ספרים   אודות מועדון קריאה   צור קשר  
מועדון קריאה של ספרים
מאז 2002
מועדון קריאה של ספרים
ספרים > ספרים חדשים > ספרים 2006 > ספרות תרגום 2006

שומרת אחותי

שומרת אחותי

ג`ודי פיקו
דף סופר

ג`ודי פיקו

הספר שומרת אחותי
מאת
תרגום
עמודים 446

שנת
כריכה רכה

את הספר ניתן להשיג ברשת חנויות סטימצקי ובחנויות צומת ספרים.

ספרים נוספים של ג`ודי פיקו

 

מחרוזות עבודת יד שיהלמו אותך

שומרת אחותי, כריכה אחורית

אנה היא נערה רגילה, מלבד עובדה אחת ההופכת את יחסיה עם משפחתה לטעונים רגשית: הוריה הולידו אותה רק כדי שאחותה הגדולה, קייט, תוכל להילחם בלוקמיה שלה. אנה באה לעולם לאחר אבחון גנטי לצורך תרומת מוח עצמות עבור קייט. בגיל 13, כמו רוב המתבגרים, היא מתחילה לשאול את עצמה מי היא באמת, שכן תמיד הוגדרה ביחס לאחותה. כך היא מקבלת החלטה שאולי אין להעלותה על הדעת, החלטה שתקרע את משפחתה לגזרים ושעלולה להיות הרת-אסון לאחות שהיא אוהבת.

 

הרומן שומרת אחותי בוחן את השאלה מה המשמעות של הורה טוב, אחות טובה, אדם טוב. האם נכון מבחינה מוסרית לעשות הכול להצלת חייו של ילד גם במחיר הפרת זכויותיו של ילד אחר? האם כדאי לנסות לגלות מי אתה באמת, אם החיפוש הזה גורם לך לאהוב את עצמך פחות? האם עליך ללכת בעקבות לבך, או להניח לאחרים להוביל אותך?

 

ג`ודי פיקו כתבה עד כה עשרה רומנים, וזהו ספרה הראשון הרואה אור בעברית. בשנת 2003 זכתה בפרס "ניו אינגלנד בוק" על מכלול יצירתה. היא מתגוררת בניו המפשייר עם בעלה ושלושת ילדיה.

 

"ג`ודי פיקו הפכה לאשפית - כמעט בעלת יכולות נבואיות - באיתור נושאים לוהטים ובכתיבת ספרים קריאים להפליא שנקראים בנשימה עצורה.", וושינגטון פוסט

 

"כתיבה רבת-חן של סופרת שניחנה בעין חדה לפרטים ובהבנה מוצקה של עדינותם ומורכבותם של היחסים האנושיים.", בוסטון גלוב

 

"גיבוריה של פיקו שובי-לב כל כך, עד שהקורא מקווה שלא תהיה זו הפעם האחרונה שבה יפגוש אותם.", יו-אס-איי טודיי

 

קטע קריאה מתוך הספר
שומרת אחותי

אנה

שהייתי קטנה, החידה הגדולה ביותר עבורי לא היתה איך תינוקות באים לעולם, אלא לָמה. הבנתי את המכניקה - אחי הגדול ג´סי עידכן אותי בפרטים - אם כי בזמנו הייתי בטוחה שחצי מזה הוא שמע לא נכון.

ילדים אחרים בגילי היו עסוקים בחיפוש המילים פין ווָגינה במילון הכיתתי בזמן שהמורה הפנתה את הגב, אבל תשומת הלב שלי היתה נתונה לפרטים אחרים. כמו למשל למה לאמהות מסוימות יש רק ילד אחד, בעוד שמשפחות אחרות כאילו מתרבות לך מול העיניים. או איך הילדה החדשה בבית הספר, סֶדונָה, מספרת לכל מי שמוכן להקשיב שקראו לה על שם המקום שבו הוריה היו בחופשה בזמן שעשו אותה ("מזל שהם לא שהו בג´רזי סיטי," נהג אבא שלי לומר).

עכשיו שאני בת שלוש-עשרה, ההבחנות האלה רק נעשו מסובכות עוד יותר: תלמידת כיתה ח´ שעזבה את הלימודים כי הסתבכה בצרות; שכנה שנכנסה להיריון בתקווה שזה ימנע מבעלה להגיש בקשה לגט. תאמינו לי, אם חייזרים היו נוחתים היום על כדור הארץ ובוחנים לעומק את השאלה למה תינוקות נולדים, הם היו מגיעים למסקנה שרוב האנשים יולדים ילדים במקרה, או מפני ששתו יותר מדי בלילה מסוים, או מפני שאמצעי המניעה לא בטוחים במאה אחוז, או בגלל אלף סיבות אחרות שלמען האמת לא ממש מחמיאות.

