרנים המושלמת שלי,  "אפשר
לעזור במשהו?" הבחורה נושפת "הנרי!" באופן כזה שמשכנע אותי
שבנקודה כלשהי בזמן קורה בינינו משהו ממש מדהים.  זה הופך את
המצב לגרוע יותר כי אני לא יודע עליה כלום,  אפילו לא את שמה.  אני
אומר,  "אנחנו מכירים?" ואיזבל נותנת בי מבט שאומר,  איזה טמבל.  אבל
הבחורה אומרת,  "אני קלייר אבשייר.  הכרתי אותך כשהייתי ילדה קטנה,"
ומזמינה אותי לארוחת ערב.  אני מסכים,  המום.  היא זוהרת מולי,  למרות
שאני לא מגולח ובהנג אובר ופשוט לא במיטבי.  אנחנו יוצאים לארוחת
ערב ממש הערב,  ב"מאהב התאי",  וקלייר,  אחרי שהבטיחה אותי לערב,
מרחפת אל מחוץ לאולם הקריאה.

בזמן שאני עומד במעלית,  מבולבל,  אני מבין שאיזו פיסה מדהימה
מהעתיד שלי,  איזו זכייה מופלאה בלוטו,  מצאה אותי איכשהו כאן
בהווה,  ואני מתחיל לצחוק.  אני חוצה את הלובי,  ובזמן שאני רץ במורד
המדרגות לרחוב אני רואה את קלייר חוצה את כיכר וושינגטון,  קופצת
ושמחה,  ואני קרוב לדמעות ולא יודע למה.


מאוחר יותר באותו ערב:

הנרי: בשש בערב אני רץ הביתה מהעבודה ומנסה להפוך את עצמי
למושך.  הבית בימים אלו הוא דירת סטודיו קטנטנה אבל יקרה בטירוף
בצפון דירבורן; אני תמיד נתקל בקירות,  בדלפקים וברהיטים מעצבנים.
שלב ראשון: פותח שבעה-עשר מנעולים בכניסה לדירה,  מטיל את עצמי
לסלון-שהוא-גם-חדר-השינה שלי ומתחיל להתפשט.  שלב שני: מקלחת
ותגלחת.  שלב שלישי: נועץ מבט חסר תקווה במעמקי ארון הבגדים שלי,
ומבין בהדרגה שאין שום דבר ממש נקי.  אני מגלה חולצה לבנה אחת
בתיק של המכבסה.  אני מחליט ללבוש חליפה שחורה,  נעליים מהודרות
ועניבה תכולה.  שלב רביעי: לובש את כל הנ"ל ומבין שאני נראה כמו
סוכן אף-בי-איי.  שלב חמישי: מביט סביבי ומבין שהדירה בבלגן.  אני
מחליט לא להביא את קלייר לדירה שלי הלילה אפילו אם דבר כזה
יתאפשר. שלב שישי: מציץ במראה ארוכה באמבטיה ורואה אדם חמור
סבר עם עיניים פראיות,  מטר שמונים ושתיים שנראה כמו אגון שילה
בחולצה נקייה ובחליפה של מנהל בית לוויות. אני תוהה מה האישה
הזאת ראתה אותי לובש,  כי ברור שלא הגעתי מהעתיד שלי אל העבר
שלה בבגדים שלי. היא אמרה שהיא היתה ילדה קטנה? מגוון שאלות
חסרות מענה רצות במוחי. אני עוצר לרגע ונושם עמוק. או-קיי. אני לוקח
את הארנק והמפתחות,  ויוצא לדרך: נועל את שלושים ושבעה המנעולים,
יורד במעלית הקטנה והרעועה,  קונה ורדים לקלייר בחנות למטה,  הולך
את שני הבלוקים למסעדה בזמן שיא אבל עדיין מאחר בחמש דקות.
קלייר כבר יושבת בתא וכשהיא מזהה אותי יש על פניה מבט של הקלה.
היא מנופפת לי כאילו היא במצעד.

"שלום," אני אומר.  קלייר לובשת שמלת קטיפה בצבע יין ועונדת
פנינים.  היא נראית כמו ציור של בוטיצ`לי: עיניים אפורות גדולות,  אף
ארוך,  פה קטנטן ועדין כמו של גיישה.  יש לה שיער ארוך אדמוני שמכסה
את הכתפיים וגולש עד אמצע הגב.  קלייר כל כך חיוורת שהיא נראית כמו
בובת שעווה לאור הנר.  אני מושיט לה את הוורדים: "בשבילך."

