פעם, בעיר המלכים של דוד
המשפחה שרוֹזַלינְד אֶלְזי פְרַנְקְלין נולדה לתוכה ב־25 ביולי 1920 תפסה מקום של כבוד בקרב יהודי אנגליה. היא לא שכנה ממש בפיסגה: זו היתה תפוסה על־ידי המשפחות היהודיות הוותיקות ביותר באנגליה, היהודים הספרדים שמוצאם מספרד ומפורטוגל, אלה שהגיעו לאנגליה בימיו של קרוֹמוול. בני פרנקלין גם לא נמנו עם העשירים ביותר מבין היהודים האשכנזים מצפון אירופה, כמו משפחות רוטשילד וגולדשמידט, שהגיעו לאנגליה במאה ה־18 בחיפוש אחר הזדמנויות מסחריות. אבל הם נמצאו בהחלט במרכזה של רשת האֶליטה החברתית הידועה בשם 'הדוֹדנייה' (The Cousinhood), כינוי שהעיד על השכיחות הגדולה של נישואי קרובים בחוגיהם.
הראשון בשושלת האנגלית שלהם הגיע מבְּרֶסְלַאוּ (וְרוֹצְלַב) שבשְלֶזיה בשנת 1763. שמו היה פְרֵנְקֶל (Fraenkel) והוא הסב אותו לשם בעל צליל אנגלי, פְרַנְקְלין (Franklin), דבר נבון מאוד בעיתו. האנגלים לא הסתדרו עם שמות זרים, ולא היה שום יתרון להיות יהודי בתקופה שבה היו באנגליה בסך־הכל 8,000 יהודים. בּנג`מין ווֹלף פרנקלין גר בסיטי של לונדון בחצר קוֹק, ברחוב היהודים. הוא היה רב ומורה, ונשא לאישה את שרה, בתו של לָזָרוּס ג`וֹזף, ששמו הקודם היה לָזָרוּס איזְרָאֶל, יהודי שהיגר לאנגליה מהמבּוּרג בערך בשנת 1760. בנג`מין ושרה הולידו שישה ילדים לפני שמתו שניהם במגיפה בשנת 1785. המצבות שלהם עדיין ניצבות במקומן באתר הקבורה שבבית הקברות גְלוֹבּ רוֹד, ברובע מַייל אֶנד שבמזרח לונדון.
שני הבנים ממשפחת פרנקלין שנותרו בחיים, אייבּרהם ולואיס, עברו לעיר פּוֹרטסמוּת, שם התקבלו לעבודה כשוליות אצל שען ואצל חנווני, ושניהם נעשו אנשי עסקים מצליחים. בזמן לא ידוע בשנת 1815 או 1816 עברו האחים לליוורפּוּל ולמנצ`סטר והצטרפו לפירמות שעסקו בחלפנות כספים, בבנקאות ובמסחר עם איי הודו המערבית. ברבות הימים, בני משפחת סמואל מליוורפּוּל (עוד שושלת של גולים משְלֶזיה) השתלבו ונטמעו במארג של משפחת פרנקלין. במרוצת הדורות הפכו כל ה'אייבּרהם' לאלפרד או לארתור, ושם המשפחה העתיק 'איזראל' (Israel) הומר ב'אֶליס' (Ellis). בשנת 1852 הצטרף אֶליס א. פרנקלין, נכדו של המהגר המקורי, ללואיס סמואל מליוורפּוּל, מחברת הבּרוֹקרים של מטילי זהב בבעלות סמואל מוֹנְטֶגיוּ (Montagu) ושות`. נישואיו של אליס לאחותו של סמואל מוֹנְטֶגיוּ היו הדבק שחתם את הברית ביניהם.
