ספרים   אודות מועדון קריאה   צור קשר  
מועדון קריאה של ספרים
מאז 2002
מועדון קריאה של ספרים
ספרים > ספרים חדשים > ספרים 2006 > ספרות תרגום 2006

שאטר איילנד

שאטר איילנד

הספר שאטר איילנד
מאת
תרגום
עמודים 317

שנת
כריכה רכה

את הספר ניתן להשיג ברשת חנויות סטימצקי ובחנויות צומת ספרים.

ספרים נוספים של דניס ליהיין

 

מחרוזות עבודת יד שיהלמו אותך

שאטר איילנד, כריכה אחורית

קיץ 1954. מרשל טדי דניאלס ושותפו צ`אק אוֹלי מגיעים לשאטר איילנד, מקום משכנו של בית החולים אשקליף המיועד לעבריינים חולי נפש. הם אמורים לחקור את היעלמה של חולה, הרוצחת רייצ`ל סוליאנדו, שהוחזקה בתא נעול תחת שמירה הדוקה, בעוד סופת הוריקן עזה משתוללת באי.

אבל דבר בבית החולים אשקליף אינו כפי שהוא נראה. גם טדי דניאלס אינו כפי שהוא נראה.

האם הוא מגיע לאשקליף כדי למצוא חולה נעדרת? ואולי נשלח לבדוק שמועות על גישה פסיכיאטרית רדיקלית הנוהגת במקום? או שמא קיימת סיבה אחרת, אישית יותר, שבגללה הגיע לשם? ככל שטדי וצ`אק קרבים לאמת, כך היא נעשית חמקמקה יותר, והם מתחילים להאמין שאולי לעולם לא יצליחו לצאת משאטר איילנד. כי מישהו מנסה להטריף אותם...

דניס ליהיין הוא מחברתם של ספרים רבים, ובהם מיסטיק ריבר, רב-המכר של ה"ניו יורק טיימס" שעובד לסרט שובר קופות. הוא נולד בדורצ`סטר, מסצ`וסטס, וחי בבוסטון.

הדקו את חגורות הבטיחות וצאו לנסיעה מסוכנת ומטלטלת...זו רכבת אקספרס ללא עצירות ביניים..."

(בוסטון גלוב)

"לפעמים המתח גדול כל כך עד שתמצאו את עצמכם מתחננים לרחמים. לא תקבלו כאלה."

(סן פרנסיסקו כרוניקל)

"בלתי צפוי וטורד מנוחה... משכנע להפליא... לקרוא את `שאטר איילנד` משמעו להיכנס לסיוט מטורף, אלים ומוליך שולל."

(וושינגטון פוסט)

"תפניות מתעתעות...סיפור מקורי מפחיד ומסתורי שאי-אפשר לעמוד בפניו..."

(ניו יורק טיימס)

 

קטע קריאה מתוך הספר
שאטר איילנד

פרק ראשון

רייצל

1

אביו של טדי דניאלס היה דייג. הבנק עיקל את הסירה שלו בשנת 1931 כשטדי היה בן אחת-עשרה, את שארית ימיו העביר כשכיר בסירות אחרות כשהיתה בהן עבודה וכפורק כשלא היתה בהן עבודה, בעשר בבוקר היה חוזר הביתה ואחר כך יוצא להליכות ארוכות, יושב בכורסה, בוהה בידיו ומפעם לפעם לוחש לעצמו, עיניו רחבות וקודרות.

הוא לקח את טדי לָאיים כשטדי עדיין היה ילד צעיר, קטן מכדי להיות לעזר רב בסירה. כל שהיה יכול לעשות הוא להתיר את הקשרים בחבלים ולהדק את הקרסים. הוא פצע את עצמו כמה פעמים, וטיפות דם ביצבצו בקצות אצבעותיו ונמרחו על כפות ידיו.

הם יצאו בחשכה, וכשהשמש הופיעה היא היתה שנהב קר שנדחף מעלה מקצה הים, והאיים נגלו לעין מן האפלולית הנמוגה, דחוקים זה אל זה כאילו נתפסו בשעת מעשה.

לאורך חופו של אחד האיים ראה טדי שורה של צריפים בצבעי פסטל, ובאי אחר - אחוזה מתפוררת מאבן גיר. אביו הסב את תשומת לבו לבית הכלא באי דיר ולמבצר המפואר באי ג`ורג`ס. באי תומפסון מלאו העצים הגבוהים ציפורים, וציוצן נשמע כמו סופות ברד וזכוכית.

