ספרים   אודות מועדון קריאה   צור קשר  
מועדון קריאה של ספרים
מאז 2002
מועדון קריאה של ספרים
ספרים > ספרים חדשים > ספרים 2010 > ספרות תרגום 2010

לבד בברלין

לבד בברלין

הספר לבד בברלין
מאת
תרגום
עמודים 671

בהוצאת ידיעות ספרים
שנת
כריכה רכה
גירסה דיגיטלית: כן
ספרי קריאה דיגיטליים לאייפד ולטאבלט

את הספר ניתן להשיג ברשת חנויות סטימצקי ובחנויות צומת ספרים.

ספרים נוספים של הנס פאלאדה

 

מחרוזות עבודת יד שיהלמו אותך

לבד בברלין, כריכה אחורית

יצירת המופת לבד בברלין, המבוססת על סיפור אמיתי, נכתבה על ידי סופר שראה כיצד חייו מתפוררים תחת המשטר הנאצי. הספר תורגם לאנגלית בשנת 2009 וכעת הוא יוצא לאור לראשונה בעברית.
הספר מציג תמונה מדויקת של החיים בברלין בימיה האפלים של גרמניה, ומספר את קורותיו של זוג ממעמד הפועלים אשר מחליט לעשות מעשה בעקבות נפילתו של בנם בחזית. הם בוחרים בהתנגדות מחתרתית פשוטה - פיזור כרוזי מחאה ברחבי העיר – שמצליחה לשלוח את הגסטפו הזועם בעקבותיהם, וחושפת עולם של שכנים מפוחדים ומלשנים ציניים שמוכנים להסגירם בכל רגע.
יותר מרומן מתח, יותר מסיפור אהבה, ואפילו יותר מספרות גבוהה – זהו סיפור מסעיר על שני אנשים שמנסים להגן על הצדק וזה על זה.

"הספר הטוב ביותר שנכתב אי פעם על אודות ההתנגדות הגרמנית לנאצים."
- פרימו לוי

"הספר הטוב ביותר לשנת 2009."
- San Francisco Chronicle, The New Yorker, Toronto Globe and Mail, Scotsman, Sunday Telegraph

"הספר, המותח כמו רומן של ג´ון לה קארה, מציג תמונה מצמררת של אי-אמון ששלט בחיי היומיום של גרמניה בזמן המלחמה."
- The New Yorker

"אחת התחיות הספרותיות השאפתניות והמדהימות... מאת סופר בעל לב של משורר ואוזן של מחזאי..."
- Los Angeles Times

"מסיבות רבות זהו אירוע מו"לי ייחודי, אבל ספר זה הוא גם ניצחון ספרותי. זוהי אמנות שלא רק מחקה את החיים אלא היא זועקת אלינו מעבר למרחב, לזמן ולתרבות: ´אני הייתי שם.´"
- Montreal Gazette


הנס פלאדה – על שם הגיבור הנס והסוס פלאדה מסיפורי האחים גרים – הוא שם העט של רודולף דיטצן (1947-1893).
לפני מלחמת העולם השנייה היו הרומנים של הנס פלאדה רבי-מכר בינלאומיים, לא פחות מספריהם של תומס מאן והרמן הסה. ספרו איש קטן, לאן? אף עובד לסרט הוליוודי, אך משנודע לנאצים שהסרט הופק על ידי יהודי הם אסרו למכור את זכויות התרגום של יצירותיו והוצב עליו מעקב. משסירב פלאדה להצטרף למפלגה הנאצית הוא נעצר על ידי הגסטפו, ואף שבסופו של דבר שוחרר, זומן לעתים קרובות ל"שיחות" בנוגע לכתיבתו. בניגוד למאן, הסה ואנשי רוח גרמנים אחרים, פלאדה סירב לברוח למקום מבטחים, אפילו כאשר המו"ל האנגלי שלו, ג´ורג´ פטמן, שלח סירה להצילו.
אך הלחצים תבעו את מחירם ופלאדה החל להשתמש בסמים ואלכוהול. זמן קצר לאחר שהורה לו גבלס לכתוב רומן אנטישמי, הוא התמוטט והושם בהסגר בבית מחסה ל"פושעים חולי נפש", גזר דין השקול למעשה לעונש מוות. כדי לעצור את הבלתי נמנע, הוא העמיד פנים שהוא מבצע את המשימה שהוטלה עליו, אך בפועל כתב שלושה ספרים מקודדים, בהם ספרו המפורסם השתיין. הצופן שבו השתמש פלאדה היה מורכב ביותר, ורק זמן רב לאחר מותו פוענח במלואו.
פלאדה נותר בחיים ושוחרר בתום המלחמה, אבל נשאר שבר כלי. אחד מחבריו, משורר שהתמנה לשר התרבות של מזרח גרמניה, החליט לפעול למען החלמתו של פלאדה בעזרת הכתיבה, והפקיד בידיו תיק שנמצא בין תעודות הגסטפו, על זוג ממעמד הפועלים שמרד בנאצים. פלאדה התגייס ברצון למשימה וכתב את לבד בברלין בעשרים וארבעה ימים בלבד.
פלאדה נפטר בפברואר 1947, שבועות אחדים לפני שספרו יצא לאור.
 

