ספרים   אודות מועדון קריאה   צור קשר  
מועדון קריאה של ספרים
מאז 2002
מועדון קריאה של ספרים
ספרים > ספרים חדשים > ספרים 2008 > ספרות מקור 2008

אחד מאלף

אחד מאלף

הספר אחד מאלף
מאת
עמודים 172

שנת
כריכה רכה

את הספר ניתן להשיג ברשת חנויות סטימצקי ובחנויות צומת ספרים.

ספרים נוספים של מירה קדר

 

מחרוזות עבודת יד שיהלמו אותך

אחד מאלף, כריכה אחורית

סיפור חייהן של ברוריה אהרוני ושל רחל דותן נאחזים זה בזה, דומים ושונים, ויוצרים סבך עדיין של פחדים, חששות, רגשי קנאה, דאגה ואהבה. ברוריה - דמות פורצת דרך, המקימה בית מדרש ייחודי, מסתבכת עם עצמה ועם בחורים שאביה בוחר להכיר לה מבין המעולים שבתלמידיו, ומתמודדת עם האנטגוניזם שמעורר בית-המדרש. רחלקה - אשת איש בהווייתה, מלמדת בית-המדרש שהקימה ברוריה, ואף עוסקת במחזאות, נאבקת על שלמותו של עולמה הפנימי, שהוא מואר ורצוף אהבה אך אינו חף מחרדות. אהבותיה של ברוריה נכרכות באהבתם של רחלקה ובעלה, וכמעט מפרות את האיזון השברירי והסדוק ממילא.

 

קטע קריאה מתוך הספר
אחד מאלף

א

בשבת אחר-הצהריים נתגנב אל תוך החלום שלי קול בריטוֹן רך ולא מוכר, קדח בו בהתמדה בנועם ובניגון עד שהעיר אותי. שכבתי מצותתת. הוא השמיע דברי טעם. זיהיתי את הסוגיא, הצלחתי לעקוב כמעט ללא קושי, ויכולתי לשפוט. הלוואי תקלע טענתי לאמת: לא הלכתי שבי אחרי עצם הקול. אבא הִקשה על דבריו או עודד אותו במלמולי הסכמה, ענייני כמו אבא. משהו-מתיקות נדחק לקדקודי. למען הסדר הטוב והכרונולוגיה האובייקטיבית: הייתי צעירה מדי לכל הדעות.

ואף על פי כן לא התאפקתי וקמתי חרש לבדוק במי המדַבֵּר. בחור צנום ומזוקן-שחור, ריסים כהים וארוכים מצִלים על עיניו, ואפו דק ונשרי. נטלתי את הגמרא מכוננית הספרים שלי, פתחתי בדף בו עסקו, ועקבתי בעניין גובר והולך. זו היתה סוגיא קשה ומרתקת, שלמדתי עם אבא פעמיים ושלוש, ועדיין לא נתקררה דעתי. הפירוש שהשמיע היה חדשני ונועז, מסתמך על סוגיות אחרות בגמרא, פשוט ומשכנע. מן הזן המעורר את האגו החבוי בך לשאול עצמו איך לא חשב על זה קודם. אבא לא הצליח לדחות מה שהציע, וביקש ארכה של כמה ימים להרהר בסוגיא.

משנפרד מעליו יצאתי מחדרי. אבא זרח חולמני, כמי ששמע דברי טעם (מעולם לא הצליח להערים על היושר האינטלקטואלי שלו, ולהתעלם מסברא ישרה). משהשגיח בי, הציץ בעיני, והבליע חיוך. הקשבת ברוריה`לה, ספק שאל ספק האשים. ברוריה`לה, במשיכת ה-לה, היה הקיצור שלו לברוריה-לאה. בת זקונים לאחר שבעה בנים, שנאלצה להיסחב מגיל אפס עם שתי סבתותיה גם יחד. ניכרים דברי אמת עניתי, ספק מרצינה ספק מתנצלת. חיוכו נתרחב: בואי מיידלע, עכשיו תורך. הוא החזיר את הגמרא לארון הספרים שלו, והוציא את המסכת בה עסקנו בשבועות האחרונים. למדנו עד לסעודה שלישית.