משנת 1868 ואילך, הבסיס הפיננסי של משפחת פרנקלין שכן בסיטי של לונדון, בבנק המסחרי הפרטי של של א. קֶייזֶר (Keyser) ושות`, שהסתעף מחברת סמואל מונטגיו ושות`. הבנק של קייזר, שהיה מקור תעסוקה לבני פרנקלין במשך כל המאה הבאה, נעשה עצמאי בשנת 1908, והתמחה בהכנסת איגרות חוב של מסילות ברזל אמריקאיות למסחר בסיטי של לונדון. מבין הבנקים שנודעו בסיטי כ'בנקים יהודיים', הבנק של קייזר היה היחיד שהקפיד לשמור על כל ימי החג והמועד היהודיים.
החל משנת 1902 היו בין בני פרנקלין — לצד הבנקאים — גם מוציאים לאור. בשנת 1902 בנק קייזר קנה מכּוֹנס הנכסים את בית ההוצאה של ג`ורג` רַטְלֶדג` (Routledge), וב־1911 השתלט על הוצאה כושלת נוספת, זו של קיגן פּוֹל (Kegan Paul). בעקבות רכישה זו נוצר מקלט לגברים ממשפחת פרנקלין שלא נמשכו לבנקאות.
ב־1862, עם גל היציאה מן הסיטי המאוכלסת בצפיפות ביהודים, עבר גם אֶליס פרנקלין למערב לונדון, והצטרף למובלעה של יהודים עשירים ברובע בֵּייזְווֹטֶר. שם נמנה עם מייסדי בית־הכנסת החדש של הווסט־אנד בסנט פּיטרסבּוּרג פְּלֵייס. שבעת ילדיו, שכולם נישאו לבני דתם, הוציאו למשפחה מוניטין של פילַנְתרוֹפּים נלהבים — ביטוי מובהק למסורת היהודית שעל־פיה מי שזכה בעושר משלם תמורתו בסיוע לאלה שמזלם לא היטיב עימם. בדורות הבאים כמעט לא היה בנמצא אירגון יהודי, בית־חולים או בית־אבות שאחד מבני משפחת פרנקלין לא ישב במועצת המנהלים שלו, וגם קרנות חילוניות רבות נהנו ממסירותם של בני המשפחה.
אבותיה של רוזלינד מצד אמה היו אינטלקטואלים ובעלי מקצועות חופשיים. בני משפחת וֵיילי (Waley) היו ותיקים באנגליה עוד יותר מבני פרנקלין, שכן הגיעו לפּוֹרטסמוּת ב־1740, אז נקראו עדיין לוי. הסבא־רבא של רוזלינד מצד אמה, ג`ייקוֹבּ ויילי, תפס את המקום הראשון במתמטיקה ובלימודים קלאסיים בעת שלמד ביוניברסיטי קולג` בלונדון, ולאחר מכן כיהן כפרופסור לכלכלה מדינית באוניברסיטת לונדון ובאותו זמן היה פרקליט פעיל. אף הוא טרח למען הקהילה היהודית, בתפקידיו כמייסד בית־הכנסת המאוחד (רשת של בתי־כנסת אורתודוקסיים שנהגו בהם לפי מסורות יהודי גרמניה ופולין) וכנשיא הראשון של ההתאחדות האנגלו־יהודית. דוגמה קיצונית לעוצמתה של ה'דוֹדנייה' הנזכרת הם נישואיו למתילדה סלוֹמוֹנס, שהיתה אחיינית של סר משה מוֹנטיפיוֹרי וגם של סר דייוויד סלוֹמוֹנס, ראש העיר היהודי הראשון של לונדון.
