ספרים   אודות מועדון קריאה   צור קשר  
מועדון קריאה של ספרים
מאז 2002
מועדון קריאה של ספרים
ספרים > ספרים חדשים > ספרים 2009 > ספרות תרגום 2009

ארץ שפלה

ארץ שפלה

הספר ארץ שפלה
מאת
תרגום
עמודים 266

שנת
כריכה רכה

את הספר ניתן להשיג ברשת חנויות סטימצקי ובחנויות צומת ספרים.

מחרוזות עבודת יד שיהלמו אותך

ארץ שפלה, כריכה אחורית

בסופי שבוע הנס מבלה עם צ´אק ראמקיסון, מהגר מטרינידד המבקש להגשים את החלום האמריקני שלו, להוכיח שאמריקה היא ארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות ולהקים מרכז קריקט בינלאומי בניו יורק.

הנס ון דן ברוק הוא אנליסט מניות, מהגר הולנדי בניו יורק שאירועי 11 בספטמבר 2001 חשפו סדקים בחייו המוגנים. בעקבות הפיגוע פונתה משפחתו מביתה ועברה להתגורר במלון צ´לסי.

אשתו האנגלייה, רייצ´ל, עוזבת עם בנם הקטן וחוזרת ללונדון, והוא נותר לבדו בחברת דיירי המלון האקסצנטריים.

הנס מתחבר אל החלום הזה מתוך מצוקת משבר הנישואים שלו. הוא מתלווה אל צ´אק למסע באזוריה השפלים של ניו יורק, אלא שצ´אק יסיים את מסעו זה בקרקעיתה של תעלה ניו יורקית, ואילו הנס יחזור בסופו של דבר ללונדון, לחיק משפחתו.

ג`וזף או`ניל נוטל את החרדות ואת אי-הוודאות של המאה הנוכחית ולש מהן יצירה מבריקה ומדהימה ביופייה.

ארץ שפלה הוא רומן על השתייכות ועל אי-השתייכות, על נישואים מקרטעים ומשתקמים ועל העומק והרדידות שבידידות הגברית.

ארץ שפלה היה מועמד לפרס בוקר בשנת 2008 ונבחר לספר השנה ע"י טובי המבקרים של כתבי העת הספרותיים: ניו יורק טיימס, טיימס, גרנטה, פבלישרס ויקלי ועוד.

"ג`וזף או`ניל הצליח לצייר בדרך חדשה לגמרי את העיר המפורסמת ביותר בעולם ואת המושג המוכר ביותר בעולם - אהבה."
- ג´ונתן ספרן פויר

ארץ שפלה הוא זוכה פרס פן / פוקנר לספרות יפה לשנת 2009.

 

 

קטע קריאה מתוך הספר
ארץ שפלה

יום לפני שיצאתי מלונדון לניו יורק - רייצ`ל עזבה כבר שישה שבועות קודם לכן - צררתי אחר הצהריים את מיטלטלי בעבודה, וניגש אלי סגן מנהל כללי בכיר בבנק, אנגלי בשנות החמישים שלו, כדי לאחל לי בהצלחה. הייתי מופתע; הוא עבד באגף אחר של הבניין, במחלקה אחרת, ולא הכרנו זה את זה אלא למראית עין. אבל הוא התעניין היכן בדיוק אני עומד לגור ("בווֹטס? איפה בווטס?") ובמשך דקות אחדות העלה זיכרונות מהלוֹפט שלו ברחוב ווּסטֶר ומהיציאות שלו לדין אנד דֶלוּקה ה"מקורי". הוא לא ניסה כלל להסתיר את קנאתו.

"אנחנו לא נוסעים להרבה מאוד זמן," אמרתי, בניסיון להמעיט מגודל מזלי הטוב. זאת גם היתה למעשה התוכנית שהגתה אשתי: לקפוץ לניו יורק לשנה או שלוש שנים, ואז לחזור.

