ספרים   אודות מועדון קריאה   צור קשר  
מועדון קריאה של ספרים
מאז 2002
מועדון קריאה של ספרים
ספרים > ספרים חדשים > ספרים 2010 > ספרות תרגום 2010

אני, קלאודיוס

אני, קלאודיוס

הספר אני, קלאודיוס
מאת
תרגום מאנגלית: אביעד שטיר
עמודים 507

שנת
כריכה רכה

את הספר ניתן להשיג ברשת חנויות סטימצקי ובחנויות צומת ספרים.

ספרים נוספים של רוברט גרייבס

 

מחרוזות עבודת יד שיהלמו אותך

אני, קלאודיוס, כריכה אחורית

I, Claudius, Robert Graves

קָליגוּלָה הביט בי בעיניים מצומצמות, כמתלבט. "אתה חושב שאני משוגע?", הוא שאל כעבור זמן-מה.
צחקתי צחוק עצבני. "משוגע, קיסר? אתה שואל אם אני חושב שאתה משוגע? מה אתה מדבר, הרי אתה קנה המידה לשפיות בעיני כל תבל ויושביה".
"קשה הדבר מאוד, אתה יודע, קלַאוּדיוּס", הוא אמר כממתיק סוד, "להיות אֵל בלבוש אדם".

מגוּנה ודחוי על ידי בני משפחתו כשוטה מגמגם, חלש אופי ורפה גוף, האציל הרומי קְלַאוּדיוּס טיבֶּריוּס דרוּסוּס נֵרוֹן גֶרמָניקוּס, העתיד לתדהמתו להיות לקיסר בשנת 41 לספירה, שורד בביטחה את מסכת התככים, המיתות המסתוריות, הבגידות, ההגליות, הטיהורים העקובים מדם, העינויים והאלימות חסרת הרחמים בעשורים הראשונים לקיומה של האימפריה הרומית.

הרומן הנפלא אני, קלאודיוס כתוב כאוטוביוגרפיה פיקטיבית. הוא מגולל כרוניקה שערורייתית מרהיבה של שלטון הקיסרים הראשונים ברומא העתיקה, מימי אַוּגוּסטוּס החכם, המייסד, ואשתו "המדהימה והנתעבת" ליוויה, ועד ימי יורשיו, טיבֶּריוּס הסדיסט תאב הבצע, וקָליגוּלָה, המפלצת. קלאודיוס מתאר בדקדקנות של היסטוריון את המזימות ושרשרת הרציחות ברעל, בחרב ובהרעבה, את משתאות הפאר, את הסביאה וההוללות, את שיגעון הגדלות, את הסקס הפרוע ואת והניוון המוסרי: את הרוע, האכזריות - גם בחדרי החדרים בארמונות רומא וגם במחנות הצבא המפוזר ברחבי האימפריה.

רוברט גרייבס פירסם את אני, קלאודיוס בשנת 1934, ומאז נחשב הספר למופת של רומן היסטורי. ומי לא ראה את סידרת הטלוויזיה הנפלאה של ה-BBC, בכיכובו של דֶרֶק ג'קוֹבּי.
עכשיו, אחרי שישים שנה, תרגום עברי חדש של אני, קלאודיוס מוגש כאן בעברית בת ימינו: ישירה ונאמנה למקור האנגלי. הקוראים הוותיקים, וגם הצעירים שלא ידעו את הנחש המתפתל ההוא מן הפתיח של סידרת הטלוויזיה, מוזמנים לצלול אל תוך התיאור הזה, תיאור נורא-הוֹד, של שליטים בני-אנוש המאמינים שהם אלי נצח, גדולים מאיתנו, מבני-האדם.

המשורר, הסופר והמתרגם רוברט גרייבס נולד באנגליה ב-1895 לאב אנגלי ולאם גרמנייה ממוצא אריסטוקרטי. הוא התחנך באוניברסיטת אוקספורד. במלחמת העולם הראשונה נפצע קשה. הוא כתב יותר מ-140 יצירות, ובהן רומנים היסטוריים, קובצי שירה, סיפורים קצרים, מדע בדיוני וספרי הגות ומחקר. כמה מספריו תורגמו לעברית, ובהם שלום ולא להתראות וגיזת הזהב. גרייבס נפטר ב-1985.