מצד שני, אני נולדתי לשם מטרה מאוד מוגדרת. לא הייתי תוצאה של איזה בקבוק יין זול או ליל ירח מלא או תשוקה רגעית. אני נולדתי כי מדען הצליח לחבר את הביציות של אמא שלי עם הזרע של אבא שלי וליצור הרכב מסוים של חומר גנטי יקר ערך. למעשה, כשג´סי סיפר לי איך תינוקות באים לעולם ואני, קטנת אמונה שכמותי, החלטתי לשאול את ההורים שלי מה האמת, לא היה לי מושג מה הולך ליפול עלי. הם הושיבו אותי וסיפרו לי את כל הדברים הרגילים, כמובן - אבל הם גם הסבירו שבחרו אותי אישית, כשעוד הייתי בשלב העוברי, מפני שיכולתי להציל את אחותי, קייט. "אהבנו אותך עוד יותר," הקפידה אמא שלי לציין, "כי ידענו מה בדיוק אנחנו מקבלים."

אבל זה גרם לי לתהות מה היה קורה אילו קייט היתה בריאה. רוב הסיכויים שעדיין הייתי מרחפת לי בשמים או איפה שזה לא יהיה ומחכה שיחברו אותי לגוף כדי שאוכל לשהות למשך פרק זמן על פני האדמה. אין ספק שלא הייתי הופכת לחלק מהמשפחה הזאת. אתם מבינים, בניגוד לרוב העולם החופשי, אני לא הגעתי לכאן במקרה. ואם ההורים שלך יולדים אותך מסיבה מסוימת, אז מוטב שהסיבה הזאת תמשיך להתקיים. כי ברגע שהיא תיעלם, גם אתה תיעלם.


בתי עבוט אולי מלאים בזבל, אבל הם גם קרקע פורייה לצמיחת סיפורים, אם תשאלו אותי, לא ששאלתם. מה גרם לאדם למסור במסגרת עסקת חליפין את טבעת-היהלום-שמעולם-לא-ענד-אותה? מי היה כל כך זקוק לכסף, עד שמכר דוב צעצוע שחסרה לו עין אחת? בשעה שאני ניגשת אל הדלפק, אני תוהה אם מישהו יביט בשרשרת שאני עומדת למסור, וישאל אותן שאלות.

לאיש על יד הקופה יש אף בולבוסי ועיניים שקועות עמוק כל כך, שלא ברור לי איך הוא רואה מספיק טוב כדי להתנהל. "צריכה משהו?" הוא שואל.

רק דבר אחד ימנע ממני להסתובב ולצאת: להעמיד פנים שנכנסתי בטעות. הדבר היחיד שמשאיר אותי במקומי הוא הידיעה שאני לא הבן אדם הראשון שעומד מול הדלפק הזה ומחזיק את החפץ האחד והיחיד בעולם שאף פעם לא חשבתי שאפרד ממנו.

"יש לי משהו למכור," אני אומרת לו.

"אני אמור לנחש מה זה?"

"אה." אני בולעת את הרוק ומוציאה את התליון מכיס מכנסי הג´ינס שלי. הלב צולל על דלפק הזכוכית, בתוך הברֵכה שיצרה השרשרת שלו עצמו. "זה זהב ארבעה-עשר קראט," אני משווקת את הסחורה. "בקושי ענדו אותו." זה שקר. עד הבוקר לא הסרתי אותו מצווארי במשך שבע שנים. אבא שלי נתן לי אותו כשהייתי בת שש, אחרי תרומת מוח העצמות. הוא אמר שמי שנותנת לאחותה כזאת מתנה גדולה, ראויה למתנה משלה. כשאני רואה אותו שם, על הדלפק, אני מרגישה שהצוואר שלי רועד וחשוף.

הבעלים של בית העבוט מניח על עינו זכוכית מגדלת, דבר שגורם לה להיראות בגודל כמעט נורמלי. "אני אתן לך עשרים."

"דולר?"

"לא, פזות. מה נראה לך?"

"זה שווה פי חמישה!" אני מנחשת.

הבעלים מושך בכתפיו. "לא אני זה שצריך את הכסף."