מעבר לכל האיים נראה האי המכונה שאטר מוטל כמו חפץ שהושלך מאוניית מלחמה ספרדית. אז, באביב של שנת 1928, הוא עמד מופקר לחסדי צמחייתו הפראית, והמבצר שהשתרע על הפסגה הגבוהה ביותר בו היה חנוק בגפנים ומכוסה ענני אזוב גדולים.

'למה `שאטר`?' שאל טדי.

אביו משך בכתפיו. 'אתה והשאלות שלך. תמיד יש לך שאלות.'

'כן, אבל למה?'

'יש מקומות שפשוט מקבלים שם, והוא נדבק. בטח שודדי ים.'

'שודדי ים?' זה מצא חן בעיני טדי. הוא ראה אותם בעיני רוחו - גברים גדולים עם רטיות ומגפיים גבוהים וחרבות בוהקות.

'כאן הם היו מתחבאים,' אמר אביו וידו ליטפה את האופק. 'באיים האלה. כאן הם גם החביאו את הזהב שלהם.'

טדי דמיין תיבות גדושות מטבעות, עולות על גדותיהן.

אחר כך הוא הקיא שוב ושוב בהתקפים אלימים ושילח לים, מעבר לדופן סירתו של אביו, חבלים שחורים של קיא.

אביו הופתע, כי טדי החל להקיא רק שעות לאחר שיצאו לדיג, כשהאוקיינוס היה שטוח וניצנץ בשלווה. אביו אמר, 'זה בסדר. זאת הפעם הראשונה שלך. אין לך מה להתבייש.'

טדי הינהן וניגב את פיו בפיסת בד שאביו נתן לו.

אביו אמר, 'לפעמים יש תנודות שאתה אפילו לא מרגיש עד שזה מטפס לך מבפנים.'

טדי הינהן שוב. הוא לא היה מסוגל לומר לאביו שלא תנודות הן שהפכו את מעיו.

כל המים ההם גרמו לכך. הם השתרעו סביבם עד שהיו לדבר היחיד שנותר מן העולם. טדי האמין בכל לבו שהמים יכולים לבלוע את השמים. עד אותו רגע הוא לא ידע עד כמה הם מבודדים.

הוא נשא את מבטו אל אביו, עיניו דומעות ואדומות, ואביו אמר, 'אתה תהיה בסדר,' וטדי ניסה לחייך.

בקיץ של שנת 1938 יצא אביו מבוסטון לציד לווייתנים ולא שב. כעבור כשנה, באביב, נפלטו שברים מן הסירה אל חוף נַנטַסקֶט בעיר האל, שבה גדל טדי. חתיכת שדרית, כיריים ששמו של רב-החובל היה חרות בבסיסן, קופסאות שימורים של מרק עגבניות ומרק תפוחי אדמה, שתי מלכודות סרטנים פרוצות ומושחתות.

הלוויית ארבעת הדייגים התקיימה בכנסיית סנט תרזה, שעמדה סמוך מאוד לים שגבה את חייהם של רבים כל כך מבני קהילתה, וטדי עמד עם אמו ושמע הספדים לרב-החובל, לסגנו ולדייג השלישי, מלח ותיק ששמו גיל רֶסטָק, שהיה אימת בתי המרזח של האל מאז שב ממלחמת העולם הראשונה עם עקב מרוסק ויותר מדי תמונות זוועה בראש. ואולם עם מותו, אמר אחד המוזגים שסבל ממזגו האלים, הכול נשכח.

בעל הסירה, ניקוס קוסטה, הודה שכמעט לא הכיר את אביו של טדי, שנשכר לעבודה ברגע האחרון לאחר שאיש צוות שבר את רגלו כשנפל ממשאית. אבל בזמנו דיבר רב-החובל בשבחו ואמר שכולם בעיר יודעים שהוא עובד חרוץ ומיומן. כלום יש לאדם שבח נעלה מזה?

בזמן שעמד בכנסייה נזכר טדי ביום ההוא בסירה של אביו, כי מאז לא יצאו שוב לים. אביו חזר ואמר שיֵצאו, אבל טדי הבין שהוא אומר זאת רק כדי לא לפגוע בכבודו. אביו מעולם לא הודה במה שקרה באותו יום, אבל כשעשו את דרכם הביתה דרך שרשרת האיים - שאטר מאחוריהם, תומפסון עדיין לפניהם, קו הרקיע של העיר ברור וקרוב כל כך עד שנדמה שאפשר לאחוז בצריחיהם המחודדים של הבניינים ולהרימם - הצטלב מבטם לרגע.