"תודה," אומרת קלייר,  מרוצה עד אבסורד.  היא מביטה בי ומבינה
שאני נבוך מהתגובה שלה.  "אף פעם לא נתת לי פרחים לפני זה."

אני מתיישב מולה.  אני מוקסם.  האישה הזאת מכירה אותי; זה לא
סתם מכר מזדמן מנסיעה עתידית.  המלצרית מופיעה ומושיטה לנו
תפריטים.

"ספרי לי," אני דורש.

"מה?"

"הכול.  כלומר,  את מבינה למה אני לא מכיר אותך? אני נורא מצטער
על כך ש..."

"אוי,  לא,  אתה לא צריך להצטער.  כלומר,  אני יודעת... למה זה."
קלייר מנמיכה את קולה.  "זה בגלל שבשבילך שום דבר מזה עדיין לא
קרה,  אבל בשבילי,  טוב,  אני מכירה אותך הרבה זמן."

"כמה זמן?"

"בערך ארבע-עשרה שנים.  פגשתי אותך בפעם הראשונה כשהייתי בת
שש."

"אלוהים.  פגשת אותי לעתים תכופות? או רק כמה פעמים?"

"בפעם האחרונה שראיתי אותך,  ביקשת ממני להביא את זה לארוחת
ערב כשניפגש שוב," קלייר מראה לי יומן תכול של ילדים,  "אז הנה," -
היא מושיטה לי אותו - "אתה יכול לשמור את זה." אני פותח אותו
במקום שמסומן בפיסת נייר עיתון.  העמוד,  ששני גורי קוקר-ספנייל
מצוירים בפינה הימנית העליונה שלו,  הוא רשימה של תאריכים.  היא
מתחילה ב- 23 בספטמבר 1977 ומסתיימת אחרי שישה-עשר עמודים
קטנים,  תכולים,  עם גורים מצוירים בפינה,  ב- 24 במאי 1989.  אני סופר.
יש 152 תאריכים,  כתובים בקפדנות ובדיוק בעט כדורי כחול של בת שש.

"את עשית את הרשימה? כל התאריכים מדויקים?"

"למעשה,  אתה הכתבת לי אותה.  סיפרת לי לפני כמה שנים ששיננת
בעל-פה את כל התאריכים ברשימה הזאת.  אז אני לא יודעת איך בדיוק
זה קיים; כלומר,  זה נשמע מוזר,  כמו אשליה אופטית או משהו.  אבל הם
מדויקים.  השתמשתי בהם כדי לדעת מתי לרדת לאחו לפגוש אותך."
המלצרית מופיעה שוב ואנחנו מזמינים : טום-קה-קאי לי וגאנג-מוסאמן
לקלייר.  מלצר מגיש תה ואני מוזג לשנינו.

"מה זה האחו?" אני כמעט קופץ מהתרגשות.  אף פעם לא פגשתי
מישהו מהעתיד שלי,  בטח שלא יפהפייה מציור של בוטיצ`לי שנפגשה
איתי 152 פעמים.

"האחו הוא חלק מהבית של ההורים שלי במישיגן.  יש יער בצד אחד
של השטח,  והבית הוא בצד השני.  פחות או יותר באמצע היער יש קרחת
בקוטר של שלושה מטרים בערך ויש בה סלע גדול,  ואם אתה בקרחת אף
אחד בבית לא יכול לראות אותך.  הייתי משחקת שם כי אהבתי לשחק
לבדי וחשבתי שאף אחד לא יודע שאני שם.  יום אחד כשהייתי בכיתה א`
חזרתי הביתה מבית הספר והלכתי לקרחת והיית שם."

"עירום לגמרי וכנראה הקאתי."

"האמת היא שנראית די קר רוח.  אני זוכרת שידעת איך קוראים לי,
ואני זוכרת שנעלמת בצורה מרהיבה.  בדיעבד,  ברור שהיית שם לפני כן.
אני חושבת שהפעם הראשונה בשבילך היתה ב- 1981; אני הייתי בת
עשר.  חזרת ואמרת `אלוהים אדירים` ונעצת בי מבטים.  חוץ מזה,  נראית
די מבוהל מהעירום שלך,  ואני כבר אז לקחתי כמובן מאליו שהגבר הזקן
והעירום הזה מופיע כמו קסם מהעתיד ודורש בגדים." קלייר חייכה.  "ואוכל."

"מה מצחיק?"