 

קטע קריאה מתוך הספר
לבד בברלין

פרק 1

הדואר מביא חדשות רעות

הדוורית אווה קְלוּגֶה עולה בצעדים איטיים במדרגות בבית מספר 55 ביַבְּלוֹנסקי שְׁטְרָאסֶה. תנועותיה איטיות כל כך לא רק מפני שחלוקת הדואר הזאת מעייפת אותה, אלא גם משום שבתיק שלה טמון אחד מאותם מכתבים שהיא שונאת למסור לנמענים. ועכשיו, ממש בעוד רגע, היא חייבת למסור אותו למשפחת קְוַונְגֶל המתגוררת שתי קומות למעלה.
לפני כן עליה למסור למשפחת פֶּרְסִיקֶה בקומה שמתחתם את מכתב ההדרכה. פרסיקה הוא ממונה רשמי או מנהל פוליטי או מה שזה לא יהיה במפלגה — אווה קלוגה עדיין מבלבלת בין כל המשרדים האלה. על כל פנים, אצל הפרסיקים חייבים לברך ב"הייל היטלר!" ולהיזהר מאוד במה שאומרים. זאת חייבים, כמובן, לעשות בכל מקום, ורק לאנשים מעטים יכולה אווה קלוגה לומר את מה שהיא חושבת באמת. היא לא מתעניינת כלל בנושאים פוליטיים, היא פשוט אישה, ובתור שכזאת היא חושבת שלא הביאו ילדים לעולם כדי לירות בהם למוות. יתר על כן, משק בית ללא בעל הוא חסר ערך ובינתיים אין לה כלום, לא שני הבנים, לא בעל ולא משק בית. במקום אלה היא חייבת לסתום את הפה, להיזהר בכל מילה שהיא אומרת ולחלק מכתבים מגעילים המגיעים בדואר צבאי, שלא נכתבו ביד אלא במכונת כתיבה ושם השולח המתנוסס עליהם הוא שמו של השליש הגדודי.
היא מצלצלת אצל הפרסיקים, אומרת "הייל היטלר!" ונותנת לשתיין הזקן את מכתב ההדרכה שלו. על דש המקטורן שלו מוצמדים סמל המפלגה והסמל הלאומי והוא שואל: "מה חדש?"
היא משיבה: "לא שמעת את ההודעה המיוחדת? צרפת נכנעה."
פרסיקה לא מרוצה ממנה כלל וכלל. "פְרוֹילַיין, את זה אני יודע כמובן; אבל את אומרת את זה כמו מי שמנסה למכור לחמניות! את צריכה לקרוא את זה בהתלהבות! להגיד את זה לכל אלה שאין להם רדיו כדי לשכנע את הרוטנים והמתבכיינים שעוד נשארו! גם במלחמת הבזק השנייה יכולנו לנצח ואז קדימה, ישר לאנגליה! בעוד רבע שנה נגמור עם האנגלים, ותראי איך שהפיהרר ייתן לנו לחיות! האחרים ימשיכו לדמם ואנחנו נהיה אדוני העולם! בואי, כנסי, בחורה, תשתי איתי שנפס! אָמָלִי, אֶרְנָה, אוגוסט, אדולף, בַּלְדוּר — כולם לבוא הנה! היום אנחנו מתפרפרים, לא נוגעים בשום עבודה! היום אנחנו שותים, ואחר הצהריים נלך אל הזקנה היהודייה בקומה הרביעית והכלבה הזאת תצטרך לתרום לנו קפה ועוגה! אני אומר לכם, מעכשיו אין לי יותר רחמים!"