'זה הים,' אמר אביו וידו עיסתה קלות את גבו של טדי בעוד הם שעונים על ירכתי הסירה. 'יש גברים שלוקחים ממנו. יש גברים שהוא לוקח.'

והוא נתן בטדי מבט שגרם לו להבין מיד לאיזה סוג של גברים ודאי ישתייך כשיגדל.

כדי להגיע לשם ב-54` הם הפליגו במעבורת היוצאת מן העיר ועברו על פני קבוצה אחרת של איים קטנים, נשכחים - תומפסון וספֶקטקל, גרֵייפ ובַמפקין, ריינפורד ולונג - שנאחזו בקרקפת הים בציציות קשות של חול, בעצים מגוידים ובסלעים לבָנים כעצמות. חוץ מהפלגות לצורך אספקה בימי שלישי ובשבתות לא היה למעבורת לוח זמנים קבוע, ועל סיפונה לא היה דבר מלבד לוחות המתכת שכיסו אותו ושני ספסלי הפלדה שהותקנו תחת החלונות. הספסלים היו מוברגים משני עבריהם לסיפון ולעמודים שחורים עבים, ומן העמודים השתלשלו כערמות ספגטי אזיקים ושלשלאות.

אבל היום המעבורת לא הביאה למוסד חולים, רק את טדי ואת שותפו החדש צ`אק אולי, כמה שקי דואר וכמה ארגזים של ציוד רפואי.

טדי התחיל את המסע על ברכיו מול האסלה. כששמע את מנוע המעבורת מטרטר ונוקש ובאפו עלו הריחות השמנוניים של הבנזין ושל הים בשלהי הקיץ, הקיא לתוכה. דבר לא יצא מקרבו חוץ מקילוחי מים דקים, אבל ההתכווצויות בגרונו לא פסקו ובטנו הוטחה אל בסיס הוושט והאוויר מולו הסתחרר ונמלא חלקיקים שמיצמצו כמו עיניים.

גל הקיא הסופי לווה בבועת חמצן כלוא, וכשזו פרצה מפיו היה נדמה שיוצאת איתה פיסה מחזהו. טדי התיישב על רצפת המתכת וניגב את פיו בממחטה וחשב שלא כך ראוי להתחיל חברות חדשה.

הוא דימה לעצמו את צ`אק מספר על כך לאשתו עם שובו הביתה - אם יש לו אישה, כי טדי לא ידע עליו כמעט כלום. פגישתו הראשונה עם טדי דניאלס האגדי. 'כל כך מצאתי חן בעיניו, מותק, שהוא הקיא.'

מאז השַיט ההוא בילדותו לא נהנה עוד טדי לצאת לים. הוא לא מצא שום הנאה בהעדר כזה של יבשה, של נופים יבשתיים, בהעדר דברים שאפשר לגעת בהם בלי שידך תיעלם בתוכם. הוא אמר לעצמו שזה בסדר - זה מה שנדרש כדי לחצות מים - אבל זה לא עזר. אפילו במלחמה לא פחד להסתער על חופים כמו שפחד מן המטרים האחרונים בין הסירה לחוף, כשרגליו מדוושות במעמקים ויצורים חלקלקים מתחככים בנעליו.

ובכל זאת היה מעדיף להיות בחוץ, על הסיפון, להתמודד עם זה באוויר הפתוח, ולא להיטלטל כאן, אפוף חום חולני.

כשהיה בטוח שזה חלף, שבטנו חדלה לבעבע, שראשו חדל להסתחרר, רחץ את ידיו ופניו ובדק את מראהו בראי קטן שהיה קבוע מעל הכיור. המליחות איכלה חלקים ניכרים מן הראי, אבל הותירה במרכזו ענן קטן שהכיל בדיוק את קלסתר פניו של טדי, גבר צעיר יחסית, מסופר בסגנון צבאי. אלא שפניו היו חרושות תלמים, עדות למלחמה ולשנים שעברו מאז, ובעיניו הנוגות, שדולורס כינתה פעם 'עיני כלב', פיעמה חיבתו לקסם הכפול של מרדף ואלימות.

אני צעיר מכדי להיראות נוקשה כל כך, חשב טדי.

