קוראים לי ישמעאל. לפני כמה שנים - לא משנה כמה בדיוק - מאחר שארנקי היה ריק מכסף פחות או יותר, ודבר בחוף לא עניין אותי במיוחד, חשבתי שאפליג מעט ואראה את חלקו המימי של העולם. זו דרכי לגרש את המרה השחורה ולהסדיר את מחזור הדם. בכל פעם שאני מגלה כי חיוכי מריר; בכל פעם שמשתלט על נשמתי נובמבר לח וגשום; בכל פעם שאני מתעכב ללא משים מול חנויות לממכר ארונות מתים, ומצטרף לזנבה של כל לוויה הנקרית בדרכי; ובפרט בכל פעם שיצר הרע משתלט עלי כדי כך שאני זקוק לעמוד שדרה מוסרי איתן שימנע בעדי מלצאת אל הרחוב בכוונה להעיף בשיטתיות מגבעות מעל ראשי חובשיהן - אז אני מבין שהגיעה העת לצאת אל הים ויפה שעה אחת קודם. זהו התחליף שלי לאקדח ולקליע. במחווה פילוסופית ראוותנית נופל קאטו על חרבו; (מרקוס פורקיוס קאטו אוטיקנסיס 95 לפנה'ס-46 לפנה'ס, הידוע יותר בשם קאטו הצעיר, פוליטיקאי רומי מתקופת הרפובליקה המאוחרת. הוא זכור בהיסטוריה בעיקר כיריבו הפוליטי של יוליוס קיסר וכן בזכות היותו עקשן ובלתי ניתן להשחתה. בשנת 46 לפנה'ס הביס קיסר את צבאו של קאטו בקרב תאפסוס. קאטו, שלא רצה לסבול את מרותו של קיסר, התאבד) אני עולה בשלווה על ספינה. הדבר אינו מפתיע כלל. לו רק הכירו אותו, כל בני האדם כמעט, כל אחד במידתו, היו חולקים איתי לעתים רגש זהה כמעט לגבי האוקיינוס.
זו לפיכך עירם של תושבי האי מנהטן, רציפים חוגרים אותה סביב כשוניות אלמוגים את איי הודו המערבית - המסחר מקיף אותה בקצפו. השמֵאל או היימֵן, הרחובות מובילים אותך אל המים. בקצהו הדרומי נמצאת הסוללה, (אז נמל, היום פארק( שם שוטפים הגלים את המזח האצילי, והרוחות שכמה שעות קודם לכן היו רחוקות מהיבשה מצננות אותו. ראה את ההמונים הלוטשים עיניהם במים שם.
לך סביב הקצה הדרומי של האי מנהטן באחר צהריים חולמני של יום ראשון. טייל מ'קורלירז הוק' ל'קואנטיס סליפּ' ומשם צפונה דרך 'וייטהול'. מה אתה רואה? ניצבים כזקיפים דוממים בכל מקום, עומדים ריבואות בני תמותה חולמים בהקיץ על האוקיינוס. (באזורים האלה התגוררו מהגרים שהגיעו מעבר לים. שם נולד מלוויל( חלקם נשענים כנגד עמודי תמך גדולים; אחרים יושבים בקצה המזח; אחרים מתבוננים מעבר לחומת הספינות שהגיעו מסין; מהם יושבים במרומי החיבל, משל הם חותרים לשפר את טווח הצצתם בים. אך כל אלה הם עכברי יבשה, הכלואים בימות השבוע בחללים מחניקים - קשורים לדלפקים, ממוסמרים לספסלים, מהודקים למכתבות. מה פשר הדבר? הפסו שדות ירוקים מן הארץ? מה מעשיהם כאן?
אך ראה! הנה מגיעים המונים נוספים, פוסעים היישר אל המים, גמרו אומר כמדומה לצלול. מוזר! דבר לא ישביע את רצונם אלא גבולה הקיצון של היבשת; שיטוט באפס מעשה בצל מחסנים משכבר הימים אין די בו. עליהם להתקרב אל המים ככל יכולתם בלא שייפלו לתוכם. ושם הם עומדים - לאורך מילין רבים - פרסאות. אנשי יבשה כולם, משבילים וסמטאות הם באים, מרחובות ומשדרות - ימה וקדמה, צפונה ונגבה. ובכל זאת כאן הם כולם כאחד. אמור לי, האם סגולתן המגנטית של מחטי המצפנים של כל האוניות שבכאן היא המושכת אותם הנה?