בשעה שהֵר פרסיקה, המוקף בבני משפחתו, משלהב את עצמו בתיאורים נרגשים יותר ויותר ומתחיל להגיר לגרונו את כוסיות השנפס הראשונות, הספיקה הדוורית לטפס לקומה למעלה ולצלצל בדלת של הקוונגלים. היא כבר אוחזת את המכתב ביד ומוכנה להמשיך הלאה. אבל היום יש לה מזל, לא האישה — שבדרך כלל מחליפה איתה כמה מילים ידידותיות — אלא הבעל עם הפנים החדות כפני ציפור, השפתיים הדקות והעיניים הקרות, הוא הפותח את הדלת. הוא לוקח את המכתב מידה בלי לומר מילה וסוגר את הדלת מול האף שלה, כאילו היתה גנבת שצריך להיזהר מפניה.
אווה קלוגה מושכת בכתפיה ויורדת במדרגות. יש אנשים שהם פשוט כאלה; מאז שהיא מחלקת את הדואר ביבלונסקי שטראסה, האיש הזה עוד לא דיבר איתה מטוב ועד רע. טוב, שיהיה, היא לא תצליח לשנות אותו, הרי אפילו את הבעל הפרטי שלה, שבזבז את כל כספו בישיבה במסבאות, בהימורים ובמרוצי סוסים, והופיע בבית רק כשנשאר בלי פרוטה, לא הצליחה לשנות.
אצל הפרסיקים השאירו את דלת המסדרון פתוחה ומהדירה נשמע שקשוק כוסות ורעש חגיגת הניצחון. הדוורית מושכת בזהירות את דלת המסדרון כדי לסגור אותה וממשיכה לרדת במדרגות. תוך כדי כך היא חושבת שזו בעצם חדשה טובה, כי הניצחון המהיר על צרפת מקרב את השלום, ואז ישובו שני הבנים הביתה.
אבל לתקוות הללו מפריע הרגש המטריד שאנשים כמו הפרסיקים יעמדו אז בראש הסולם. שאדונים כאלה יהיו השליטים ואנשים תמיד ייאלצו לסתום את הפה ואף פעם לא יורשו להגיד את מה שיש להם על הלב, גם זה לא נראה נכון בעיניה.
לרגע היא חושבת גם על הגבר בעל פני הציפור, זה שמסרה לו את המכתב מהדואר הצבאי, ועל היהודייה הזקנה רוזנטל, שגרה למעלה בקומה הרביעית, זו שאנשי הגסטפו לקחו את בעלה לפני שבועיים. עליה באמת צריך לרחם, על האישה הזאת. לרוזנטלים היתה בעבר חנות ללבנים ומצעים בשדרת פְּרֶנְצְלָאוּ. ואז העבירו אותה לארים, ועכשיו הבעל, שגילו בוודאי לא רחוק משבעים, איננו. לא ייתכן ששני הזקנים האלה עשו אי־פעם רעה למישהו, תמיד היו מוכנים לרשום, גם בשביל אווה קלוגה כשלפעמים לא היה לה כסף ללבני ילדים, וגם הסחורה אצל הרוזנטלים לא היתה גרועה או יקרה יותר מאשר בחנויות אחרות. לא, זה לא נקלט בראשה של אווה קלוגה, שאדם כמו רוזנטל גרוע יותר מבני משפחת פרסיקה, רק מפני שהוא יהודי. וכעת יושבת האישה הזקנה שם למעלה בדירה, גלמודה, ואינה מעזה עוד לצאת לרחוב. רק אחרי רדת החשיכה היא הולכת לערוך את הקניות עם כוכב היהודים שלה וכנראה סובלת חרפת רעב. לא, חושבת אווה קלוגה, אפילו אם ננצח את צרפת עשר פעמים, אצלנו הצדק לא שולט...
ובזאת כבר הגיעה אל הבית הבא והיא ממשיכה לחלק את הדואר.