השבט האנגלו־יהודי היה זן מאושר: בטוח בעצמו, מוכשר, רב־השפעה, בעל מוּדעוּת חברתית, קוֹסמוֹפּוֹליטי. חבריו נהגו להתלבש לארוחת ערב בלבוש הולם, הוצגו בפני חצר המלוכה, והזמינו דיוקנאות של עצמם אצל סינגר סַרְגֶ`נט. רבים מהם חגגו גם את חג הפסח וגם את חג המולד, אכלו מזון כשר ושיחקו קריקט. המחיר ששילמו עבור ההשתייכות היה נישואים בתוך השבט. אבל בעצם לא היה צורך באֶקְסוֹגַמיה — הרעיון המאיים של 'נישואים מחוץ לקהילה'. החמוּלוֹת השונות, שהיו פוריות לא פחות ממשפחות אחרות בתקופה הוויקטוריאנית־המאוחרת ובתקופה האֶדְוַורדיאנית, העמידו צאצאים בכמות כזאת שהיה בה די והותר כדי להזין מאגר נישואים שופע, וגם להחיש את הדרך אליו באמצעות סבב חברתי מאורגן היטב של נשפי ריקודים, פיקניקים, מסיבות תיאטרון וסופי־שבוע בכפר. הוריה של רוזלינד, אֶליס (Ellis) פרנקלין ומְיוּריאל (Muriel) וֵיילי, נפגשו במסיבת אירוסין בבית המשפחה בפּוֹרצֶ`סטר טֶרַס, בֵּייזווֹטר, והחלו את החיזור ביניהם בכך שהסתלקו מהמסיבה ויצאו לטיול ארוך בהַייד פארק.
למי היתה נאמנותם גדולה יותר — למדינה או לאמונה הדתית? השאלה לא עלתה כלל. כפי שאמר אביה של רוזלינד כשאירגן מחדש את בית־הכנסת החדש של וֶסְט־אֶנְד אחרי מלחמת העולם השנייה: 'כל הרעיון הוא שהיהדות היא דת, לא גזע [...] היהודים האנגלים הם אנגלים כמו כל שאר האנגלים'.
גילוי סודו של הגֶן כרוך בשושלת יוחסין ארוכה ככל שושלת אחרת בהיסטוריה של כוכב הלכת שלנו. זקני שבט פרנקלין טוענים כי המשפחה השתלשלה באופן ישיר מזרעו של דוד מלך ישראל, שמָלך בערך בשנים 1000-962 לפני הספירה. השושלת הוצגה לפרטיה על־ידי הסבא של רוזלינד, ארתור אי. פרנקלין, בספר כחול ועב־כרס שראה אור במהדורה יפהפייה של הוצאת רַטְלֶדג` השייכת למשפחה.
'הרעיון עלול להיראות משונה', הוא מודה במבוא לספר. 'לחשוב שמישהו שחי במאה ה־14 [למעשה ה־15] היה מסוגל לעקוב אחר מוצאו הקדום החל מדוד המלך'. ואז הוא ניגש להציג את העדויות. שֵם אחר שֵם, תאריך ועוד תאריך, הוא צועד אחורה בזמן בעקבות שושלת בני פרנקלין, דרך קהילות יהודיות מחבל בּוֹהֶמיה שבשליטת קיסרות רומי הקדושה, עד לרב הדגול לֵוֶוה (L?we, שיבוש של 'לוי') מפראג, שמת שם בשנת 1609. לֵוֶוה היה מלומד, סופר (לפי האגדה הוא יצר את הגולם הידוע מפראג), איש מדע וידידו של האסטרונום טיכו בּרַאהֶה. מן הרב לֵוֶוה/לוי הוביל הנתיב אחורה אל אב קדום ממנו, הרב הקיסרי של פראג (כלומר, רב שמינויו הוכר על־ידי הקיסר), שמת ב־1439.
ארתור פרנקלין הודה כי נתקל בפער גדול בתיעוד השנים שבין 1038 ל־1439, אולי משום שמיסמכים רבים הושמדו בדליקה גדולה שפרצה בפראג בשנת 1689. אבל הוא הסתייע בספרים אחרים על ההיסטוריה של יהודי בּוֹהמיה ובספריית בית־הכנסת של בְּרֶסלאוּ, ובעזרת מקורות אלה שיחזר את החוליות החסרות והגיע עד ראשי גלות בבל, שהנהיגו את עמם אחרי חורבן הבית הראשון בשנת 587 לפני הספירה. באופן כזה הגיע ארתור פרנקלין למסקנה כי בני משפחת פרנקלין (במקור, כזכור, פְרֵנְקֶל) הם צאצאים של ראשי גלות בבל. הכהונה של ראש הגולה הוחזקה תמיד בידי צאצא של דוד המלך. לפיכך, במהדורה השנייה של ספרו משפחת פרנקלין ונספחיה, שיצא לאור ב־1935, הציב בביטחון מלא את יְהוֹיָכין, ראש הגולה הראשון של יהדות בבל, בעמוד 67; ואילו את רוזלינד אלזי פרנקלין, הצאצא השני והבת הראשונה בין ילדי אֶליס ומיוּריאל (וֵיילי) פרנקלין, בעמוד 85.
