ספרים   אודות מועדון קריאה   צור קשר  
מועדון קריאה של ספרים
מאז 2002
מועדון קריאה של ספרים
ספרים > ספרים חדשים > ספרים 2012 > ספרות מקור 2012

צבא האלים

צבא האלים

הספר צבא האלים
מאת
עמודים 469

בהוצאת הקיבוץ המאוחד
שנת
כריכה רכה

את הספר ניתן להשיג ברשת חנויות סטימצקי ובחנויות צומת ספרים.

ספרים נוספים של אילון לסטר ושי טובלי

 

מחרוזות עבודת יד שיהלמו אותך

צבא האלים, כריכה אחורית

השנה היא 378 לפני הספירה. בעיר-המדינה תבאי, השוכנת במרכז אדמת יוון, מתקיים ניסוי חד-פעמי מסוגו בהסטוריה של צבאות העולם: צמד המנהיגים והאוהבים פלופידס ואפמינונדס רוקמים אסטרטגיה צבאית יחודית, המבוססת על הקמת גדוד לוחמים של מאה וחמישים זוגות נאהבים. הניסוי מצליח הרבה מעל למשוער, ויחידת העילית שלהם הופכת במשך ארבעים שנה לבלתי-מנוצחת ומעניקה לתבאי את תקופת הזוהר שלה.

 אימוני לחימה בלתי שגרתיים מכשירים את זוגות הנערים האוהבים לקראת הקרב הגדול עם האויבת הנצחית, ספרטה. עירומים מול איתני הטבע, מתנסים בתרגולי אהבה יחודיים בלילות, מתגברים ללא הרף על ה'אויבים שבפנים', מצליחים אט אט הזוגות לפתות את אלי האולימפוס להילחם לצדם. לזמן קצר בתולדות ההסטוריה האנושית זן חדש של בני-אלים מרים את ראשו בגאווה.

 מבעד לעיניו של מדאוס, אחרון ניצולי צבא האלים, אנו זוכים להצצה אל תוך סאגה מסעירה, יוצאת דופן וכמעט בלתי נודעת, שנעה ללא הרף מהאהבה הפרטית והאינטימית ביותר אל תהליכים של טלטלות הסטוריות כבירות. אנו מלווים את מדאוס שוחר החופש והעצמאות אל הגילוי של מחויבות-נצח המתוקה מכל חופש, כמו גם את מסע התבגרותם של חבורת נערים רגישים ותמימים לעבר מישורי האלמוות, אך לא פחות מזה את תבאי ויוון במאבקי החירות והאיחוד מחדש שלהן. כיצד הצליחו נעריו המסורים של אפמינונדס לנצח בכל הקרבות ולהביס חילות גדולים ומיומנים מהם בהרבה? כיצד היו לצבא הראשון שעלה בידו לאגד בברית שלום אחת את כל ערי-המדינה המסוכסכות של יוון? מה היה נשקם הסודי, הבלתי נראה, שהכריע כל מערכה? והאם מדאוס המוכן להקריב את חייו יהיה מוכן לבסוף גם להקריב את נשמתו ולהתחייב בשבועת נצח לאהובו?

אילון לסטר ושי טובלי מגוללים את סיפורו הכמעט-אגדי של הגדוד הקדוש של תבאי, שבו מלחמת אור בחושך, כוחה של אהבה ונצחון הרוח על החומר, מתממשים במלוא עוצמתם . על בסיס תיעודים הסטוריים מועטים למדי שהשתמרו, הם מפיחים חיים מחודשים בצבא שלא נודע עוד כמותו.

 

קטע קריאה מתוך הספר
צבא האלים

פתיחה
בני יחידי,
אתה ואמך ודאי תוהים — שם, מעבר לדלת — מה אירע לו לקשיש השוטה,
שכך, בערוב ימיו, בוחר בעקשנות להסתגר בחדרו הקטן, כאילו הצטמצם לבו
לפתע וכבר אין בו די מרחב לאשה אהובה ולבן יקר מפז. מה הוא עושה שם,
אתם לבטח מסתודדים ביניכם ושואלים זה את זו בקול נמוך, עד שכמעט אינו
מכניס אוכל לפיו, מקמץ במילים, שולח מבט מצועף דרכנו כמו היינו שקופים
ושב וממהר לחדר — האם זו דרכו למות, בבדידות גמורה?
ובכן, בני, את מה שעשה אביך בשבועות האחרונים לחייו תדע רק עם
גוויעתו הסופית של גופו וצאתה למסע אחרון של הנשמה ששכנה בתוכו. אז,
כשיחדלו הדמעות ותסתיים תקופת האבל הרשמי, יתעורר בך מחדש הזיכרון
שאי–שם, בין חיים למוות, מלמל אביך )בעודך מהנהן במרץ מתוך כבוד לגוסס
ועם זאת מסרב להאמין שהשעה להיפרד כבר הגיעה( דבר–מה על כתב–יד
שהכין עבורך, כתב–יד שחשוב אפילו יותר מחייו שלו... וכשיתעורר זיכרון
זה, תמתין שאמך לא תשגיח במעשיך, מתוך איזו תחושה עמומה ומשונה
בבטן שלא לה לדעת את סוד כתב היד הזה. היא תלך למטבח ואתה תמהר
אל החדר ההוא, הכמעט–אסור, ותפנה מייד אל הדפים הכמוסים תחת רצפת
האבן שבפינת החדר עליה הצביע אביך, ושם תקרא בנשימה נעתקת חיים
שלמים שכמו נעלמו מעיניך, שהיו ובכל זאת היטיבו להיסתר מפניך, ואז, רק
אז, תמונת אביך הנמלט אל החדר תתבהר בהכרתך.
זו תהיה דרכי לפגוש בך שוב, להצית בינינו חיים חדשים.
תחילה אביך, שאכן חש בריחופו השקט של טנאטוס לעבר הבית, נמלט
כדי להתחבט בינו לבין עצמו אם ראוי ונכון לחלוק עמך את הסוד הגדול,
ואם נכון, מה תהא הצורה הטובה ביותר לעשות זאת. האם לקחתך לטיול
עד לגבהי האקרופוליס, נקודת תצפית המרוממת את הרוח ומאפשרת לה
להינתק בקלות רבה יותר מכל אחיזה במוכר ובידוע, ושם לדבר אליך, מתוך
תקווה שלא תצרח בזעם על שקר מתמשך כל כך, על חייך המנופצים? לבסוף,
לאחר מחשבה מעמיקה והתייעצות עם נשמות החכמים האופפות כל נוטה
למות, קיבל אביך את ההחלטה שלא להפר את הקשר הדק והעדין שנרקם
ביניכם במשך שש–עשרה שנה, להניח לך לקבור את האב שהכרת ואהבת,
ורק כשחמימות הגוף הטובה תתפוגג כליל, לפגוש על הכתב פיסת חיים
אבודה ומקוממת, ועם זאת במלים רבות וסבלניות, מרגיעות, מבקשות סליחה
והבנה.
אני יודע שבנקודה זו של נעוריך, פתיחה כה טרחנית ומפורטת היא כמעט
ללא נשוא עבורך. לבטח עיניך מתרוצצות בחשדנות ובסקרנות בין השורות,
ממתינות כבר שהקשיש התמהוני יחלץ את ה'סוד', אך אני, ידי המושכת
בנוצה רועדת, קרועה לחלוטין בין הכורח הבלתי נסבל לדבר אליך משהו
שעמד בינינו עוד מיום היוולדך לבין הפחד האיום מתגובתך — אפילו שכבר
לא אהיה בין החיים. מבעיתה אותי המחשבה שאפגע בך, שאערער את כל
אמונתך בי, שלא תדע לאן לפנות ואיך להמשיך.
אני שומע את קול צחוקך המתוק והרך שמעבר לדלת, וספקות מציפים
אותי, שמא אחטא לך בכך שאגלה לך מי באמת היה אביך. מה רע, מלחשים
באוזנַי הספקות, שתסתלק מן העולם מבלי לחשוף בפניו את זהותך? אולם
שני דברים שבים ומשכנעים אותי, מושכים בחזרה את ידי לכתוב. האחד הוא
המידה שבה אני מכיר את טבעך ומנחש על פיו את תגובתך — שלא צפוי אתה
רק להזדעזע, לכעוס ולהתבלבל, אלא שבמקביל לכך, גם לא תוכל להימנע
מהתרגשות וגאווה. לב פרא אתה נושא בקרבך, פלוטוס שלי, לב שיידע לזהות
את החירות והגאולה המוצעות לך מתוך דברַי. מה שעודד אותי יותר מכל היה
רוח המרד שדלקה בעיניך, כאשר הודעת לנו בליל אמש שבכוונתך להתנדב
לשורותיו של צבא המחתרת. “במו ידי אסלק את רוחו של הכובש המקדוני,
אנטיפטר, מן העיר!" שאגת לחרדת אמך, ואני חייכתי אז לעצמי, כי ידעתי
שעל אף ההלם שיכה אותך סיפורי, לא תוכל להתכחש לעובדה שאחרי הכול,
אנחנו דומים כל כך...
והדבר השני הוא שעניין גדול בהרבה יש לנו כאן מסיפורנו הפרטי,
בִּלבולנו ומכאובינו האישיים. מן ההכרח שסיפור זה יינשא ממני והלאה,