 

קטע קריאה מתוך הספר
אני, קלאודיוס


1

אני, קלאודיוס טִיבֶּריוס דְרוּסוּס נֶרוֹן גֶרמָנִיקוּס כך-וכך-וכך (עוד אין טעם שאטריח אתכם בכל תארַי), שהייתי ידוע פעם, ובעצם לא כל-כך מזמן, בפי ידידי וקרובי ועמיתי בשם "קלאודיוס רפה-השכל", או "קלאודיוס הזה", או "קלאודיוס המגמגם", או "קְלָא-קְלָא-קלאודיוס", או לכל היותר "דוד קלאודיוס המסכן", אני יושב כעת לכתוב את תולדותיהן המוזרות של חיי: החל מימי ינקותי ועבור על פני כל השנים, עד שאגיע לאותו מפנה גורלי, לפני כשמונה שנים בהיותי בן חמישים ואחת, כשמצאתי את עצמי לפתע לכוד במה שניתן לקרוא לו "מלכודת הזהב", שעד היום לא הצלחתי להשתחרר מרשתה.
אין זה ספרי הראשון: אדרבא, הספרות, ובמיוחד כתיבת חיבורים היסטוריים – אשר למדתי בבחרותי כאן ברומא אצל טובי המורים באותם ימים – היתה, עד שהשתנו חיי, מקצועי היחיד והדבר היחיד שהתעניינתי בו במשך יותר משלושים וחמש שנה. אל להם לקוראי, אם כן, להיות מופתעים למקרא סגנוני המיומן: קלאודיוס עצמו הוא הכותב ספר זה, הוא ולא סתם אחד ממזכיריו, הוא ולא אחד מאותם כתבנים רשמיים של דברי-הימים, מאותם הכתבנים שאנשי ציבור רגילים לספר להם את זכרונותיהם בתקווה שהניסוח האלגנטי יחפה על דלות החומר ועל כל פשעים תכסה חנופה. אני נשבע בשם כל האלים כי בחיבור זה אינני אלא המזכיר שלי עצמי, כותב דברי-הימים שלי עצמי: אני כותב במו ידִי, ואיזו טובת-הנאה עשויה לצמוח לי אם אתחנף לעצמי? ראוי להוסיף כי אין זה החיבור הראשון שכתבתי על קורות חיי. כתבתי חיבור כזה בזמנו, שמונה כרכים היו בו, כתרומה לארכיון העיר. היה זה עסק משמים, שאינני גאה בו יותר מדי, וכתבתי אותו רק בגלל דרישה מצד הציבור. אם להודות על האמת, הייתי עסוק ביותר בעניינים אחרים בתקופה שבה חיברתי אותו, כלומר לפני שנתיים. את ארבעת הכרכים הראשונים הכתבתי ברובם לאחד ממזכירַי היוונים, ואמרתי לו שלא ישנה דבר בעודו כותב (למעט שינויים על פי הצורך לשם איזון המשפטים, או כדי להסיר סתירות וחזרות). אבל עלי להודות כי כמעט כל המחצית השנייה של החיבור, ולפחות כמה פרקים במחצית הראשונה, חוברו על ידי אותו בחור עצמו, פּוֹליבּיוּס (שֵם שנתתי לו בעצמי כשהיה נער-עבדים, על שם ההיסטוריון הדגול), על פי חומר שנתתי לו. והוא התאים את סגנונו לשלי בכזה דיוק, עד שבסופו של דבר, באמת, איש לא יכול היה לנחש מה פרי עטי ומה פרי עטו.
היה זה ספר משעמם, אני אומר שנית. לא הייתי בעמדה המאפשרת לי למתוח ביקורת על הקיסר אַוּגוסטוס, שהיה דוד-רבא שלי מצד אמי, או על אשתו השלישית והאחרונה, ליוויה אַוּגוסטה, שהיתה סבתי, משום ששניהם הָאַלְהוּ באופן רשמי, ואני הייתי מעורב בפולחנם בתפקיד כוהן; ואף על פי שיכולתי למתוח ביקורת נוקבת על שני יורשיו הלא-ראויים של אוגוסטוס בכס הקיסרי, נמנעתי מכך בשם ההגינות. לא היה צודק מצידי אילו ניקיתי מכל חטא את ליוויה ואת אוגוסטוס עצמו, על אף שנכנע לאישה המדהימה – ומוטב שאומר זאת מייד – לאישה המדהימה והנתעבת הזו, בעודי אומר את האמת על שני האחרים, אשר זכרם לא זכה להגנה דומה מצד הדת.
איפשרתי לספר להיות משמים ותיעדתי בו רק עובדות שאינן שנויות במחלוקת; לדוגמה, שזה-וזה נשא לאישה את זו-וזו, בתו של כך-וכך שצבר לו אותות הוקרה ציבוריים כאלה ואחרים, אך בלי להזכיר את הסיבות הפוליטיות לנישואים, כמו גם את הסחר-מכר מאחורי הקלעים בין המשפחות. או שכתבתי כי זה-וזה מת לפתע פתאום אחרי שאכל קערת תאנים אפריקאיות, אך בלי לציין רעל, או מי יצא נשכר מן המוות – אלא אם כן העובדות נתמכו בגזר דין של בית המשפט הפלילי. לא כתבתי שקרים, אך גם לא אמרתי את האמת, כלומר לא כמו שאני מבקש לומר אותה כאן. כשנועצתי היום בספר ההוא בספריית אפולו שבגבעת פּאלאטיוּם, כדי לרענן את זכרוני בכמה פרטים כרונולוגיים, נתקלתי למרבה העניין בכמה קטעים בפרקים הציבוריים שאותם הייתי מוכן להישבע שכתבתי או הכתבתי בעצמי, עד כדי כך היה הסגנון דומה לשלי בכל פרט, ועם זאת אינני זוכר כי אי-פעם כתבתי או הכתבתי אותם. אם כתב אותם פוליביוס, הרי שזהו חיקוי פיקחי להפליא (אומנם, היו בידיו ספרי ההיסטוריה האחרים שלי שיוכל לשקוד עליהם), אבל אם באמת כתבתי אותם אני, הרי שהזיכרון שלי עוד יותר גרוע משטוענים אויבי. כשאני חוזר כעת וקורא מה שכתבתי זה עתה, אני רואה שיותר משאני מפיג את החשדות אני מעורר אותם – ראשית באשר לכך שאני המחבר היחיד של הפרקים הבאים, שנית בעניין היושרה שלי כהיסטוריון, ולבסוף בנוגע לעובדות שאני זוכר. אבל אותיר זאת כך; אני הוא הכותב כפי שאני מרגיש, וככל שיתקדם חיבור היסטורי זה יקל על הקורא להאמין שאינני מסתיר דבר – גם אם ייזקף הדבר לחובתי.