"זה מה שאתה אומר עכשיו," הוא אמר, "אבל את ניו יורק קשה מאוד לעזוב. וגם אם אתה עוזב..." חייך הסמנכ"ל הבכיר ואמר, "אני עדיין מתגעגע אליה, ועזבתי שם כבר לפני שתים-עשרה שנה."

כעת אני חייכתי - גם מתוך מבוכה, כי הוא דיבר במין פתיחוּת אמריקנית. "טוב, עוד נראה," אמרתי.

"כן,"הוא אמר, "אתה עוד תראה."

הביטחון שלו הרגיז אותי, אף שעקרונית ראוי היה לרחמים - כמו אחד מתושבי סנקט פטרבורג שמצאו עצמם בשנה החולפת בצד הלא נכון של הרי האורל.

אלא שהתברר כי במובן מסוים הוא צדק. ועכשיו שגם אני עזבתי את העיר, אני מתקשה להיפטר מתחושה של קלקול שגדֵל לו פרא בחיי. גידולי פרא בדשא, אמר לי פעם מישהו, מצריכים כיסוח עונתי נוסף. אז מי שנוטה להכללות רשאי לומר שניו יורק דורשת כיסוח חוזר של זיכרון - מעין ניתוח ממוקד לאחר המוות, שמצליח, כך מסַפרים ומקווים נואשות, לגזום את עשבי העבר לכדי מידות נשלטות. כי הכול כמובן חוזר וצומח. ואין בכל אלה לומר שהייתי רוצה עכשיו לחזור לשם; וברור מאליו כי הייתי רוצה להאמין שלרטרוספקטיבה שלי יש במובן כלשהו ערך רב יותר מזו של אותו סמנכ"ל בכיר מזדקן שנשמעה לי, כאשר חשף אותה בפני, כלא יותר מאשר נוסטלגיה זולה. אלא שבימים אלה אני נוטה דווקא לקבוע כי אין דבר כזה, נוסטלגיה זולה, גם לא אם תתייפח על ציפורן שבורה. כי מי יודע מה באמת קרה שם לברנש ההוא? מי יודע מה נסתר מאחורי הסיפור שלו על חומץ בלסמי שאזל? החומץ הלא נשמע כמו שיקוי חיים מפיו של הממזר העלוב.

אני, איך שלא יהיה, בשנתיים הראשונות לאחר שובי לאנגליה עשיתי כמיטב יכולתי כדי להימנע מניו יורק - שבּה, אחרי הכול, הייתי לראשונה בחיי אומלל. לא חזרתי לשם וגם לא תהיתי תכופות מדי מה קרה לאותו צ`אק ראמקיסוּן שהיה לי חבר במהלך הקיץ האחרון שלי בחוף המזרחי ומטֶבע הדברים אך דמות חולפת בחיי. אבל ערב אחד באביב 2006, ורייצ`ל ואני בביתנו שבהַייבֶּרי. היא שקועה בכתבה בעיתון, שאני כבר קראתי - על כמה אנשים משבט ביער האמזונס שהופיעו בקולומביה. נמאס להם, כך נכתב שם, מהחיים הקשים בג`ונגל, אם כי מודגש שדבר אינו חביב עליהם עדיין יותר מלאכול קוף, קודם צלוי ואחר כך מבושל. ולאיור מובא תצלום טורד לב של ילד שמכרסם קרקפת קטנה ושחורה. לאנשי השבט האלה אין מושג על אודות קיומה של המדינה המארחת אותם, קולומביה, ומה שמסוכן יותר - אין להם מושג גם על אודות קיומן של מחלות כמו הצטננות או שפעת, שכנגדן אין להם כל הגנה טבעית.

"הֵי," אומרת לי רייצ`ל, "אז השבט שלך סוף סוף נחשף."