בשבת אחר כך שכבתי בחדר שלי, ערה מראש, והמתנתי. הוא שטח בפני אבא סוגיא אחרת שלא הִכרתי, מסובכת לא פחות; ויישב אותה בשפה ברורה ובבריטון צלול, על פי אותם עקרונות שהִנחו את פירושו מלפני שבוע. העמיק והקיף והגביה עוף.

התופעה חזרה על עצמה, מדי שבת בשבתו, במשך שבועות אחדים. שבת אחת, לאחר שנסתלק, למדתי עם אבא סוגיא קשה במיוחד; ולפתע נתחוור לי איך אפשר לתרץ אותה בקלות-יחסית בפשטות ובשלמות (אפילו ללא בריטון צלול), אליבא דשיטתו; ואמרתי לאבא. אבא הופתע לרגע (איך לא חשבתי על זה קודם), התעשת ונופף לעברי באצבעו: אַת ממשיכה לצותת ברוריה`לה. שבתותיים אחר כך, משעסקו בסוגיא הזאת והלה יישב אותה כפי שחזיתי, לא הצלחתי לכבוש צחוקי כמו תרועת ניצחון. הבריטון נשתתק מופתע. מה אוכל לומר להגנתי: הייתי ילדה בת שש-עשרה. אבא התנצל, אך שמעתי חיוך בקולו כשסיפר על הבת-תורה שלו שתחיה, יכולֶת ההאזנה שלה והאינטואיציות הפראיות. התופעה לא חזרה על עצמה במשך שש שבתות רצופות. חששתי שמא צחוקי גרם, אך היססתי לשאול את אבא.

אבא נהג ללמוד אִתי אולי מגיל שלוש. מקרא ומשנה. כשלמד גמרא עם אחַי הגדולים הייתי מתאבקת בעפר רגליו, כמו-משחקת מתחת לשולחן, ושותה בצמא את דבריו. כבת תשע העזתי ממקומי לענות לראשונה על קושיא שהציג בפני אחי. אבא התעלם, אך למחרת בשעה שלמד אִתי ערך לי מבחן מקיף. אמא נתיישבה לידינו. פניה נראו לי נוהרות כתמיד, אלא שעכשיו כמו נִבְּטו אלי מבעד להינומה של דאגת ממש.

שמעתי כשדיברה אחר כך עם אבא, היא לא מתכוונת להתערב בשיקולים ההִלכתיים, היא סומכת על דעתו להתיר, שילַמד את בִּתו גמרא שילמד אותה חוכמת הנסתר מִצִּדה שילמד אותה תִּפלוּת, מה שתגיד; אבל איך ידאג למידות שלה, מי לידו יתקע שלא תצמיח זנב של טווס; ונוּ כן נוּ מה יקרה בעוד עשר שנים כאשר תגיע לפרקה, איפה ימצא לה חתן הולם איפה. אבא זקף אגודלו כנגדה: אַת תלְמדי אִתה מוסר; ומיד אחר כך אף את אצבעו: ולחתן אל תדאגי, המעולים מבין כל התלמידים שלי יְחזרו על פתח ביתך. אמא לא נרגעה. לִבה אמר לה. חשבתי נגזר עלי להוסיף וללקט פירורים מתחת לשולחן. אמא מיעטה להטיל מרות, אך אבא מעולם לא הִמרה את פיה; מלבד זאת הפעם.

בשבת השביעית חזר הבריטון למלא את חלל הבית עד שהעלה עליו הכתוב כאילו לא פסק מעולם.

 

ב

מביתספר נסעתי ישר להדסה עין-כרם. שום תזוזה אצל בועז. ישבתי ליד מיטתו, אוחזת בפרק ידו רפויה כאילו יד של רותי סמרטוטי, מלטפת את פנים כף ידו. דיברתי אליו בלי הפסקה, כעצת הרופאים, מעכבת מחשבות מתרוצצות לכדי ניסוח קומוניקטיבי. כל המערכות קרסו אמרתי, והמערכת האישית שלך רק כמשל. הכל כאילו מת. ועוד בבלגן. איבדת המון חברים, גם אני, אבל האובדן העיקרי הכללי הוא אובדן הביטחון. בכל הרמות. מחדל. פלוס תחושת עלבון עמוק. אין על מי לסמוך. אפילו עליך כבר אי אפשר. הידקתי את אחיזתי בכף ידו כאילו מתה.