מאב לבן, כמורשת של אמיצים, וכך ישרוד את תהפוכות הזמן במקום לטבוע
בהם ולאבד מממשותו של הזיכרון החי. גם אם תידרש, לפחות בשנים הנראות
לעין, לשאת סיפור אסור זה בסתר–לבך והמשימה תהיה מעיקה כמעט כעולו
של אטלס, עדיין תהיה זו במובנים מסוימים חובתך. ואיזו ברירה יש לך,
כשאפילו שמך אינו באמת שמך כי אם מטען כבד ורוטט של זיכרון עמוק מאין
כמוהו? עוד רגע קט, יקירי, ותדע שאתה לא אחד אלא שניים עבורי, כי פעם,
ממש כמו היום אתך, ידעתי אדם בשם פְּלוֹטוּס שהיה כל עולמי.
במשך שש–עשרה שנים גידלנו אותך, אמך סוּטִירִיה ואני, כאילו היינו
משפחה אתונאית לכל דבר. בשנותיך הראשונות זכית להכיר את סבך אאטון
ולהתרוצץ ברחבה בה הסתתים והפסלים שעבדו תחתיו היו מקימים את
עולמות השיש המופלאים שלהם. נדרנו נדר משותף, שלושתנו, שלעולם
לא נעמיד את חייך בסכנה מיותרת ושגם אם המחיר הוא שקר נורא, בכל
זאת מוטב שתעביר את כל ימיך באמונה שמורשתך כולה נעוצה במקורות
אתונאיים עתיקי יומין. כעת אני פונה עורף, בקושי רב, לעיניה המפצירות
והבוכיות של אמך, ומגלה לך שאביך הוא אינו אלא בן תבאי החרבה, אשר
נמלט על נפשו מאימת המקדונים.
אנא ממך, בני, הֶיֶה עירני ונצור ידיעה זו עמוק בתוך מחשכי לבך. אסור
שהמקדונים יידעו כי דם תבאי כזה זורם בעורקיך! גם האתונאים עשויים
להתנכל לך, ובייחוד בשל העובדה שאין זה דם תבאי רגיל. דע שבקרבך חיה
מורשת של אלים וחצאי אלים, לא פחות.
כעת אתה פוקח את עיניך בפליאה, אני מכיר אותך. בקלות רבה ניתן
להחליף אצלך תדהמה וזעזוע בסקרנות של ילד תם. ובכן, לבטח זוכר אתה את
סיפור הגדוד הקדוש של תבאי — כמובן, ברובו הוא ידוע לך בגרסה המקדונית,
לפיה המלך פיליפוס ובנו אלכסנדר הצליחו לנצח אפילו את האלים. אולם
אם תעמיק לפשפש בתוך זיכרונותיך, תמצא ביניהם דבר נוסף: את הדמעות
שעלו בעינַי עת בה ניצבנו מול פסל האריה שהקים פיליפוס לזכר הגדוד, אותו
פסל אדיר שבלט כל כך לצד עיי החורבות של תבאי בהם ביקרנו בטיולנו
לפני כשנתיים. לא הבנת אז מדוע דמעתי. חשבת שמה שניעור בי נוכח הפסל
דומה לעצבות הפתאומית שנתקף בה פיליפוס, לאחר שגילה את סודו של
הגדוד אותו קטל ללא רחמים. ציטטת אז באוזנַי את אמירתו שלא הכרתי,
“ארור כל מי שיחשוב שגברים אלה עשו משהו שאינו מכובד!" ושאלת אם
בשל כך אני בוכה.
בכיתי כי חשבתי על מה שהותרתי במקום זה שש–עשרה שנים קודם
לכן — את לבי, את הלב הפועם והנרגש של חיי, הותרתי מרוסק למאתיים
חמישים וארבעה רסיסים תחת הפסל ההוא. זה היה מספרם של שוכני העפר,
אשר נערמו ונקברו שם בתום קרב כירונאה, בפקודתו של פיליפוס, ואלה היו
לא אחרים מאשר חברַי הקרובים ביותר, בשר מבשרי. יחד הרכבנו, במשך
ארבעים שנות תהילה, את הגדוד הקדוש של תבאי.
בכיתי כי בלעדיהם אני מת מהלך. אמנם חיי אינם ריקים לחלוטין —
אתה להבה הבוערת בהם ומחממת את הווייתי הקפואה–מגעגועים. בזכותך
אני עדיין מקיץ מדי בוקר בהתרגשות מה, חפץ להתעורר אל היום החדש.
ועם זאת, אודה ולא אבוש, פלוטוס יקר שלי: בחלקה העיקרי של ישותי אני
חי ונושם כשאני מלווה בנוכחותם הבלתי–נראית של מאה וחמישים הזוגות
הנצחיים מן הגדוד. אני מתרחץ אִתם, אוכל והולך לישון אִתם. לאחד מהם
אני לוחש כל לילה “חלום רק עלי!" אחרת אינני נרדם. והנה, עכשיו אני גם
מרגיש אותם קוראים לי לשוב ולחבור אליהם, לפרום את קשר–הגוף הדק
שמפריד אותי מהם ועוצר בעד חגיגת איחודנו–מחדש.
זוהי הסיבה שבעטייה, בשלב מאוחר זה של חיי, בו גופי נאכל מבפנים
על ידי אש געגועי–הנצח, אינני נדרש כמעט למזון. אני ניזון מן הזיכרון החי
המפעם בי ומן העתיד הטוב המצפה לי, והם הממלאים אותי. רעבוני בא על
סיפוקו לא מן המאכלים שבעולם הזה, כי אם רק מן המאכלים השמימיים
שמעברו השני של נהר האכָארוֹן. ככל שידיעתי משגת, אני הוא הניצול
האחרון. מכאן נגזרת חובתי לספר ומכאן גם נגזרת חובתך לשמוע. על אף
שנותרנו, בתום הטבח המחריד של כירונאה, ארבעים ושישה, מיהרו רובם
להיאסף בחזרה אל הגדוד, שכעת החליף צורתו ולבש רוח אי–שם במרומי
האולימפוס. חלקם מצער, חלקם ממחלה קשה והיו אף כאלה שהתאבדו )היו
גם אחדים, שזהותם נחשפה בשגגה ונרצחו בתאוות–נקם של מקדונים או
ספרטנים(. כמובן, אולי מצוי עוד בניכר פליט המכלה את ימיו בציפיה...
כך או כך, כאן באתונה, התחושה היא של בדידות מוחלטת, בדידות שרק
המוות יכול לגאול ממנה. וגם אם אתה נעלב כעת בשומעך על תשוקת המוות
הלופתת אותי, דע לך שרק מי שמאבד חיים כפי שחייתי בגדוד הקדוש, יכול
למאוס במידה כזו בכל חיים אחרים שמציעים לו, טובים ככל שיהיו, כאן על
פני האדמה.
דרך אגב, לבטח אתה זוכר את אאגידיוס טוב–הלב שנהג לבקר אותנו
בילדותך ושאותו אהבת כל כך — אאגידיוס שלימים נספה במגיפה. גם הוא
היה אחד מהם, ובשום אופן לא ידידי משנות השירות בצבא האתונאי. עלי
להודות שהתקנאתי בו כששמעתי על מותו. “הממזר!" חשבתי לעצמי, “איך
הצליח להגיע לשם לפניי!"...
בני היקר, בחיי חזיתי בשלוש אימפריות בהגיען לשיא תפארתן כמו גם
בדעיכתן האיטית: הספרטנית, התבאית והמקדונית. אולם רק אחת מהן זהרה
באור יקרות וניחנה בחיים של ממש. תקופת שלטוננו בת ארבעים השנה לא
הצטיינה רק בעוצמת מנצחים. היה חבוי בה עומק בלתי נתפש. היא ינקה
מיסודות של נצח. כוחה היה כוח האהבה. סודה היה הגדוד הקדוש, שנשען על
עוצמות פילוסופיות, רגשיות ורוחניות. מטרותיה היו אחרות — לפחות כל עוד
שלטו בה אֶפָּמִינוֹנְדַסופֶּלוֹפִּידַס.
דבר מכל זה לא תמצא בצבא האתונאי או המקדוני כיום. ביום בו פיליפוס
השמיד את הגדוד, הוא השמיד סוד שאולי לעולם לא יתממש עוד בהיסטוריה
של צבאות יוון.
אני חולם להנחיל לך כעת את הסוד הזה, מתוך ידיעה שאין לי כל יכולת
לשער מה יעלה, בסופו של דבר, בגורל כתב היד הזה ובגורל המורשת כולה —
בלי ספק, זה הסיכוי היחיד של הגדוד שלא להתעוות ולהפוך לסיפור אגדה,
מיתוס שמתנותיו הכבירות נותרות מיותמות בשדות הרוח. כדי לגולל אותו
בפניך, יהא עלי לספרו לך מן ההתחלה עד הסוף, לפרטי פרטים — רק כך
תוכל להבינו באמת, רק כך יהיה לך מוחשי יותר מחייך שלך.
כשאשלים אותו — אם אשלים אותו, אם יעלה בידי ליילד ענק זה מתוכי —
אניח אותו בידיך )חרף מחאותיה של אמך, שרוצה שתחיה חיים שקטים
והגיוניים, נקיים מכל טרדה רעיונית מיותרת או דחפים מסוכנים כלשהם(.
או–אז מנוחתי תהיה שלמה.