הוא היטיב את חגורתו ומיקם את האקדח והנרתיק על מותנו. הוא לקח את כובעו מעל מכל ההדחה, חבש אותו שוב והִטה אותו מעט לימין. הוא הידק את הקשר בעניבתו. זאת היתה עניבה פרחונית רועשת שיצאה מן האופנה כבר לפני כשנה, אבל הוא ענב אותה כי היא נתנה לו אותה. היא כיסתה בה את עיניו באחד מימי ההולדת שלו, כשישב בסלון. הצמידה את שפתיה לגרגרתו. יד חמה על לחיו. ריח תפוז בלשונה. היא החליקה אל חיקו והסירה את העניבה, וטדי לא פקח את עיניו. הוא רצה רק להריח אותה. לדמיין אותה. ליצור אותה במחשבתו ולהחזיק בה שם.

הוא עדיין היה מסוגל לעשות זאת - לעצום את עיניו ולראות אותה. אבל לאחרונה טישטשו כתמים לבנים חלקים ממנה - את תנוך האוזן, את ריסיה, את קווי המתאר של שערה. דמותה לא התערפלה כליל, אבל טדי חשש שהזמן מרחיק אותה ממנו, מפורר בהדרגה את התמונות שבראשו, גורס אותן.

'אני מתגעגע אלייך,' אמר ויצא דרך המטבח אל הסיפון הקדמי.

בחוץ היה חמים ובהיר, אבל במים הבליחו נצנוצי חלודה קודרים, ופני הים עטו חיוורון אפור, אות לדבר-מה אפל התופח במעמקים.

צ`אק לגם מבקבוקון המשקה שלו ואחר כך הִטה את צוואר הבקבוקון אל טדי וזקף גבה. טדי הניד את ראשו לשלילה, וצ`אק החזיר את הבקבוקון לכיס מקטורנו, הידק את כנפי מעילו סביב מותניו והביט בים.

'אתה בסדר?' שאל צ`אק. 'אתה נראה חיוור.'

טדי משך בכתפיו. 'כן.'

'אתה בטוח?'

טדי הינהן. 'כן, פשוט לוקח לי קצת זמן להתרגל לים.'

זמן-מה עמדו בשקט, מוקפים מכל עבר מים שכיסים מהם היו כהים וחלקים כקטיפה.

'ידעת שהיה שם פעם מחנה שבויים?' שאל טדי.

צ`אק אמר, 'איפה, באי?'

טדי הינהן. 'בתקופת מלחמת האזרחים. בנו שם מבצר ובסיס.'

'לְמה משמש המבצר היום?'

טדי משך בכתפיו. 'אין לי מושג. יש פה לא מעט מבצרים באיים האלה. רובם היו מטרות אימונים לארטילריה בזמן המלחמה. רק מעטים מהם עדיין עומדים.'

'ומה עם המוסד?'

'ממה שהבנתי הם משתמשים במגורים הישנים של החיילים.'

צ`אק אמר, 'זה יהיה כמו לחזור לטירונות, אה?'

'אל תאחל לנו דבר כזה.' טדי הפנה את גופו אל המעקה. 'אולי תספר לי קצת על עצמך, צ`אק?'

צ`אק חייך. הוא היה מעט נמוך וחסון מטדי, מטר שבעים וחמש בערך, בעל שיער שחור מקורזל, עור בצבע זית וידיים רזות ועדינות שלא התאימו לו, כאילו שאל אותן עד שידיו האמיתיות יחזרו מתיקון. את לחיו השמאלית עיטרה צלקת קטנה בצורת חרמש, והוא נקש עליה באצבעו.

'אני תמיד מתחיל בצלקת,' אמר. 'בדרך כלל אנשים שואלים במוקדם או במאוחר.'

'טוב.'

'זה לא מהמלחמה,' אמר צ`אק. 'החבֵרה שלי תמיד אומרת לי שאני פשוט צריך להגיד שזה מהמלחמה וזהו, אבל...' הוא משך בכתפיו. 'זה מלשחק במלחמה. כשהייתי ילד. אני וחבר שלי הלכנו ליער וירינו אחד בשני ברוגטקות. אחת האבנים שלו עברה לי ממש ליד הפנים, ויצאתי בשלום, כן?' הוא הניד את ראשו. 'האבן פגעה בעץ ושיגרה ללחי שלי חתיכה של קליפת עץ. מזה הצלקת.'

'מלשחק במלחמה.'

'כן.'

'העבירו אותך מאורגון?'

'מסיאטל. הגעתי בשבוע שעבר.'

טדי המתין, אבל צ`אק לא נידב שום הסבר.

טדי שאל, 'כמה זמן אתה כבר ביחידת המרשלים?'

'ארבע שנים.'

'אז אתה יודע כמה היא קטנה.'