"הכנתי לך ארוחות די מוזרות במהלך השנים.  סנדוויצ`ים של חמאת
בוטנים ואנשובי.  פאטה וסלק על קרקרים.  אני חושבת שחלק מזה היה
ניסיון לראות אם יש משהו שלא תאכל,  וחלק מזה ניסיון להרשים אותך
עם הדמיון הקולינרי שלי."

"בן כמה הייתי?"

"אני חושבת שהכי זקן שהיית היה ארבעים ומשהו.  אני לא בטוחה
בקשר להכי צעיר; אולי שלושים בערך? בן כמה אתה עכשיו?"

"עשרים ושמונה."

"אתה נראה לי מאוד צעיר עכשיו.  בשנים האחרונות היית לרוב
בשנות הארבעים המוקדמות שלך,  ונראה היה שיש לך חיים לא קלים
קשה לומר.  כשאתה ילד כל המבוגרים נראים גדולים וזקנים."

"אז מה עשינו? באחו? לפי הרשימה בילינו שם הרבה זמן."

קלייר מחייכת.  "עשינו המון דברים.  זה השתנה לפי הגיל שלי,  ומזג
האוויר.  עזרת לי להכין שיעורי בית הרבה פעמים.  שיחקנו משחקים.  רוב
הזמן רק דיברנו על כל מיני דברים.  כשהייתי ממש צעירה חשבתי שאתה
מלאך; שאלתי אותך הרבה שאלות על אלוהים.  כשהייתי בגיל ההתבגרות
ניסיתי לשכנע אותך לשכב איתי,  אבל לא הסכמת,  מה שהפך אותי
להרבה יותר נחושה כמובן.  אני חושבת שחשבת שאתה הולך לעוות אותי
מינית,  איכשהו.  בדרכים מסוימות היית מאוד אבהי."

"אה.  אלה כנראה חדשות טובות,  למרות שאיכשהו כרגע אני לא ממש
רוצה להצטייר כאבהי." העיניים שלנו נפגשות.  שנינו מחייכים כאילו
אנחנו קושרים קשר.  "מה עם החורף? החורפים במישיגן די קיצוניים."

"נהגתי להבריח אותך למרתף שלנו; יש בבית מרתף עם הרבה חדרים,
ואחד מהם הוא חדר אחסון שמתקן ההסקה הוא מעבר לקיר שלו.  אנחנו
קוראים לו חדר הקריאה,  כי כל הספרים והמגזינים הישנים וחסרי
השימוש מאוחסנים שם.  יום אחד היית שם והיה מבול ואף אחד לא הלך
לבית הספר או לעבודה וחשבתי שאני משתגעת כי היה קשה להביא לך
אוכל מפני שלא היה הרבה אוכל בבית.  אֶטָה היתה אמורה ללכת
לסופרמרקט בדיוק כשהסופה התחילה.  היית תקוע שם שלושה ימים עם
המגזינים הישנים,  וחיית על סרדינים ואטריות ראמן."

"נשמע מלוח.  אני אצפה לזה." הארוחה שלנו מגיעה.  "למדת אי-פעם
לבשל?"

"לא.  אני לא חושבת שאני יכולה לטעון שאני יודעת לבשל. נֶל ואטה
תמיד כעסו כשעשיתי משהו במטבח שלהן חוץ מלקחת קולה מהמקרר,
ומאז שעברתי לשיקגו אין לי אף אחד לבשל בשבילו,  אז לא היה לי מה
שידרבן אותי לעבוד על זה.  לרוב אני עסוקה מדי בלימודים וכל זה,  אז
אני פשוט אוכלת כאן." קלייר לוקחת ביס מהקארי שלה.  "זה ממש טוב."

"נל ואטה?"

"נל היא הטבחית שלנו." קלייר מחייכת.  "נל היא כמו שילוב של
הקורדון בלו ודטרויט; היא כמו שארתה פרנקלין היתה אם היא היתה
מחליטה להיות שפית.  אטה היא מנהלת משק הבית שלנו ודואגת לכול.
היא באמת כמעט אימא שלנו; כלומר,  אימא שלי היא... טוב,  אטה תמיד
שם,  והיא גרמנייה וקפדנית,  אבל היא מאוד מעודדת,  ואימא שלי כאילו
בעננים,  אתה מבין?"

אני מהנהן,  הפה שלי מלא מרק.

"אה,  וישנו פיטר," מוסיפה קלייר.  "פיטר הוא הגנן."