 

 

 

פרק ראשון
הצטרף אלי כעת בדמיונך אל עולם אחר, שלא ידעת — ואני, מצדי, אעשה כל
שביכולתי כדי להעניק לו חיות ממשית, עד כי ניחוחותיו, טעמיו ותחושותיו
המעודנות ביותר, ישיגו אותך כאן, באתונה.
נולדתי בתקופה שלווה יחסית בתבאי. אמנם הפוליס שלנו עדיין היתה
חמוצת–פנים מנצחונם של הספרטנים במפרץ קורינתוס שנה קודם לכן, אך
עדיין לא היה בניצחון זה משום איום על עצמאותה ועל שגרת יומה. כמובן,
ככל עיר גדולה אחרת ביוון, גם היא קיוותה לצמוח ולהתחזק, אלא שאיש לא
העלה בדעתו כמה מפתיע יהיה הכיוון אליו תפנה חמש–עשרה שנים לאחר
מכן בדרכה לעבר התעצמות ותהילת–עולם. מבלי שיבחינו בכך תושביה,
פערה העיר את רחמה להתעבר בחזון חדש, כאשה הנושאת תפילה לאלים
שיאצילו מחסדם על רחמה ויזכו אותה בבן חצי–אל שיירש את הארץ.
שני זרעים נישאו ברוח ממדינות רחוקות, טומנים בחובם את ניצוצותיו
הרעיוניים של הגדוד, תרים אחר הכרה נבונה שתקלוט אותם אל תוכה.
זרע אחד הגיע מקרוטון שבאיטליה והאחר עשה את דרכו מאתונה. הראשון
נטמן בעת מריבת אוהבים מתוקה בין שני נערים אמיצי–לב, והשני — בדעתו
של מפקד צעיר שזכה להתגלות בלילה אחד. כמובן, הייתי רוצה לדמיין
ששלושת הסיפורים האלה — לידתי, המריבה וההתגלות — אירעו במקביל,
בלילה אחד ויחיד, כמו מטר של ברכות–אלים הבוקע לזמן קצר מן השמים
ומייד נפסק...
הרשה לי, אם כן, לספר לך את המאורעות בדרך זו, המלהיבה אותי יותר
מכל, שהרי איש אינו יודע מה קדם אז למה ואם אכן הסתבכו שלוש העלילות
זו בזו משך לילה קצר אחד.
כך, בשעה בה נאבקה אמי על צאתי לאוויר העולם — בעוד אחי אדוניס
בן השש ואבי ממתינים, מתוחים, בחצר המחשיכה, לצד יתר גברי המשפחה
והשכנים — נאבקו זה בזה שניים אחרים, במריבה רעיונית משונה שרק שני
לבבות נאצלים כל כך מסוגלים להיקלע לתוכה. היה זה זוג נאהבים צעירים,
שאהבתם העזה זה לזה עמדה למבחן )זכור נא, פלוטוס שלי, שפדרסטיה מן
הסוג האתונאי לא היתה מנהג רווח במיוחד בעירנו, ולעומת זאת נהגו אצלנו
לטפח אהבת נערים וגברים שוויונית, שלעתים קרובות נקטעה עם הנישואים
אך לפעמים גם היתה מתקיימת לצדם, ברוח טובה; ככלל, מגע בין גברים
היה מקובל, בעיקר בין ספורטאים, לוחמים ונערי–גימנזיון, ולא היה מוגבל
לעיקרון הפילוסופי של ‘חונך' המכשיר את נערו — תבאי חובבת–התענוגות
לא טרחה לחפש צידוקים מרשימים כל כך לאהבה הפשוטה(.
ירחים ספורים קודם לכן התהפכו חייו של אחד מהם, אפמינונדס שמו )אני
מנחש שחיוך של זיהוי מתרחב כעת על פניך(: משפחתו המיוחסת והעשירה
ירדה מכל נכסיה בגלל שרשרת של טעויות מסחריות, ומצאה את עצמה
נאלצת לעקור מביתה שבשכונת עשירי–העיר אל שוליה העניים והעלובים
של תבאי. בן זוגו, פלופידס, שמשפחתו האמידה נותרה איתנה נוכח כל
תהפוכות העתים, התחנן בפני אהובו שיסכים לקבל ממנו תמיכה כלכלית,
אולם אפמינונדס — אידיאליסט, חולם, רוחני במידה בלתי מתפשרת — הדף
אותו פעם אחר פעם. “אין לי צורך אלא בפת לחם ובעצי התפוחים שצומחים
על יד שכונת–הפאר החדשה שלי", היה טוען. לבסוף, משראה שלא יעלה בידו
למשוך את חברו בחזרה לתנאי מחייה מכובדים, החליט פלופידס לדחות אף
הוא את כל ממונה ורכושה של משפחתו ולחיות כעני. “כאשר תועבר לידי
הירושה הנכבדה", נשבע בפני אהובו המופתע, “אאתר את כל העניים בעיר
הראויים לתמיכתי ואעתיר עליהם מן הממון — ואתה ואני נחיה ונזין עצמנו
ממה שהאלים יעתירו עלינו בנדיבותם".
כפי שאתה רואה, בשניהם בערה ללא לאות אש–חזון נלהבת, נחושה.
בחלומות שחלקו בבלי דעת בלילה, וגם בחלומות בהקיץ, הם ראו עצמם כמי
שעתידים לרומם את תבאי ולהפוך אותה ללבה ולנשמתה של יוון כולה. אולם
דבר אחד החל עומד ביניהם, מעכיר את יחסיהם ואת חזונם המשותף. ביום
בו נשאו הסבלים את רכושו של בית–פולימניס לעבר ביתם הדל החדש, משך
את עיניו של אפמינונדס ארגז אחד שאיש מבני המשפחה לא חפץ בו. “סתם
כתבים ישנים", העיר אביו במשיכת כתף. אך בעיניו החולמניות של הנער
בן השבע–עשרה זהרו כתבים אלה באור יקרות. הוא נטל את הארגז בידיו,
וכשהגיע אל הבית החדש, מיהר לחקור את תכולתו.
עד מהרה התברר לאפמינונדס שוחר–הפילוסופיה שנפל לידיו אוצר גדול
בהרבה מכל הממון הרב שאיבדה משפחתו: בארגז היתה טמונה מורשת מסבו,
אשר נמסרה עם מותו בידי אביו בידיים נרעדות מיראת–קודש ונשכחה כלא
היתה, מכיוון שלפולימניס הסוחר לא היה כל עניין בירושות רוחניות. כתבים
אלה נכתבו בידי סבו של אפמינונדס היישר מפיו של לייסיס בן–העיר טאראס,
מתלמידיו הדגולים של פיתגורס. נסער, קרא הנער את הדף הראשון בו תיעד
הסב את המפגש הראשוני עם לייסיס, אשר נמלט, כשאר הפיתגוראים, מפני
רודפיהם שביקשו להמיתם בחרב בשל אמונותיהם יוצאות הדופן. רצו האלים
ולייסיס הגיע דווקא לתבאי והתדפק דווקא על דלת הסב, שהיה אז בראשית
חייו הבוגרים. תמורת מזון ומחסה, ומתוך החרדה שמא ישיגו אותו הרודפים
וימיתו אותו מבלי שיעלה בידו להזריע את התורה הגדולה בהכרתו של אחר,
ניאות לייסיס ללמד את סבו של אפמינונדס את כל שידע. “נושא אני תפילה",
חתם הסב את העמוד הפותח — כנראה בהכירו את אופיו של בנו, “שכתבים
אלה, שערכתי שוב ושוב בדי עמל, יגברו על חלוף העתים ויגיעו לבסוף אל
הלב הנכון, אשר יישא את משמעותם העמוקה אל העולם. כך סבלו של לייסיס
לא יהיה לשווא".
בלי ספק, אפמינונדס היה לב נכון זה. הוא אסף את הכתבים אל חיקו
כאילו היו מאהב חדש. המגע עם מושגים כמו ‘טיהור הנשמה', ‘מסע הגלגולים
של הנפש' או ‘שחרור מכבלי הגוף', העביר רטט של חדווה ועונג בבשרו.
התיאור הנרחב של צורת החיים הפילוסופית כדרך הקיום הנעלה מכל הרחיב
את עיניו בכמיהה. סביר להניח שעבורך, בהיותך לומד בעירו של הינשוף
החכם ומודע לערכי ההתבוננות אותם מפיצה האקדמיה של אפלטון, אין
חדשות מרעישות במושגים כאלה. אלא שבתבאי לא נהגו להתעניין במיוחד
ברעיונות כבדי–משקל שכאלה. לפחות עד לעלייתו של הצמד אפמינונדס
ופלופידס, היתהתבאי עירם של אנשים אוהבי–חיים אך עממיים ומחוסרי
דעת. משום כך, מפגשו של הנער עם כתבי הסב הצית בו להט מהפכני וגרם לו
לפנות עורף לכל שהכיר. הוא כל כך נסחף לעולם הסגפני של חקירה והגות,
עד שהקשר שלו עם המציאות החל להתרופף, וראשון להיפגע היה הקשר
המופלא עם פלופידס.
בלילה המדובר ההוא שכבו שני הנערים זה לצד זה על גבי מחצלת,
בחדרו הקטן של אפמינונדס. החושך כבר כיסה את הבית והציקאדות ניסרו
את האוויר בצליל אחיד. להבת הנר האירה על הדפים המגובבים, מורשתו
של פילוסוף שהסתלק מן העולם, ועל חניכו הצעיר שנבר בהם בלהט, נחוש
למצוא צידוק כלשהו לטענותיו נגד חברו הממורמר.
“אם ברצוננו למצוא יחד את האמת, פלופידס, עלינו להתמסר לה ורק לה,
תוך סילוק שיטתי של כל הסחת דעת ותאוות חושים".
“ואם ברצוני למצוא את האמת שבין ירכיך?" ניסה פלופידס להתיר את
הכסות הלבנה שעטפה את חלציו של חברו, “מה אז עלי לעשות? אמור לי,
ואציית מיד!"
“אתה רואה למה אני מתכוון?" סילק אפמינונדס את היד משולחת הרסן
והתיישב באחת, מכונס ועגמומי, “אנחנו הופכים להיות שני עולמות שונים.
ככל שאתה בז יותר למשיכות הפילוסופיות שלי, אני באמת מתחיל לחשוד
שאתה חפץ רק בקשר זוגי ריק מתוכן".
“ריק מתוכן?" התיישב פלופידס בזעף, “ומה בדיוק קרה לכל חלומות
הגבורה הצבאית וההנהגה של תבאי? ממתי הם הפכו לריקים מכל תוכן?"
“אני לא יודע", השפיל חניך הפילוסופיה את מבטו, “לאחר שקראתי
שוב ושוב בכתבים, כבר איני מוצא טעם בחלומות כאלה. אני מדמיין אותך
ואותי מתרחקים מכל ההבלים, נישאים ביחד אל מחוזות שמימיים, נשגבים,
אולי אפילו נעלמים מהעיר הזאת לתקופה ארוכה של שתיקה וסיגופים באחת
המערות שבסביבות דלפי הקדושה..."
“בבקשה!" טפח פלופידס בידו על המחצלת בתרועת ניצחון, “אתה
הולך לי לאיבוד בין הכתבים, ואז מתלונן שאיני מצטרף אליך בהתלהבות
וללא שהיות? ומי ערב לנו שאינך לוקח אותנו לעולם כה מסוגף, שבסופו
של דבר נצטרך גם לוותר האחד על השני כאילו אהבתנו אף היא לא יותר
מאשר הסחת דעת עלובה? רענן את זכרונך, נערי היקר: תמיד ידעת במי
אתה מתאהב — אותי רק חיי צבא מעניינים, ומבחינתי שם הנצח ושם תהילת
עולם — ואם לומר את האמת, פעם חשבתי שגם אני יודע במי אני מתאהב.
ועכשיו, התרחקת כל כך שאיני מבין חצי ממה שאתה אומר".