המרכיב האינטלקטואלי של המורשת הגנטית הזאת היה ברור: הפרנקלינים הם צאצאים לשושלת של מלומדים ומנהיגים. מעבר לכך, מה שהיה חשוב לארתור פרנקלין לא פחות הוא כי 3,500 הרשומות המתועדות בהיסטוריה המשפחתית שלו מייצגות 'נתח מכובד מקרב היהודים האנגלים, שמשפחותיהם התיישבו כאן [באנגליה] לפני מלחמות נפוליאון'. גאוותו הגדולה היתה על כך ששלושה מתוך ארבעת סביו נולדו באגליה.
אכן, יהודים בעלי ייחוס ארוך. באנגליה האֶדְוַורדית, הנשלטת כליל על־ידי חלוקה למעמדות חברתיים, השורשים מהמאה ה־18 של בני פרנקלין הציבו אותם בלב המעמד הבינוני־גבוה, הרחק מעל לגלי ההגירה החדשים של יהודים, שנהרו אל איסט־אֶנד של לונדון במנוסתם מפני הפּוֹגרוֹמים ברוסיה ובמזרח אירופה. הפרנקלינים היו אפוא יהודים מתבוללים טיפוסיים — מונח שהם לא ייחסו לעצמם כלל.
כשרוזלינד נולדה, בשנת 1920, משפחת פרנקלין ונספחיה תפסו עמדה גבוהה בחיים הציבוריים הבריטיים. שלושה שבועות לפני לידתה התמנה אבי־דודה, האיש שהיא עתידה לקרוא לו 'דוד הֶרְבֶּרְט', לנציב העליון הראשון של ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל (או פּלשׂתינה־א'י, כפי שנקראה אז). מעמדו של הרברט סמואל היה כל־כך איתן, שהוא קיבל את הטריטוריה הכלולה במסגרת המנדט מידי המפקד הצבאי שלה בצורת קבלה מנוסחת כלאחר־יד: 'נמסרה לסר הרברט סמואל, פּלשׂתינה אחת, שלמה'.
לגבי הרברט סמואל מליוורפול, שבשנת 1897 נישא לדודניתו בּיאטריס פרנקלין, תפקיד הנציב העליון של פּלשׂתינה היה רק צעד נוסף בקריירה פוליטית מזהירה. כאשר התמנה בשנת 1909 לנגיד הדוּכּסוּת של לַנְקְסטר בממשלתו הליברלית של ה. ה. אַסְקְווית, הוא היה ליהודי הראשון שישב בקבינט הבריטי. (בנג`מין דיזרָאֶלי, שכיהן כראש ממשלה בזמנה של המלכה ויקטוריה, אומנם נולד יהודי, אך התנצר והצטרף לכנסייה האנגליקנית.) סמואל עלה לדרגת המנהל הראשי של הדואר הבריטי, ובינואר 1916 התמנה לשר הפנים, מישרה שהחזיק בה בתקופה הרת־משמעות, שכן במהלכה פרצה בדַבּלין ההתקוממות שכונתה 'מרד חג הפסחא' — שהסתיים עד מהרה עם הוצאתם להורג של מנהיגי המרד. סמואל לא גילה אהדה ליומרות הלאומיות של העמים נתיני הקולוניאליזם כשיומרות אלה התנגשו באינטרסים בריטיים או בנאמנות לכתר. הוא התפטר מהקבינט בדצמבר 1916 עם כינונה של ממשלת הקואליציה של דייוויד לויד ג`ורג` בעת המלחמה.
