ספרים   אודות מועדון קריאה   צור קשר  
מועדון קריאה של ספרים
מאז 2002
מועדון קריאה של ספרים
ספרים > ספרים חדשים > ספרים 2007 > ספרות תרגום 2007

שגיונות ברוקלין

שגיונות ברוקלין

פול אוסטר
דף סופר

פול אוסטר

הספר שגיונות ברוקלין
מאת
תרגום
עמודים 296

שנת
כריכה רכה

את הספר ניתן להשיג ברשת חנויות סטימצקי ובחנויות צומת ספרים.

ספרים נוספים של פול אוסטר

 

מחרוזות עבודת יד שיהלמו אותך

שגיונות ברוקלין, כריכה אחורית

כשנדמה לנו שאנו יודעים בדיוק למה אפשר לצפות מפול אוסטר, הוא מפתיע ביצירה מרתקת ושונה מקודמותיה.

 

נתן גלאס הוא סוכן ביטוח בדימוס שאשתו מאסה בו ובתו כועסת עליו וטורקת לו טלפונים. לאחר ששרד התמודדות עם מחלת הסרטן שהותירה אותו בצל פרוגנוזה לא ברורה, הוא פורש לחיים של בדידות מפוכחת ומרירה בברוקלין.

 

סדרה של פגישות – עם אחיינו טום, אינטלקטואל מבריק שהפך לנהג מונית, עם יפהפייה שכונתית שאותו אחיין מאוהב בה, עם לוסי, בתה השותקת בת התשע של אחייניתו האבודה אורורה, ועם הארי, סוחר ספרים משומשים בעל עבר ססגוני – מערבת אותו שוב בעובי הקורה של החיים ופותחת מחדש אפשרויות של נדיבות, אומץ לב ואהבה.

 

פול אוסטר טווה כאן עלילה מלאת עניין אנושי ועתירת מפנים והפתעות.

 

"סיפור מסחרר ומרומם נפש על אודות גאולתו המקרית של אדם יחיד, מאת אחד מגדולי הסופרים בדורנו". סאן פרנסיסקו כרוניקל

 

קטע קריאה מתוך הספר
שגיונות ברוקלין

פתיחה

חיפשתי מקום שקט למות בו. מישהו המליץ לי על

ברוקלין, ובבוקר המחרת הגעתי מווסטצֶ`סטר כדי לבדוק את

השטח. חמישים ושש שנים לא הייתי שם, ולא זכרתי דבר.

הורי עזבו את העיר כשהייתי בן שלוש, אבל הנה חזרתי

בחוש אל שכונת מגורינו, זחלתי הביתה כמו ילד פצוע

השב למקום הולדתו. סוכנת נדל'ן מקומית לקחה אותי

לראות שש-שבע דירות בבנייני האבן החומה ועוד באותו

יום אחר-הצהריים שכרתי דירת גן בת שלושה חדרים ברחוב

מספר אחת, מרחק הליכה קצרצרה מפְּרוֹספֶּקט פארק. לא

היה לי מושג מיהם השכנים, וגם לא היה לי אכפת. כולם

יעבדו במשרות מלאות מתשע עד חמש, לאיש מהם לא היו

ילדים, ולפיכך יהיה הבניין דומם יחסית. לכך השתוקקתי

יותר מכול. קץ דומם לחיי העגומים והמגוכחים.

הבית בברונקסוויל כבר נמכר ומרגע שייחתם החוזה, בסוף

החודש, כסף לא יחסר. אשתי לשעבר ואני התעתדנו לחלוק

ברווחי המכירה, ועם ארבע מאות אלף דולר בבנק יהיה לי

די והותר לקיום עד שאפסיק לנשום.

בהתחלה לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. שלושים ואחת

שנים נסעתי מדי יום מהפרוורים אל משרדיה של חברת

'מיד-אטלנטיק ביטוח תאונות וחיים' במנהטן, אבל עכשיו

ששוב לא היתה לי משרה, התברר שיש יותר מדי שעות

ביממה. כשבוע לאחר שעברתי לגור בדירה, בתי הנשואה

רייצ`ל באה לביקור מניו ג`רזי. היא אמרה שאני צריך למצוא

לי עיסוק, להמציא לעצמי משימה. רייצ`ל איננה טיפשה, יש

לה דוקטורט בביוכימיה מאוניברסיטת שיקגו והיא עובדת

כחוקרת בחברת תרופות גדולה, ליד פרינסטון, אבל כאמה

לפניה, נדיר לתפוס אותה מדברת שלא בקלישאות - כל

אותם משפטים שחוקים ורעיונות שאוּלים הממלאים עד

אפס מקום את מזבלות החוכמה בת זמננו.