זהו חיבור היסטורי סודי. אבל מיהם אנשי-סודי, תשאלו? תשובתי: אלו הם הדורות הבאים. אין כוונתי בכך לנינים שלי, או אף לילדיהם של ניני: כוונתי לדורות שיבואו בעוד זמן רב, רב לאין שיעור ומידה. ועם זאת, אני מקווה כי אתם, הקוראים בסופו של דבר את ספרי בעוד מאה דורות, או אף יותר, תרגישו כאילו אני מדבר ישירות אליכם, כאילו אני בן-זמנכם: כשם שאני מרגיש לעיתים קרובות כי הֶרוֹדוֹטוֹס או תוּקִידידֶס שוכני-העפר מדברים אלי. ולמה זה אני מתעקש דווקא על דורות רחוקים ומאוחרים כל-כך? הנה אסביר.
הלכתי לקוּמָאי שבקַמפָּניה, לפני קצת פחות משמונה-עשרה שנה, וביקרתי את הסִיבִּילָה בנקרת-הצוקים שלה על הר גאוּרוס. תמיד ישנה סיבילה בקומאי, משום שכל אימת שהסיבילה מתה, המתלמדת-משרתת שלה לוקחת את מקומה; אבל לא כולן מפורסמות באותה המידה. כמה מהן לעולם אינן זוכות לנבואה מפי אפולו בכל שנות שירותן הארוכות. אחרות דווקא מתנבאות, אבל דומה, לפי הבלי השכרות שהן משמיעות, כי הן מדברות בהשראתו של בכּכוס יותר מאשר אפולו; דבר זה הביא לירידת קרנו של האוראקל. לפני שעלו לכס האוראקל דֵאִיפוֹבֶּה, שאוגוסטוס נועץ בה לעיתים קרובות, ואָמַלְתֵיאָה, שעדיין חיה ומפורסמת ביותר, היה רצף של סיבילות גרועות מאוד במשך כמעט שלוש-מאות שנה. המערה שוכנת מאחורי מקדש יווני קטן ונאה המוקדש לאפולו וארטֶמיס – קומאי היתה קולוניה יוונית אַיאוֹלית. מעל מבנה-השער יש אפריז מוזהב עתיק המיוחס לדַיידלוֹס, אף כי ברור וגלוי כי זהו אבסורד, כיוון שהוא בן חמש מאות שנה לכל היותר, וגם זה אינו בטוח, ואילו דיידלוס חי לפני אלף ומאה שנים; מופיע עליו סיפורו של תזיאוס ההורג את המינוטאורוס בלבירינת בכרתים. לפני שהרשו לי לבקר את הסיבילה היה עלי להקריב שם שור ורְחֵלָה, זה לאפולו וזו לארטמיס. היה יום קר של דצמבר. המערה היתה מקום מחריד שנחצב כולו בסלע, והעלייה אליה תלולה, מייגעת, שחורה כאופל ושורצת עטלפים. הלכתי בתחפושת, אבל הסיבילה זיהתה אותי. הגמגום הוא שהסגיר אותי, מן הסתם. כשהייתי ילד גימגמתי מאוד; ואף על פי שלמדתי בהדרגה, בזכות עצותיהם של מומחים לצחות-הדיבור, איך לשלוט בקולי באירועים ציבוריים שנקבעו מראש, הרי שבמצבים פרטיים או לא-צפויים הלשון נוטה עדיין מפעם לפעם, אם כי פחות מבעבר, לבגוד בי מרוב עצבנות: ודבר זה ממש קרה לי בקומאי.
נכנסתי אל תוך הנקרה הפנימית, אחרי שגיששתי ברוב ייסורים, מטפס על ארבע במדרגות, וראיתי את הסיבילה, יותר קוֹפה מאישה, ישובה על כיסא בתוך כלוב התלוי מן התקרה; שמלותיה היו אדומות ועיניה הפעורות זורחות באור אדום באלומת האור היחידה, אדומה גם היא, אלומה שירדה מהיכן שהוא למעלה ופגעה אנכית בקרקע. פיה היה פתוח בחיוך חסר שיניים. ריח המוות שרר סביבי. אבל הצלחתי לכפות על עצמי לומר את הברכה שהכינותי עמי. היא לא השיבה. רק כעבור כמה זמן נודע לי כי זוהי גופתה החנוטה של דאיפובה, הסיבילה הקודמת, שמתה לא מכבר בגיל מאה ועשר; עפעפיה נשארו פקוחים בעזרת גולות זכוכית שצופו כסף מאחוריהן כדי שיזְהרו. הסיבילה השליטה התגוררה תמיד עם קודמתה בתפקיד. ובכן, ודאי עמדתי כמה דקות בפניה של דאיפובה, רועד ומעווה את פני בניסיון להפיס את דעתה – הרגשתי כאילו חיים שלמים חלפו עלי כך. לבסוף התגלתה בפנַי הסיבילה החיה, אמלתיאה שמה, אישה צעירה למדי כמסתבר. אלומת האור דעכה, כך שדאיפובה נעלמה מן העין – מישהי, ודאי המתלמדת, כיסתה את החלון הקטן בעל הזגוגית האדומה – ואלומה חדשה, לבנה, נפלה על הארץ והאירה את אמלתיאה הישובה בכס שנהב בצללים שמאחור. היו לה מצח גבוה ופנים יפהפיות, שטירוף הדעת ניבט מהן, והיא ישבה ללא נוע, ממש כדאיפובה. אבל עיניה היו עצומות. ברכי רעדו ונלפתתי בגמגום שלא הצלחתי להשתחרר ממנו.
"הו, סיבּ... סיבּ... סיבּ... סיבּ...", התחלתי. היא פתחה עיניים, הקדירה פניה וחיקתה אותי: "הו, קלא... קלא... קלא...". נתקפתי בושה, והצלחתי להיזכר בדבר שלשמו באתי. אמרתי בעמל רב: "הו, סיבילה: באתי לשאול אותך על גורלה של רומא ועל גורלי."
פניה השתנו אט-אט, כוח הנבואה אחז בה, היא נלפתה והתנשמה, שאון מים זורמים עבר בכל היציעים, דלתות נטרקו ברעש, כנפיים צלפו בפני, האור נעלם, והיא השמיעה בתי שיר ביוונית, בקולו של האל:

קִלְלַת הַפּוּנִים עֹל לָהּ עַל כְּתֵפֶיהָּ,
שְׂרוֹכֵי אַרְנָק הֻדְּקוּ סְבִיב צָוָארֶיהָּ,
לִפְנֵי שֶׁתַּחֲלִים, תֶחֱלֶה פִּי מֵאָה.

זְבוּבִים כְּחֻלִּים עוֹד יַעֲלוּ מִפִּיהָּ,
רִמָּה מִתּוֹך גַּלְגַּל עֵינָהּ תַּבְקִיעַ,
אִיש לֹא יִזְכֹּר מַתָי מוֹתָהּ יַגִּיעַ.

אחרי כן היא השליכה זרועותיה על ראשה והחלה שוב:

עָשׂוֹר שָׁנִים וְנַ"ג יָמִים יַחֲלֹפוּ
וּקְלָא-קְלָא-קְלָא בִּפְרָס יִזְכֶּה סוֹף-סוֹף הוּא,
שֶׁלֹא רָצַה בּוֹ, אַךְ רַבִּים יִרְדֹּפוּ.

בִּפְנֵי הָמוֹן מֵרִיעַ וְחָנֵף
הוּא יְגַמְגֵם, יִמְעַד וִיצַפְצֵף,
וּמִשְׂפָתָיו תָּמִיד הַרִיר נוֹטֵף.

אֲבָל מִשֶּׁיָּמוּת וְיִקָּבֵר,
עוֹד תְּשַע-עֶשְׂרֶה מֵאוֹת, אוּלַי יוֹתֵר,
וּקְלָא-קְלָא-קְלָא יַפְלִיא אָז לְדַבֵּר.