לפני שפרש ממישרתו, סמואל כתב את התזכיר שהוביל לחיבור הצהרת בלפור ב־1917. בתזכיר שכותרתו 'עתידה של פּלשׂתינה' התווה תוכנית שעל־פיה — לאחר המלחמה ולאחר התמוטטותה המשוערת של הקיסרות העוֹסְמָנית — בריטניה תקבל על עצמה את השליטה על פּלשׂתינה במסגרת פּרוֹטֶקְטוֹרַט, ותעודד הגירה יהודית אליה עד שייווצר בה רוב יהודי ופּלשׂתינה תוכל לזכות במימשל עצמי (באותם ימים היו היהודים רק שישית מכלל האוכלוסייה בארץ ישראל). סמואל הסביר את שיקוליו בכך שהכריז כי הקשר בין פּלשׂתינה ליהודים הוא עתיק כמו ההיסטוריה עצמה; כי היהודים בכל העולם יהיו אסירי תודה (בריטניה קיוותה למשוך את ארצות־הברית למלחמה); וכי (בקריצה לעבר התיאוריה האֶוּגֶנית שהיתה פופולרית אז) 'המוח היהודי הוא תוצר פיזיולוגי שאין לזלזל בו'.
למרות כל זאת, סמואל קיבל את המינוי שלו לנציב העליון הראשון של פּלשׂתינה בלב כבד. כמו רבים מיהודי אנגליה, גם הוא לא חש בנוח עם הרעיון של מה שנקרא בית לאומי, שכן בריטניה היתה ביתו. הוא עשה מאמצים מיוחדים כדי להבהיר שאין לעשות בפּלשׂתינה שום דבר 'שעלול לערער על הזכויות ועל המעמד הפוליטי שהיהודים נהנים מהם בכל ארץ אחרת'.
מלחמתם של היהודים האנגלים בסְטֶרֵיאוֹטיפּ של היהודי זכתה להצלחה חלקית בלבד. דיזרָאֶלי לא הצליח אף פעם להשתחרר מצילו, גם לאחר שנטבל לנצרות ונשא אישה נוצרייה, ולמרות מאמציו של אביו, שסילק משֵם המשפחה את התג המסגיר ושינה אותו מ־d`Israeli ('מישראל') ל־Disraeli. 'איכשהו', העיר אחד הכתבים הפרלמנטריים ב־1871, 'האנגלים לא הצליחו מעולם לתת את אמונם במישהו הנושא אותות מובהקים של שורשים יהודיים. [...] אילו היה ממוצא בריטי, כמו יריבו הנצחי מר גְלַדְסְטוֹן, הכל היה נסלח'.
חוכמתו של דיזראלי והקסם שמצאה בו המלכה ויקטוריה יוחסו ליהדותו. באותו אור נתפס גם תיחכומו של הרברט סמואל כאביה־מעצבה של הצהרת בלפור. אַסְקְווית תיאר את תוכניתו של סמואל באוזני ידידתו וֶנֶשָה סטנלי כ'המחשה מיוחדת במינה של האימרה החביבה על דיזי, `הגזע הוא הכל` '.
'היהודי' היה חלק מהנוף התרבותי באותה ארץ שבשנת 1290, לאחר רדיפות ממושכות, הגלתה אותם בתור מרעילי בארות, שקרנים, מלווים בריבית ואוכלי תינוקות. דיקנס, בספרו ההיסטוריה של אנגליה בעיני ילד, כתב על מצוקתם של היהודים בימיו של אֶדְוַורד הראשון (שמלך בשנים 1307-1272 והוציא את צו ההגליה ב־1290):
תחת השלטון הזה הם נבזזו ללא שום רחמים. רבים מאוד מהם נתלו [...] על אחרים הוטלו מיסים כבדים [...] רבים הוטרדו והושפלו [...] הושלכו לבתי־סוהר נתעבים והוחזקו שם עד שקנו את שיחרורם [...]. בסופו של דבר, כל הרכוש שהיה בידיהם, מכל סוג, נתפס על־ידי המלך [...]. שנים רבות חלפו עד אשר התקווה לזכות ברווח כלשהו דחפה מישהו מבני גזעם לחזור לאנגליה, מקום שבו ספגו יחס כל־כך אכזרי וסבלו כל־כך קשה.