הסברתי לה שכנראה אהיה בין המתים עד שתצא השנה

וממש לא בזין שלי משימות. לרגע נדמה היה שרייצ`ל

עומדת לפרוץ בבכי, אבל היא עצרה את דמעותיה ובמקום

זאת אמרה שאני אדם אנוכי ואכזרי. לא פלא שאמא

התגרשה ממני סוף-סוף, הוסיפה, לא פלא שהיא לא היתה

מסוגלת לעמוד בזה יותר. הנישואים לאדם כמוני ודאי היו

עינוי מתמשך, גיהנום עלי אדמות. 'גיהנום עלי אדמות'.

אויה, רייצ`ל העלובה - אין לה שליטה על זה. בתי יחידתי

חיה בעולמנו זה עשרים ותשע שנים ואף פעם אחת לא

מצאה דבר מקורי לאומרו, מילים שיהיו שלה ורק שלה

באופן מוחלט.

כן, מן הסתם יש בי מן הרשעות לעתים. אבל לא כל

הזמן - ולא מתוך עיקרון. בימים טובים אני חביב וידידותי

בהחלט. אי-אפשר להרתיע את הלקוחות ובכל זאת להמשיך

למכור ביטוח חיים בהצלחה כמוני, ודאי שלא במשך

שלושה עשורים ארוכים. צריך להביע אהדה. צריך לדעת

להקשיב. צריך לדעת להקסים. לי יש כל התכונות הללו

ועוד. לא אכחיש שהיו לי גם רגעים גרועים, אבל הכול

יודעים אילו סכנות אורבות מאחורי הדלתות הסגורות של

חיי משפחה. חיי משפחה עלולים להרעיל את כל הצדדים

הנוגעים בדבר, במיוחד אם מתברר לך שכפי הנראה לא

נועדת לנישואים מלכתחילה. אהבתי מאוד לשכב עם אידית,

אבל אחרי ארבע-חמש שנים התשוקה מן הסתם התכלתה,

ומרגע זה ואילך הפכתי לבעל לא מושלם. לטענתה של

רייצ`ל, גם בתחום ההורות לא הצטיינתי במיוחד. לא הייתי

רוצה לחלוק על זיכרונותיה, אבל האמת היא שבדרכי שלי

אהבתי את שתיהן, ואם לפעמים מצאתי את עצמי בזרועות

נשים אחרות הרי שמעולם לא התייחסתי לפרשיות הללו

ברצינות. הגירושים לא היו רעיון שלי. למרות הכול, היה

בדעתי להישאר עם אידית עד הסוף. היא זו שרצתה לצאת

מהעסק, ובהתחשב בכל חטאי ועווֹנותי במשך השנים, הרי

שבעצם לא יכולתי להאשים אותה. שלושים ושלוש שנות

חיים משותפים, וכאשר פנינו איש לדרכו הסתכמנו פחות או

יותר בלא כלום.

לרייצ`ל אמרתי כי ימי ספורים, אבל זו היתה רק תגובה

נמהרת על עצותיה והתערבותה, פרץ של הגזמה פראית.