וכשאתה מאבד את האמון בזולתך מה נשאר לך מלבד עצמך. בועז לא ענה ולא זע ולא נע. רציתי לצעוק אחי, תתעורר כבר, תתעורר; אבל רק מחיתי את דמעותי בגב ידוֹ, מאלצת את עצמי לחזור ולדבר. ומה כשעצמך לבד לא מספיק לך; תגיד, בועז, אז יש אלוהים?

למה סובבתי את ראשי לאחור. האם הרגשתי שעמד בפתח החדר. ידו של בועז נשמטה מידי וצנחה על חזהו. אקי? תמיד היה לי קושי להבחין ביניהם בשניות הראשונות כשפגשתי אותם בנפרד. הוא עִפעף בעיניו לְהֵן. תהיתי כמה זמן עמד שם ומה כבר שמע. מאובק, במדים, זיפי זקן שחורים פוצעים את פניו. מה שלומֵך שאל בבריטון חרישי. קמתי והתקרבתי אליו מהססת-חצי. באתָ הנה לפני שהייתָ בבית שאלתי, בועז לא יכול להעריך את זה; וההורים שלך מתים לראות אותך. הוא נעץ בעיני את עיני הפלדה הירוקות-צלולות שלו: אַל תהיי טיפשונת רחלקָה, באתי לראות אותך, התקשרתי מהדרך, ואמא שלך אמרה שתהיי פה; הייתי מוכרח לפני הכל לבדוק אם אַת בסדר, דאגתי לך כלכך. אתה דאגת לי שאלתי גששית, צחוק כאילו רעם מרוחק מתגלגל בקולי. הוא הנהן רציני כמקודם, לוכד את עיני ומאריך עין כפי שלא עשה אף-פעם-לפנֵי.

ומה שלומו שאל, מַחווה בסנטרו לעבר בועז. משכתי בכתפיים: תשאל אותו אמרתי, אולי לך הוא יענה. הציניות לא הולמת אותך, תפסיקי. הופתעתי כשהופיע, הופתעתי פי שבעים מן ההתעניינות הגלויה שלו בי. המלחמה הארורה הזאת שיגעה את כולנו חשבתי, ולכי תדעי איפה לחם ומה עבר עליו. הוא ניגש למיטתו של בועז: אני לוקח את אחותך עכשיו אמר לו, אל תכעס, קיבלתי חופשה רק לעשרים וארבע שעות; מחר היא תשב אתך עד הערב, אבל כרגע אני זקוק לה יותר ממה שאתה מסוגל.

>> סוף חלק ראשון

הוא תלה את תרמיל ביתספר שלי על כתפו, מסמן לי בראשו בואי. השקט שלו, הביטחון בעצמו - ביחסו אלי - איימו להפחיד אותי; אבל גם מצאו-חצי חן בעיני, עוצמה עם עדינות חצי בחצי. אתה בא מרמת הגולן שאלתי כשיצאנו, הוא המהם. איפה נלחמת. אקי עצר: אַל תתחילי אִתי רחלקָה, אני לא מתכוון לבזבז את החופשה שלי על סיפורי קרבות, לא בשביל זה באתי הנה. נחישות קשוחה בקולו עם ניואנס דק של תחינה. עלא בַּחְתי חשבתי, כאילו לא מספיק לי בועז אחד שותק. יקי בסיני שאלתי בכל זאת. לדעתי, יקי באפריקה, צל עובר של חיוך בעיניו. איש אספקה שהיה אצלם ואחרכך הגיע גם אלינו, לא הבין איך אני מְתפקד בשתי הגזרות. חייכתי, בראשי מדלגים אלף סיפורים דומים על זהותם הכפולה.