'בטח. אתה רוצה לדעת למה העבירו אותי.' צ`אק הינהן כאילו הוא מקבל החלטה כלשהי בינו לבינו. 'ואם הייתי אומר לך שנמאס לי מהגשם?'

טדי הניח את כפות ידיו על המעקה. 'אם זה מה שהיית אומר...'

'אבל כמו שאמרת, זאת יחידה קטנה. כולם מכירים את כולם. ככה שבסופו של דבר יתחילו - איך אומרים? - לרוץ שמועות.'

'יפה אמרת.'

'אתה תפסת את בְרֶק, נכון?'

טדי הינהן.

'איך ידעת איפה הוא מסתתר? חמישים איש רדפו אחריו, כולם חיפשו בקליוולנד ואתה נסעת למיין.'

'כשהוא היה ילד הוא בילה שם קיץ אחד עם המשפחה שלו. אתה זוכר מה הוא עשה לקורבנות שלו? זה משהו שעושים לסוסים. דיברתי עם הדודה. היא אמרה לי שהפעם היחידה בחיים שלו שהוא היה מאושר היתה בחוות סוסים ליד איזו בקתה שכורה במֵיין. אז נסעתי לשם.'

'חמישה כדורים תקעת בו,' אמר צ`אק והביט מן החרטום בקצף.

'והייתי תוקע בו עוד חמישה,' אמר טדי. 'חמישה כדורים זה מה שהיה דרוש.'

צ`אק הינהן וירק מעבר למעקה. 'יש לי חבֵרה יפנית. זאת אומרת, היא נולדה כאן, אבל אתה יודע... היא גדלה במחנה. יש עדיין הרבה מתח - בפורטלנד, בסיאטל, בטָקומָה. אף אחד לא רואה בעין יפה את זה שאני איתה.'

'אז העבירו אותך.'

צ`אק הינהן, ירק שוב והתבונן ברוק צונח אל הקצף הגועש.

'אומרים שזה הולך להיות רציני,' הוא אמר.

טדי הרים את מרפקיו מן המעקה והזדקף. פניו היו לחות ושפתיו מלוחות. הוא היה מעט מופתע מכך שהים הצליח להרטיב אותו, שכן לא זכר שהרסס פגע בפניו.

הוא טפח על כיסי מעילו בחיפוש אחר חפיסת הצ`סטרפילד שלו. 'מי אומר? על מה אתה מדבר?'

'אמרו. בעיתון,' אמר צ`אק. 'הסופה. אומרים שהיא הולכת להיות רצינית. אדירה.' הוא נופף בזרועו אל השמים החיוורים, חיוורים כמו הקצף הגועש הנחבט בחרטום. אבל אי-שם, בקצה הדרומי שלהם, הלך והתפשט ככתם דיו קו דק של צמר גפן ארגמני.

טדי ריחרח את האוויר. 'אתה זוכר את המלחמה, נכון, צ`אק?'

צ`אק חייך חיוך שגרם לטדי לחשוב שהם כבר מתחילים להתכוונן איש לפי מקצבי רעהו, לומדים להסתדר זה עם זה.

'קצת,' אמר צ`אק. 'אני זוכר בעיקר הריסות. המון הריסות. אנשים מתייחסים להריסות בביטול, אבל אני טוען שגם להריסות יש מקום. אני טוען שיש להן אסתטיקה משלהן. לדעתי הכול בעיני המתבונן.'

'אתה נשמע כמו רומן למשרתות, כבר אמרו לך פעם?'

'כן, אתה לא הראשון שאומר את זה.' צ`אק העניק לים עוד אחד מחיוכיו הקטנים, רכן אל החרטום ומתח את גבו.

טדי טפח על כיסי מכנסיו ובדק בכיסים הפנימיים של מקטורנו. 'אתה זוכר כמה פעמים היתה פריסת הכוחות תלויה בתחזית מזג האוויר?'

צ`אק שיפשף את זיפי סנטרו בכרית כף ידו.

'בטח, כן, אני זוכר.'

'אתה זוכר כמה פעמים היתה התחזית נכונה?'

צ`אק קימט את מצחו כדי להראות לטדי שהוא שוקל את העניין כראוי, ואז פישק את שפתיו ברעש ואמר, 'הערכה גסה - בשליש מהמקרים.'

'במקרה הטוב.'

צ`אק הינהן. 'במקרה הטוב.'

'אז אם נחזור להווה, לעולם שבו אנחנו חיים היום...'

'הו, שבו אנחנו חיים,' אמר צ´אק. 'בשלווה ובבטחה, אפשר להוסיף כמדומני.'