“אילו היית מקשיב במקום לשלוח כל הזמן מבט רעב לעבר איזור חלצַי,
אולי היית מצליח להבין הרבה יותר!" השיב אפמינונדסבחימה, “וכדי
להקשיב, חייבים להתחיל בענווה בפני אמת שהיא עתיקה בהרבה ממני,
ממך ומתבאי כולה. במקום זאת, אתה מקשיב בשחצנות של מצביא, כאילו
כבר כבשת את יוון כולה ואיחדת אותה לאימפריה תחתך".
פלופידס הניח יד מרגיעה על לחיו של חברו. “חכה רגע, אהובי. מה
בדיוק קרה לנו? אחרי הכול, לא התאהבנו על בסיס של תוכנית צבאית או
פוליטית משותפת. פשוט רצינו זה את זה. אז אולי נחזור לנקודת ההתחלה,
לפני שהכול הסתבך?"
אפמינונדס נאנח בייאוש ונשכב על המחצלת כשראשו נח בין ידיו.
“אני רוצה לחזור לנקודת ההתחלה..." אמר, “אבל איני יכול לראות מה
הטעם אם אני אהפוך לנזיר ואתה לאיש צבא. מהר מאוד ישקע כל אחד מאתנו
בעולמו ונשכח האחד מהשני".
“אני לא יכול לשכוח אותך", לחש פלופידס והחליק בשובבות את לשונו
לאורך חזהו העירום של בן זוגו.
“נסה לרגע אחד להיות רציני..." גנח בפינוק אפמינונדס, “בכל פעם
שמנסים לדון אתך על משהו, אתה מתחמק אל מגע גופני משכיח–כל".
“... לא יותר משאתה מתחמק אל רעיונות אתונאיים קרים ומסתתר
מאחוריהם, במקום לתת לכוח האהבה להחזיר אותך למוטב".
דבריו של פלופידס ריככו את הנער חדור–הלהט והוא נענה לגוף האוהב
שנשכב מעליו ועטף אותו כעת.
“אולי נוכל בדרך כלשהי לשלב בין השלושה", לחש אפמינונדס בין
נשיקה לנשיקה, “אהבה, פילוסופיה וצבא — נניח, למשל, שהיינו מקימים
בתבאי צבא שהיה מורכב כולו מזוגות אוהבים כמונו והפילוסופיה היתה
החרב — והאהבה, המגן... דמיין לרגע, פלופידס: צבא שמטרתו היתה חיי
נצח, לא רק בקרב אלא גם ברוח".
על פניו של פלופידס נמתח חיוך עדין. זרמים דקים של התרגשות ריטטו
בחזהו.
“עם אהבה כמו שלנו", הרהר בקול רם, “אפשר יהיה לנצח כל אויב".
“ובייחוד את האויב הנורא מכל — האויב שבתוכנו", התלהב
אפמינונדס.
“תבאי תהיה בלתי מנוצחת".
“תאר לעצמך: צבא שלם שהוא כמו חברה פילוסופית חדשה!"
דומה היה שהאלים מוזגים נקטר אל תוך הכרותיהם הקרועות לרווחה
של שני הנאהבים. חזונות ותמונות — שהיו, כך נראה, גזורות מעתיד שקשה
היה להעלות על הדעת — הסתחררו במהירות לנגד עיני רוחם. כל אחד מהם
רווה נחת מן החזון הגדול מסיבותיו שלו, אך מה שאיחד ביניהם, בלי ספק,
היה האהבה.
“אהבה, פילוסופיה וצבא... זהו המשולש של פיתגוראס — צורה גיאומטרית
מושלמת המובילה אל הנצח!" מלמל אפמינונדס, קודח מרעיונות, “בהתאמה,
צבא כזה צריך למנות שלוש–מאות או אולי אפילו שלושת–אלפים לוחמים,
והם כולם ייצרו, כישות אחת, שותפות עם האלים ממעל".
“בוא, אהוב שלי, ניצור כאן, עכשיו, את הצבא הקטן שלנו. לעולם לא
נדע אם הרעיונות הללו ראויים להתייחסות אלא אם נבחן אותם לעומקם
ברגע זה!"
הם התגפפו בלהט, מגלים כי אהבתם בוערת ביתר שאת הודות לחזון
החדש. כיוון שהיו צעירים כל כך, לא דמיינו אז שמשהו מכל זה אכן יוכל
ללבוש דמות בשר ודם. די היה להם בתחושת ההתעלות של שני מורדים, אשר
משבשים את החוקים הרגילים של העולם ומקימים אותו מחדש בהכרתם.
אך לפתע אירע דבר מה נוסף: נראה היה שההתגפפות מעלה ביניהם
נוכחות עלומה כלשהי, כמין ישות שלישית, חסרת צורה ושם. ככל שדיברו
עליה יותר ויותר, הלכה והתגברה, עד שנדמה היה שהם מסוגלים למשש אותה
בחלל שניצב ביניהם. הם תיארו אותה כתינוק רוחני שאהבתם מיילדת, אך
היו נבוכים משום שלתינוק זה היו עוצמות גדולות בהרבה מאלה שלהם. הוא
נישא מעליהם, מילא את כל החדר ומוטט את הקירות. נדמה היה להם שהם
חשים בשעטת סוסים מרוחקת ולאחריה, במרכבה עליה דוהרת ישות שמימית
שלא הכירו. הישות המכונפת קרנה עוצמה, אהבה וחוכמה, והיא ניסתה להגיד
להם דבר–מה, אך הם עדיין לא יכלו ממש לשמוע.
הם כינו אותה ‘הלוחם האחד', כי חשו שהיא העירוב של מיטב הכוחות
שבכל אחד ואחד מהם. הם הזינו אותה באהבתם והיא הזינה אותם בעוצמה
בלתי נתפשת, מדריכה אותם, צעד אחר צעד, לעבר הגשמתו של חזון שפרשו
בבלי דעת ושמהר מאוד יישכח בסערת נעוריהם.
מעברה האחר של העיר — הבה נניח, באותה שעה ממש! — פסע בצעד אצילי
ובגלימה לבנה הלך רב–מסתורין, מתבונן בעיניו הנבונות, העמוקות, ביושבים
בפתחי הבתים, מעניק להם מבט קצר שייחרט בזכרונם לנצח. הם עקבו אחריו
בתימהון, מתערבים ביניהם בלחש אם פילוסוף הוא או כוהן. לבסוף נשלח מי
מהם לשאול אותו לרצונו. תמהונם רק גבר כששמעו את בקשתו.
“את בית גוֹרְגִידַס אני מחפש — גורגידס בן דיאוקלס".
הוא הופנה אל בית המפקד הנערץ, שהיה אז בשנות העשרים לחייו. לאחר
שחצה בסבלנות את חקירות המשרתים, שמיאנו לקבל פנימה אורח בלתי
קרוא בשעת לילה מאוחרת, הופיע לבסוף גורגידס בפתח. סקרנותו לא ידעה
גבול כשהציג הזר את עצמו.
על המפקד גורגידס שמע, כך החל מספר, מפיהם של חיילים אתונאים
שנלחמו לצדו שנה קודם לכן בקרב על מפרץ קורינתוס. הם העתירו עליו
שבחים, ובייחוד דיברו על עינים שברק יוצא דופן מצוי בהן. על כן, קיווה
ההלך שאולי בגורגידס יימצא המאזין החכם שאחריו הוא מחפש כל כך
בנדודיו. הוא עצמו פילוסוף בשם אפלטון, ואם רק ייאות המפקד לארחו
ללילה אחד, ייתכן שימצא טעם במה שיש לו להציע — סודות רבי משמעות
ועוצמה. ולא, לא, שום תמורה אינה מתבקשת, לא כסף ולא זהב, אולי רק
כוס מים לגרון ניחר.
גורגידס ניאות להכניסו, והתעקש לארח אותו בנדיבות ובשפע מופלגים.
בתום המשתה שהעמידו משרתיו, גילה לו אותו אפלטון שהוא תלמידו
של פילוסוף גדול בשם סוקרטס, אשר שש שנים קודם לכן מאסה אתונה
ברעיונותיו פורצי הדרך והגישה לו את כוס התרעלה. עם המתתו של מורו
האהוב, בחר אפלטון לנטוש בזעם ובאכזבה את העיר הבוגדנית, בהבנה שאין
היא בשלה לחזונות פילוסופיים נשגבים. כעת הוא נע ונד — ממצרים ועד
איטליה — מתוך תקווה להפיץ את תורת המורה במקומות שיהיו נכונים יותר
לקבלה.
אתה תמים, צחק גורגידס בקול רם, אם בתבאי אתה מחפש ידידים
לחזונות פילוסופיים, אשר היו קשים מדי אפילו בשביל אתונה. כשהכנסתי
אותך לביתי, קיוויתי שאתה נושא עמך סוד צבאי כלשהו, דבר–מה שעשוי
לעניין לוחם כמוני.
ובכן, רכן לקראתו אפלטון, לאמיתו של דבר אני נושא עמי סוד צבאי מן
המעלה הראשונה, אמנם לא כזה שמסגיר מידע על תזוזת חילות אויב מפה
לשם, אם כי ייתכן מאוד שיעלה בחשיבותו עשרת מונים מכל אותם סודות
ריגול חולפים וחסרי ערך.
גורגידס הרצין, מחא כף למשרתו כדי שישקה אותם ביין, וביקש לשמוע.
צייר בדמיונך, הזמין אותו הפילוסוף, מה היה קורה אילו היתה איזו דרך
להקים צבא שיהיה מורכב כל כולו מזוגות אוהבים בלבד. לבטח היו אלה
המושלים הטובים ביותר של עירם, נמנעים מכל דבר בלתי ראוי ושואפים
תמיד להתעלות ולכבד האחד את השני. וכאשר יילחמו זה לצד רעהו, אפילו
יהיו קומץ לוחמים, הם יגברו על כל אויב. כי איזה אוהב יהיה מוכן להיראות
על ידי בן זוגו כאשר הוא בורח משדה הקרב או משליך בבהלה את כלי
נשקו? הלא הוא יעדיף למות אלף מיתות מאשר לשאת מצב שכזה! ואיזה
אוהב ינטוש את אהובו או יאכזב אותו בשעת סכנה? כן, חבורה המאוגדת
על ידי ידידות–אמת שבסיסה הוא אהבה הינה בלתי ניתנת להתרה ובלתי
מנוצחת. זאת משום שהאוהבים, אשר יתביישו להתבזות לעיני נאהביהם,
ישעטו בשמחה וברצון לעבר סכנה כדי להציל האחד את השני.
זהו הצבא האידיאלי, המשיך אפלטון, צבא המושתת כולו על יסודותיה
האיתנים והבלתי מנוצחים של האהבה. אם יוקם כזה, ימחיש יפה את מורשתו
של המורה הגדול, סוקרטס, כי כל שניים האוהבים במסירות עזה שכזאת
ייחשבו כמנצחים עוד בטרם ייכנסו לשדה הקרב — באימון נכון, הם יצעדו אל
תוך זירת המלחמה כשכנפי נשמתם הנצחית פרושות ומסוככות עליהם, ואף
ימשכו בעקבותיהם את האלים עצמם, שלעולם הם אינם מסרבים לאהבה,
ליופי ולאצילות.
אך מדוע דווקא אל תבאי אתה פונה? הקשה גורגידס בחשדנות, בעודו
נאבק עם חזון ערטילאי שהיין הפכו מטושטש אף יותר.
דומה היה שאפלטון ערוך ומוכן לשאלה זו. ידוע לכל יווני, ענה במהירות,
כי בתבאי — בניגוד גמור לאויבים הספרטנים מן הדרום — דואגים המחוקקים
לרכך את אישיותם המתפרצת של הצעירים, למתן את הפראות והאלימות
הטבועות בהם באמצעים מחוכמים, כדוגמת העלאת ערך הנגינה בחליל
והעידוד הרב שניתן לחברויות הנוצרות בזירת אימוני הספורט. והרי חכמיכם
אף הגדילו לעשות, והכתירו את הרמוניה כאלה המגינה של העיר. “כשעוצמה