סרטן הריאות שלי היה בנסיגה, ועל-פי מה שאמר לי

האונקולוג אחרי הבדיקה האחרונה, היה בסיס לאופטימיות

זהירה. אין פירוש הדבר שהאמנתי לו. הלם הסרטן היה

גדול כל-כך עד שעדיין לא יכולתי להאמין שאולי אצא

ממנו בחיים. כבר הסכנתי עם מותי ולאחר שהגידול הוסר

מגופי ועברתי את טיפולי ההקרנות והכימותרפיה המתישים,

לאחר שסבלתי מהתקפים ממושכים של בחילות וסחרחורות,

אובדן השיער, אובדן הרצון, אובדן המשרה, אובדן הרעיה,

קשה היה לי לשער מה הלאה. אשר על כן - ברוקלין. על

כן שיבתי הלא מודעת למקום שבו התחיל סיפור חיי. הייתי

כמעט בן שישים ולא ידעתי כמה זמן עוד נותר לי. אולי

עשרים שנה, אולי רק כמה חודשים. בלי קשר להערכה

הרפואית של עתידי, העיקר היה לא לקבל שום דבר כמובן

מאליו. כל עוד אני חי עלי למצוא דרך להתחיל שוב לחיות,

אבל גם אם לא אשאר בחיים, לא יכולתי לשבת בחיבוק

ידיים ולחכות לקץ. כרגיל, בתי המדענית צדקה, גם אם

הייתי עיקש מכדי להודות בכך. הייתי צריך להעסיק את

עצמי. להזיז את התחת ולהתחיל לעשות משהן.

נכנסתי לדירה בראשית האביב ובשבועות הראשונים

ביליתי את זמני בשיטוטי היכרות בשכונה, בטיולים

ארוכים בפארק ובשתילת פרחים בגינה האחורית - פיסת

קרקע קטנה ומלאת גרוטאות שעמדה מוזנחת במשך שנים.

גזזתי את שערי, שהחל שוב מצמח, ב'מספרת פארק סלוֹפּ'

בשדרה השביעית, שאלתי קלטות וידיאו במקום ושמו 'גן

עדן של סרטים' ופקדתי לעתים תכופות את 'עליית הגג של

בְּרַייטמן', חנות צפופה ומבולגנת של ספרים מיד שנייה,

בבעלותו של הומוסקסואל ססגוני ושמו הארי ברייטמן (עליו

יסופר עוד בהמשך). בבקרים הכנתי לעצמי בדרך-כלל את

ארוחת הבוקר בדירה, אך הואיל ולא אהבתי לבשל ואף לא

היה לי כל כישרון לכך, את ארוחות הצהריים והערב אכלתי

על-פי רוב במסעדות - תמיד לבדי, תמיד כשספר פתוח מונח

מולי, תמיד לועס בשיא האטיות על מנת להאריך בסעודה

ככל שרק אפשר. אחרי שבדקתי כמה אפשרויות בסביבה

בחרתי ב'קוֹסְמיק דיינר' כמקום קבוע לארוחת הצהריים.

האוכל שם היה בינוני לכל היותר, אבל אחת המלצריות

היתה נערה פורטוריקנית מקסימה ושמה מרינה, ועד מהרה

התאהבתי בה קשות. גילה היה מחצית מגילי וכבר היתה

נשואה, כך שרומנטיקה לא באה בחשבון, אבל היא היתה

נהדרת כל-כך למראה, עדינה כל-כך כלפי, נכונה כל-כך

לצחוק לבדיחותי הלא ממש מצחיקות, עד שממש נמקתי

בגעגועי בימי החופשה שלה. מן הבחינה האנתרופולוגית

הטהורה גיליתי שהברוקלינאים מסתייגים פחות משיחה

עם זרים מכל שבט אחר שנתקלתי בו. הם מתערבים בענייני

הזולת כרצונם (נשים זקנות גוערות באמהות צעירות שלא

הלבישו את ילדיהן בבגדים די חמים, עוברי אורח נוזפים

במי שמוציא כלב לטיול ומהדק מדי את הרצועה); הם

מתווכחים כמו ילדים מופרעים בני ארבע על מקום חניה

שנוי במחלוקת; הם פולטים שורות מחץ מרהיבות כלאחר

יד. באחד מבוקרי יום א` נכנסתי למעדנייה הומה מאדם

ששמה המופרך 'לָה בייגל דילייט'. היה בדעתי לבקש בייגל

קינמון-צימוקים, אולם המילה 'רייזן' - 'צימוק' - נתקעה

בגרוני ובמקומה אמרתי 'קינמון-רייגן'. הבחור שמאחורי

הדלפק השיב מניה וביה: 'מצטער, אין לנו. אולי אתה רוצה

פומפר-ניקסון במקום?' שליפה מהירה. מהירה עד כדי כך

שכמעט עשיתי במכנסיים.