טדי כבש צחוק. כעת כבר חיבב מאוד את הבחור. בשלווה ובבטחה, אלוהים.

'בשלווה ובבטחה,' הסכים טדי. 'אז למה לך לסמוך על התחזית היום יותר משסמכת עליה אז?'

'תראה,' אמר צ`אק בעוד קודקוד רופס של משולש קטן מבצבץ מעל קו האופק, 'אני לא בטוח שההסתמכות שלי יכולה להימדד במונחים של פחות או יותר. רוצה סיגריה?'

טדי עצר באמצע סדרה נוספת של טפיחות על כיסים ומצא את צ`אק מתבונן בו, חיוכו הדק חרות על לחייו מעט למטה מן הצלקת.

'הן היו עלי כשעליתי למעבורת,' אמר טדי.

צ`אק הביט מעבר לכתפו. 'שודדים העובדי מדינה האלה.' צ`אק ניער את חפיסת ה'לאקי' שלו כדי לחלץ סיגריה, הגיש אותה לטדי והדליק אותה בזיפו שלו. צחנת הקרוסין במצית טיפסה באוויר המלוח וחדרה לגרונו של טדי. צ`אק סגר את המצית בנקישה, ואחר כך פתח אותו שוב בניד חד של מפרק היד והדליק לעצמו סיגריה.

טדי נשף, וקודקוד האי נעלם לרגע בענן העשן.

'במלחמה,' אמר צ`אק, 'כשתחזית מזג האוויר קבעה אם תצנח או תסתער על החוף, זה היה קצת יותר קריטי, לא?'

'צודק.'

'אבל מרגע שחזרנו הביתה, קצת אמונה לא רציונלית לא תגרום שום נזק. זה כל מה שאני אומר, בוס.'

האי החל להיחשף כיותר מקודקוד של משולש. בסיסו הלך והתמלא עד שהים השטוח נפרס שוב מעברו האחר. הם ראו שטחים מתמלאים בצבע כמו במשיכת מכחול - ירוק עמום במקום שהצמחייה גדלה פרא, צהוב של רצועת חוף, חום קודר של צוק בקצה הצפוני. וככל שהתקרבו הלכו ונגלו במרומי האי קווי המתאר המלבניים השטוחים של הבניינים עצמם.

'חבל,' אמר צ`אק.

'מה?'

'מחיר הקִדמה.' הוא הניח רגל אחת על שרשרת הגרירה ונשען על המעקה לצד טדי. הם התבוננו באי המנסה להגדיר את עצמו. 'בקצב שבו מתקדם תחום בריאות הנפש - ושלא יהיו לך אשליות, הוא מתקדם בכל יום בצעדי ענק - מקומות כמו זה יחדלו להתקיים. בעוד עשרים שנה יאמרו שהוא `ברברי`, תוצר לוואי מצער של השפעה ויקטוריאנית שעברה מן העולם. יאמרו שמקומות כאלה חייבים להיעלם. שצריך לשַלֵב. שילוב יהיה צו השעה. כולכם מוזמנים לבוא ולהשתלב בקהילתנו. אנחנו נרגיע אתכם. אנחנו נשקם אתכם. כולנו מאמינים בדרכו של הגנרל מרשל. אנחנו חברה חדשה, אין עוד מקום לנידוי ולהרחקה. לא עוד איי אלבה.'

הבניינים נעלמו שוב מאחורי העצים, אבל טדי הבחין במעורפל במגדל חרוטי, ולאחר מכן בזוויות מזדקרות שהניח כי הן המבצר הישן.

'אבל האם אנחנו מאבדים את העבר כדי להבטיח את העתיד?' צ`אק העיף את הסיגריה אל הקצף. 'זאת השאלה. מה אתה מאבד כשאתה מטאטא רצפה, טדי? אבק. פירורים שהיו מושכים נמלים. אבל מה בנוגע לעגיל שהיא איבדה? גם הוא בפח עכשיו?'

טדי שאל, 'היא? על מי אתה מדבר, צ`אק? מאיפה `היא` צצה פתאום?'

'תמיד יש איזו `היא`, לא?'

טדי שמע מאחוריהם את צליל נהמת המנוע משתנה, והרגיש תחת רגליו שהמעבורת נוטה מעט על צִדה. כעת, משהתקדמו אל הצד המערבי של האי, ראה ביתר בהירות את המבצר שעל הצוק הדרומי. תותחים כבר לא היו שם, אבל בצריחים השגיח ללא קושי. מאחורי המבצר נעשה השטח הררי שוב, וטדי הניח שהחומות נמצאות שם, אף שמזווית התצפית הנוכחית שלו הן נטמעו בנוף, ושאי-שם מעבר למדרונות התלולים עומד בית החולים אַשקליף, משקיף על החוף המערבי.