ואומץ מתאחדים עם חינניות אצילית והתנהגות של מנצחים", הדהים אפלטון
את המפקד התבאי בציטוט מכתבי המחוקקים בעיר, “נוצרת הרמוניה ששוזרת
את כל היסודות החברתיים לכדי סדר והתאמה מושלמת".
אם ישנה פוליס המתאימה ברוחה המעודנת למימושו של חזון כזה, סיכם
הפילוסוף חגיגית, הרי שזוהי תבאיותבאי בלבד. אז האם יחשוב גורגידס
במלוא הרצינות, להקים ולו גדוד אחד בכל הצבא כולו אשר ידגים את
הפילוסופיה הצבאית החדשה?
המפקד הצעיר המופתע הנהן לחיוב. בינו לבין עצמו תהה אם אהבה אכן
יכולה להפוך לכוח מלחמתי אדיר כל כך, ובכלל — אם יצליח לשכנע את
מנהיגי העיר להיסחף אחר חזון כזה. ועדיין, משהו בכנות ובישירות חסרות
האנוכיות של ההלך המסתורי נגע בו עד עמקי נשמתו. אפלטון השביע אותו
שלא יספר לאיש כי הוא המקור לרעיון זה, אחרת ייחשב בוגד בעירו ולבטח
יוצא גם הוא להורג.
מספרים שיום לאחר הפגישה הלילית קרנו פניו של גורגידס באור חדש.
אך הרעיון עצמו נשכח מהכרתו באותו אורח מסתורי בו הגיע אליו מלכתחילה.
הזרע שנטמן הכה שורש רק שנים לאחר מכן, עת בה יחלוק עם אפמינונדס
ופלופידס רגע גורלי, והגיונו של החזון יוצא הדופן יתחוור לשלושתם בעוצמה
שלא יוכלו להתכחש לה עוד.
בעוד נשמת הגדוד כבר החלה מרחפת על פני העיר, ממתינה בסבלנות לרגע
המתאים לחדור אל תוכה, צמחתי אני כלפיה בצימאון עז, מחכה מבלי לדעת
בדיוק למה. תחושה מוזרה של גולה בעירי דבקה בי עוד מילדותי המוקדמת,
אדישה לכל ניסיונותי לסלקה מעליי. כמי שקללה רובצת מעל ראשו, העולם
כולו הצטייר בעינַי משונה, חסר תוחלת. משחקי הילדים לא הלהיבו אותי
כלל, בעוד שההבלים אשר העסיקו את המבוגרים הבהירו לי שגם בציפייה
מתוחה לקראת עתיד בהיר יותר עם התבגרותי אין כל טעם.
כבר בגיל צעיר מאוד התחלתי שואל את עצמי מדוע היתלו בי האלים כך,
שבראו אותי כנשמה חסרת מנוח, שאפילו אינה יודעת מה באמת היא מבקשת.
כל שידעתי היה שאיני יכול לסבול את העיר או את תושביה. האם היה זה
משום שתבאיהיתה עיר אפרורית, נטולת ייחוד? אחרי הכול, הפילוסופיה
והאמנות היו בידי האתונאים, אמנות הקרב היתה בידי הספרטנים והקדושה
שכנה בדלפי. עירנו היתה לא יותר מאשר אותה עיר גדולה המשמשת תחנת
התרעננות לעולי הרגל אשר עשו את דרכם מאתונה למקדש אפולו. ככזו,
היא חסרה את הלהיטות והעזות שמצטיינות בה ערים המוקדשות לדבר אחד
ויחיד.
מלבד נוף הרים משתרע מכל עבר ושדות מוריקים אינסופיים, לא מצאתי
כל חיוניות ממשית בתבאי. הייתי צופה מן הצד, מבוגר בהרבה מגילי, בעיר
שוקעת ומנוונת שרדפה שעשועים יותר מכל דבר אחר: משתאות של זלילה
ושתייה עד כדי ערפול חושים, פטפוטים של סרק וצחוקים על שום דבר. הגברים
היו מענגים עצמם ופוקדים על הנשים לשרת אותם כמו היו אלים — ללא כל
הצדקה של ממש! — והנשים היו יוצאות ובאות, עצבות קלה תמידית משוחה
על פניהן, מוודאות שהכוסות גדושות ושלא יחסר דבר לכל אותם בטלנים. כל
התכנסות ציבורית, מבתי המרחץ ועד לחגיגות בכיכר העיר בעת החגים, היתה
היאספות קולנית וחסרת סדר — והתפוגגה מייד עם סיומה באוויר הריק.
גם בקרב הילדים והנערים לא מצאתי נחמה, שכן אלה מצאו באבותיהם
מקור לחיקוי ולגאווה ועשו כל שביכולתם לכרכר וללהג כמוהם. אפילו אותו
עידון שניסו לטעת בבניה הצעירים של העיר דמה בעינַי יותר לניסיון לטשטש
את הרוח המתפרצת, הצעירה, לטובת שקיעה משועממת אל תוך נהנתנות
שלא ידעה שובע.
לעתים ייחלתי במעמקי לבי לאיזו מלחמה גדולה, שתצית בעיר כוחות
רדומים ותיאלץ אותה להתנער משרעפיה. ובינתיים, מצאתי לי מפלט בסיפורי
האודיסיאה והאיליאדה, בהם גיבורים אמיתיים, חצאי–אלים, היו מזעזעים
בצעדיהם את הארץ הזאת ומכים בחרב את כל אויבי האולימפוס. היכן הוא
הֵרַקְלֵס שלנו? הייתי נאנח, והיכן אֶטֵאוֹקְלֵס, מגן העיר?...
בנפש צרובה מגעגועים הייתי מסוגל לשוטט לבדי במעבה החורשות או
בפיתוליו של איזה הר ולתעות בהם חצאי ימים שלמים — לעתים קרובות
אפילו מוסיף ומתגרה בחשכה היורדת. אלה היו מקומות המסתור שלי, אותם
חלקתי עם עולמות שלמים שהקמתי בדמיוני. דבר–מה בתוכי ידע שנועדתי
לגדולות, ולא יכולתי להתפשר על פחות מכך. גם לא היו אלה גדולות מן
הסוג המוכר של תהילה פוליטית או עושר גדול — לא, הייתי אמור להפוך
חלק ממשהו שעדיין איננו או שכבר היה ולא יחזור עוד. על כן, כל שנותר לי
באותן שוטטויות היה להזות את עצמי נשלח על ידי האלים למשימות הרות
גורל, כתזאוס אשר יועד להכות במינוטאור, ולאחר שהייתי נוחל ניצחונות
גדולים על אויבים מיתולוגיים, הייתי שב לביתי בלב נעגם.
הבית — כן. לא אוכל לספר רבות על הבית בו גדלתי, כיוון שגם עמו
לא הרגשתי כל זהות מיוחדת וגם ממנו רחקתי ככל יכולתי. אבי נמנה על
עשירי העיר, והודות לכך חיינו בשפע ובפאר יחסי. בדומה לפלופידס, לא
חסרתי דבר, ובדומה לו — לא חפצתי בכל מה שנצץ לקראתי באורו המזמין,
המפתה.
אבי לִיאָנְדְרוֹס היה סוחר בדים כה ממולח, עד כי הפך במהרה לגדול
סוחרי הבדים בתבאי וסביבתה. הוא הצליח לקנות לו חברים מקרב השבטים
המזרחיים שמעבר לים, ומידיהם היה רוכש את הנאצלים והנחשקים שבבדים,
אותם היה מציג בחנותו שניצבה בטבורו של השוק הגדול של תבאי. אבי היה
מעתיר עלינו בגדים מבהיקים שנתפרו במיוחד עבורנו, אך לבד מכך, לא נכח
כלל בחיי משפחתו. לא עברה על ראשי יד מלטפת, רכה, ולו פעם אחת — הוא
היה אותו איש כבד–משקל וזחוח דעת, שחזר אלינו בשעת ערב מאוחרת ואת
שיחות המסחר שהיה כופה עלינו עם שובו צבעו רק צבעי הבדים שחלפו לנגד
עיניו באותו היום.
הוא היה מושך שוב ושוב את שני בניו אל חנותו ומנסה להדביק אותם
בלהט המסחר. יום אחד הציג בפנַי ערימת בדים מתגבהת ושאל אותי איזה
מהם מושך אותי יותר מכל. הצבעתי על בד ארגמן עבה וחלק למגע, שהזכיר לי
את גלימות הפרשים מושכות–העין. הוא צחק ואמר לי שבד זה מסמל יציבות,
ומכאן שניתן ללמוד כי אחפש יציבות בחיי, אקים משפחה בהקדם ואבקש
לרשת אותו בעסקי המסחר. אילו רק ידע איזה פרא הוא מגדל בביתו!
אמי טְרִיפֶיינָההיתהאשה צנועה וטובת לב, אשר נישאה לאבי בימים
שבהם היה נער תם וחולם, חדור להט לשינוי עולם. ככל בת תבאי הגונה,
המשיכה לשמש בעבורו אשה צייתנית ותומכת, גם הרבה אחרי שהלהט בעיניו
כבה ואת מקומו החליפה להבת החמדנות. סובבת תמיד סביב צירו של אבי,
שקטה וכנועה, היתה נחבאת אל הכלים בתוך תחומי הבית, וגם אם ידעה
לחבק ולהרעיף אהבה על שני בניה, לבטח לא ניחנה ביכולת לייעץ לילדה
הצעיר, הקרוע מכמיהה ומתוגה שאין לה הסבר.
היחיד שקרן בעולמי ככוכב מכוון היה אחי אדוניס. אמנם בשנים הראשונות
לחיינו המשותפים לא גילה בי כל עניין, אך אני עדיין נשאתי אליו את עינַי
בהערצה, ביראה ובפליאה — למען האמת, באותם ימים נדמה היה לי שתבאי
כולה כבושה בקסמיו כמוני.
אדוניס היה הלב הפועם, הנרגש, של חיי, ובה בעת היפוכי הגמור. עוד
מילדות מוקדמת ניכרה בו מין חירות מוחלטת של הרוח, כמו היה דמון שרק
עטה על עצמו דמות בשר ודם כדי להתארח בעולם ולהשתעשע בו. התקנאתי
עד מאוד ביכולתו לחלוף בעולם כסערה, מבלי שדבר ייגע בו וישחית את
תומתו, התלהבותו ושמחת החיים העולה על גדותיה שלו, בעוד אני חש כפוי
להתרחק מפני כל מגע ממשי עם העולם כאילו היה נגוע במחלה בלתי ידועה.
כך, בעוד אני מתכנס והולך, היה הוא משחק בחומרי החיים כמו היו רכיבים
במתכון סודי שאותו הוא ורק הוא ידע לרקוח.
גם הוא לא היה מועמד מוצלח במיוחד לרשת את עסקי אבי. עניינו בבדים
נבע מצרכים אחרים לגמרי: כמי שנקרא תחת שמו של מאהבה של אפרודיטה,
היה גופו כלי משחק בידיו למשוך באמצעותו לבבות מכל סוג אפשרי — גברים
ונשים, נערים ונערות — ולשם כך, היה מתאפר, מזליף על עצמו בשמים,
מתקשט ועוטה על עצמו מחלפות צבעוניות וצעקניות כאשה. לא היה בו מרוחו
של נרקיסוס, רוח ההאדרה העצמית הבלתי פוסקת, ולכן לא עוררה התייפותו
זו שום דחייה בקרב הסובבים אותו. להיפך: ארוס פיעם וריטט בו, למן היופי
הרך ועד לחשק הגס, ואהבת החיים שלו היתה כה מידבקת, עד כי אפילו שובל
הלבבות הפצועים שהותיר מאחוריו נותרו סלחניים כלפיו ומאוהבים כשהיו.
אדוניס לא הראה כל נטייה למחויבות של הרגש כלפי אחד או אחת, ואף
לגלג על עצם הרעיון במוצהר. “בזמן שאני עם מישהו", שמעתי אותו מסביר
פעם, בחביבות ובתמימות של אמת, לאחד מאוהביו שניצב ככלי ריק ומיותם