אחרי פליטת הפה המקרית הזאת עליתי סוף-סוף על רעיון

שהיה משמח את לבה של רייצ`ל. אולי לא רעיון אדיר,

אבל זה לפחות היה משהו, ואם אכן אתמיד בו בנאמנות

ובקפדנות כמתוכנן, כי אז מצאתי את המשימה שלי, אותו

תחביב שישלוף אותי משגרת הבטלה המנומנמת. עם כל

צניעותה של התוכנית החלטתי להצמיד לה כותרת מפוארת,

מנופחת משהו - כדי להשלות את עצמי שאני עוסק בעבודה

חשובה. קראתי לה 'ספר האיוולת האנושית', ספר שבו היה

בדעתי לתאר בלשון פשוטה וברורה ככל האפשר כל שגגה,

כל סכלות, כל טעות מביכה, כל מעשה טמטום, כל שיגיון

וכל מעשה הבל שנכשלתי בהם במרוצת הקריירה הארוכה

והמפוקפקת שלי כאדם. כשלא אצליח למצוא סיפורים

על עצמי אכתוב על דברים שאירעו למכרי, וכאשר ייבש

גם המעיין הזה, אגש לטפל באירועים היסטוריים, אתעד

את שיגיונותיהם של אחי בני האדם לאורך הדורות, החל

בתרבויות האבודות של העולם העתיק ועד לחודשים

הראשונים של המאה העשרים ואחת. לכל הפחות, חשבתי,

אפשר יהיה להתבדר מעט. לא היתה לי כל שאיפה לחשוף

את צפונות נפשי או להתמכר להתבוננות פנימית קודרת.

נימת הדברים תהיה קלילה והיתולית לאורך כל הדרך,

ומטרתי היחידה לשעשע את עצמי ובתוך כך להעביר שעות

רבות ככל הניתן משעות היממה.

את הפרויקט כיניתי אמנם ספר, אולם למעשה לא היה זה

ספר כלל. עבדתי על בלוקים צהובים, דפי נייר מזדמנים,

מעטפות הפוכות וטפסים שהגיעו עם מודעות פרסומת

לכרטיסי אשראי ומשכנתאות שיפוצים, וכך הלכתי וצברתי

מה שלא היה אלא אוסף של רשימות אקראיות, ערב-רב של

אנקדוטות תלושות שאותן הייתי משליך אל תוך קופסת

קרטון בכל פעם שהשלמתי סיפור נוסף. לא היתה שיטה של

ממש בשיגעוני. חלק מהקטעים לא עלו באורכם על כמה

שורות ואחדים מהם, במיוחד חילופי העיצורים וכשלי הלשון

החביבים עלי כל-כך, היו פסוק בודד ותו לא. 'צ`ילבורגר

בגריז' במקום 'צ`יזבורגר בגריל', לדוגמה, שנפלט מפי

אי-אז בשנה הלפני אחרונה של התיכון, או המשפט העמוק

בשוגג, המיסטי כמעט, שנשאתי באוזניה של אידית באחת

המריבות המרות שאפיינו את חיי נישואינו: 'נראה ונחיה'.

בכל פעם שהתיישבתי לכתוב, נהגתי לעצום את עיני ולהניח

למחשבותי להתפזר לכל עבר. אחרי שהרגעתי את עצמי

באופן זה, עלה בידי לדלות כמויות נכבדות של חומרים

מן העבר הרחוק, דברים שעד אז הנחתי כי אבדו לעד.

רגע מכיתה ו` (אם להזכיר את אחד הזיכרונות הללו), שבו

נער בן כיתתנו ושמו דרלי פרנקלין תקע נוד ארוך ונוקב

כתרועת חצוצרה, בדיוק כשהשתררה דממה באמצע שיעור

גיאוגרפיה. כולנו צחקנו, כמובן (אין דבר מצחיק בעיני חדר

מלא ילדים בני אחת-עשרה כמו נפיחה פתאומית), אבל מה

שהבדיל את האירוע משלל המבוכות החולפות ורומם אותו

למדרגת הקלאסיקה, יצירת מופת בת קיימא בדברי הימים

של הבושה וההשפלה, היה העובדה שדדלי בתמימותו חטא

בשגגה גורלית והתנצל. 'סליחה,' אמר, משפיל מבט אל

המכתבה ומסמיק עד שלחייו דמו לרכב מכבי אש שנצבע זה

עתה. בשום פנים ואופן אסור להודות שהפלצת בפומבי. זה

החוק הלא כתוב, ההלכה החמורה ביותר בתקנון הנימוסין

האמריקאי. נודים מגיעים משום איש ומשום מקום; אדים

אלמונים שהם נחלת הכלל, וגם כשכל הנוכחים יודעים במי

האשם, הרי שהאפשרות השפויה היחידה היא להכחיש.