'יש לך חברה, טדי? אתה נשוי?' שאל צ`אק.

'הייתי,' אמר טדי וראה בדמיונו את דולורס, מבט שנתנה בו פעם בירח הדבש כשהפנתה את ראשה, סנטרה ספק נוגע בכתפה החשופה, שרירים זזים תחת העור סמוך לעמוד השדרה. 'היא מתה.'

צ`אק התרחק מן המעקה, וסומק הציף את צווארו. 'הו, אלוהים.'

'זה בסדר,' אמר טדי.

'לא, לא.' צ`אק החזיק את כף ידו אל מול חזהו של טדי. 'זה... שמעתי על זה. אני לא יודע איך יכולתי לשכוח. זה קרה לפני שנתיים בערך, נכון?'

טדי הינהן.

'הו, אלוהים, טדי. אני מרגיש כזה אידיוט. באמת. אני מצטער.'

טדי ראה אותה שוב בגבה אליו, הולכת במסדרון בדירה, לבושה באחת מחולצות המדים הישנות שלו, מהמהמת ופונה אל המטבח, ותשישות מוכרת פלשה לעצמותיו. הוא היה מעדיף לעשות כמעט כל דבר - אפילו לשחות במים האלה - רק לא לדבר על דולורס, שהיתה בעולם שלושים ואחת שנה ואז הפסיקה להיות. פשוט כך. כשיצא בבוקר לעבודה היא היתה שם. כששב אחר הצהריים כבר לא.

אבל הוא הניח שזה כמו עם הצלקת של צ`אק - הסיפור שחייבים לספר כדי שיהיה אפשר להתקדם, כדי שלא יעמוד ביניהם לעד. ה'איך'. ה'איפה'. ה'למה'.

דולורס מתה לפני שנתיים, אבל בלילות היתה קמה לתחייה בחלומותיו. לפעמים היה מבלה בבוקר דקות תמימות במחשבה שהיא במטבח או שותה קפה על מדרגות הכניסה לדירתם בבָטֶנווד. זה היה תעלול אכזרי של המוח, כן, אבל טדי השלים זה מכבר עם ההיגיון שבו - והרי בסופו של דבר להתעורר זה כמעט כמו להיוולד. אתה עולה אל פני המים בלי היסטוריה, ואז אגב מצמוצים ופיהוקים אתה מרכיב מחדש את עברך, משבץ את הפיסות במקומן הכרונולוגי לקראת ההתמודדות עם ההווה.

מה שהיה אכזרי הרבה יותר הוא הדרכים שבהן חפצים מסוימים עוררו בו זיכרונות מאשתו, זיכרונות שהיו ננעצים במוחו כמו גפרור בוער. רשימת החפצים היתה לא הגיונית לכאורה. הוא מעולם לא הצליח לחזות מה זה יהיה - מִלחייה, הילוכה של אישה זרה ברחוב הומה, בקבוק קוקה-קולה, כתם שפתון על כוס, כרית לנוי.

אבל מכל מחוללי ההיזכרות, דבר לא היה הגיוני פחות מבחינת הרִקמה המחברת, או צורב יותר מבחינת השפעתו, ממים - שטיפטפו מן הברז, ניתכו מן השמים, נקוו לצד המדרכה, או כמו עכשיו, השתרעו סביבו לכל מלוא העין.

הוא אמר לצ`אק, 'היתה אצלנו שרפה בבניין. אני הייתי בעבודה. ארבעה אנשים נהרגו. היא היתה אחת מהם. היא מתה משאיפת עשן, צ`אק, לא מהאש. היא לא מתה בייסורים. פחד? אולי. אבל לא ייסורים. זה חשוב.'

צ`אק לגם לגימה נוספת מן הבקבוקון שלו והציע אותו שוב לטדי.

טדי הניד את ראשו. 'הפסקתי לשתות. אחרי השרפה. תבין, זה תמיד הדאיג אותה. היא אמרה שחיילים ושוטרים שותים יותר מדי. אז...' הוא חש איך צ`אק שוקע לצדו במבוכה ואמר, 'לומדים לחיות עם זה, צ`אק. אין ברֵרה. בדיוק כמו שלומדים לחיות עם כל החרא שרואים במלחמה. אתה זוכר?'