"וואו.  למשפחה שלך יש משרתים.  זה נשמע קצת מחוץ לליגה שלי.
האם אי-פעם,  אה,  פגשתי מישהו מהמשפחה שלך?"

"פגשת את סבתא שלי מיגרם בדיוק לפני שהיא מתה.  היא היתה
היחידה שסיפרתי לה עליך.  היא כבר היתה אז פחות או יותר עיוורת.  היא
ידעה שאנחנו נתחתן והיא רצתה לפגוש אותך."

אני מפסיק לאכול ומביט בקלייר.  היא מביטה בי בחזרה,  שלווה,
מלאכית,  רגועה לחלוטין.  "אנחנו נתחתן?"

"אני מניחה שכן," היא עונה.  "כבר שנים אתה מספר לי שבמקום
שאתה בא ממנו אתה נשוי לי."

יותר מדי.  זה יותר מדי.  אני עוצם את עיני ומכריח את עצמי לא לחשוב
על שום דבר; הדבר האחרון שאני רוצה זה לאבד את האחיזה בכאן ובעכשיו.

"הנרי? הנרי, אתה בסדר?" אני מרגיש את קלייר מחליקה למושב
שלידי.  אני פוקח את עיני והיא מחזיקה את ידי חזק בשלה.  אני מביט
בידיה ורואה שאלה ידיים עובדות,  מחוספסות וסדוקות.  "הנרי,  אני
מצטערת,  אני פשוט לא מצליחה להתרגל לזה.  זה הפוך.  כלומר,  כל
החיים שלי אתה היית זה שידע הכול,  ומדי פעם אני שוכחת שזה שונה
הלילה ושאולי אני צריכה להאט." היא מחייכת.  "למעשה,  הדבר הכמעט
אחרון שאמרת לי לפני שעזבת אותי בפעם האחרונה היה,  `תרחמי עלי,
קלייר.` אמרת את זה בקול המצטט שלך,  ועכשיו כשאני חושבת על זה
אני משערת שציטטת אותי." היא ממשיכה להחזיק את ידי.  היא מביטה
בי בלהט; באהבה.  אני מרגיש כנוע לחלוטין.

"קלייר?"

"כן?"
 
"אנחנו יכולים לסגת? אנחנו יכולים להעמיד פנים שזאת פגישה
ראשונה נורמלית בין שני אנשים נורמליים?"

"או-קיי." קלייר קמה וחוזרת לצד שלה על יד השולחן.  היא מזדקפת
ומנסה לא לחייך.

"המ,  טוב.  וואו,  אה,  קלייר,  אה,  ספרי לי על עצמך.  תחביבים? חיות
מחמד? נטיות מיניות יוצאות דופן?"

"תגלה בעצמך."

"כן.  בואי נראה... באיזה אוניברסיטה את לומדת? מה את לומדת?"

"אני בבית הספר של המשכן לאמנות; למדתי פיסול,  ובדיוק התחלתי
ללמוד יצירת נייר."

"נהדר.  איך העבודות שלך?"

לראשונה קלייר נראית לא נינוחה.  "הן כאלו... גדולות,  והן עוסקות
ב... ציפורים." היא מביטה בשולחן,  ואז לוגמת מהתה.

"ציפורים?"

"טוב,  האמת היא שהן על, הממ, געגועים." היא עדיין לא מביטה בי,
אז אני משנה נושא.

"ספרי לי עוד על המשפחה שלך."

"או-קיי." קלייר נרגעת,  מחייכת. "ובכן... המשפחה שלי גרה
במישיגן,  ליד עיירה קטנה בשם סאות-הייבן,  על האגם.  הבית שלנו נמצא
בשטח פרטי,  למעשה מחוץ לעיירה.  הוא היה שייך במקור להורים של
אמי,  סבא וסבתא מיגרם.  הוא מת לפני שנולדתי,  והיא חיה איתנו עד
שמתה,  כשהייתי בת שבע-עשרה.  סבא שלי היה עורך דין וגם אבא שלי
עורך דין; אבא שלי פגש את אימא שלי כשהוא בא לעבוד אצל סבא."

"אז הוא התחתן עם הבת של הבוס."

 

© הוצאת ספרים כנרת זמורה ביתן

המלצה על ספר זה ניתן לראות בדף ספרים מומלצים.

השימוש בלשון זכר נעשה מטעמי נוחות בלבד ואין בו בכדי לפגוע ו/או ליצור אפליה כלשהי.