אולם דדלי פרנקלין חדל האישים היה ישר מדי, והדבר דבק

בו לדיראון עולם. מאותו יום ואילך נודע בשם 'פרנקלין

סליחה'; והכינוי לא סר ממנו עד סוף התיכון.

התברר לי שהסיפורים נחלקים לכמה סוגים, ולאחר שכבר

עסקתי בפרויקט כחודש ימים, ויתרתי על שיטת הקופסה

הבודדת ועברתי לסידור רב-קופסתי שאפשר לי לשמר את

יצירותי המוגמרות באופן הגיוני יותר. קופסה למעידות

מילוליות, קופסה לתקלות גופניות, קופסה לרעיונות

כושלים, קופסה לשגגות חברתיות וכן הלאה. בהדרגה

התחלתי להתעניין במיוחד בתיעוד רגעי הסלפסטיק של

חיי היום-יום, לא רק אין-ספור הבהונות החבולות וחבטות

הראש שספגתי במשך השנים, לא רק התדירות שבה נשמטו

משקפי מתוך כיס החולצה כאשר רכנתי לשרוך את נעלי

(ולתוספת השפלה, בעודי מדשדש ומגשש למוצאם, רמסתי

אותם ברגלי), אלא התקלות המצחיקות עד דמעות שהסיכוי

שיתרחשו הוא אחד למיליון ואשר צצו בדרכי מדי פעם מאז

שחר נעורי. כאשר פערתי את פי בפיהוק בפיקניק של חג

העבודה ב- 1952 ואפשרתי את הכניסה לדבורה במעופה,

ומרוב בעתת-פתאום וגועל בלעתי אותה בטעות במקום

לירוק; ומקרה סביר עוד פחות, כאשר עמדתי להיכנס למטוס

בנסיעת עסקים, לפני שבע שנים בלבד, וספח אישור העלייה

למטוס אחוז בידי קלות בין האגודל לאמה, ואז דחקו בי

מאחור, הספח נשמט מאחיזתי, ולנגד עיני התעופף מידי

אל עבר החריץ שבין כבש המטוס אל סף הדלת - רווח

צר שבצרים, לא יותר משישית הסנטימטר, ואולי אף פחות

- ואז, לתדהמתי המוחלטת, החליק מבעד למרווח הבלתי

אפשרי ונחת על האספלט, שבעה מטרים מתחתי.

אלה הן רק כמה דוגמאות. כתבתי עשרות סיפורים כאלה

בחודשיים הראשונים. אבל אף שהשתדלתי כמיטב יכולתי

לשמור על נימה קלה וזחוחה, התברר לי שלא תמיד הדבר

אפשרי. כל אחד עלול להיתקף מרה שחורה ואני מודה שהיו

פעמים שבהן שקעתי בהתקפי בדידות ודכדוך. רוב-רובם

של חיי כאדם עובד הוקדשו לעסקי המוות, וכפי הנראה

שמעתי סיפורים קשים רבים כל-כך עד שלא יכולתי להימנע

מהמחשבות עליהם בשעות תוגה. כל האנשים שביקרתי

במשך השנים, כל הפוליסות שמכרתי, כל האימה והייאוש

שלמדתי להכיר בשיחות עם לקוחותי. בסופו של דבר הוספתי

עוד קופסה למצבור. תייגתי אותה בשם 'גורלות אכזריים'

והסיפור הראשון שהכנסתי לתוכה היה על איש ושמו ג`ונאס

ויינברג. ב- 1976 מכרתי לו פוליסת ביטוח חיים מקיף בסך

מיליון דולר, סכום גבוה מאוד בשעתו. זכור לי שאך זה

חגג את יום הולדתו השישים, שהיה רופא פנימי עם מינוי

בבית-החולים 'קולומביה-פרסביטריאן' ושדיבר אנגלית

במבטא גרמני קל. מכירת ביטוח חיים איננה עניין נטול

רגש וסוכן טוב צריך לדעת להתמודד עם דיונים העלולים

להפוך לא אחת לשיחות קשות ומיוסרות עם הלקוח. המוות

הצפוי מעורר בהכרח מחשבות על עניינים רציניים, וגם אם

במידה ידועה מדובר רק בכסף, הרי שהעבודה נוגעת גם

בשאלות מטפיזיות חמורות. מהו טעם החיים? כמה זמן

עוד אחיה? כיצד אוכל להגן על אהובי נפשי אחרי מותי?