אחרכך התחלנו לגשש בזהירות, זה אצל זה, אם שמע כבר על אמציה ועל יונתן ועל אלישע ועל נתנאל ועל - - - - שאלתי מתי נודע לו שבועז נפצע, סיפרתי שיקי התקשר לפני שבועיים מסיני ושהוא מעודכן. יעקב ועקיבא דותן נולדו יומיים לפני בועז, ואני איחרתי בחמש שנים. הם היו החברים שלו יותר מאשר שלי, שלישיית התאומים קראו לעצמם; אבל החצר שלנו היתה גדולה, פראית סבוכה ומסולעת, מלאת פינות מסתור, ועשויה למשחקי ילדים יותר מכל מקום אחר ברחביה. והם לא היו מרושעים מספיק כדי לנשל אותי ממנה. הייתי בתחילת השמינית כשפרצה בעיצומו של יום הכיפורים מלחמה.

אקי חיבק את אמו מלגלג בחיבה לדמעותיה. עזרתי לה במטבח עד שיצא מן המקלחת. שכחתי מה כהים וארוכים היו ריסיו מתחת לאבק.

 

ג

את הדרך הביתה, בצהרי יום השבת, עשיתי בצעד קל ובלב כבד. התארחתי אצל בת דודי בשבת-חברוֹת לקראת נישואיה. לא נתכוונתי להישאר עד צאת השבת מפני הלימוד עם אבא, אך התימהון שעוררו דברי-התורה שביקשה ממני לומר הקניט אותי וזירז להסתלק. איני יודעת מהו שגרם למורת רוחן, הנושא בו בחרתי לעסוק (אישה משנישאה - האומנם תסתפק בלימוד התורה של בעלה), או הסוגיות מן התלמוד שהעזתי לצטט כזקן ורגיל. בתוך כדי דיבור יכולתי למדוד את האנטגוניזם שנצטבר באוויר. הגמרות היו שגורות על לשוני, ולא חששתי שעיסוק בהן ייחשב לי עוון יוהרה חלילה, או עוון תִּפלוּת. גם הנושא העסיק אותי באמת ובתמים, אף שלא הגעתי עדיין לפרקי. משאמרו לי מי מהן בתום דברי: חילך לאורייתא, לא העזתי לענות כפי שנהגתי בבית עם אחַי, מקניטה אותם בחזרה, בלשון שהשיב ריש לקיש לרבי יוחנן (כשאמר לו על כוחו הפיסי: חילך לאורייתא, וריש לקיש השיב): יופייך לנשים.

משהגעתי הביתה היתה דעתי נתונה עדיין, רובה ככולה, למה שנתרחש אצל בת דודי; עד שלא השגחתי שאיחרתי, והבריטון כבר משל בחלל הבית. עקבֵי נעלַי תקתקו על מרצפות הכניסה, עיניו ירוקות-בורקות הורמו להרף עין ופגעו בעיני. משהו-מתיקות חלחל ללִבי וחרץ בַּמרירות. הסתפקתי אם ראיתי מהרהורי-לִבי, או שאכן הספקתי לראות בשבריר רגע כל מה שדימיתי: הפתעה, תרעומת על ההפרעה (כמעט ריתחא דאורייתא), וכעין שעשוע (כמו השתעשע לו ברעיון חדש שהבריק במוחו ומצא חן בעיניו). המהירות בה נתחלפו מבעי עיניו העלתה בדעתי את רבי עקיבא כאשר ראה את אשתו של טורנוסרופוס הרשע - וירק ושחק ובכה - ירק מפני שבאה מטיפה סרוחה, שחק לפי שעתידה להתגייר ולהינשא לו, ובכה על יופייה שיתכלה בעפר. נכנסתי לחדר שלי והאזנתי בעניין לדבריו, ועם זאת הִמתנתי שיסתלק ויפַנה לי מקומו לצד אבא.

אבא הבחין במצוקתי. דיווחתי לו בקיצור. מיידלע, אַת צריכה ללמוד מתי לומר מה ואיפה, או לחילופין את מלאכת הצפצוף; בשבת כלה דַּברי בשבח הזוגיות, בהשלמה ההדדית שבין איש לאשתו, אפילו סתם בפרשת השבוע - - אך אם אַת מתעקשת על נושא שמעסיק אותך, תקטיני את הנזק אם תקפידי לצטט רק מן הצאינה וראינה. הוא ידע שההשכלה התורנית שלי לא כוללת את הספר הזה. אחר כך כמו-הרצין: כשם שלא גוזרים על הציבור גזֵרה שלא יוכל לעמוד בה, כך לא משמיעים באוזניו דברים שלא יוכל לשמוע בישיבה.