ואז צחק האל מבעד לפיה – צליל מופלא, ועם זאת נורא – הו! הו! הו! השתחוויתי, פניתי בחופזה אחור והסתלקתי משם, מועד ומשתטח פרקדן על המדרגות השבורות, חתכים במצחי ובברכַּי; וכך יצאתי משם ברוב כאב, וצחוק-האדירים רודף אחרי.
הואיל וכיום אני כבר מגיד-עתידות מנוסה, היסטוריון מקצועי וכוהן שהזדמן לו להתעמק בספרי הסיבילות בגרסה המוסמכת של אוגוסטוס, אני יכול לפענח דברי-שיר אלה בביטחון מה. במילים "קללת הפונים" התכוונה הסיבילה ללא ספק להשמדתה של קרתגו על ידינו, הרומאים. כבר זמן רב רובצת עלינו קללת האלים בשל כך. נשבענו שבועת ידידות והגנה לקרתגו בשם האלים המרכזיים שלנו, ובכללם אפולו, ואז, מתוך קנאה בהתאוששותה המהירה מאסונות המלחמה הפונית השנייה, הולכנו אותה שולל כדי שתילחם בנו במלחמה הפונית השלישית – והחרבנו אותה עד היסוד, טבחנו בתושביה וזרענו שדותיה במלח. "שרוכי הארנק" הם המוציאים-לפועל העיקריים של הקללה – טירוף לכסף שחנק את רומא מאז שחיסלה את היריבה המסחרית העיקרית שלה ונעשתה אדונית על כל אוצרות הים-התיכון. עם הכסף באו העצלות, תאוות הבצע, האכזריות, הרמאות, הפחדנות, הרכרוכיות וכל שאר החטאים הזרים לרוח רומא. מהו אותו פרס שהאחרים רודפים אחריו ורק לי אין חפץ בו – והוא אכן הגיע בדיוק מקץ עשר שנים וחמישים ושלושה יום – תקראו בבוא העת. השורות על קלאודיוס שיפליא לדבר בילבלו אותי במשך שנים, אבל כעת נדמה לי סוף סוף שאני מבין אותן. אני סבור שהן מצַוות עלי לכתוב חיבור זה. כשאסיים לכתוב אותו, אספיג אותו בנוזל משמר, אחתום אותו בקופסת עופרת ואקבור אותו אי-שם באדמה, כדי שהדורות הבאים יגלו אותו שם ויקראו בו. אם יש אמת בפרשנותי, כי אז הוא יתגלה בשנית בעוד כאלף ותשע מאות שנה. ואז, כשכל הסופרים האחרים שעבודותיהם ישרדו עד אז ייראו כמגמגמים ומדשדשים, משום שהם כתבו רק עבור ימינו, ולכן שמו סייג לפיהם, הסיפור שלי ידבר בקול עז וצלול. ואולי, במחשבה שנייה, לא אטרח אף לחתום אותו בקופסה: פשוט אשאיר אותו שישכב לו. כי מנסיוני כהיסטוריון, יותר מסמכים שורדים בזכות יד המקרה מאשר בכוונת מכוון. אפולו הוא שהשמיע את הנבואה, ולכן אניח לאפולו לדאוג לכתב היד. כפי שעיניכם רואות, בחרתי לכתוב ביוונית, כי לדעתי היוונית תישאר תמיד שפת הספרות העיקרית בעולם; ואם רומא תרקיב ותיעלם, כפי שרמזה הסיבילה, האם לא תיעלם ותרקיב שפתה ביחד איתה? ומלבד זאת, יוונית היא שפתו של אפולו עצמו.
בכוונתי להקפיד מאוד בתאריכים (שאותם אני רושם, כפי שעיניכם רואות, בשוליים) ובשמות פרטיים. כשאספתי את המידע לספרי ההיסטוריה שלי על אֶטרוּריה וקרתגו, עברו עלי יותר שעות של רוגזה משהייתי רוצה לזכור, בניסיון להבין אל-נכון באיזו שנה קרה מאורע זה או אחר, והאם אדם ששמו כך-וכך הוא באמת כך-וכך, או אולי זהו בן או נכד או נין, או שאינו קשור אליו כלל. אני מתכוון לחסוך מן הבאים אחרַי טרדות כאלו. וכך, למשל, מבין כמה דמויות בספר ההיסטוריה הזה אשר שמן דרוסוס – אבי; אני; אחד מבני; בן-דודי הראשון; אחייני – אדאג להבחין בבירור כל אחת כשתוזכר. או, דוגמה אחרת, כשאדבר על מורי מרקוס פּוֹרקיוס קאטו, יהיה עלי להבהיר כי לא מדובר במרקוס פורקיוס קאטו, הקֶנסוֹר, יוזם המלחמה הפונית השלישית; אף לא בנו בעל אותו השם, המשפטן הידוע; גם לא נכדו, הקונסול בעל אותו השם, וגם לא נינו ששמו זהה, אויבו של יוליוס קיסר; וגם לא בנו של נינו, בעל אותו השם, שנפל בקרב פיליפי; אלא המדובר בבנו של בנו של נינו, הנושא עדיין אותו השם, אדם חסר ייחוד לחלוטין שמעולם לא נשא בשום משרת-כבוד ציבורית, ובצדק גמור. אוגוסטוס מינה אותו למורי, ומאוחר יותר נתמנה מורה ראשי לבניהם של אצילים רומאיים ומלכים זרים; כי אף על פי ששמו זיכה אותו בעמדה של כבוד רב ביותר, הרי שטבעו המחמיר, האווילי והפדנטי לא התאים אלא למשרת מנהל בבית-ספר יסודי.