אני מרימה את התליון, מוכנה לחתום את העסקה, ודבר מוזר מאין כמותו קורה - כף ידי פשוט ננעלת כמו זרועות של מספרי חילוץ. הפנים שלי מאדימים מרוב מאמץ לגרום לאצבעות שלי להיפתח. נדמה שחולפת שעה עד שהתליון גולש לתוך כף ידו המושטת של הבעלים. הוא ממשיך לנעוץ את עיניו בפני, רק שעכשיו מבטו רך יותר. "תגידי להם שאיבדת את זה," הוא נותן עצה על חשבון הבית.


אם האדון וֶבסטֶר היה מחליט להכניס את המילה "פְריק" למילון שלו, "אנה פיצגֶ´רלד" היתה ההגדרה הטובה ביותר שהיה יכול לתת. זה לא רק המראה שלי: שדופה כמו פליט ושטוחה כמו קרש, שיער בצבע עפר, נמשים של מתח-קו-בין-הנקודות על הלחיים, ולא - תאמינו לי - הם לא דוהים באמצעות מיץ לימון או קרם הגנה או אפילו, למרבה הצער, נייר זכוכית. לא, אין ספק שמשהו עבר על אלוהים ביומולדת שלי, כי הוא הוסיף לצירוף הגופני המופלא הזה את התמונה הכללית - המשפחה שאליה נולדתי.

ההורים שלי ניסו לנהל אורח חיים נורמלי, אבל זה מונח יחסי. האמת היא שאף פעם לא הייתי באמת ילדה. אם להיות כנה, גם קייט וג´סי לא היו. אני משערת שאחי נהנה אולי מאיזו תקופת חסד בארבע השנים שהספיק לחיות לפני שקייט אובחנה. אבל מאותו רגע ואילך היינו עסוקים מדי בלהציץ מעבר לכתף, כך שלא יכולנו לשעוט בלי מחשבה ישר לתוך ההתבגרות. אתם יודעים איך רוב הילדים הקטנים חושבים שהם כמו דמויות מסרט מצויר - שאם סדן ייפול להם על הראש, הם יוכלו לקלף את עצמם מהמדרכה ולהמשיך ללכת? אני אף פעם לא האמנתי בזה. איך יכולתי, כשלמר מוות היה שמור מקום על יד שולחן האוכל שלנו?

לקייט יש לוקמיה פרומִיֶילוציטית חריפה. למען האמת, זה לא לגמרי נכון - כרגע אין לה, אבל המחלה ישֵנה שנת חורף בתוך גופה כמו דוב, עד שתחליט לנהום שוב. קייט אובחנה כשהיתה בת שנתיים. עכשיו היא בת שש-עשרה. הישנות מולקולרית, גְרָנולוציט ופורטָקָט - המונחים האלה הם חלק מאוצר המילים שלי, למרות שבחיים לא אמצא אותם באף מבחן פסיכומטרי. אני תורמת אָלוגֶנית - התאמה גנטית מושלמת. כשקייט צריכה כדוריות דם לבנות או תאי גזע או מוח עצמות כדי לשטות בגוף שלה כך שיחשוב שהוא בריא, אני זאת שמספקת אותם. כמעט בכל פעם שקייט אושפזה, גם אני מצאתי את עצמי בסוף בבית חולים.


לכל הדברים האלה אין שום משמעות, חוץ מזה שאתם לא צריכים להאמין לכל מה שאתם שומעים עלי. בייחוד אל תאמינו למה שאני מספרת לכם בעצמי.

כשאני עולה במדרגות, אמא שלי יוצאת מהחדר שלה. היא לבושה בעוד שמלת נשף. "הו," היא אומרת ומפנה אלי את הגב. "בדיוק הילדה שרציתי לראות."

אני רוכסת את השמלה שלה ומביטה בה כשהיא עושה סיבוב מהיר. אמא שלי יכלה להיות יפהפייה אילו היו מצניחים אותה לחיים של מישהי אחרת. יש לה שיער ארוך וכהה ועצמות בריח עדינות של נסיכה. אבל זוויות פיה מתעקלות כלפי מטה, כאילו בלעה חדשות מרות. אין לה הרבה זמן פנוי, מפני שסדר יום הוא דבר שיכול להשתנות מהקצה אל הקצה אם אצל אחותי מופיעה חבורה או אם היא מקבלת דימום באף. אבל את הזמן המועט שיש לה, אמא שלי מבזבזת ב-Bluefly.com, משם היא מזמינה שמלות ערב מפוארות עד כדי גיחוך למקומות שאליהם לעולם לא תלך. "מה את אומרת?" היא שואלת.