בסעודה שלישית ביקש שאספר גם לאמא. היא הציצה בו משועשעת. אמא היתה תלמידת חכם בפני עצמה, אף כי מעולם לא הלך לִבה אחרי לימוד גמרא על הסדר. פניה קרנו בקביעות שעוררה את השתאותי: גם כאשר היתה עייפה עצובה או דואגת, רעד אור על מצחה, ובין קמטי עיניה, ועל לחייה העגולות; וכמאמר השיר, טל הילדוּת (אף משהגיע תורם של נכדיה) מָלא בו; הו אמא. ידיה לא היו ענוגות כלל ועיקר, לרגל המלאכה אשר אחריה ולרגל הילדים.

עיניה כחולות-גדולות, ואור פניה שאף הזמן לא עִמעם, יצרוּ ניגוד מרתק לגופה הכבד. היא גידלה את שְמוֹנְתנו מבלי להיעזר באבא בכל מה שנוגע לגידולנו החומרי, ודחתה את נכונותו, פעם אחר פעם, בהברה אשכנזית מִלעילית: ביטול תּוֹיְרֶה, ביטול תוירה. כך נדחתה אף נכונותם של אחַי הגדולים; ואחר כך, משהתחלתי ללמוד ברצינות, אף שלי (פלוס קריצת עין: מה לעשות, יש לי שבעה בנים ובן). אך הישגה העיקרי, לכולי עלמא, היה גידולו בתורה של אבא; והוא הקפיד לזקוף את כל כולו לזכותה. זריזה ומאורגנת, בעלת משמעת עצמית ורוגע פנימי (קורן החוצה), הצליחה בכל אותן שנים אף לנהל סמינר לבנות.

כיוון שהכירה היטב את חברותיה של בת דודי עקבתי בתשומת לב אחרי תגובתה; אך גם היא לא נטתה לכובד ראש, והעבירה מבטה המשועשע מאבא אלי: מזלי שהן סיימו כבר סמינר. כשלמדנו רק שתינו במוצאי שבת שאלתי, ומשהו-תרעומת כמו נשתלט עלי, אם היא נגדי או בעדי. תפסתי שבמקרו הם מזלזלים במרובעוּת של מאזינותי, ועם זאת במיקרו אף מכבדים את אפשרות קיומה וכמו הטילו עלי את האחריות לתקרית. אמא הציצה בי, ודְאגה כמו צל נפלה בין עיניה. המוציא מחברו עליו הראיה אמרה, אַת התארחת אצלן, אַת סטית ממה שמקובל בד` אמות שלהן, ומי שמבקש לשנות עליו הראיה.

בלילה, משנתקשיתי להירדם, והמחשבות התרוצצו-פרא, דילגה לקדקודי בדהרה אִטית כמו ודאות: עיניים מאירות-רך ירוקות-בורקות ימתינו לי מעבר לפינה, וקול בריטון יציב ומתְמיד שיתמוך ללא הסתייגות.

 

 

ד

למחרת התחננתי בפני בועז שיתעורר. רציתי לשמוע את דעתו, אקי עשה כמיטב יכולתו לשבש את שיווי המשקל שלי. שילבתי את אצבעותי באצבעותיו, מדגדגת באגודלי בעדינות אבל בהתמדה את פנים כף ידו. הוא לא אמר לי שומדבר מפורש. אמנם גם כשדיבר עם הוריו כמעט לא גרע ממני עין, אבל.

בועז לא ענה ולא זע ולא נע. הידקתי את ארבע אצבעותי על שורשי אצבעותיו ארוכות רופסות, ממשיכה לדגדג באגודלי בתנועה סיבובית את כרית כף ידו. בבקשה בועז, אני יודעת שאתה שומע אותי, תגיד משהו. נימת התפנקות גלויה נדחפה אל קולי. רציתי את הנחייתו. אפילו אם לא באקי שלו היה העניין אלא בכל גבר אחר, ציפיתי לעזאזל שיענה על ספקותי. אחי הגדול. משהו זרם בכף ידי כאילו תנועה ערה, אצבעותיו מתהדקות בכוח על פרקי אצבעותי. במקום לנצל את הרגע, לדבר אליו, לדובב אותו, התחלתי לבכות.