החיוך עדיין על פני כשאני עונה לצלצול הטלפון. כתבת של הניו יורק טיימס מחפשת את מר וַן דֶן בּרוּק.

היא אומרת, "זה בקשר לחַמ... אֶה, חַמראי ראמקיסון...?"

"צ`אק," אני אומר, ומתיישב על שולחן המטבח. "זה צ`אק ראמקיסון."

והיא מספרת לי ש"שרידים" של צ`אק התגלו בתעלת גוֹואנוּס. היו לו אזיקים על פרקי הידיים ואין ספק שהוא נפל קורבן לרצח.

אני לא מגיב. יש לי הרגשה שהאישה הזאת משקרת לי בעליל ושאם אחשוב על זה די זמן אצליח להפריך את דבריה.

קולה אומר, "הכרת אותו היטב?" וכשאינני עונה היא אומרת, "כָּתוב באיזה מקום שהיית שותף עסקי שלו."

"זה לא מדויק," אני אומר.

"אבל היה לכם עסק משותף, נכון? זה מה שכתוב לי פה."

"לא," אני אומר. "מישהו הטעה אותך. הוא היה סתם חבר."

"היא אומרת, "אָה - אוקיי." נשמע קול הקשה על מקלדת ורווח.

"אז אתה יכול לספר לי משהו על המיליֶה שלו?"

"המיליה שלו?" אני אומר, וטורח לתקן את המבטא הפועֶה שלה.

"כן, אתה יודע - עם מי הוא היה מסתובב, באיזה מין צרות עלול היה להסתבך, מינֵי טיפוסים מפוקפקים..." והיא מוסיפה בבת צחוק עמומה, "זה די יוצא דופן, מה שקרה."

אני קולט שאני מוטרד, כועס אפילו.

"כן," אני אומר לבסוף. "יש לך ביד סיפור לא רע."

למחרת מופיעה במדור הפלילים כתבה קצרה. נקבע שגופתו של צ`אק ראמקיסון היתה מוטלת במים ליד בניין הוֹם דיפּוֹ מעל שנתיים, בין סרטנים, צמיגי מכוניות ועגלות קניות, עד שאיזה צוללן אורבני, כך הוא מכונה שם, עלה על "התגלית המקברית" בזמן שצילם להקת דגי בס מפוספס. במהלך השבוע שלאחר מכן מופיעים כמה קטעי עדכונים, אף אחד מהם אינו מוסיף מידע כלשהו. אבל נראֶה שהקוראים מגלים בזה עניין, וכמה חובבי מסורת אף מוצאים עידוד בכך ששוב נמצא קורבן רצח בתעלת גוואנוס. עוד המוות במותנֵי חביבתנו, כפי שמנסח זאת בשנינה אחד הפרשנים.

בלילה שבו אנחנו מקבלים את הבשורה, רייצ`ל, במיטה לצדי, שואלת, "אז מי זה האיש הזה?" וכשאינני ממהר להשיב היא מניחה מידיה את הספר שלה.

"אה כן," אני אומר, "אני בטוח שכבר סיפרתי לך עליו. אחד שהכרתי מהקריקט. מישהו מברוקלין."

היא חוזרת אחרי, "צ`אק ראמקיסון?"

יש בקולה איזו נימה של ריחוק שלא מוצאת חן בעיני. אני מתהפך על צדי ועוצם את עיני. "כן," אני אומר, "צ`אק ראמקיסון."