השמלה היא בכל צבעי השקיעה. היא עשויה מחומר שמרשרש כשהיא זזה. זאת שמלת סטרפלס, כזאת שכוכבת קולנוע עשויה ללבוש בשעה שהיא מטופפת על שטיח אדום. זה בפירוש לא סגנון הלבוש המקובל בבית בפרברים באַפר דארבי, רוד אַיילנד. אמא שלי אוספת את השיער לפקעת ודואגת שלא יזוז. על המיטה שלה מונחות עוד שלוש שמלות. אחת צמודה ושחורה, השנייה מעוטרת בחרוזי זכוכית מוארכים והשלישית נראית קטנה באופן בלתי נסבל. "את נראית..."

עייפה. המילה עומדת לי על קצה הלשון.

אמא שלי קופאת במקומה. אני תוהה אם לא אמרתי את זה בלי להתכוון. היא מרימה את ידה ומהסה אותי. היא מטה אוזן לעבר הדלת הפתוחה. "שמעת את זה?"

"את מה?"

"את קייט."

"לא שמעתי כלום."

אבל היא לא מאמינה לי, מפני שבכל מה שקשור לקייט היא לא מאמינה לאף אחד. היא עולה במדרגות, פותחת את דלת החדר שלנו, מוצאת את אחותי על המיטה שלה במצב של היסטריה, ותוך שנייה העולם נחרב שוב. אבא שלי, אסטרונום בארון, ניסה להסביר לי מה זה חורים שחורים. הוא אמר שהם כבדים עד כדי כך שהם בולעים הכול, אפילו אור, ישר למרכז שלהם. רגעים כאלה הם אותו סוג של רִיק; לא משנה במה אתה נאחז, בסופו של דבר אתה מוצא את עצמך נשאב פנימה.

"קייט!" אמא שלי כורעת על הרצפה. החצאית המטופשת מקיפה אותה כמו ענן. "קייט, מתוקה, מה כואב לך?"

קייט מהדקת כרית אל בטנה. הדמעות לא מפסיקות לזלוג על פניה. קווצות רטובות של השיער הבהיר שלה דבוקות לפניה. היא מתקשה לנשום. אני עומדת קפואה בפתח החדר שלי ומחכה להוראות: תתקשרי לאבא. תתקשרי למגן דוד אדום. תתקשרי לד"ר צ´אנס. אמא שלי מצליחה סוף סוף להוציא מקייט הסבר טוב יותר. "זה פרֶסטון," היא מתייפחת. "הוא עוזב את סֶרִינָה לתמיד."

רק אז אנחנו שמות לב לטלוויזיה. על המסך חתיך בלונדיני הורס שולח מבט מלא געגועים לעבר אישה שממררת בבכי לא פחות מאחותי, ואז טורק את הדלת. "אבל מה כואב לך?" שואלת אמא שלי. היא בטוחה שלא יכול להיות שבזה מסתכם העניין.

"אלוהים אדירים," אומרת קייט ומושכת באפה. "את בכלל קולטת כמה דברים סרינה ופרסטון כבר עברו? את קולטת?"

האגרוף הקפוץ שבתוכי מתרפה, עכשיו כשאני יודעת שהכול בסדר. נורמלי, בבית שלנו, זה כמו שמיכה שקצרה מדי למיטה - לפעמים היא מכסה אותך כמו שצריך, אבל בפעמים אחרות היא משאירה אותך קפוא ורועד מקור ומה שהכי גרוע,  אתה אף פעם לא
יודע מה מבין השניים זה הולך להיות. אני מתיישבת בקצה המיטה של
קייט,  למרות שאני רק בת שלוש-עשרה,  אני יותר גבוהה ממנה.  קורה
לא פעם שאנשים חושבים בטעות שאני האחות הגדולה. בתקופות
שונות במהלך הקיץ הזה היא היתה מטורפת על קָלָאהן, וַייט ולִיאָם,
השחקנים הראשיים בסבונייה הזאת.  עכשיו נראה לי שהיא לגמרי
בעניין של פרסטון.  "היה הסיפור המבהיל של החטיפה," אני מנדבת
מידע.  בעצם עקבתי אחרי העלילה הזאת ; קייט הכריחה אותי להקליט
את התוכנית בזמן טיפולי הדיאליזה שלה.

"והפעם שהיא כמעט התחתנה עם התאום שלו בטעות," קייט
מוסיפה.

"ואל תשכחו את הפעם שהוא מת בתאונה ימית.  למשך חודשיים,
בכל אופן." אמא שלי מצטרפת לשיחה,  ואני נזכרת שגם היא נהגה
לצפות עם קייט באופרת הסבון הזאת,  בבית החולים.