בחצר הבית ותבע הסברים, “הוא כל עולמי, אך אז, כשאני עם מישהו אחר,
גם הוא כל עולמי — אני שוכח מהקודם כליל כדי שאוכל להתפנות לחלוטין
לזה הנוכחי, אחרת הדבר היה מאוד אנוכי ובלתי הוגן מצדי!"
כמה נמשכתי לנוכחותו וכמה נבהלתי מפניה — בעוד אני שוגה בדמיונות,
הוא היה מחליף זהויות כאילו היו תחפושות בלבד. רגע אחד היה נער שובה
לב וענוג, מתהלך בסמטאות העיר כשרק כסות לבנה, כמעט שקופה, על
איזור חלציו, מעורר יצרים פדרסטיים מכל עבר. רגע אחר היה מחופש כנערה
יפהפיה, עד כי אפילו אני הייתי מתקשה לזהותו כשהתקרב ממרחק — ומסמיק
מרוב מבוכה מייד עם זיהויו. בזמנים אחרים היה מתבגר עז ורב–עוצמה, שוקע
לתקופה קצרה של אימוני גוף ומשמעת מחמירה, מושח גופו בשמן ויוצא
לקרבות בגימנזיון. מעולם לא נלכד בדבר, תמיד בז לכל מסגרת וצורה קבועה
אשר איימו לכבות את להט הגילוי שבער בו כל כך. בקלות יכול היה ללקט
לו חברים חדשים, מן המשכילים ובעלי הרוח הפילוסופית, האצילה, ועד
לעממיים והפשוטים שבתושבי עירנו. בעיניו מצאתי התרסה ובוז קל שנבעו
מתבונה בלתי שגרתית, אך גם פיקחות של חתול–רחוב, ביטחון ואש לוהבת.
לשונו הצולפנית היתה מפלחת לבבות כחרב, אולם חיוך החירות המתוק
שהתלווה אליה היה גורם לקורבנו לוותר על כל הגנה עצמית או השבת
מלחמה ולהתרכך כלפיו מייד.
הוא היה כל מה שקיוויתי להיות, אילו רק היו האלים נוטים לי חסד
ומציידים אותי בכריזמה! במקום זאת, חייתי את חיי דרכו, כמעריץ אלמוני
ממרחק, אשר הוזה שהוא עצמו נלחם בכל הקרבות של גיבור–נעוריו. פראותו
הרתיעה אותי ובה במידה גירתה עוד יותר את כמיהתי לצורת חיים פורעת
סדר, אחרת.
אלא שיום אחד, בשלהי שנתו הארבע–עשרה, מתוך אותה רוח גחמנית,
בלתי ניתנת לחיזוי שלו, בחר לצרף אותי לעולמו, כאילו חש שהבשילה לכך
השעה.
בצאתי מהבית אחר–צהריים אחד, מצאתי אותו שעון על עץ הזית העתיק
שניצב מול מפתננו. הוא היה עירום כמעט לחלוטין, כשרק פיסת בד דקה
כיסתה את פלג גופו התחתון. עורו נצנץ במשחקי האור והצל כאילו שזה
וגם זה חמדו אותו והיו מתקוטטים עליו ביניהם. כשראה אותי, פסק מנגינת
החליל העצלה.
“לאן אתה הולך? תן לי לנחש — אתה יוצא לעוד אחת מן השוטטויות
חסרות הפשר שלך".
לא הספקתי לענות, וכבר הוא הזדקף וניער את החול מעל גופו.
“אתה יודע מה? אבוא אתך הפעם ונחפש ביחד את מה שאתה מחפש
אחריו כל חייך".
היה זה היום המופלא ביותר של נעורַי המוקדמים. עד רדת החשיכה
הלהיב אותי אדוניס בסיפורי האהבים שלו, בלעגו חסר הבושה לאבי וליתר
גברי תבאי ‘המשעממים וחסרי הארוטיקה', וגם בתשוקתו העזה להפוך לחלק
מצבא העיר.
“אבל חשבתי שאתה מתעב מסגרות", התפלאתי.
“קודם כל", הגיב אדוניס במהירות, “מוטב לי משטר צבאי נוקשה מאשר
שלטון האימים של ליאנדרוס!" שנינו פרצנו בצחוק, והוא הוסיף: “וחוץ מזה,
אני לא יכול לחשוב על מקום אחר שבו אוכל להתחטב ולהתייפות מיום ליום
ולאסוף לי מאהבים נאים רבים כל כך..."
שוב פרצנו בצחוק, אך אז הוא חתם את תשובתו ברצינות גמורה כשהרכין
את ראשו היפה לעברי ולחש, “אבל גם אתה וגם אני מחפשים את אותו דבר:
את החיים הגדולים, שיש בהם סערה ולהט ותהילת–עולם ושמעורבת בהם
אהבה יוקדת, הגוברת אפילו על המוות עצמו".
עד לאותו הרגע לא ידעתי שזה מה שאני מחפש. אחי הוא שגילה לי,
במלותיו שלו שאותן לבי שתה בצימאון מיוסר.
למשך זמן קצר זכיתי באב, מורה דרך ומגן. כה כרוך הייתי אחרי אדוניס,
שפרש מעלי לפתע את כנפי נשמתו הייחודית, שחשתי כי אלך אחריו לאשר
יילך. הוא גאל אותי מבדידותי ומקפאוני, היה מושך אותי אל חורש עבות,
מטשטש את חושַי בנגינת חליל מקסימה ומלמד אותי את פילוסופיית החיים
הנלהבת שלו, תוך שהוא יורה חיצי ביקורת שנונים על כל חלקת תרבות
אפשרית. בחברתו יכולתי, סוף סוף, להרפות מחרדת הקיום המתמדת שהייתי
אחוז בה.
אולם שנות נעורינו החולמניות לא הוסיפו להימתח כך בלי קצה. בזה
אחר זה החלו האירועים הגדולים לפלוש אל תוך חיינו ולסחרר אותנו אל תוך
התבגרות מאולצת, רוויית כאב.
אחר צהריים אחד, אי שם באמצע שנתי העשירית, התמקמתי לי בפינת סתר
אשר השקיפה על העיר כולה. אדוניס היה נתון בעיצומה של הרפתקת אהבים
משכרת ולא יכול היה לפנות זמן עבורי. כהרגלי, הנחתי למחשבותי לנדוד
למקומות רחוקים ולתחושות עמומות של געגוע לנקר בבטני, אך עד מהרה
נשלפתי בכוח מעולם זה של חלימה בהקיץ.
מן העיר, שעד כה היתה משתרעת לפני במעין נמנום אינסופי, החלו
להבהיק סימנים חשודים של התרחשות זרה, מקפיאת דם: נחיל לוחמים,
פרשים וחיל רגלים כאחד, זרם פנימה אל תוכה, בתחילה בתנועה קלה ורכה
ואחר בשעטת קרב איומה, מתפרצת, ובשאגות מהדהדות שהשיגו אפילו את
אוזנַי המרוחקות. ואם לרגע עוד קיוויתי לחשוב שמדובר בלוחמים תבאים
שובבים, המבקשים לעורר עיר שלווה–מדי מתרדמתה, הרי שגופות התושבים
הניחתות על הקרקע מפה ומשם, כשדם רב נִקווה סביבן, שמו קץ לתקוותי.
סוסים גאים רמסו את כל הנקרה בדרכם וחרבות וכידונים ריקדו באוויר רגע
אחד ובמשנהו הפילו ארצה זקנים, נשים, נערים וילדים רכים. לפידים זועמים
הבעירו קש באורוות, ודליקות החלו לאפוף את העיר, מאלצות את הנסים על
נפשם לחזור ולפגוש את רוצחיהם.
קפצתי ממקומי באימה, ידי לופתת את הגזע העב ושפתיי רועדות. “אתה
אשם", חשבתי לעצמי, “הלא אתה ייחלת למלחמה יום יום, שעה שעה, עד
שלבסוף אָרֵס נעתר להפצרותיך".
גופי זינק על העץ וטיפס כאחוז דיבוק, עד שנתליתי באחד הענפים
הגבוהים ושם נותרתי, משותק. כך, במשך שעה ארוכה, עוצם את עינַי באימה
ופוקח אותן חליפות, נדהם נוכח החיזיון של עיר הולכת ונכבשת ביד כה
קלה.
“מָדֵאוּס, טיפש קטן! מכל המקומות בחרת להציב את עצמך כמטרה נוחה
וגלויה לקשתים הספרטנים!" נשמעה מתחתַי קריאת רווחה, עדיין חנוקה,
מהולה בחשש.
היה זה אדוניס, פרוע שיער ומאובק, שכפי הנראה נשלח על ידי הורַי
לאתר אותי ולהגן עלי מפני הטבח. הודות לעובדה שגיליתי בפניו בשנה
האחרונה את כל מקומות המסתור שלי, יכול היה לנחש היכן אני נמצא. ירדתי
אליו, נרעד כולי, והנחתי על חזהו את ראשי. נוכחותו כמו התירה לי לשוב
ולהיות ילד קטון, וסוף סוף יכולתי להרפות ולהתייפח מרה.
“מה קורה כאן, אדוניס?"
הוא משך את שנינו אל גומחה סבוכת שורשים, חשוכה, ושם לחש לי:
“הספרטנים כבשו אותנו. העיר איבדה את חירותה. איש אינו יודע כיצד זה
קרה ומדוע לוחמינו לא קידמו את פניהם כהלכה. כל שנותר לנו הוא לחכות
עד שחגיגות הראווה שלהם יירגעו והם לא ירגישו עוד צורך להרשים את
כולנו ביכולתם להרוג ילדים קטנים. אז נוכל לרדת חזרה אל תבאי הספרטנית
שלנו".
נותרנו כך, מחובקים, עד רדת החשכה, ורק כאשר יללות הזאבים החלו
להתקרב, מחרידות את נפשותינו, הקים אותי אחי, מנער מעלי את החול
והזרדים. זעם הכובשים שכך זה מכבר — מה שהשהה את ירידתנו היה חשש
אחר לגמרי: לפגוש עיר אחרת, עיר שכבר לא ניתן לקרוא לה ‘בית'.
צעדנו ברוח נכאה. לא החלפנו בינינו מילה. חיילי האויב ניצבו בכל סמטה,
אדישים ובטוחים בנצחונם. גופות של חיילים ואזרחים היו מוטלות בשולי
הרחובות — ואני, שמעולם לא ראיתי גופה, נעתקה נשימתי נוכח המראה הקר
והריק של אנשים שאך לפני שעות אחדות שקקו חיים לנגד עינַי. כשחלפנו על
פני הקָדְמֵאָה שהוארה באור לפידים התנפץ לבנו לרסיסים למראה הדגלים
שהתבדרו ברוח על גג המבצר. לבה של תבאי היה ספרטני כעת.
כניסתנו לבית קטעה מריבה קולנית בין הורי. בעוד הם מתנערים מכובד
המתיחות שהעיק על חלל החדר לטובת פרץ דאגה משותף, רווי דמעות, כלפי
שני בניהם האבודים, הייתי אני שקוע כולי בתדהמה, מכיוון שמעולם לא
ראיתי את אמי מערערת על סמכותו של אבי בצורה כזאת — למען האמת, אף
לא דמיינתי שטמונה בה יכולת מסוג זה.
ארוחת הערב הוכנה בזריזות — הפעם ללא עזרתם של המשרתים, שמשום
מה נשלחו מן הבית.
“העיקר שחזרתם אלינו בריאים ושלמים", אמר אבי בהתיישבו.
“אילו היה קורה להם משהו", העירה אמי בצינה בעודה מערה מרק על
צלחותינו,“היתה זו לחלוטין אשמתך".
“טריפיינה!" נזף בה ליאנדרוס בקול שנמהלה בו הפתעה על החירות
החדשה שנוטלת לה אשתו.
“לא, אני מסרבת! יש להם הזכות לדעת!" היא סערה והתיישבה מולנו.
“עליכם להבין שהספרטנים לא פרצו אל העיר מתוך יוזמת כיבוש שלהם.