מנהל העבודה אוטו קוונגל נכנס בינתיים לחדר עם המכתב מהדואר הצבאי והניח אותו על מכונת התפירה. הוא רק אומר "הנה!" הוא תמיד נוהג להשאיר לאשתו את זכות הקדימה בפתיחת מכתבים, שהרי הוא יודע עד כמה היא כרוכה אחרי בנם היחיד, אוטו. כעת הוא עומד מולה, מושך את שפתו התחתונה אל בין השיניים וממתין לשמחה שתאיר את פניה. בדרכו השקטה, הממעטת בדיבור, נטולת הרכות, הוא אוהב את אשתו מאוד.
היא פתחה את המכתב, להרף עין אכן אורו פניה, ואז, כשראתה את האותיות של מכונת הכתיבה, כבה האור. פניה התמלאו פחד, היא האטה את הקריאה יותר ויותר, כאילו חרדה מהמילה הבאה. הבעל רכן קדימה והוציא את הידיים מהכיסים. שיניו לחצו עכשיו בכוח על שפתו התחתונה, הוא חזה אסון. בחדר שרר שקט מוחלט, ואז החלה נשימתה של האישה להפוך לגניחות.
לפתע היא פולטת צעקה חרישית, קול שכמותו לא שמע בעלה מעולם. ראשה צונח קדימה, מכה תחילה על סלילי החוטים שעל המכונה ושוקע בין קפלי עבודת התפירה תוך שהוא מכסה את המכתב הגורלי.
קוונגל עושה שני צעדים והוא כבר מאחוריה. במהירות שאינה אופיינית לו כלל, הוא מניח את ידו, יד הפועל הגדולה, על גבה. הוא הרגיש שאשתו רועדת בכל גופה. "אנה!" הוא אומר. "אנה, בבקשה!" הוא ממתין להרף עין, ואז מעז לשאול: "קרה משהו לאוטו? פצוע? איך? קשה?"
גופהּ של האישה ממשיך לרעוד, אבל שום קול לא יוצא מבין שפתיה. היא לא עושה שום תנועה כדי להרים את הראש ולהביט בו.
הוא מסתכל בפסוקת שבשערותיה, השיער נעשה דליל כל כך עם השנים מאז נישאו. עכשיו הם אנשים זקנים; אם משהו קרה לאוטו, לא יהיה לה אף אחד והיא גם לא תוכל למצוא אדם לאהוב אותו, חוץ ממנו, והוא תמיד הרגיש שאין בו הרבה שאפשר לאהוב. אף פעם אינו מסוגל וגם חסרות לו המילים לומר לה כמה הוא אוהב אותה. אפילו עכשיו הוא לא מסוגל ללטף אותה, לגלות לה קצת רוך, לנחם אותה. הוא רק מניח את ידו הכבדה על הפסוקת הדלילה, מאלץ בזהירות את ראשה להתרומם מול פניו, ובחצי קול הוא אומר: "הרי תגידי לי מה שהם כותבים לנו, אנה?"
אבל על אף שעיניה עכשיו קרובות מאוד לעיניו, היא אינה מביטה בו, אלא עוצמת אותן בחוזקה. פניה חיוורות צהבהבות, צבעיה, הרעננים בדרך כלל נעלמו. גם הבשר שעל העצמות נראה כאילו אוכַּל, נדמה לו שהוא מסתכל בגולגולת. רק הלחיים והפה רועדים, כפי שהגוף כולו רועד, תפוס ברטט פנימי מסתורי.
בשעה שקוונגל מביט בפנים המוכרות לו כל כך אך הנראות כה זרות כעת, בשעה שהוא חש איך לבו הולם בחוזקה יותר ויותר, כשהוא מרגיש בחוסר יכולתו המוחלט להעניק לה מעט נחמה, אוחז בו פחד עמוק. בעצם זהו פחד מגוחך בהשוואה לכאב העמוק של אשתו, זה הפחד שהיא עלולה להתחיל לצרוח, בקול ובפראות גדולים יותר מן הצעקה שלה זה עתה. מאז ומתמיד היה בעד שקט, רצה שאיש בבניין לא יבחין בקוונגלים. ובכלל, להניח לרגשות להתפרץ בקול: לא! אבל גם מתוך הפחד הזה האיש אינו יכול להגיד יותר ממה שאמר קודם: "מה הם כתבו? תגידי כבר, אנה!"