רק עכשיו קייט שמה לב לבגד של אמא שלי.  "מה הדבר הזה שאת
לובשת?"

"אה.  משהו שאני מתגוונת להחזיר." היא נעמדת לפני כדי שאפתח
את הרוכסן שלה.  אצל כל אם אחרת,  המנהג הכפייתי הזה של הזמנות
דרך הדואר היה מפעיל פעמון אזעקה שמתריע על הצורך ללכת
לטיפול.  אבל אצל אמא שלי זה כנראה נחשב בריחה בריאה מהשגרה.
אני תוהה אם מה שכל כך מוצא חן בעיניה זה האפשרות להתחפש
למישהי אחרת למשך זמן מסוים,  או שזאת היכולת לשלוח בחזרה
נסיבות שפשוט לא מתאימות לך.  היא נועצת בקייט מבט חודר.  "את
בטוחה ששום דבר לא כואב לך?"

אחרי שאמא שלי יוצאת מהחדר,  קייט קצת שוקעת. אין דרך אחרת
לתאר את זה,  את האופן שבו הדם אוזל מפניה,  את האופן שבו היא
נעלמת על רקע הכריות.  כשהמצב שלה מחמיר,  היא דוהה עוד יותר,
עד כדי כך שאני מפחדת שיום אחד אתעורר ובכלל לא אצליח לראות
אותה.  "זוזי" פוקדת קייט. "את מסתירה את התמונה."

אז אני הולכת לשבת על המיטה שלי.  "זה רק תקציר הפרק הבא."

"טוב,  אם אמות הלילה,  אני רוצה לדעת מה אני מפסידה."

אני טופחת על הכריות שלי ושמה אותן מתחת לראש.  קייט כרגיל
הצליחה להשתלט על כל הכריות הרכות שכששוכבים עליהן לא
מרגישים כאילו יש לך סלעים מתחת לצוואר.  זה כנראה מגיע לה,  מפני
שהיא גדולה ממני בשלוש שנים,  או מפני שהיא חולה,  או מפני שהירח
נמצא במזל דלי - תמיד יש סיבה.  אני פוזלת לכיוון הטלוויזיה,
מתפללת שאוכל לזפזפ בין התחנות אבל יודעת שאין לי סיכוי.
"פרסטון נראה כאילו הוא עשוי מפלסטיק."

"אז למה שמעתי אותך לוחשת את השם שלו לתוך הכרית אתמול
בלילה?"

"תשתקי," אני אומרת.

"תשתקי את בעצמך." ואז קייט מחייכת אלי.  "אבל הוא בטח הומו.
איזה בזבוז,  בהתחשב בעובדה שהאחיות פיצג`רלד הן - " היא
מתכווצת ומפסיקה באמצע המשפט.  אני מתהפכת לכיוון שלה.

"קייט?"

היא מעסה את הגב התחתון שלה.  "זה שום דבר."

זה הכליות שלה.  "רוצה שאקרא לאמא?"

"עוד לא." היא שולחת יד לרווח בין המיטות שלנו.  המרחק ביניהן
מספיק בדיוק כדי שנוכל לגעת אחת בשנייה אם ננסה יחד.  גם אני
מושיטה את היד.  כשהיינו קטנות היינו עושות ככה גשר ומנסות לראות
כמה בּרבּיות נצליח להעמיד עליו בלי שייפלו.

בזמן האחרון יש לי סיוטים שבהם חותכים אותי לכל כך הרבה
חתיכות,  שמה שנשאר ממני לא מספיק כדי שיהיה אפשר לחבר אותי
בחזרה.

אבא שלי אומר שאש מכלה את עצמה,  אלא אם כן פותחים חלון
ומזינים אותה.  אני משערת שזה מה שאני עושה,  אם בוחנים את זה
לעומק.  אבל מצד שני,  אבא שלי גם אומר שכשהלהבות כבר מלחכות
את כפות הרגליים שלך,  אתה צריך לשבור קיר או שניים אם אתה
רוצה להימלט.  אז כשקייט נרדמת מהתרופות שלה,  אני לוקחת אוגדן
עור שאני שומרת בין המזרן לבין קפיצי המיטה שלי, ונכנסת לאמבטיה
כדי שתהיה לי פרטיות.  אני יודעת שקייט מרחרחת אחרי - תקעתי
חוט אדום בין שיני הרוכסן כדי שאוכל לדעת מי מחטט בדברים, שלי
בלי רשותי.  אבל למרות שהחוט נקרע,  שום דבר לא חסר בפנים.  אני
פותחת את המים באמבטיה כדי שזה יישמע שאני לא סתם נמצאת שם
ומתיישבת על הרצפה כדי לספור.