כדי לקבוע במסמרות את התאריך שמאורעות אלו קשורים בו, הדבר הטוב ביותר שאוכל לעשות, דומני, הוא לומר כי נולדתי בשנה ה-744 אחרי ייסוד רומא בידי רומולוס, ובשנה ה-767 אחרי האולימפיאדה הראשונה, וכי הקיסר אוגוסטוס, אשר שמו ודאי לא יימָּחה גם מקץ אלף ותשע-מאות שנות היסטוריה, ישב אז כבר עשרים שנה בכס השלטון.
לפני שאסיים פרק מקדים זה, יש לי עוד דבר אחד להוסיף על הסיבילה ונבואותיה. כבר אמרתי שכאשר סיבילה אחת בקומאי מתה מחליפה אותה אחרת, אבל שכמה מהן מפורסמות יותר מן האחרות. היתה סיבילה אחת מפורסמת מאוד, דֶמוֹפִילֶה, אשר אַינֵיאַס נועץ בה לפני רדתו אל השאול. והיתה אחת מאוחרת יותר, הֶרוֹפִילֶה, שבאה אל המלך טַרְקְוִויניוּס והציעה לו אוסף של נבואות במחיר גבוה משהיה מוכן לשלם; כשסירב, כך ממשיך סיפור המעשה, היא שרפה חלק מהאוסף והציעה לו את השאר באותו המחיר, והוא סירב שנית. אז היא שרפה חלק נוסף והציעה לו את מה שנותר, עדיין באותו המחיר – והפעם, מתוך סקרנות, הוא שילם אותו. נבואותיה של הרופילה היו משני סוגים: אזהרות או נבואות נחמה לעתיד לבוא, והוראות באשר לקורבנות הפיוס המתאימים שיש להקריב בעת אות מבשר-רע כזה או אחר. לאלו נוספו, ברבות הימים, נבואות מיוחדות ומאומתות כאלה ואחרות שנאמרו לאנשים פרטיים. בכל פעם, אפוא, שאיים על רומא אסון לא מוכר או אות מבשר-רע כלשהו, הסנאט מורה לכוהנים הממונים על הספרים להיוועץ בהם, ותמיד נמצאת בהם תרופה למצב. פעמיים פגעה בספרים שריפה, שהשמידה חלקים מהם, והנבואות האבודות שוחזרו מתוך זכרונותיהם המשולבים של הכוהנים האחראים. נראה כי במקרים רבים זכרונות אלו היו לקויים ביותר: זו הסיבה שאוגוסטוס החל לעבוד על אוסף קאנוני ומוסמך של הנבואות, וסילק תוספות ושחזורים שניכר בהם כי לא נכתבו בהשראה עליונה. הוא גם ציווה לאסוף ולהשמיד את כל העותקים הלא-מורשים של נבואות הסיבילות, כמו גם את שאר ספרי הנבואה הציבורית שהצליח להניח עליהם את ידו, יותר מאלפיים במספר. את ספרי הסיבילה המעודכנים הוא הניח בארון חתום מתחת לכַּן של פסל אפולו, במקדש שאותו בנה עבור האל בקרבת ארמונו על גבעת פאלאטיום. ספר מיוחד-במינו מן הספרייה ההיסטורית הפרטית של אוגוסטוס נפל לידי זמן מה אחרי מותו. הוא נקרא "קוריוזים סיביליניים: הווי אומר נבואות ששולבו בקאנון המקורי ואשר כוהני אפולו דחו אותן מפניהם בהיותן מפוקפקות". דברי-השיר הועתקו בכתב ידו היפהפה של אוגוסטוס עצמו, על שגיאות-הכתיב האופייניות לו, שגיאות שמלכתחילה נבעו מתוך בורות, אך הוא דבק בהן מאז ואילך מתוך גאווה. ניכר כי רוב השירים מעולם לא נשמעו בפיהן של הסיבילות, בין אם מתוך אקסטזה או מחוצה לה, אלא חוברו בידי אנשים חסרי אחריות שביקשו להלל את עצמם או את משפחתם, או לקלל משפחות של יריבים בהעמידם פנים כי התחזיות שאותן בדו מליבם הן דבר האל. הקלאודיים היו פעילים במיוחד, כך שמתי לב, בזיופים אלה. ועם זאת, מצאתי קטע או שניים שעל פי לשונם ברור כי הם עתיקים ומכובדים, ונראה כי נאמרו בהשראה מלמעלה; המשמעות הברורה והמדאיגה שלהם גרמה מן הסתם לאוגוסטוס שיחליט – מלה ממנו נחשבה כחוק בין כוהני אפולו – כי אין לצרף אותם אל הקאנון. ספר קטן זה איננו עוד ברשותי. אבל אני יכול להיזכר כמעט בכל מלה מן הנבואה המרשימה ביותר מבין אלו שנראו אמיתיות, נבואה שנכתבה גם בנוסח היווני המקורי וגם (כמו רוב הנבואות המוקדמות שבקאנון) בתרגום גולמי ללטינית שירית. הנה היא בפניכם:

מֵאָה שָׁנָה לְקִלְלַת הַפּוּנִים
וְרומָא שִׁפְחָה לְאִיש בַּעַל-שֵׂעָר,
לְבַעַל-שֵׂעָר שֶׁשֵּׂעָר לוֹ אַיִן,
אֵשֶת כָּל הַגְּבָרִים, בַּעַל כָּל הַנָּשִׁים.
לְסוּסוֹ בְּהוֹנוֹת לְרַגְלָיו, לֹא פְּרָסוֹת.
הוּא מוֹת יָמוּת בְּיַד בְּנוֹ-לֹא-בְּנוֹ,
וְלֹא בִּשְׂדֵה הַקְּרָב.

הַשָּׂעִיר הַבָּא מְשַעְבֵּד הַמְּדִינָה
יִהְיֶה בֵּן-לֹא-בֵּן לַשָּׂעִיר הַקּוֹדֵם.
יִהְיֶה לוֹ שֵׂעָר, רַעֲמָה שׁוֹפַעַת.
הוּא יִתֵּן לָעִיר שַׁיִשׁ בִּמְקוֹם הָחֵמָר
וְיִכְבֹּל אוֹתָהּ בַּאֲזִיקִים לֹא-נִרְאִים.
מוֹת יָמוּת בְּיַד אִשְׁתּוֹ-לֹא-אִשְׁתּוֹ,
לְשִׂמְחַת לֵב בְּנוֹ-לֹא-בְּנוֹ.

הַשָּׂעִיר הַשְׁלִישִי מְשַעְבֵּד הַמְּדִינָה
יִהְיֶה בֵּן-לֹא-בֵּן לַשָּׂעִיר הַקּוֹדֵם.
הוּא יִהְיֶה תַּעֲרֹבֶת שֶל בֹּץ וְשֶל דַּם,
אִיש בַּעַל-שֵׂעָר שֶׁשֵּׂעָר לוֹ אַיִן.
הוּא יִתֵּן לָעִיר נִצְחוֹנוֹת וּתְבוּסָה
וְיָמוּת לְשִׂמְחַת לֵב בְּנוֹ-לֹא-בְּנוֹ –
כָּרִית תִּהְיֶה לוֹ הַחֶרֶב.