זאת ועוד. נניח שיצאת אל חיק הטבע; לאזור הררי שופע אגמים. בחר איזה שביל שייראה בעיניך, ועשר לאחת שהוא יוביל אותך במדרון של עמק אל בריכת ערוץ נחל. המים מכשפים. הנח לאדם המפוזר ביותר לשקוע בחלומות בהקיץ - העמד אותו על רגליו, גרום לו שיתחיל לצעוד, ובלא שיטעה הוא יוביל אותך אל מים, בתנאי שיש מים בסביבה. אם תצמא אי פעם במדבר האמריקני העצום, ואם תצטרף במקרה לשיירה שאתה נוסע בה פרופסור העוסק במופשט, מומלץ לערוך ניסוי כזה. כן, כידוע לכול, הגות ומים כרוכים זה בזה לנצח.
קחו לדוגמה אמן. הוא משתוקק לצייר אותך בפיסת הנוף הרומנטית, החלומית, המוצללת, השקטה והמכושפת מכל אלה שבעמק הנהר סאקו. מהו המרכיב העיקרי שבו הוא עושה שימוש? שם ניצבים עציו, חלולי גזע כולם משל שוהים בהם נזירים וצלביהם; כאן מנמנם לו האחו, ושם ישן הצאן; רחוק יותר מסתלסל עשן מנומנם מארובת בית כפרי. באופק נבלע שביל פתלתל בעומק יערות המטפסים על שלוחות הרים חופפות זו לזו, המתמזגות בתכלת השמים. אולם, אף שהכול נראה מכושף ואף על פי שעץ האורן משיר את אנחותיו כעלים על ראש רועה הצאן, לשווא היו כל אלה אלמלא היתה עינו של הרועה נעוצה בנחל הקסום שלפניו. צא לטייל בערבות בחודש יוני, (הכוונה למדינת אילינוי שאז היתה עדיין אזור ספר) וככל שתרחיק לכת שם תטבע עד ברכיך במרבד חבצלות - מה הוא הקסם האחד הנעדר? - מים - אין שם ולו טיפת מים אחת! לו היה הניאגרה אשד חול ותו לא, היית מטריח עצמך אלפי קילומטרים לראותו? מדוע התלבט המשורר הדלפון מטנסי שזכה לפתע בשני חופני מטבעות כסף, האם לרכוש לעצמו מעיל, שלו נזקק בדחיפות, או להשקיע את כספו בטיול רגלי לחוף רוקאווי? מדוע כל נער בריא שנפש בריאה בו משתוקק מדי פעם לבקר בים? מדוע הרגשת בהפלגת הבכורה כנוסע רטט מסתורי כאשר נאמר לך לראשונה שאתה וספינתך נמצאים הרחק מטווח ראייה של היבשה? מדוע האמינו הפרסים הקדמונים בקדושת הים? מדוע הקדישו לו היוונים אל מיוחד, ועוד אח של זאוס? (פוסידון) כל זאת לבטח אינו חסר משמעות. ועמוקה יותר משמעות סיפורו של נרקיס, אשר מאחר שלא יכול היה לאחוז בדימוי המייסר והנעים בה בעת שראה במי המעיין, זינק לתוכו וטבע. (בספר השלישי במטאמורפוזות של אובידיוס מסופר על נקיסוס המתאהב בדמותו הנשקפת במים ולבסוף מת מרוב אהבה (אך לא קופץ למים וטובע)) והרי את הדימוי הזה אנו עצמנו רואים בכל הנהרות והימים. זהו הדימוי של אשליית החיים הבלתי נתפסת; וזהו המפתח לכל העניין.