אקי סירב לספר לי על המלחמה שלו, אבל האריך לדבר אִתי על הימים שבאו אחריה. הוא שמע מה שאמרתי לפני שחשתי בנוכחותו בפתח החדר, על אובדן האמון בעולם, על הפנייה אל מה שמעבר. שוחחנו על קריסת המערכות האנושיות, שוחחנו על רווח והצלה שעמדו לנו ממקום אחר; הארכנו לדבר על אפסות האדם, על עולם התלוי על בלימה ומי מחזיק אותו. את הפנאי של אחרי הקרבות, כשהם רק מחזיקים קו, שורפים זמן במשחקי קלפים שש-בש או שחמט, ניצל ללימוד גמרא שלא פתח מאז הבגרות.

אקי התקשר בלילה מאוחר. התעכבתי בבית-החולים עם הורי, שמיהרו לבוא כשטלפנתי והתאכזבו כשלא הבחינו בשום תזוזה, מציצים בי מסופקים-חצי מאמינים-לא-מאמינים. אקי לא פקפק במה שסיפרתי לו על בועז. תספרי לו עלינו, כך אמר לי, מחסיר מִלִּבי עוד פעימה, זה אשכרה יקפיץ אותו. לא עניתי. לא ידעתי מה לענות. התביישתי לומר שאולי אשכרה זה מה שהקפיץ. אני סומך עלייך רחלקָה, בפעם הבאה שנדבר - הוא ער.

יקי הגיע כמה ימים אחרכך. כשיצאתי מביתספר מצאתי אותו מחכה לי על המדרגות, מגולח, לבוש ג`ינס וסוודר אפור-בהיר. הוא חיבק אותי כפי שהיה מחבק את אחותו לוּ היתה לו, ושאל לשלומו של בועז. אקי לא נגע בי ושאל קודם לשלומי חשבתי. יציב אמרתי, קצת יותר מדי. מאמא שלך הבנתי שהיה כנראה איזה צל של התעוררות. היה עניתי בביטול-כאילו, נכנסת למכונית שפתח בפנַי. הוא התיישב על המושב לצִדי מציץ בי בסקרנות: ומה שלום האח שלי. השפלתי את עינַי: אקי לומד גמרא, קולי שאף לאפס. מה, הפתעה עם צחוק בקולו. שתקתי. מה העניין רחלקָה שאל בבריטון חם ידידותי, כמעט מפתה אותי לספר לו, לבקש את עצתו שלו אם בועז מתעקש לא לתת. שום עניין התחמקתי. הוא הפשיל את ראשו לאחור בתנועה שייחדה אותו מאחיו וצחק. אהבתי אותה, חבל שאקי לא צוחק כך חשבתי. אל תהיי טיפשונת רחלקה (המילים, האינטונציה בה נאמרו, לא היו מיוחדות לו), ההורים שלי הספיקו לרמוז לי שמשהו קורה.

יקי בבקשה אמרתי בשקט, תחינה דקה רוחשת בקולי, אני לא יודעת שומדבר ברור, אני לא רוצה לדבר על זה. הוא הרצין מאנפף אנחה, מודאג צִמצם את עיניו: מה עשה לך הבן אמא שלי. צחקתי. אם אשאיר לו מכתב חריף שאל. שלא תעיז. אבל על יד מיטתו של בועז הוא העז. הוא לא נקט כמוני לשון מתחננת, להפך: תְּשְמע גַ`חְש, קלטנו את הרעיון המרכזי, שבוע שבועיים שלושה, יאללה, בַּסְטה. אחותך לא רוצה לדבר אִתי, אבל משהו קורה בינה לבין עקיבא, והיא צריכה גב של אח גדול; אני בכל זאת מהצד של החתן, לא נעים.

 

© ידיעות ספרים

המלצה על ספר זה ניתן לראות בדף ספרים מומלצים.

השימוש בלשון זכר נעשה מטעמי נוחות בלבד ואין בו בכדי לפגוע ו/או ליצור אפליה כלשהי.