 

צ`אק ואני נפגשנו לראשונה באוגוסט 2002. שיחקתי אז קריקט ברנדוֹלף ווֹקֶר פארק שבסטֵטן איילנד, וצ`אק היה שם אחד משני השופטים העצמאיים שהעניקו את שירותיהם תמורת תשלום סמלי של חמישים דולר. האוויר היה צמיג כמו ג`לי, יום חם ואביך ללא רוח, אפילו לא בריזה מהקיל ון קאל שמימיו זורמים במרחק של פחות ממאתיים מטר מווקר פארק ומפרידים בין סטטן איילנד לניו ג`רזי. מדרום נשמע מרחוק קול רעם עמום. אחר צהריים אמריקני ודביק להחריד שגרם לי להתגעגע לצל שמטילים ענני קיץ פורחים בצפון אירופה, להתגעגע אפילו לימים שבהם אפשר ללבוש שני סוודרים ולשחק קריקט תחת שמים צוננים עם טלאים פזורים בלבד של תכלת - שמספיקה בדיוק למכנסיים של מַלח, כפי שהיתה אמי אומרת.

ווקר פארק היה, על פי קני-המידה שהבאתי איתי, מקום עלוב מאוד בשביל קריקט. אזור המשחקים היה, ועודנו ודאי, חצי מגודלו התקני של מגרש קריקט. הדשא אינו אחיד ותמיד מגודל מדי, אפילו אחרי גיזום (פעם כמעט מעדתי כשרדפתי אחרי כדור), ואם אמנם במשחק קריקט כהלכה, יש אומרים, השער מוצב על גבי עשב, הרי שהפּ-יץ`  בווקר פארק עשוי מחימר ולא מאדמת כָּבול, וחייבים לכן לכסות אותו בציפוי של סיבי אגוז קוקוס; ולא זו בלבד אלא שהחימר חיוור וחולי כמו של בייסבול ולא אדום כמו של קריקט, ואי-אפשר לסמוך לאורך זמן על ההקפצה שלו; וגם אם הכדור אכן מנתר עליו מדובר בהקפצה נעדרת גיוון ומורכבות. (שערים שבנויים מאדמה ועשב מציעים עושר של אפשרויות: רק אלה עשויים לאתגר ולתגמל במלואו רפרטואר של מגיש בעל כדורים מהירים ומנתרים ומסתחררים, ורק אלה עשויים גם לבחון במלואו את הרפרטואר של חובט בעל מכות הגנה והתקפה, שלא לדבר על כוחו המנטלי.) ועוד בעיה יש שם. עצים גדולים - מינֵי אלון, ליקווידמבּר, טיליה - גודשים את שולי ווקר פארק. ולכל חלק מן העצים האלה, ויהא זה הקטן שבעלים, יש להתייחס כאל חלק מגבולות המגרש, מה שמכניס למשחק מרכיב של מקריות. כדור עשוי להתגלגל תכופות בין גזעי העצים, ושחקן השדה שרודף אחריו נעלם חלקית מן העין, וכך כשהוא שב ומגיח והכדור בידו פורצת מחלוקת קולנית סביב מה שבאמת קרה שם.

עם זאת, על פי קני-מידה מקומיים, ווקר פארק הנו אתר משחקים אטרקטיבי. מגרשי הטניס הסמוכים למגרש הקריקט נחשבים לוותיקים ביותר בארצות הברית, והפארק עצמו מוקף מכל צדיו בתים ויקטוריאניים עם גינות נוי מטופחות. התושבים המקומיים גילו מאז ומתמיד סובלנות כלפי נחיתת כדור קריקט אקראי שמגיע כמו מטאור של חמוצית ענקית לתוך השיחים המלבלבים שלהם. מועדון הקריקט של סטטן איילנד נוסד בשנת 1872, ולמעלה ממאה שנים שיחקו הקבוצות שלו מדי קיץ על הדשא הקטן הזה. עד 1920 לערך היה ווקר פארק בבעלות המועדון. כיום שייכים הקרקע והמועדון - מבנה לבֵנים בסגנון טיודור מ-1930 לערך, שהחליף את קודמו שכָּלה בשרֵפה - למחלקת הפארקים והפנאי של עיריית ניו יורק. עובד המחלקה הזו, מעין דמות רפאים, אמור היה בזמני להתגורר בעליית הגג של הבניין, אבל איש מעולם לא ראה אותו. האולם המרכזי הושכר לגן ילדים, ולרשות שחקני הקריקט הועמדו דרך קבע רק המרתף וחדר המלתחות החבוט. ולמרות הכול אף מועדון קריקט אחר בניו יורק אינו נהנה מתנאים נוחים שכאלה או מעָבר מפואר שכזה: דונלד ברדמן וגארי סוֹבֶּרס, שחקני הקריקט הטובים ביותר בכל הזמנים, שיחקו שניהם בווקר פארק. והחֶלקה הישנה הזו ניחנה למזלה גם בשקט ובשלווה. אתרי משחק אחרים, כמו אַיידלווַיילד פארק ומארין פארק ומגרש מוֹנרוֹ כוֹהֵן, משתרעים ממש מתחת לנתיבי האוויר של שדה התעופה קנדי. ואילו סיוויוּ פארק (שכשמו לא הוא ואינו נשקף כלל אל הים) שבקנארסי סובל לא רק מצווחות מטוסים אלא גם משאגות האינסוף של בֶּלט פארקווֵיי, לולאת האספלט החוצצת בין מרבית דרום ברוקלין לבין מי הים.