קרומוול התיר ליהודים לחזור ב־1665, לאחר מלחמת האזרחים. עם עליית הקפיטליזם ותחילת התפשטות המסחר, אלה מביניהם שעסקיהם צלחו התקבלו בברכה — עד גבול מסוים. בשנת 1753, כאשר הוצע 'חוק היהודים' שנועד להקל עליהם להפוך לאזרחים בריטים, פרצו מהומות אנטי־יהודיות והצעת החוק הורדה מעל הפרק.
היהודים החזיקו מעמד הודות למאמציהם להיות יותר אנגלים מהאנגלים. הם הקפידו לא לעשות שום דבר מושך תשומת לב — לא להרים קול, להימנע מתנועות ידיים מוגזמות, מצבעים בהירים או מצריכה ראוותנית — כל דבר שעלול להזכיר את תכונותיו של 'היהודי הרע' שַיילוֹק מהמחזה הסוחר מוונציה, שנכתב בתקופה שבאנגליה כבר לא היו יהודים זה 300 שנים.
בתחילת המאה ה־20 מספרם היה עדיין קטן (בין 20,000 ל־30,000), ואז בא גל חדש של הגירה ואיים לקעקע את התקבלותם של יהודי אנגליה על־ידי החברה הכללית, מהלך שהושג בעמל כה רב. מוסדות צדקה הוקמו במהירות כדי למנוע מאלה שנראו 'יהודים לא מהסוג שלנו' לבקש את עזרת המוסדות הציבוריים, או לעורר בדרך אחרת כלשהי את האנטישמיות הרדומה בחיים האנגליים.
ההיטמעות בסביבה, אף כי היתה משׂאת־לב אמיתית, מעולם לא נראתה שלמה. צל־צילו של משהו מזרחי, משהו זר ולא־מעורר־אמון נותר טבוע בשפה המוזרה, עם הכתב המזרחי המפותל שלה, אותה שפה ששימשה, לדברי המלחין ריכרד וגנר — אנטישמי נלהב — לצורך 'השיח הסודי של היהודים'. התעקשותם של היהודים להתחתן בתוך השבט עמדה בסתירה לטענתם שהם הסתגלו לתרבות השלטת. נישואים בתוך הקהילה יכלו להתפרש גם כנישואי קרובים, ולאלה נקשרו קוֹנוֹטַציוֹת אפלות עוד יותר של אי־שְפיוּת.
לא היתה כמעט שום אפשרות לעבור במערכת החינוך הבריטית, במאה ה־20, בלי להכיר את שַיילוֹק של שייקספּיר, עם 'ליבו היהודי' הנאנח על אובדן הדוּקַטים שלו, או בלי להכיר את אַייבֶנְהוֹ, שהעדיף את רוונָה, הסַקסוֹנית הבהירה, על פני רֶבֶּקָה היהודייה, בעלת המחלפות השחורות כעורב.
אם התנהגות טובה היתה ההגנה הטובה ביותר, הרי בעין לא־אוהדת היא נראתה כהונאה. ההצלחה והעושר היו ברכות מפוקפקות. מינון־יתר של כל אחת מהן הזמין האשמות בתאוות בצע, בחומרנות וברדיפת רווחים קלים. אפשר לפרש את הפעילות הפילַנְתרוֹפּית הבלתי־נלאית של יהודי אנגליה המבוססים כרצון לדאוג לבני מינם, או לכל הפחות כדרך לגונן על מקומם בחברה. מעמדם וקשריהם הבינלאומיים, שבאו להם בקלות כזו, נתפסו בעיני הסביבה בתור קשר, מין תאווה לרווח שאולי היתה הגורם המתסיס שהוליד את מלחמת העולם הראשונה. אחד הגיבורים בספרו של ג`ון בְּיוּקאן (Buchan) שלושים ותשע המדרגות, שנכתב ב־1915, אדם שהיה מנהל משרד המידע בממשלת לויד ג`ורג` בעת המלחמה, קובע כי 'היהודי נמצא בכל מקום [...] עם עין כמו של נחש ארסי. הוא האדם המושל בעולם ברגעים אלה [...]'.