ובכן, כאשר אני אומר שאני נוהג להפליג בים בכל עת שראייתי מטשטשת, ואני מתחיל לדאוג יתר על המידה בנוגע לריאותי, איני מתכוון שיובן מכך שאני מפליג בים אי פעם כנוסע. שכן כדי להפליג כנוסע אתה זקוק לארנק, וארנק הוא סמרטוט ותו לא אלא אם כן יש לך דבר מה בתוכו. חוץ מזה, נוסעים נתקפים מחלת ים - נהיים שוחרי ריב ומדון - אינם ישנים בלילות - וככלל הנאתם מעטה למדי; לא, לעולם איני מפליג כנוסע, ואף שאני ימאי מנוסה למדי איני יוצא אל הים כמפקד שייטת, או כקפטן, או כטבח. אני מוותר על התהילה ועל הכבוד הכרוכים במשרות אלה לטובת החפצים בהם. מבחינתי, אני מתעב כל מלאכה, התנסות ומצוקה המכבדות את העוסקים בהן. די לי בכך שאני משגיח על עצמי, בלא שאשגיח על אוניות, דוברות, דו-תורניות, מפרשיות וכיוצא באלה. ובאשר להפלגה כטבח - אף שאני מודה שתהילה ניכרת כרוכה בכך, מאחר שהטבח הוא מעין קצין בספינה - עם זאת, איכשהו, מעולם לא חשקתי לצלות עופות - אף שמשעה שנצלו, נמרחו בחמאה בטוב טעם ותובלו היטב במלח ופלפל, אין איש שידבר על עוף צלוי ביתר כבוד, שלא לומר הוקרה, ממני. הודות להערצתם העיוורת והאלילית של המצרים הקדמונים לאיביס (עוף מים) צלוי ולהיפופוטם עשוי על האש, זכינו לראות את המומיות של בעלי החיים האלה בתוך תנוריהם, הפירמידות.
לא, בצאתי אל הים אני מפליג כמלח מן השורה, מדיירי הסיפון הקדמי, צולל מתחת לחרטום, מטפס למרומי התורן הראשי. נכון, הם נהנים לרדות בי קצת, להקפיץ אותי מתורן אחד למשנהו, כצרצר באחו בחודש האביב. ובהתחלה אין היחס הזה נעים כלל וכלל. הוא פוגע בכבוד, בפרט אם מוצאך מהמשפחות המבוססות משכבר הימים ביבשת, ואן רנסלרס או רנדולף, או הרדיקנוטס (אדוני האחוזות בעמק נהר ההדסון, מנהיגי המאבק לעצמאות, או מצאצאי שליטיה הדנים של אנגליה). וקשה מכול, אם ממש לפני שתחבת את ידך לתוך קלחת הזפת, נהגת אדנות כמורה בבית ספר כפרי, שם עמדו על רגליהם לכבודך התלמידים גבוהי הקומה ביותר. זהו מעבר חד ביותר, על דיברתי, ממורה למלח, וצליחתו בחיוך מצריכה לגימת תמצית מרוכזת של דברי סנקה והסטואים. (סנקה, הפילוסוף הרומי (3 לפנה'ס-60 לספירה) והסטואיקנים האמינו כי הדבר היחיד שנמצא ברשותו של אדם הוא המידה הטובה; כל נכס אחר הוא בן חלוף. במשפטים האחרונים מתאר מלוויל את עצמו. הוא היה נצר מצד אמו למשפחה הולנדית מעמק הנהר הדסון ומצד אביו למשפחה מבוססת מבוסטון. עם שני הצדדים נמנו גיבורים של מלחמת העצמאות האמריקנית. אביו של מלוויל התרושש ומת כשהוא משאיר את משפחתו בחוסר כול. קרובי אמו, אף שהיה ביכולתם, סירבו לסייע לאמו של הרמן, ומכאן אולי סיבת המרירות הניכרת בדברים. מלוויל עצמו, לפני שפנה לכתיבה היה בין השאר מורה בבית ספר כפרי) אך גם זה חולף עם הזמן.