אם מוסיפים את העשרים דולר מבית העבוט,  יש לי 136.87 דולר.
זה לא יספיק,  אבל חייבת להיות דרך לעקוף את זה.  לג`סי לא היו
2,900 דולר כשקנה את הג`יפ הטרנטה שלו,  אז הבנק נתן לו איזושהי
הלוואה.  כמובן גם ההורים שלי היו צריכים לחתום על המסמכים,  ואני
בספק אם יסכימו לעשות את זה בשבילי,  בהתחשב בנסיבות.  אני
סופרת את הכסף בפעם השנייה,  בתקווה שאולי השטרות יתרבו באורח
פלא,  אבל חשבון זה חשבון והסכום הכולל נשאר כמו שהיה.  אחר כך
אני קוראת את הקטעים הגזורים מהעיתון.

קמבל אלכסנדר.  שם אידיוטי,  לדעתי.  זה נשמע כמו קוקטייל
שעולה יותר מדי,  או חברת ברוקרים.  אבל אי אפשר להתכחש לרשימת
ההישגים של האיש.

כדי להגיע לחדר של אחי,  צריך בעצם לצאת מהבית, וזה בדיוק מה
שמוצא חן בעיניו.  כשמלאו לג`סי שש-עשרה הוא עבר לעליית הגג
מעל לחניה.  היה מדובר בסידור מושלם,  מאחר שהוא לא רצה
שההורים שלי יראו מה הוא עושה,  וההורים שלי לא באמת רצו
לראות.  את המדרגות לחדר שלו חוסמים ארבעה צמיגים לנהיגה
בשלג,  חומה קטנה של קופסאות קרטון,  ושולחן כתיבה מעץ אלון
שהפוך על צדו.  לפעמים נדמה לי שג`סי מציב את המכשולים האלה
בעצמו,  רק כדי שיהיה קשה יותר להגיע אליו.

אני מתקדמת בזהירות בין החפצים הזרוקים ועולה במדרגות.  הן
רועדות מצליל הבס שבוקע מהסטריאו של ג`סי.  כמעט חמש דקות
שלמות חולפות עד שהוא שומע שאני דופקת בדלת. "מה?" הוא נובח
ופותח את הדלת לכדי סדק צר.

"אני יכולה להיכנס?"

הוא משקיע בזה מחשבה,  ואז עושה צעד לאחור ונותן לי להיכנס.
החדר הוא ים של בגדים מלוכלכים ועיתונים וקופסאות קרטון עם
שאריות של אוכל סיני שהוזמן ממסעדה; יש לו ריח של נעלי הוקי
מיוזעות.  המקום המסודר היחיד הוא המדף שעליו ג`סי שומר את
האוסף המיוחד שלו - סמל כסוף של יגואר,  סמל של מרצדס,  סוס
של מוסטנג.  אלה קישוטים למכסה מנוע שהוא סיפר לי שפשוט מצא
אותם זרוקים,  אם כי אני לא טיפשה עד כדי כך שאאמין לו.

שלא תבינו אותי לא נכון.  זה לא שלהורים שלי לא אכפת מג`סי או
מהצרות שהוא מסתבך בהן.  פשוט אין להם זמן להתייחס לזה,  מפני
שזאת בעיה שממוקמת באיזשהו שלב נמוך יותר בסולם.

ג`סי מתעלם ממני וחוזר אל מה שהתעסק בו קודם בקצה המרוחק
של הבלגן.  את תשומת לבי לוכד כלי חרס.  הכלי הזה נעלם מהמטבח
שלנו לפני כמה חודשים.  עכשיו הוא מונח על הטלוויזיה של ג`סי עם
צינור נחושת שיוצא מתוך המכסה שלו,  עובר דרך כלי מפלסטיק לחלב
שמלא בקרח,  ומתרוקן לתוך צנצנת זכוכית.  ג`סי אולי נמצא על גבול
העבריינות,  אבל הוא בחור מבריק.  בדיוק כשאני עומדת לגעת במתקן
המוזר,  גיסי מסתובב.  "הי!" הוא כמעט עף מעל הספה כדי להדוף את
היד שלי.  "את תדפקי את סליל העיבוי."

"זה מה שאני חושבת שזה?"

חיוך נבזי מרצד על פניו.  "תלוי מה את חושבת שזה." הוא פותח
בכוח את הצנצנת,  כך שהנוזל מטפטף על השטיח.  "תטעמי."