אין כל קושי למצוא דוגמאות לָאנטישמיות המתוחכמת שפרחה בכתובים באנגלית בתקופה שבין המלחמות. רֶבֶּקָה וֶסְט, במכתב לידידה, מתארת מפיק סרטים צעיר כ'יהודי צעיר מלא קסם, נאה ביותר, בן עשרים ושמונה בערך — לא יהודון מוֶוסט־אֶנד, הוא משתייך למשפחה יהודית ממעמד מכובד מאוד'. הסופר והדיפלומט הרולד ניקולסון ניסח כך את התנגדותו לצירוף יהודים למשרד החוץ: 'היהודים מתעניינים בהוויה הבינלאומית הרבה יותר מהאנגלים, ואם נפתח בפניהם את שירות החוץ הוא עלול להיות מוצף ביהודים מבריקים'.
באור האכזר הזה, שם משפחה אנגלי כמו פרנקלין עלול היה להיתפס כתחבולה. בשנת 1922, הסופר וההומוריסט הקתולי והאנטישמי הילֵר בֶּלוֹק העלה את הרעיון כי אחת הסיבות לאנטישמיות היא 'הנטייה היהודית לאמץ שמות בדויים'. המשפטן והסופר היהודי־אנגלי אנתוני ג`וּליוּס כתב כי 'זיהוי השורש היהודי הנחבא מתחת לשם המְאוּנְגְלָז היה אחד ממשחקי החברה ששיחקו הרגישים־ליהודים', וציטט מכתב של ט.ס. אֶלְיוֹט אל עזרא פּאוּנְד: 'בּוּרְנְהַם הוא סוחריהודי [במלה אחת] ששמו לוֹסוֹן (כלומר, לוינסון?)'.
ג`וּליוּס טוען כי האנטישמיות הבריטית ממשיכה להתקיים במאה ה־21: 'היהודים מצליחים כאילו בניגוד לטבע הדברים. יש מעין התנגדות כלפיהם שבאה לידי ביטוי רק לעיתים נדירות, ולעולם לא בחקיקה. [...] על מנת להבין מה מתרחש באנגליה יש צורך בחושים חדים מאוד שיאפשרו להבחין בניוּאַנסים של הביטוי האנטישמי'.
בת אחת ממשפחת פרנקלין שניחנה בחושים חדים מאוד לניוּאַנסים של האנטישמיות היתה דודתה של רוזלינד, הֶלֶן בֶּנְטְוויץ` (Bentwich), אחותו של אֶליס פרנקלין, שנודעה במשפחה בשם מֵיימי. מֵיימי היתה נשואה לנורמן בֶּנְטְוויץ`, התובע הכללי הבריטי בפּלשׂתינה, והיא היתה שם כאשר 'דוֹד הרבּרט' הגיע ב־1920. בעלה החזיק באחת המישרות רבות־העוצמה ביותר בטריטוריה שתחת המנדט הבריטי. מעמדה כמארחת דיפלומטית העיק עליה מאוד, כי רבים כל־כך מבין האורחים שהגיעו מאנגליה 'היו אנטי־יהודים בגלוי וללא שום מעצורים [...]'.
הזוג אַשְבּי התארח כאן לארוחת ערב, והוא אמר שהעיתונות באנגליה נשלטת לחלוטין בידי היהודים, ומבטאת רק אינטרסים יהודיים! הם סירבו להקשיב לדברַי על האנטישמיות של העיתון מורנינג פוסט, ושל נוֹרְתְקְליף וקַדְבּיוּרי ובּיוֶורְבְּרוּק ושות`.