הַשָּׂעִיר הַרְבִיעִי מְשַׁעְבֵּד הַמְּדִינָה
יִהְיֶה בֵּן-לֹא-בֵּן לַשָּׂעִיר הָקּוֹדֵם.
אִישׁ בַּעַל-שֵׂעָר שֶׁשֵּׂעָר לוֹ אַיִן,
הוּא יִתֵּן לָעִיר רְעָלִים וּקְלָלוֹת
וְיָמוּת מִבְּעִיטָה שֶׁל סוּסוֹ הַמַּזְקִין
שֶׁעָלָיו רָכַב בְּיַלְדּוּתוֹ.

שָׂעִיר חֲמִשִּׁי מְשַעְבֵּד הַמְּדִינָה
יְשַׁעְבֵּד אוֹתָהּ, גַּם אִם בְּעַל כֹּרְחוֹ,
הוּא יִהְיֶה הַשּוֹטֶה שֶכֻּלָּם תֵעֲבוּ.
יִהְיֶה לוֹ שֵׂעָר, רַעֲמָה שׁוֹפַעַת.
הוּא יִתֵּן לָעִיר מַיִם, וְלֶחֶם בָּחֹרֶף,
מוֹת יָמוּת בְּיַד אִשְׁתּוֹ-לֹא-אִשְׁתּוֹ,
לְשִׂמְחַת לֵב בְּנוֹ-לֹא-בִּנוֹ.

הַשָּׂעִיר הַשִּשִּי מְשַעְבֵּד הַמְּדִינָה
יִהְיֶה בֵּן-לֹא-בֵּן לַשָׂעִיר הָקּוֹדֵם.
הוּא יִתֵּן לָעִיר אֵשׁ וְאֵימָה וְכִנּוֹר
וְיָדוֹ תַאֲדִים מִדַּמּוֹ שֶׁל הוֹרֶה.
לֹא יָבֹא אַחֲרָיו עוֹד שָׂעִיר שְׁבִיעִי,
וְדַם יִתּפַּרֵץ מִקִּברוֹ.

ובכן, ודאי היה ברור לאוגוסטוס כי ראשון השעירים, כלומר הקיסרים (שהרי קַיסָר הוא שׂער הראש), היה הדוד-רבא שלו, יוליוס, אשר אימץ אותו לבן. יוליוס היה קירח, ונודע במעשי ההפקרות שלו עם בני שני המינים; וסוס המלחמה שלו, כפי שמופיע בתעודות ציבוריות, היה מפלצת אשר לה בהונות במקום פרסות. יוליוס נותר בחיים בתום קרבות קשים רבים, עד שלבסוף נרצח בבניין הסנאט על ידי ברוטוס. וברוטוס, אף על פי שנקרא על שם אב אחר, נחשב בעיני כול כבנו הטבעי של יוליוס: "גם אתה, בני!" אמר יוליוס כשברוטוס בא אליו בפגיונו. על הקללה הפונית כבר כתבתי. אוגוסטוס ודאי זיהה את עצמו בתיאורו של השני מבין הקיסרים. ואכן, הוא עצמו, כשהביט לקראת סוף ימיו במקדשים ובמבני הציבור שאותם בנה-מחדש לעילא ולעילא, וכשחשב גם על מפעל חייו בחיזוק האימפריה ובפיאורה, התגאה בכך שמצא את רומא עוטה חמר והניח אותה עוטה שיש. אבל אשר לאופן מותו, ודאי סבר שהנבואה אינה מובנת, או שאין לתת בה אמון: ובכל זאת, ליבו לא נתנהו להשמיד אותה. מיהם השעיר השלישי והשעיר הרביעי והשעיר החמישי – חיבור זה יבאר זאת עד תום; ואני באמת שוטה שבעולם, בהתחשב בדייקנות המושלמת של האוראקל בכל פרט עד ימינו, אם לא אזהה מיהו השעיר השישי; ואני שמח בשמחתה של רומא על כך שלא יהיה עוד שעיר שביעי שיירש את כסאו.

 

© ידיעות ספרים

המלצה על ספר זה ניתן לראות בדף ספרים מומלצים.

השימוש בלשון זכר נעשה מטעמי נוחות בלבד ואין בו בכדי לפגוע ו/או ליצור אפליה כלשהי.