בהתחשב בזה שמדובר במזקקה מאולתרת מחומרים מזדמנים,  היא
מייצרת ויסקי לא חוקי די חזק.  אש גיהינום שוטפת את בטני ואת רגלי
במהירות כזו שאני נופלת אחורה על הספה.  "מגעיל," אני מתנשמת.

ג`סי צוחק ולוקח שלוק בעצמו,  אם כי אצלו זה נבלע יותר בקלות.
"אז מה את רוצה ממני?"

"איך אתה יודע שאני רוצה משהו?"

"כי אף אחד לא מגיע לפה לביקור חברתי," הוא אומר ומתיישב על
זרוע הספה.  "ואם זה היה משהו שקשור לקייט,  כבר היית אומרת לי."

"זה כן קשור לקייט.  בערך." אני דוחפת את קטעי העיתונות לתוך
היד של אחי.  הם יצליחו להסביר הרבה יותר טוב ממני.  הוא סורק
אותם,  ואז מסתכל לי ישר בעיניים.  העינים שלו הן בצבע כסף בהיר
מאין כמותו.  הגוון הזה מפתיע כל כך,  שלפעמים כשהוא נועץ בך
מבט,  אתה שוכח לגמרי מה התכוונת לומר.

"אל תסתבכי עם המערכת,  אנה," הוא אומר במרירות.  "לכל אחד
מאיתנו יש תסריט שהוא יכול לדקלם מתוך שינה.  קייט משחקת
בתפקיד הקדושה המעונה.  אני המקרה האבוד.  ואת,  את משכינת
השלום."

הוא חושב שהוא מכיר אותי,  אבל זה נכון גם לגבי - וככל הנוגע
לחיכוכים,  ג`סי הוא מכור.  אני מישירה אליו מבט.  "מי אמר?"


ג`סי מסכים לחכות לי בחניה.  זאת אחת הפעמים הבודדות שאני יכולה
לזכור שהוא עשה משהו שאמרתי לו לעשות.  אני הולכת מסביב אל
חזית הבניין,  ששני מרזבים דמויי מפלצת שומרים על הכניסה שלו.

קמבל אלכסנדר,  משרד עורכי דין,  נמצא בקומה השלישית.  הקירות
מכוסים בעץ בצבע פרוות סוסה ערמונית.  כשאני פוסעת על השטיח
הפרסי העבה שעל הרצפה,  נעלי ההתעמלות שלי שוקעות לעומק של
סנטימטר,  המזכירה נועלת נעלי סירה מבריקות כל כך,  שאני יכולה
לראות את הפרצוף שלי משתקף בהן.  אני מעיפה מבט במכנסיים
הקצרים שלי ובנעלי הקֶדס שבשבוע שעבר ציירתי עליהן בטושים
צבעוניים כשהייתי משועממת.

למזכירה יש עור מושלם וגבות מושלמות ושפתיים משוחות
באודם,  והיא משתמשת בהן כדי לצרוח בקולי קולות על מי שלא יהיה
בצדו השני של הקו.  "אל תצפה שאני אגיד את זה לשופט.  רק בגלל
שאתה לא רוצה לשמוע את קלִימִן צורח ומשתולל,  זה לא אומר שאני
צריכה... לא,  ההעלאה הזאת היתה בעצם בזכות העבודה היוצאת
מהכלל שאני עושה וכל החרא שאני אוכלת על בסיס יומיומי,  ולמען
האמת,  כל עוד אנחנו ב - " היא מרחיקה את הטלפון מאוזנה.  אני
יכולה לשמוע את זמזום הקו המנותק.  "בן זונה," היא מסננת.  נראה
שרק אז היא קולטת שאני עומדת במרחק מטר ממנה.  "אפשר לעזור
לך?"

היא סוקרת אותי מכף רגל ועד ראש,  מדרגת אותי על סולם כללי
של התרשמויות ראשוניות ומגיעה למסקנה שאני נמצאת במקום נמוך
מאוד.  אני זוקפת את הסנטר ומעמידה פנים שאני הרבה יותר רגועה
מכפי שאני באמת.  "יש לי פגישה עם מר אלכסנדר.  בשעה ארבע."

"הקול שלך," היא אומרת.  "בטלפון לא נשמעת כל כך..."

צעירה?
 