אורח נוסף היה בנו הבכור של הפוליטיקאי השמרן סטנלי בּוֹלְדְווין: איש צעיר 'בעל שיער צהוב ארוך', ש'אמר בגלוי כי הוא שונא את כל היהודים — גערתי בו שהוא צעיר טיפש המחזיק בדעות קדומות פופולריות, והתווכחנו על כך עד שעות הלילה המאוחרות'.
החלטתה הנחושה של מֵיימי להימנע מהתבלטות יתרה עמדה בניגוד קשה לחובותיה כמארחת בכל האירועים הרשמיים בבית הממשלה. לאמה כתבה: 'אני בטוחה שאנחנו לא ראוותניים — כמובן, השמלה בזהב ומעיל הפרווה נראים עשירים, אבל קבענו לנו הרגל לעולם לא לדבר על כסף'.
דוגמה קלאסית למצבם המעיק של היהודים סיפק אחד מאבותיה של רוזלינד, סר דייוויד סלוֹמוֹנס, שהיה ראש העיר היהודי הראשון של לונדון. סלוֹמוֹנס, שנבחר לפרלמנט כנציג של גריניץ` בשנת 1852, גמר בדעתו להיות היהודי הראשון שיישב בבית התחתון. בטקס ההשבעה הוא נמנע מלהשמיע את השבועה הנוצרית על ספר תנ'ך אנגלי. בסגנון כובש לבבות התייחס ל'דרך הלא־מקובלת' שבחר בה:
אני סמוך ובטוח שהבית יקבל בהבנה את החידוש שבמצבי [...]. חשבתי שלא הייתי עושה צדק למעמדי כאנגלי וכג`נטלמן אלמלא אימצתי את הדרך הנראית לי נכונה ויאה להבטיח את זכותי לשאת את דברי כאן [...] ולהצהיר בפני הבית והארץ כולה על מה שלפי אמונתי הן זכויותי המיוחדות [כחבר פרלמנט].
למרות התשואות שזכה להן בבית התחתון, שהצביע כמה וכמה פעמים בעד קבלת יהודים אך נדחה שוב ושוב על־ידי בית הלורדים השמרני, סלומונס נפסל כמי שחרג מן הנהלים המקובלים. רק ב־1858 נחקק 'חוק התיקון היהודי' (Jewish Relief Act) המאפשר ליהודים להשמיט את המילים 'האמונה הנכונה של הנוצרי' מן השבועה. אז יכלו סלומונס, שנעשה בינתיים ראש העיר היהודי הראשון של לונדון, וברון ליונל דה רוטשילד, שנבחר כבר כמה פעמים מאז 1847, לתפוס את מושביהם בפרלמנט.
החידוש שבמעמדה כגברת אנגלייה ויהודייה עיצב את חייה של רוזלינד פרנקלין. לאחר שהתחנכה והשתלמה באנגליה, עברה לפריז ב־1947, שם קיבלה מישרה במעבדה ממשלתית לקְריסְטָלוֹגרפיה. היא חיה ועבדה שם באושר עד 1950, ואז, בהיותה בת 30, החליטה לקבל מישרה שהוצעה לה בתחום החדש של בּיוֹפיזיקה בקינגס קולג` בלונדון. חוסר החשק לחזור לאנגליה גרם לה לפגוע ברגשות הפַּטריוֹטיים של הוריה כאשר כתבה להם: 'אני אוהבת את אירופה ואת האירופים הרבה יותר מאשר את אנגליה והאנגלים'. כשהוריה מחו על הדברים, התנצלה, ואחר־כך חזרה ואמרה על כך במפורט:
אמא יקרה, אני מצטערת אם מכתבי האחרון הסב לך צער. הוא לא משקף שינוי כלשהו בגישתי וגם לא שום מרירות. תמיד העדפתי את ה'נוכרים' על פני האנגלים.
מורשתה הגאה, המכבידה, לא התירה לה לחוש בנוח בארץ מולדתה.
© ידיעות ספרים
קטע קריאה
סרט וידאו