מה שמשותף לכל אתרי המשחק האלה זה הדשא הגרוע שפוגם בעיקר באמנות החבטה, זו שמטרתה לפגוע בכדור על פני הקרקע במגוון אלגנטי של מכות שחובט מיומן מקדיש שנים כדי לשלוט בהן ולשמר אותן: מכת הסטה, מכת וו, מכת חיתוך ותנופה ומשיכה, מכה אנכית ועוד מיני טכניקות ובנות טכניקות שנֶהגוּ כולן על מנת לשגר את כדור הקריקט שיתגלגל הלאה והלאה כמו מכוחו של קסם עד לקצה המרוחק של מגרש המשחקים. אבל מי שמנסה את כוחו בניו יורק במכות הקלאסיות הללו צפוי למצוא את הכדור שלו בסבך העשב, הדשא: שהוא, כפי שאני מבין, צמח ריחני, מתאים להפליא לפעילויות פנאי ספורטיביות ומתקשה להיקלט בקרקע; ואם כבר צומח שם משהו ירוק ועשבוני, הוא אף פעם איננו מכוסח בהתאם לדרישות הקריקט. כתוצאה מכך ותוך כדי הפרה בוטה של חוק החבטה הראשון, נאלץ החובט להכות את הכדור באוויר והחבטה הופכת למין סוג של הימור. בעקבות זאת משתבש גם מערך שחקני השדה כי אלה מוסטים מהר מאוד מעמדותיהם שבתוך המגרש לעבר תחנות מרוחקות בשוליו, ושם הם מתמהמהים בעצלתיים. דומה הדבר למשחק בייסבול של הום ראנס ולא של בסיסים, כשכל השחקנים מורחקים לעמדות בשדה החוץ. גרסה מנוונת כזאת של הספורט - קריקט שיחים, היה צ`אק מכנה זאת לא אחת בזלזול - גורמת לחבלה שהיא בראש וראשונה אסתטית: מן העיבוד האמריקני של המשחק נעדר כל היופי של קריקט על גבי מדשאה בממדים ראויים, היכן ששחקני המגרש הפנימי הלבושים לבן כמוהם כטבעת של ברבורים על רקע המגרש האליפטי הרחב, נקבצים שוב ושוב בהרמוניה לעבר החובט ומתפזרים שוב ושוב בחזרה לעמדות המוצא שלהם בתנועתיות קצובה ונשנית כמו של ריאות, כאילו המגרש עצמו נושם שם באמצעות אורחיו הבוהקים.

ואינני בא לומר שאין קסם גם בקריקט הניו-יורקי. ערב קיץ אחד לפני שנים ישבתי עם רייצ`ל במונית בברונקס. יצאנו לבקר חברים בריוֶורדֵייל ונסענו לאורך רחוב ברודוויי, שעד אז לא היה לי מושג עד כמה הוא מצפין.