צ`אק הינהן, ועיניו הצטמצמו לרגע, מתמקדות בזיכרון, מרוחקות.

'אין ברֵרה,' אמר טדי ברַכות.

'ברור,' אמר צ`אק לבסוף, פניו עדיין סמוקות.

הרציף נגלה לעין כאילו מכוח פעלול של תאורה, עולה ויוצא מן החול. מן המרחק הזה הוא נראה כמו מסטיק, אפור וחסר ממשות.

טדי חש מיובש מן הזמן ששהה בשירותים ואולי גם קצת מותש מן הדקות האחרונות; אף שלמד לחיות עם זה, לשאת את זכרה, לעתים כרע תחת הנטל. כאב עמום התנחל בצד השמאלי של ראשו, בדיוק מאחורי העין, כאילו לחץ עליה צדה השטוח של כף ישנה. בשלב זה עדיין היה מוקדם לקבוע אם מדובר רק בתופעת לוואי שולית של ההתייבשות, התחלה של כאב ראש רגיל או רמז ראשון למשהו חמור יותר - למיגרנות שהציקו לו מאז היה נער והיו לעתים קשות כל כך, עד שהיה בכוחן לגזול ממנו זמנית את ראייתו בעין אחת ולהפוך את האור לסופת ברד של מסמרים לוהטים, ופעם אחת - רק פעם אחת, תודה לאל - גרמו לו להיות משותק חלקית ליום וחצי. מיגרנות... המיגרנות שלו על כל פנים, מעולם לא פקדו אותו בעִתות לחץ או עבודה, רק לאחר מכן, כשהכול נרגע, כשהתותחים נָדַמו, כשהמרדף הסתיים. ואז, במחנה האימונים או בבסיס או, מאז המלחמה, בחדרים של מלונות דרכים או בזמן נהיגה הביתה בדרכים בין-עירוניות - הן תקפו במלוא העוז. הדרך הטובה ביותר להימנע מהן, כך למד טדי זה מכבר, היתה להישאר עסוק וממוקד. כל עוד אתה רץ, הן לא יכולות לתפוס אותך.

הוא שאל את צ`אק, 'שמעת משהו על המקום הזה?'

'בית חולים לחולי נפש, זה בערך כל מה שאני יודע.'

'לעבריינים חולי נפש,' אמר טדי.

'טוב, אחרת לא היינו פה,' אמר צ`אק.

טדי תפס אותו מחייך שוב אותו חיוך דק. 'לעולם אין לדעת, צ`אק. אתה לא נראה לי מאה אחוז יציב.'
>> סוף חלק שלישי

'אם אנחנו כבר כאן, אולי אני אשאיר להם איזו מקדמה על מיטה, שישריינו לי מקום.'

'רעיון טוב,' אמר טדי. המנועים דממו לרגע, החרטום נע ימינה בתנופה, והם הסתובבו עם הזרם. המנועים שבו לפעול, ובתוך זמן קצר עמדו טדי וצ`אק עם פניהם לים הפתוח והמעבורת נעה אחורנית אל עבר הרציף.

'למיטב ידיעתי,' אמר טדי, 'הם מתמחים בגישות רדיקליות.'

'אדומים?' שאל צ`אק.

'לא אדומים,' ענה טדי. 'פשוט רדיקלים. יש הבדל.'

'בזמן האחרון קשה לדעת.'

'לפעמים באמת קשה לדעת,' הסכים טדי.

'והאישה הזאת שברחה?'

טדי אמר, 'אני לא יודע הרבה פרטים. היא התגנבה החוצה אתמול בלילה. השם שלה רשום לי בפנקס. אני מניח שהם כבר יספרו לנו את השאר.'

צ`אק הביט סביבו אל המים. 'לאן היא כבר יכולה ללכת? מה, היא חשבה לשחות הביתה?'

טדי משך בכתפיו. 'החולים כאן סובלים מן הסתם מכל מיני הזיות.'

'סכיזופרנים?'

'כן, אני חושב. מה שבטוח זה שפה לא תראה את המונגולואיד המצוי, או כאלה שמפחדים מסדקים בין מרצפות, או ישֵנים יותר מדי. תדע לך שמִמה שקראתי בתיק, כולם כאן משוגעים באמת.'

 

© הוצאת ספרים כנרת זמורה ביתן

המלצה על ספר זה ניתן לראות בדף ספרים מומלצים.

השימוש בלשון זכר נעשה מטעמי נוחות בלבד ואין בו בכדי לפגוע ו/או ליצור אפליה כלשהי.