מה בכך שאיזה קפטן זקן רודני פוקד עלי לאחוז במטאטא ולנקות את הסיפונים? במה מסתכם העלבון, אם יישקל, כלומר, במאזני הברית החדשה? האם סבורים אתם שערכי פוחת בעיני מלאך אלוהים גבריאל מפני שאני מציית בזריזות ומתוך כבוד לאשמאי הזקן? מי אינו עבד? אִמרו לי אתם. ובכן, ככל שינהגו בי אדנות - ככל שיכו אותי או יחבטו בי הקפטנים הזקנים, אני שואב סיפוק מהידיעה שהכול בסדר; שכל זולתי זוכה ליחס דומה במידה רבה - היינו מנקודת מבט גופנית או רוחנית; ולפיכך צרת רבים היא נחמת שוטים, ועל הכול לחבק זה את זה ולשמוח בחלקם.
זאת ועוד, תמיד אני מפליג כמלח, מפני שמקפידים לשלם לי על עמלי, ומעולם לא שמעתי ששילמו ולוּ אגורה שחוקה למי מן הנוסעים. נהפוך הוא, על הנוסעים לשלם בעצמם. ויש הבדל של שמים וארץ בין מי שמשלם למי שמשלמים לו. פעולת התשלום אפשר שהיא הצרה הצרורה מאלה שירשנו מאדם וחווה. אך מה ישווה לקבלת תשלום? התנהגותו האדיבה של אדם הזוכה לתשלום היא פלא פלאות, בהתחשב בכך שאנו מאמינים בכל לבנו שכסף הוא שורש הרע עלי אדמות, וכי 'בקושי ייכנס עשיר למלכות שמים'. (מתי, יט כד.) אה, באיזו חדווה אנו דנים את עצמנו לאבדון!
לבסוף, תמיד אני יוצא אל הים כמלח מן השורה מפני הפעילות הגופנית היפה לבריאות ואווירו הצח של הסיפון הקדמי. שכן, כמקובל בעולם, רוחות נוטות לנשב מלפנים יותר מאשר מאחור (בתנאי כמובן שלא תפרו את אמרתו של פיתגורס. (להימנע מאכילת שעועית. ישמעאל מתלוצץ על חשבון המחראות הזעירות שבצדי ספינות הציד מקדימה, ואילו מגורי הקפטן בירכתיים) לכן רוב הזמן נושם המפקד בסיפון האחורי אוויר מיד שנייה שהועבר אליו מן המלחים שבחרטום הספינה. נדמה לו שהוא נושם ראשון, אך טעות בידו. בדומה לכך מובילים פשוטי העם את מנהיגיהם בנושאים רבים אחרים, ואלה אינם חושדים בדבר. אך כיצד קרה שאחרי הריחי שוב ושוב את הים כמלח באוניית סוחר, העליתי בדעתי להפליג במסע ציד לווייתנים; השוטר מטעמן של בנות הגורל, העוקב אחרי בלי הרף, מציק לי בחשאי ומשפיע עלי בדרך נטולת הסבר - הוא יכול להשיב לשאלה זאת טוב מכולם. וללא ספק, יציאתי להפלגת ציד לווייתנים זו היתה חלק מתוכניתה הגדולה של ההשגחה העליונה שנוסחה משכבר הימים. היא נדחקה ברשימה כמעין נעימת ביניים ללא ליווי בין שני מופעים מרשימים בהרבה. אני מנחש שחלק זה בתוכנייה נראה בערך כך: 'מאבק איתנים בבחירות לנשיאות ארצות הברית, מסע ציד הלווייתנים של ישמעאל, `קרב עקוב מדם באפגניסטן`'.
אף שאיני יכול לומר במדויק מדוע בחרו אותי המפיקות, אלות הגורל, לתפקיד העלוב הזה במסע ציד לווייתנים, בשעה שזולתי נועדו לתפקידים נשגבים בטרגדיות קלאסיות, ולתפקידים קצרים וקלים בקומדיות אנינות, ולתפקידים מרוממי רוח בפארסות - אף שאיני יכול להסביר זאת בדיוק; בכל זאת, עכשיו כשעולות בזיכרוני כל הנסיבות, נדמה לי שאני יכול להציץ לתוך המנגנון והמניעים שהוצגו לפני בעורמה ובמגוון תחפושות כדי לפתותני למלא את תפקידי, ובה בעת לטעת בי את האשליה שבחירה זו היתה פועל יוצא של רצוני החופשי והבלתי משוחד ושל שיפוטי הדקדקני.