המכתב מונח שם פתוח, כמובן, אבל הוא אינו מעז להושיט אליו את ידו. לשם כך ייאלץ לעזוב את הראש של אשתו, והוא יודע שהראש, שבמצחו נראים כבר עכשיו שני כתמי דם, ישוב ויצנח על המכונה. הוא מתגבר על עצמו ושואל פעם נוספת: "מה קורה עם אוטושֶן?"
וכאילו דווקא שם החיבה, שבו כמעט לא השתמש האיש בדרך כלל, החזיר את האישה מתוך עולם הכאב שלה אל החיים בהווה. היא בולעת פעמים אחדות, אפילו פוקחת עיניים, שצבען הרגיל הוא כחול עז ואילו כעת הן נראות דהויות לחלוטין. "עם אוטושֶן?" היא כמעט לוחשת. "מה יכול לקרות איתו? שום דבר לא קורה איתו, אין יותר אוטושֶן, זה מה שקורה!"
הבעל אומר רק "הו!", רק "הו!" אחד מנהמת לבו. מבלי דעת שחרר את אחיזתו בראשה של אשתו והושיט את ידו למכתב. עיניו נעוצות בשורות, אך עדיין אינו יכול לקרוא אותן.
אז תולשת אשתו את המכתב מידו. מצב רוחה התהפך, בזעם היא קורעת את הדף לקרעים, לגזרים, ותוך כדי כך צועקת אל תוך פניו במהירות: "למה אתה עוד רוצה לקרוא את הטינופת הזאת, את השקרים השפלים האלה שהם כותבים לכולם? שהוא מת מות גיבורים למען הפיהרר שלו ולמען עמו? שהוא היה מופת של חייל וחבר לנשק? את זה אתה מרשה להם לספר לך, בעוד ששנינו יודעים שאוטושֶן העדיף להתעסק במכשירי הרדיו שלו ובכה כשאולץ להתגייס לצבא! כמה פעמים אמר לי בתקופת הטירונות שלו שהיה מעדיף להקריב את ידו הימנית כולה רק כדי להשתחרר מהם! ועכשיו, סֵמל של חייל ומות גיבורים! שקרים, הכול שקרים! אבל את זה אתם עשיתם עם המלחמה האומללה שלכם, אתה והפיהרר שלך!"
עכשיו היא ניצבת מולו, האישה, קטנה ממנו, אך עיניה רושפות ניצוצות מלאים זעם.
"אני והפיהרר שלי?" הוא ממלמל, המום לחלוטין מן המתקפה הזאת. "איך הוא נעשה פתאום הפיהרר שלי? הלוא אני בכלל לא במפלגה אלא רק בחזית העבודה הגרמנית, וכולם חייבים להיות בה, ובבחירות בחרנו בו פעם אחת בלבד, שנינו יחד."
הוא אומר זאת בדרכו האיטית, המסורבלת, לא כל כך כדי להצדיק את עצמו אלא יותר כדי להבהיר את העובדות. עדיין אינו מבין איך הגיעה אשתו באופן פתאומי כל כך למתקפה הזאת נגדו. הרי תמיד היו תמימי דעים...