היה מי שהזמין אותם לתבאי: משלחת של עשירי העיר עצרה את כוח האויב
בדרכו למפרץ קורינתוס והתחננה בפני המצביא פיבידאס שיפלוש ויחליף את
השלטון הדמוקרטי שלנו — בשלטון האצולה, כמובן, שיפעל תחת חסותו. כל זה
מתוך חישובים שיאפשרו את שגשוגם של המעטים במחיר סבלם של רבים".
“אצולת העיר?" כיווץ אדוניס את גבותיו בזעם, כבר מנחש. “את מתכוונת
גם לאבא?"
ליאנדרוס קם ממקומו וטפח בעוצמה על שולחן העץ. “אשה שוטה! את
מערבת שני ילדים בעניינים שאין להם כל יכולת להבין. הרי כבר אמרתי
לך שלא מדובר רק בכסף אלא מתוך דאגה כנה לתבאי. הדמוקרטים האנטי–
ספרטנים יביאו לחורבן העיר. רק חבירה לשכנינו מהדרום יכולה להבטיח
שגשוג אמיתי, שלא לדבר על הגנה איתנה".
טריפיינה נחרה בבוז, ואנחנו צמצמנו כלפיו את עינינו באכזבה. המהפך
הצבאי וקשירת הקשר איחדו בין שלושתנו למרד חסר תקדים בשליט הבלתי
מעורער של הבית.
נבגדים מבית, נישאו עינינו בתקווה — יחד עם יתר תושבי תבאי המושפלים
והשפופים — לעבר גיבורי העיר ומגיני הדמוקרטיה. ביניהם היו פלופידס
ואפמינונדס, שצמחו להיות צמד מפקדים ומנהיגים צעירים, חדורי אמונה.
אהבתם זה לזה כבר השתרגה בנשמותיהם באופן שלא ניתן היה עוד לעוקרה
לעולם. בכל העיר רחש הסיפור המופלא על האופן בו סוכך אפמינונדס בגופו,
רק שנה קודם לכן בקרב מַנְטִינֵאָה, על פלופידס הפצוע וחסר האונים — ועל
הדרך בה ניצלו לבסוף שניהם בידיו של הנסיך הספרטני, קְלֵאוֹמְבּרוֹטוּס.
בעידודם הנמרץ של עשירי תבאי, הגלה פיבידאס הספרטני את פלופידס
יחד עם שאר מתנגדיהם הקולניים של השלטון החדש. אך גם כשליווינו אותם
בקהל גדול ונסער, בעודם מתרחקים על סוסיהם וגלימותיהם מתנופפות ברוח,
ידענו שהיכן שלא יהיו, הם לא ירפו עד שישובו לגאול אותנו מן השלטון
הזר.
הספרטנים, שלא חשו מאוימים על ידי פילוסוף עני ותמהוני למדי, הניחו
לאפמינונדס להישאר. בלב דואב מגעגועים, השלימו בני הזוג עם הפרידה
הבלתי נמנעת, ובאותה נשימה גמרו אומר לנצל אותה בחוכמה ולהשתמש בה
כדי ליצור שני מוקדים של מאבק, מפנים ומחוץ, שיחתרו יחדיו תחת הכובש.
לאחר שרקמו את מזימת ההשתלטות מחדש על העיר משך לילה שלם, נקרעו
זה מעל זה לזמן בלתי ידוע.
שנים לאחר מכן, כששאלתי את אפמינונדס כיצד העביר שנות כיבוש אלה
כשהוא אכול מכיסופים לבן זוגו הגולה, פרץ בצחוק והוציא מתוך תיק–עור
מכתבים שמורים היטב, שהשניים, כך מסתבר, היו מחליפים באמצעות יוני
דואר ונערים שליחים.
“... אפמינונדס אהובי, מצאתי מחסה באתונה. פילוסוף צעיר בשם אפלטון
קיבל אותנו כתלמידים באקדמיה שלו, ממש בקרבת חומות העיר. היית גאה בי
אילו ראית מה אנו לומדים כאן — כל אותה פילוסופיה עמוקה שמרטיטה את
לבך! לעתים אני בטוח שאתה לידי, אני מריח את גופך, אולם כשאני מסובב
את הראש, מתחוור לי בצער שאלה הם רק פרחי היסמין שבערוגות החצר".
“... פלופידס, אחי אהובי — רק להחזיק בנייר שעליו כתבת ושאותו ליטפו
ידיך הטובות, נותן לי את הכוחות להמשיך ולשמור על הרוח החיה בעיר
מוכת–כיבוש זו. אני חושב מה פלופידס היה עושה במצב כזה, כיצד היה
מתחיל, ומייד יודע: לבטח היה אוסף קומץ נערים וממריד אותם! אם כן,
יקירי, דע לך כי רוחו של פלופידס מורגשת היטב בתבאי. בנקל ניתן לשלהב
את לבבות ילדינו: הם יושבים בדירתי סמוקי–לחיים לאור הנר, ובאישון ליל
פושטים על העיר כצללים. הספרטנים אינם מבינים איך סוסים נעלמים
מאורוותיהם, אש פורצת במחסני המזון שלהם וכלי נשק מתפוגגים כאילו
צימחו להם כנפיים".
“... אפמיננודס אהובי הנצחי, איני יכול שלא להתייסר בהמתנה לאיחודנו.
האתונאים כה שונים מאתנו, כה רחוקים מהרוח התבאית, ויחד עם זאת יש
לנו כל כך הרבה ללמוד מהם. לעולם לא אוכל להיות מפקד ראוי בצבא
כל עוד לא אדע למות תחילה בעודי בחיים. בתבונה עילאית מלמד אותנו
אפלטון את אמנות המיתה... לאחרונה התחוור לי בסודי–סודות שגם ברוחו
נרקמה המזימה להקים בתבאי גדוד של חיילים בלתי מנוצחים. האם תאמין,
אפמינונדס — הוא טוען שהסוד הוא אהבה! מסיבה שאינה ידועה לי, הוא
מבקש שתמסור את ברכותיו החמות לגורגידס".
“... פלופידס שלי, היום הבטתי בנער בן חמש–עשרה שעיניו ראו אותך
וידיו לקחו מידיך את המכתב. הוא לא הבין מדוע אני ממשיך ולוטש עינים,
אך אתה תדע שחיפשתי בו אותך. הספרטנים מתייחסים אלי בלעג כאל
פילוסוף הוזה, שחי על פת לחמו, ובמקביל ממשיכים לחפש במבוכה אחר
הגורם הממריד בעיר. בשקט, מתוך החשכה, עולה וצומח דור חדש של אמיצים
צעירים, כולו פרי מעלליו של בן זוגך. הו, מתי כבר תשוב, פלופידס?"
עד מהרה גיליתי שאפילו כיבוש אין בכוחו להעיר לחיים את עירי המשעממת.
הכול שב ושקע לתוך אותה שגרה, עד כי איש לא שם עוד לבו לעובדה שחיילים
ספרטנים ניצבו במבצר שלנו במקום בו נועדו לעמוד לוחמינו. ממילא עודדו
הספרטנים את התחושה שאין כל סיבה להיטרד מנוכחותם — בדרך זו היו
‘מרדימים' את המתנגדים ובמקביל, מעודדים את המשך שגשוגה של העיר,
שהיטיב לא רק עם כיסנו אלא גם עם כיסם. לעולם לא היו מתפרצים בהפגנת
כוח אלא אם התלקחה מרידה שאיימה עליהם, והשפעתם החרישית היחידה
היתה נתח הכסף שגזלו תדירות מקופת הפוליס. כך, עם תום ההשתלטות על
תבאי, רק קומץ מהם נותר בעיר, ואפילו הוא היה מסוגר, בלתי נראה, מאחורי
חומות האבן המבוצרות של הקדמאה. החיילים היחידים שנראו מהלכים בינינו
היו לוחמינו שלנו, אשר שימשו בתפקידים שונים בצבא האויב, מהם במשמר
העיר, מפקחים על עניינים של חוק וסדר, ומהם בחזית, לצד הספרטנים —
ראשונים להיהרג עבורם, ממש כאותם עבדים שמשמשים את הפרסים כשכבת
מגן בשלב הראשון של התקדמותם בקרב. גם אני שבתי ושקעתי חזרה אל תוך
חלומותיי בהקיץ, נהנה מפעם לפעם מגיחותיו המלהיבות של אדוניס אל תוך
חיי — במרווחים הצרים שהותירו לו מעשי האהבהבים שלו.
שנה לאחר הכיבוש, בהיותו בן שש עשרה, הפתיע אותנו אדוניס בהכרזה
שבכוונתו להתנדב לשורות הצבא הספרטני, כיוון ש"החיים האמיתיים יכולים
להימצא רק בין לוחמים עזי נפש". זמן קצר קודם לכן הסתחרר אל תוך
התאהבות חדשה, הפעם בנער ששמו פֶּלַאגְיוּס, וככל הנראה זה האחרון משך
אותו להרפתקת הגיוס המשותפת. ועדיין, ההודעה הכתה אותנו בתדהמה:
ניתן היה לצפות מבעל רוח חופשייה כשלו שיצטרף אל המחתרת ההולכת
ומתגבשת של אפמינונדס — לא להשפיל את ראשו ולחבור דווקא אל הצבא
המדכא, שפיתה אביו אל העיר. אני ניחשתי שזו היתה דרכו להתרחק מן הבית,
לאחר שבמשך שנה תמימה עמד בו מתח נורא בגלל בגידתו של ליאנדרוס.
גיוסו — שאירע באותן חדות ופתאומיות אשר אפיינו כל דבר שעשה — סימן
צניחה מחודשת, מכאיבה אף יותר, אל תוך בדידותי. כעת הפכו ימי בעיקר
להמתנה קצרת–רוח לחופשותיו ההולכות ומצטמצמות של אדוניס. כיוון שאחי
היה צעיר, חזק, בריא ונלהב, שלחו אותו הספרטנים שוב ושוב אל החזית,
ולעולם לא יכולנו לדעת אם ומתי ישוב.
כשהיה מתקרב אל הבית — וקול שקשוק החנית, החרב ושריונו הכבד,
היה מגיע לאוזנַי — היתה רוחי צוהלת במידה כזו שרצתי לקראתו כפעוט
לקראת אביו. הוא, מצדו, נראה קורן למרחקים, שונה כל כך מאפרוריותם של
הימים והאנשים — דבר שכשלעצמו עורר בי את התהייה הדקה שאולי החיים
הגדולים שלהם ייחלתי ממתינים גם לי בצבא תבאי.
מביקור לביקור השתנה אחי במהירות מעתיקת נשימה. משהו בו התבגר
במידה עזה, אולם לא בדרך שנער הופך למבוגר. להיפך: יותר מאי פעם
עיניו נצצו בשובבות כומסת–סוד, סוד שידעתי שרק כשאתגייס בעצמי אוכל
להתוודע אליו ממש, כיוון שתבע מן המבקש אותו חוויה ישירה, מתמסרת.
הייתי שותה בצמא את סיפוריו אודות האימונים והקרבות, ההווי והתרבות
הצבאית. והוא, שוב ושוב היה מסכם את הסיפורים במבט קצר שבחן את
קרבַי והסתיים בפסיקה: “ידידי היקר, אתה מחכה לצבא והצבא מחכה לך.
ברגע שתוכל להשתחרר משלטון העריץ של ליאנדרוס, פרוש כנפיים וחבור
אלינו".
מדי פעם היו מתלווים לביקוריו חברים שונים, מעצימים אף יותר את
תחושת הסוד שרחשה ביניהם, חמקמקה ומפתה. אך ביניהם, כאמור, בלט
אותו פלאגיוס. השניים חלקו רגישות ועדנה יוצאות דופן, והיה ניכר שהוא
לא רק חברו הטוב ביותר, אלא גם נאהבו–לרגעים. לא יכולתי לדמיין שסוס
הפרא שהכרתי כאחי התעגן בקשר זוגי של ממש, כיוון שלא אמר דבר שהסגיר
זאת וממילא קרינתו כולה נותרה כשהיתה: חופשית ונטולת מגבלה. הזוגות