המניע העיקרי היה הרעיון המכריע על אודות הלווייתן גדל הראש בעצמו. מפלצת כה מבשרת רעות ומסתורית עוררה את מלוא סקרנותי. שני בחשיבותו היה הים האכזר והמרוחק שם הוא שייט, עצום כאי שניתק ממקומו; הסיכונים בל יתוארו הכרוכים בלווייתן; אלה, לצד אלף מראותיה המופלאים של פטגוניה וצליליה, שכנעו אותי להחליט כחפצי. כל אלה אפשר שלא היו מפתים גברים אחרים; אך באשר לי, אני מתענה מתשוקה מתמדת אל המרחקים. אני אוהב לשוט בימים מאיימים ולנחות על חופי פרא. אף שאיני מתעלם מן הטוב, אני מתוודע בזריזות אל האימה ומסוגל אף להתחבר אליה - כאשר מניחים לי - מאחר שכדאי לקיים יחסים טובים עם כל דייריו של מקום שבו מתאכסנים.
מסיבות אלה אפוא התקבל בשמחה מסע ציד הלווייתנים; ארובות השמים של עולם הפלאות נפתחו, ובזרם החזיונות הפרועים שהטו אותי לתכליתי, שניים שניים שטו לעמקי נשמתי במצעד אינסופי דימויים של לווייתן, ובמרכזם רוח רפאים מפוארת מכוסה בברדס, כגבעת שלג צפה באוויר.
פרק 2
תרמיל מבד שטיח
דחסתי חולצה או שתיים בתרמילי הישן, תחבתי אותו מתחת לזרועי ויצאתי בדרכי לכף הורן ולאוקיינוס השקט. נטשתי את מנהטן הישנה והטובה ועד מהרה הגעתי לניו בדפורד. היה זה ליל שבת בחודש דצמבר. התאכזבתי קשות למשמע הידיעה שספינת הדואר השטה אל האי ננטאקט הפליגה כבר לדרכה, וכי לא תתאפשר שום דרך להגיע אל המקום לפני יום שני הבא.
מאחר שרוב המועמדים הצעירים למכאובים ולייסורים הכרוכים בציד לווייתנים חונים בניו בדפורד הזאת כדי לצאת ממנה למסעם, מוטב שאספר כי לי, מכל מקום, לא היתה שום כוונה כזאת. מפני שהייתי נחוש בכוונתי להפליג בכלי שיט היוצא מננטאקט ולא משום מקום אחר, זאת כי דבר מה נאה ורוגש הכרוך בכל מה שקשור לאי המפורסם ועתיק היומין הפליא ליהנות אותי. זאת ועוד, אף שלאחרונה השתלטה ניו בדפורד בהדרגה על עסקי הלווייתנים, ואף שננטאקט העתיקה והאומללה משתרכת עתה אחור בעניין זה, בכל זאת היתה לננטאקט זכות בכורה - בבחינת צוֹר של קרתגו (קרתגו שהיתה בצפון אפריקה החלה את דרכה כקולוניה של צור הפניקית) - כמקום שלחופיו נסחף הלווייתן האמריקני המת הראשון. מהיכן אם לא מננטאקט יצאו לראשונה הילידים ציידי הלווייתנים, אדומי העור, בסירות הקאנו, לרדוף אחרי הלווייתן בהא הידיעה? ומהיכן אם לא מננטאקט גם כן הפליגה החד-תורנית הקטנה הראשונה, עמוסה חלקית אבני ריצוף עגלגלות - כך מספרים - להשליכן על הלווייתנים, כדי לגלות מתי היא קרובה דיה להסתכן בהשלכת צלצל ממוט החרטום של הספינה.