אבל היא משיבה בכעס: "בשביל מה אתה הגבר בבית ומחליט בכל דבר והכול צריך להתנהל לפי הראש שלך, וכשאני רק מבקשת תיבה במרתף בשביל תפוחי האדמה החורפיים היא חייבת להיות בצורה שאתה רוצה ולא כמו שאני רוצה, ובעניין כל כך חשוב אתה החלטת החלטה שגויה? אבל אתה חששן, אתה רוצה רק את השקט שלך ובשום פנים לא למשוך תשומת לב. עשית מה שכולם עשו, וכשהם צעקו: 'הפיהרר ציווה, אנחנו מצייתים!' רצת בעקבותיהם כמו כבשה. ואנחנו בתורנו נאלצנו לרוץ בעקבותיך! אבל עכשיו אוטושֶן שלי מת ושום פיהרר בעולם, וגם אתה, לא תחזירו לי אותו!"
הוא הקשיב לכל הדברים האלה ללא מילת התנגדות כלשהי. מעולם לא היה איש מדון ובנוסף לכך הרגיש שהכאב לבדו מדבר מתוך גרונה. הוא כמעט שמח שהיא כועסת עליו, שעדיין לא נתנה דרור לאבלה. על כל הטענות האלה השיב רק: "אחד מאיתנו יצטרך לומר את זה לטְרוּדְל."
טרודל היתה החברה של אוטושֶן, כמעט ארוסתו כבר; אל הוריו פנתה בכינויים מוּטְשֶׁן ואבא. לעתים קרובות וגם עכשיו, כאשר אוטושֶן לא היה בבית, נהגה לבקר אותם בערבים ולפטפט איתם. ביום עבדה במפעל למדים.
אזכור שמה של טרודל מיד עורר באנה קוונגל מחשבות אחרות. היא העיפה מבט אל השעון המבריק שעל הקיר ושאלה: "תספיק לעשות זאת עד למשמרת שלך?"
"היום יש לי משמרת מאחת עד אחת־עשרה," השיב, "אספיק."
"טוב," אמרה. "אז לך, אבל רק תזמין אותה אלינו ואל תגיד לה שום דבר על אוטושֶן. אני רוצה לומר לה את זה בעצמי. האוכל שלך יהיה מוכן בשתים־עשרה."
"אז אלך ואגיד לה שתיכנס אלינו הערב," אמר, אבל לא הלך עדיין ורק הסתכל בפניה החולות שצבען חיוור צהבהב. היא שבה והביטה בו וזמן־מה התבוננו זה בזה, כך בשתיקה, שני האנשים שבילו יחד את שלושים השנים האחרונות, תמיד בשלום — הוא בשתיקה ובשקט, היא שהכניסה קצת חיים לבית.
אבל ככל שהסתכלו כעת זה בזה, לא היתה להם אף מילה לומר זה לזה. הוא הנהן בראשו והלך.
היא שמעה את דלת המסדרון נטרקת ועוד לפני שידעה בוודאות שכבר הלך, שבה ופנתה אל מכונת התפירה ואספה את גזירי המכתב הגורלי מהדואר הצבאי וניסתה לחבר אותם, אבל עד מהרה נוכחה לדעת שזה יימשך זמן רב מדי, לפני הכול היא חייבת להכין את האוכל שלו. לכן הכניסה בקפדנות את כל הקרעים לתוך המעטפה ואותה הכניסה לתוך ספר המזמורים שלה. אחר הצהריים, כשאוטו באמת לא יהיה בבית, תהיה לה שהות לסדר את הגזירים ולהדביק אותם. גם אם כל אלה אינם אלא שקרים טיפשיים, שקרים שפלים, בכל זאת זה הדבר האחרון מאוטושֶן! היא תשמור זאת על אף הכול ותראה לטרודל. אולי אז תוכל לבכות, לעת עתה זה תקוע בלבה כמו להבות. טוב יהיה אם תוכל לבכות, הנידה בראשה בכעס והלכה אל הכיריים.
 

 

© ידיעות ספרים

המלצה על ספר זה ניתן לראות בדף ספרים מומלצים.

השימוש בלשון זכר נעשה מטעמי נוחות בלבד ואין בו בכדי לפגוע ו/או ליצור אפליה כלשהי.