היא מחייכת באי נוחות.  "אנחנו לא מטפלים בתיקי נוער,  בעיקרון.
אם תרצי אני יכולה לתת לך שמות של עורכי דין ש - "

אני נושמת נשימה עמוקה.  "למען האמת," אני קוטעת אותה,  "את
טועה.  סמית נגד וֵייטלי,  אֶדמֶנדס נגד בית חולים ליולדות,  וגֶ`רום נגד
מחוז ההגמון של פרובידנס.  בכל המקרים האלה היו בעלי הדין מתחת
לגיל שמונה-עשרה.  כל השלושה הסתיימו בפסקי דין לטובת הלקוחות
של מר אלכסנדר.  ואלה היו רק בשנה שעברה."

המזכירה ממצמצת לעברי.  ואז חיוך אטי מאיר את פניה,  כאילו
החליטה שאולי אני בכל זאת מוצאת חן בעיניה.  "במחשבה שנייה,
למה שלא תחכי במשרד שלו?" היא מציעה וקמה על רגליה כדי
להראות לי את הדרך.


גם אם אקדיש כל דקה משארית חיי לקריאה,  אני לא מאמינה שאי
פעם אצליח לעכל את מספר המילים הכללי שמשתרג כלפי מעלה
ומטה על הקירות של קמבל אלכסנדר,  משרד עורכי דין.  אני עושה את
החישוב: אם יש בערך ארבע מאות מילים בכל עמוד,  ובכל אחד
מספרי החוק ומשפט האלה יש ארבע מאות עמודים,  ויש עשרים
ספרים על כל מדף ושישה מדפים בכל כוננית ספרים - טוב,  אנחנו
מתקרבים לתשעה-עשר מיליוני מילים, וזה רק בחלק מהחדר.

אני נמצאת לבדי במשרד מספיק זמן כדי לשים לב לכמה דברים:
שהשולחן שלו כל כך מסודר שאפשר לשחק כדורגל שולחן על הנייר
הסופג; שאין אף תצלום של אישה או ילד או אפילו שלו עצמו;
ושלמרות העובדה שהחדר נקי ומצוחצח,  יש ספל מלא במים שמונח
על הרצפה.

אני מוצאת את עצמי מנסה להמציא הסברים: זאת ברֵכת שחייה
של צבא נמלים,  זה מין סוג של מכשיר אדים פרימיטיבי,  זו פטה
מורגנה.
>> סוף חלק שלישי

אני כמעט משתכנעת לגבי ההסבר האחרון ומתכופפת כדי לגעת
בספל ולראות אם הוא אמיתי,  אבל בדיוק באותו רגע הדלת נפתחת
בסערה,  אני נופלת מהכיסא וכך מוצאת את עצמי פנים אל פנים מול
כלב רועים גרמני שנכנס פנימה,  משפד אותי במבט ואז צועד אל הספל
ומתחיל לשתות.

קמבל אלכסנדר נכנס גם הוא,  יש לו שיער שחור והוא לפחות
בגובה של אבא שלי - מטר שמונים - עם לסת מרובעת שמעליה
עיניים קפואות למראה.  הוא משתחל החוצה מז`קט של חליפה ותולה
אותו בקפידה על הצד האחורי של הדלת.  אחר כך הוא שולף תיק
משרדי מתוך ארון לפני שהוא ניגש לשולחן שלו.  הוא לא יוצר איתי
קשר עין,  אבל בכל זאת מתחיל לדבר.  "אני לא רוצה שום עוגיות של
הצופים," אומר קמבל אלכסנדר.  "אם כי אני אכול קנאה לנוכח
הנחישות שלך.  חה-חה." הוא מחייך מהבדיחה של עצמו.

"אני לא מוכרת שום דבר."

הוא מעיף בי מבט מסוקרן ואז לוחץ על כפתור בטלפון שלו.
"קֶרי," הוא אומר כשהמזכירה עונה.  "מה הדבר הזה עושה במשרד
שלי?"

"באתי לשכור את שירותיך," אני אומרת.

עורך הדין מסיר את אצבעו מלחצן האינטרקום.  "לא נראה לי."

"אתה אפילו לא יודע אם יש לי קייס."

אני עושה צעד קדימה.  הכלב עושה כמוני.  רק עכשיו אני שמה לב
שהוא לובש רתמה שעליה מוטבע צלב אדום,  כמו של סן ברנרד
שנושא בקבוק רום במעלה הר מושלג.  בלי לחשוב,  אני מושיטה יד
כדי ללטף אותו.  "אל תעשי את זה," אומר אלכסנדר.  "הוא כלב
נחייה."
 

 

© הוצאת ספרים כנרת זמורה ביתן

המלצה על ספר זה ניתן לראות בדף ספרים מומלצים.

השימוש בלשון זכר נעשה מטעמי נוחות בלבד ואין בו בכדי לפגוע ו/או ליצור אפליה כלשהי.