בתוקף מקצועו היה ד'ר ויינברג ער במיוחד לשבריריות

הקיום האנושי והיטב ידע כמה מעט נדרש כדי למחוק את

שמותינו מספר החיים. נפגשנו בדירתו שבשדרת סנטרל

פארק מערב ולאחר שהצגתי בפניו את היתרונות והחסרונות

של הפוליסות השונות שיוכל לרכוש, התחיל לספר לי על

עברו. הוא נולד בברלין ב- 1916, כך סיפר לי, ואחרי שאביו

נהרג בחפירות של מלחמת העולם הראשונה גידלה אותו

אמו השחקנית. הוא היה בן יחיד לאישה עצמאית באופן

קיצוני ולעתים אף חמת מזג להכעיס, אשר מעולם לא גילתה

נטייה כלשהי לשוב ולהינשא. אם הבנתי את דבריו לאשורם,

סבורני שד'ר ויינברג רמז לכך שאמו העדיפה נשים, ובשנים

הפרועות של רפובליקת ויימאר ודאי הפגינה את העדפתה

זו בגלוי. בניגוד לפראו ויינברג קשת העורף היה ג`ונאס

הצעיר נער שקט, שקוע בספרים, שהצטיין בלימודיו וחלם

להיות מדען או רופא. הוא היה בן שבע-עשרה כשעלה

היטלר לשלטון ובתוך חודשים כבר ערכה אמו הכנות כדי

להוציאו מגרמניה. קרובי משפחה של אביו התגוררו בניו

יורק והם הסכימו לשכנו. הוא עזב באביב 1934, אך אמו,

שכבר הפגינה מודעות לסכנות שצופן בחובו הרייך השלישי

למי שאינם ארים, דחתה בעקשנות את ההזדמנות לעזוב גם

היא. משפחתה היתה גרמנית מאות בשנים, כך אמרה לבנה,

ותיפח רוחה אם תרשה לאיזה עריץ בגרוש להגלותה. דעתה

היתה נחושה להישאר שם, באש ובמים.

בדרך נס, היא שרדה. ד'ר ויינברג לא פירט (אולי הוא עצמו

לא ידע את הסיפור כולו) אך ככל הנראה אמו נעזרה ברגעי

משבר בקבוצת חברים גויים, וב- 1938 או 1939 הצליחה

להשיג מסמכים מזויפים. היא חוללה תמורה מוחלטת

במראיה - זה לא היה קשה לשחקנית שהתמחתה בתפקידי

אופי תימהוניים ובשמה החדש והנוצרי השיגה לעצמה

משרה כמנהלת חשבונות במחסן מצרכים בעיירה בעיבורי

המבורג, כשהיא מוסווית כבלונדינית מרושלת וממושקפת.

עם תום המלחמה, באביב 1945, לא ראתה את בנה זה

אחת-עשרה שנים. ג`ונאס ויינברג היה אז בשלהי שנות

העשרים לחייו, רופא מדופלם, קרוב להשלמת התמחותו

בבית-החולים 'בֶּלוויוּ', וברגע שנודע לו כי אמו נשארה

בחיים, הוא התחיל לארגן את בואה אליו, לאמריקה.

הכול תוכנן בפרטי-פרטים. המטוס ינחת בשעה כזאת

וכזאת, יגיע לשער זה וזה, וג`ונאס ויינברג יחכה שם לאמו.

אולם בדיוק כשעמד לצאת לנמל התעופה זימנו אותו מבית-

החולים לניתוח חירום. כלום היתה לו ברֵרה? הוא היה רופא,

וכל כמה שהשתוקק לראות שוב את אמו אחרי שנים כה

רבות, חובתו הראשונה היתה למטופליו. התוכנית עודכנה

בחופזה.

 

© 

המלצה על ספר זה ניתן לראות בדף ספרים מומלצים.

השימוש בלשון זכר נעשה מטעמי נוחות בלבד ואין בו בכדי לפגוע ו/או ליצור אפליה כלשהי.