"אוי! תראה, יקירי," אמרה רייצ`ל.

היא הצביעה לימיננו - עשרות שחקני קריקט נראו רוחשים על גבי מגרש בתוך פארק פתוח. שבעה או שמונה מ-שחקים התנהלו שם בשטח שגודלו הספיק בקושי לשלושה או ארבעה, כך שאזורי המשחק השונים, אשר סומנו באמצעות קונוסים אדומים ושבילים וחביות אשפה וכוסות קלקר, חפפו זה לזה עד להביך. גברים בלבן ממשחק אחד התערבבו בגברים בלבן ממשחק אחר, המוני מגישים סחררו בעת ובעונה אחת את זרועותיהם כמו טחנת רוח פעילה של מגישי קריקט, המוני חובטים הניפו בה בעת אלות שטוחות מעץ ערבה, כדורי קריקט התעופפו מכל עבר ובעקבותיהם אצים רצים בלבן. המגרש היה מוקף צופים. חלקם ישבו מתחת לעצים שתחמו את הפארק בברודוויי; אחרים נאספו סביב שולחנות פיקניק בקצה המרוחק של הגן הציבורי, היכן שצמחו עצים גבוהים וצפופים יותר. ובַכּול התרוצצו ילדים, כמו שאומרים. מנקודת הראות המוגבהת שלנו נראתה התמונה הזאת - של ון קוֹרטלֶנד פארק ביום ראשון - כמו תוהו ובוהו עליז, וכשחלפנו על פני המקום רייצ`ל אמרה, "זה נראה כמו ציור של ברויגל," ואני חייכתי אליה כי היא לגמרי צדקה, ולמיטב זיכרוני גם הנחתי אז את ידי על בטנה. זה היה ביולי 1999. היא היתה בחודש השביעי להריונה עם הבן שלנו.

היום שבו פגשתי את צ`אק היה שלוש שנים מאוחר יותר. אנחנו, סטטן איילנד, שיחקנו נגד קבוצה מסנט קיטס - קיטיטיאנים, הם נקראים, כאילו השתייכו כולם לאיזו כת מקצועית אזוטרית. חברי הקבוצה שלי היו במקור מטרינידד, גיאנה, ג`מייקה, הודו, פקיסטן וסרי לנקה. בקיץ ההוא של שנת 2002, כשבגלל הבדידות שיחקתי שוב אחרי שנים שלא שיחקתי, וגם בקיץ שאחריו, הייתי הלבן היחיד שנראה שם במגרשי הקריקט של ניו יורק.