עתה, מאחר שעמדו לפני לילה ויום ועוד לילה בניו בדפורד, לפני צאתי לנמל היעד שבחרתי, התחלתי לדאוג בנוגע למקום שאוכל לאכול בו וללון בינתיים. היה זה לילה מוזר מאוד, יותר מכך, לילה חשוך וקודר מאוד, מקפיא עצמות ועגמומי. לא הכרתי שם איש. באצבעות חרדות חיטטתי בכיסי ולא העליתי אלא מעט מטבעות כסף - לפיכך, להיכן שלא תתעה ישמעאל, אמרתי לעצמי בעודי עומד באמצע רחוב קודר, תרמילי על שכמי, ומשווה את קדרות השמים צפונה לחשכה שבדרום - היכן שלא תחליט ברוב תבונתך לבלות את הלילה, ישמעאל יקירי, מוטב שתברר מראש את המחיר, ואל תדקדק בקטנות.
בצעדים הססניים פסעתי ברחובות וחלפתי על פני השלט 'הצלצלים המוצלבים' - אך המקום נראה יקר מדי ושופע שמחת חיים. הלאה משם, מחלונותיה הצבועים אדום עז של 'אכסניית דג החרב' בקע אור כה לוהט עד שקרניו המיסו כך נדמה את השלג והקרח שהצטברו בפתח לפני הבית, שכן בכל מקום אחר היו מדרכות האספלט מכוסות בכעשרים וחמישה סנטימטרים של כפור קרוש - מצב מטריד מאוד מבחינתי, בהניחי את כפות רגלי על הבליטות הקשות כאבן, כי סוליות נעלי התבלו מאוד משימוש שאינו יודע רחם. יקר מדי ועליז, חשבתי שוב, מתעכב לרגע להתבונן באור המסנוור שבקע אל הרחוב ולהאזין לצלילי הכוסות הנוקשות בפנים. שא את רגליך מכאן, ישמעאל, אמרתי לבסוף, אינך שומע? הסתלק מלפני הדלת; נעליך המטולאות חוסמות את הדרך. אז המשכתי בדרכי. עתה הובילו אותי רגלי מבלי משים ברחובות המוליכים אל הים, כי שם, בלא ספק, היו האכסניות הזולות, אף אם לא השמחות ביותר.
אילו רחובות עגומים! גושי קדרות, לא בתים, בכל שתפנה, פה ושם נר דולק, כמהבהב בקבר. בשעה זו של הלילה, ביום האחרון של השבוע, התברר הרובע הזה של העיר כנטוש כמעט. אך לבסוף נגלה לעיני אור עמום הבוקע מבית נמוך קומה ורחב, שדלתו הפתוחה מזמינה פנימה. הוא נראה מוזנח כמקום שנועד לשימוש הציבור; לכן, בהיכנסי, כשלתי קודם כול על מאפרה מונחת במרפסת. הא! חשבתי, הא, בעוד החלקיקים המרחפים חונקים אותי כמעט, האם זהו אפרה של העיר שחרבה, עמורה? ומה עם 'הצלצלים המוצלבים', ו'דג החרב'? - זהו אפוא השלט של 'המלכודת'. בכל אופן, קמתי על רגלי ובשמעי קול רם מבפנים דחפתי ופתחתי דלת שנייה, פנימית.
היה זה כך נדמה 'הפרלמנט השחור' (זהו הפרלמנט שכינס הנרי השמיני בשנת 1536 כדי לפרק את המנזרים והמסדרים הקתוליים בבריטניה)בישיבתו בתופת. מאה פרצופים שחורים פנו משורות המושבים להעיף בי מבטים; ומעבר להם, לוציפר שחור חובט בספר על דוכן הדרשות. היתה זו כנסייה של שחורים; ודרשתו של המטיף עסקה בחושך אפלה, (מתי 8 12: אֲבָל בְּנֵי הַמַּלְכוּת הֵמָּה יְגֹרֲשׂוּ אֶל-הַחשֶׁךְ הַחִיצוֹן שָׁם תִּהְיֶה הַיְלָלָה וַחֲרוֹק הַשִׁנָּיִם; יהודה 13) ובבכי ויללות וחריקות השיניים שם. 'הא, ישמעאל,' מלמלתי בהסתלקי משם, 'בידור קלוקל מתאים ל`מלכודת`!'
© ידיעות ספרים
קטע קריאה
סרט וידאו