זמן-מה לפני כן הציבה מחלקת הפארקים מגרש בייסבול תחרותי בפינה הדרום-מערבית של ווקר פארק. לשחקני קריקט לא הותר לעלות עליו לפני סיומם של כל משחקי הסוֹפטבּוֹל המורשים. (אני וחברי הקבוצה שלי התייחסנו במעט התנשאות כלפי הסופטבול, תחביב של זריקות מלאות - הכדורים הקלים ביותר שחובט קריקט עשוי לקבל אי פעם - ותפיסות רכות בכפפה שלא הצריכו מיומנות רבה ולא את האומץ הנדרש כדי לתפוס כדור קריקט קשה בידיים חשופות.) וכך התחרות נגד הקיטיטיאנים, שהיתה אמורה להתחיל בשעה אחת, החלה באיחור של שעה, כאשר שחקני הסופטבול - גברים מזדקנים ובעלי עודף משקל ממש כמונו, רק לבנים - הואילו סוף סוף להסתלק משם. בגלל העיכוב הזה התחילו הבעיות. הקיטיטיאנים הביאו איתם כמות גדולה של אוהדים, אולי ארבעים, והאיחור גרם אצלם אי-שקט. אז הם התחילו להשתעשע בהפקרות גדולה מהרגיל. חבורה אחת הקיפה איזו טויוטה שחנתה בדֶלַפילד פּלֵייס, בגבולו הצפוני של המגרש, והבחורים התכבדו שם בקולניות במשקאות אלכוהוליים מקוּלֶר, צעקו והקישו במפתחות על בקבוקי הבירה שלהם, בקצב הסוֹקָה שטרטר ללא הרף מבעד לרמקולים של הטויוטה. נשיא הקבוצה שלנו, קלווין פֶּרֵיירָה, ברנש בבלייזר מברבדוס בשנות השבעים לחייו, חשש מתלונות ולכן ניגש לבחורים ואמר בחיוך, "רבותי, ברוך בואכם לכאן, אבל עלי לבקש מכם לנהוג בדיסקרטיות. אנחנו לא רוצים בעיות עם מחלקת הפארקים. תרשו לי להזמין אתכם לכבות את המוזיקה ולהצטרף אלינו למגרש?" הבחורים התרצו לבסוף, אבל מאוחר יותר הסכימו הכול כי בהשפעת אותה תקרית התחולל בהמשך העימות שבגללו הנוכחים שם יזכרו תמיד את היום הזה.

לפני תחילת המשחק, אחד מחברי הקבוצה שלנו, ראמֶש, כינס אותנו במעגל לתפילה. הצטופפנו איש איש וזרועותיו על כתפי רעהו - להלכה היינו שלושה הינדים, שלושה נוצרים, סיקי אחד וארבעה מוסלמים. "אלוהים," אמר הכומר ראמש, כפי שקראנו לו, "מודים אנו לך שהבאת אותנו הנה היום למשחק ידידותי זה, ומבקשים שתשמור עלינו בריאים וכשירים במהלך התחרות היום. אנחנו מבקשים מזג אוויר נוח, ומבקשים את ברכתך על המשחק הזה, אלוהים." התפזרנו בתשואות סוערות ועלינו על המגרש.

הגברים מסנט קיטס חבטו במשך למעלה משעתיים. במהלך הסיבובים האלה שמרו האוהדים שלהם על מהומה מוּכרת של צחוקים וקנטורים והתחכמויות מגבולו המזרחי של המגרש, שם הם התקבצו בצל עלים ושתו רום מכוסות נייר ואכלו דגים ועופות צלויים. "להכות בכדור!" הם צעקו, ו"הבנאדם מעיף!" והרימו ידיים בתנוחה של דחליל שמסמנת הגשה רחוקה מדי. "רחוק מדי, שופט, רחוק מדי!" הגיע תורנו לחבוט. הסיבובים הלכו והתמשכו והמשחק נעשה מתוח יותר וכמות הרום הלכה וגדלה. רעש המוזיקה התחדש שוב מכיוון הטויוטה ושוב נאספה סביבה חבורת גברים, וצעקות הצופים הלכו ונעשו טעונות יותר. באווירה כזאת, שאיננה בשום אופן חריגה בנוף הקריקט הניו-יורקי, כל המהלכים במגרש ומחוצה לו מקבלים אופי לוחמני יותר. בשלב מסוים נפלו האורחים קורבן לחשד, שכנראה מקנן לו דרך קבע במוחותיהם של שחקני קריקט בעיר הזאת, כאילו מתרקמת איזו מזימה לגזול מהם את הניצחון, ופניות שחקני השדה ("נו איך זה, אדון שופט?") לבשו אופי מריר ווכחני וכמעט פרץ קרב בין שחקן שדה אחד לבין צופה שאמר משהו.

 

 

© ידיעות ספרים

המלצה על ספר זה ניתן לראות בדף ספרים מומלצים.

השימוש בלשון זכר נעשה מטעמי נוחות בלבד ואין בו בכדי לפגוע ו/או ליצור אפליה כלשהי.