שנתקלתי בהם משך כל חיי נדמו בעינַי תמיד מרוקנים ושחוקים, ובפלאגיוס
ואדוניס לא יכולתי לאתר דבר מפגעי הזוגיות הרגילה.
לעולם לא אשכח את מראות היום ההוא, אשר רמס בגסות את השתיל הרך
שעלה בתוך לבי כלפי אדוניס. באותו בוקר טיפסתי על עץ הזית שלנו, ומבין
ענפיו הבחנתי בקבוצת חיילים, ובראשה פלאגיוס, המתקרבת אל הבית.
בתחילה התכוונתי לזנק מוכנית לקראתם ולחפש ביניהם את אחי, אולם אימה
מוזרה הרתיחה את דמי ולפתה אותי. ידעתי–לא–ידעתי לשם מה באו, ורק
כשהרעימה זעקתה של אמי את הטבע הצלול והאדיש, כאילו פילח מישהו
את לבה עם פיגיון, נעצמו עינַי מתוך חולשה פתאומית. צעדתי לעבר הבית
בצעדים מדודים וכשנכנסתי פנימה, הדף אותי שכול כבד שרטט באוויר החדר.
אבי זינק לעברי, הרים אותי בידיו כאילו הייתי ילד קטון והרחיק אותי ללא
אומר לחדר אחר. במבט חטוף יכולתי לקלוט את פניו אחוזות–הזוועה של
פלאגיוס, שכפי הנראה ראה במו עיניו את אחי ברגעיו האחרונים.
לא האמנתי שאדוניס מסוגל למות. חירותו היתה כה גדולה, עד כי נדמה
היה לי שאפילו על המוות יוכל להערים. בעודי יושב על הרצפה הקרה,
נע בעצבנות לקול יפחותיה של אמי, חשתי מנותק מאי–פעם. לא הרגשתי
שאיבדתי אח — הרגשתי יתום, ילד שאיבד את שני הוריו.
כעבור זמן רב הופיע לפתע פלאגיוס. הוא התיישב לצדי כמי שנחוש
לחלוק עמי את האבל. מבעד לדמעות, סיפר לי בלחישה רכה כיצד מת
אדוניס. פלוגתם נשלחה לדכא מרד באָרְגוֹלִיס שבספרטה. איש לא צפה
את עוצמות המרד. כבר בצעדים הראשונים הופתע אחי על ידי חרב זריזה,
וכשהוא, פלאגיוס, ניסה לגונן עליו ולמושכו משם, לא היה עוד בין החיים.
ניסיתי לדמיין את יופיו המהמם של אדוניס מושחת ואת הדם הניגר המעמעם
את זוהרו, ולא הצלחתי.
לבסוף הוא הצמיד אותי אל חזהו לחיבוק עז וממושך, כאילו ידע עלי
משהו שאני עצמי לא ידעתי. אולי סיפר לו אחי על הקשר המיוחד שנרקם
בינינו, ולכן חש שמפעם בי יסוד חי אשר נותר ממנו.
“אחיך היה פלא של ממש", סיכם את דבריו אלי, “אני יודע שהוא שיכנע
אותך להצטרף לצבא, אך אנא ממך, שמור על עצמך. אתה כל מה שנשאר
להוריך. כל עוד אנו פוליס כבושה, הימנע ככל יכולתך מלהפוך לחייל".
מאז לא שב לבקרנו.
למרות עצתו של פלאגיוס, התשוקה להצטרף לשורות הלוחמים רק גברה בי.
ההבנה שנצרבה בבשר, שחיי התהילה של לוחם כרוכים בסכנת מוות ממשית,
לא הצליחה להכניע את רצוני בחיים אחרים, נאצלים יותר. לא יכולתי לשכוח
את סיפוריו המשלהבים של אחי ואת עיניו, שתמיד היו ניצתות באור מסתורי
כשסיפר אותם. יחד עם זאת, לא היתה לי כל כוונה להצטרף לצבא שהרג את
אחי — להיפך, התשוקה לנקום את מותו המשפיל של אדוניס הביאה אותי
לבסוף אל מפגשי המחתרת הליליים של אפמינונדס. שם יכולתי לחלום יחד
אתו על צבא חופשי שיילך ויתחזק עד שיוכל להבהיל אפילו את חייליה הגאים
של העיר הבלתי מנוצחת מהדרום.
נוכחותו השקטה ומלאת התבונה של אפמינונדס צמררה אותי. פניו
הנאות, הרושפות, שעוטרו בתלתלי–אציל ובזקן מעודן, קיבלו בחיוך רך את
זרם הנערים התמימים והנלהבים שנמשך אל מפגשיו. תמיד הפליא אותי
הניגוד שבין גוף–הלוחם התמיר והמשורג, הממלא יראה, לבין פני–הפילוסוף
הנישאות למרחק לא ידוע, כמו היה בן כלאיים מוזר של פילוסופיה אנינה
וחיי צבא נחושים. מעולם לא דיברנו בינינו, אך פעם אחת אני זוכר שכבדרך
אגב הניח יד על ראשי בעת שנאם בפני הקבוצה. כל גולגולתי בערה והאדימה
מרוב התרגשות, והתפללתי שלא ירפה ממני לעולם. עדיין דואב כולי מאובדנו
של אח שהיה לי אב, חבר ומורה, קיוויתי להיאסף בדרך כלשהי אל חיקו של
המנהיג הצעיר ורב העוצמה. הדרך היחידה להתקרב אליו היתה להתמסר
התמסרות מוחלטת לפקודותיו — להיות אחד מ"נערי הצללים" שלו, כפי
שנהג לכנותנו בחום — ואת זאת, כמובן, עשיתי גם עשיתי.
אפמינונדס היה מספר לנו על הצבא החופשי שפלופידס והוא מיילדים
בהתמדה, מבית ומחוץ; “צבא של לבבות שאינם יכולים לסבול את המצב
המתמשך של היעדר חירות — צבא שאינו שונא ספרטנים אלא פשוט אינו
מוכן לקבל עליו דיכוי משום סוג שהוא". מובן שלא יכולתי אז להבין על מה
הוא מדבר. אחרי הכול, אני, כיתר הנערים שם, הונעתי בעיקר על ידי שנאה
תהומית לכובש האכזר. ועם זאת, בטחתי בו שהוא יודע משהו שאין לי כל דרך
לדעת בשלב חסר בינה זה של חיי.
“אתם", היה מישיר אלינו את עיניו החכמות, המלטפות, “אף שעדיין
גילכם צעיר, רוחכם היא זו שנועדה להנהיג את העיר בתוך זמן קצר מאוד.
בקרוב כל מדושני העונג, המחזיקים בכספי תבאי, יתחילו לדדות בעקבות
עננת האבק שתשאיר דהירתכם המסחררת לעבר החופש". כך היה מפיח בנו
תחושות בלתי נתפשות של התרוממות רוח, ומבלי משים, קרה הדבר: דווקא
תחת האיום המתמיד על חיינו ומעשי התעוזה הראוותניים, גיליתי לפתע
שאיני מחפש עוד וכי תחושת חוסר המשמעות נשרה ממני כליל. עוד רגע
והייתי מצטרף לאבי ומודה גם אני לספרטנים על מעלליהם...
לראשונה בחיי מצאתי חברים בני גילי, אשר גם בהם פיעמו אותם חלום
והזיה רחוקים, שבדרך כלל הפרידו אותי לחלוטין מילדים אחרים. בעודי כומס
סוד גדול מפני רוב התלמידים בבית ספרי, היו ביניהם אותם בודדים שנמנו
על ‘נערי הצללים', שדי היה לנו בקשר–עין שקט אחד כדי שהלב יתרחב ויוצף
בזיכרון המרגש של כל הקורות אותנו מליל אמש.
עם רדת החשכה הייתי ממתין לשני אותות: האחד, כיבוי הנר בחדר השינה
של הורי, והשני, אותה קריאת–סתר חרישית מעבר לקיר שהיה משמיע אחד
הנערים הבוגרים יותר שבקבוצתנו. אני כבר הייתי ממתין, עטוי בבד שחור
כלילה )אילו רק ידע אבי איזה שימוש אנטי–ספרטני נעשה בבדיו!( ומזנק
מבעד לחלון כדי שהמשרתים לא יתפסו אותי. הלילות היו עולם אחר, שאור
היום לא יכול היה לדעת ולתפוש: בן רגע היה הופך בנו השברירי של אחד
מנכבדי העיר לגנב ולמשחית ציוד, לוחם–מחתרת המסגיר סודות של נקודות
תורפה ספרטניות והחושף אט אט, יחד עם נערים אחרים, את מפת התנועה
הלילית של אויבינו — שהיו משוכנעים כל אותה העת כי הסכנה היחידה
המשחרת לפתחם היא זו של פלופידס וחבריו, ועל כן עסקו ככל יכולתם
בהגנה על פתחי העיר. “בלילה הכול יקרה", היה מבטיח לנו אפמינונדס,
“אם תצליחו לגלות לי כיצד נראה הלילה הספרטני, נוכל סוף סוף להקיץ
לבוקר חדש, מואר".
אך עד מהרה לא היה לי די באירועים המסעירים שהתרחשו בעלטה —
החושך טפטף אל תוך ימַי טיפות גדולות של מרד חדש, וכבר בגיל שלוש–
עשרה התחלתי מתאמן לקראת גיוסי לצבא החופשי של אפמינונדסופלופידס,
חש כיצד ההבטחה הגדולה שלחשו האלים באוזנַי עוד בילדותי מתקרבת סוף
סוף לידי מימוש. שוב ושוב הייתי קורא ומשנן את סיפורי הגבורה באיליאדה
ובאודיסיאה, שלפתע פתאום הפכו מוחשיים וקרובים הרבה יותר. בשעותי
הפנויות הייתי מתחשל באימונים בודדים בשדות וביערות, מטפס על עצים,
רץ למרחקים ונלחם באויבים בלתי נראים. בשיעורי ההיאבקות בגימנזיון
כוח חדש ונזעם היה פורץ מקרבי, עד כדי כך שבני כיתתי סירבו להתעמת
אתי. בתחרויות ריצה הייתי ‘נס על נפשי', כאילו כל הצבא הספרטני רודף
אחרי, וכאשר נערים מסוימים )בייחוד בני האצולה המפונקים( היו צוחקים על
רצינותי המופרזת, הייתי מגביר אף יותר את קצב צעדי, עד שלא יכולתי עוד
לשמוע את לעגם. בשיעורים הצלחתי להסיט שוב ושוב את הלימוד לשיחות
על קרב ולוחמה, באמצעות שאלות שכביכול נגעו בנושאי הלימוד — זאת
לתמהונם של המורים והתלמידים גם יחד, אשר באווירה הרופסת שיצר
הכיבוש לא מצאו עוד כל טעם בעיסוק בהירואיות ממשית.
בתוך זמן לא רב בערו עינַי באור חדש, שחוזק אף יותר הודות לשיחות
שקיימתי תדיר עם אדוניס בחלומות הלילה. כל הסובבים אותי היו משוכנעים
שסוף סוף מצאתי את מקומי בתוך העולם, אולם הם לא ידעו שאני מאושר
דווקא מפני שגיליתי את הדרך לצאת ממנו.
“מחר קחו לכם יום מנוחה, אין בכם צורך", הודיע לנו אפמינונדס לילה אחד.
כיאה לאיש צבא, אמר את הדברים כבהיסח הדעת, וכך לא ניעור בנו כל חשד
ועשינו כמצוותו.
בבוקרו של אותו יום לא אמי העירה אותי כי אם רוחות חדשות של
חירות שטפחו בקלילות על פניי. עם עלות השחר הגיעו אל אוזנַי, מעורבבים
בחלומי, קולות שירה והמולה. כיוון שעדיין הייתי שרוי בין ערות לחלום,
המשכתי לשכב במיטה כלא מבין. אולם ככל שהקולות גברו והמודעות לגופי
הלכה והצטללה, הבנתי שאינני חולם ופקחתי את עינַי.
המחזה שנגלה מחלוני היה בלתי נתפש ונאלצתי לשפשף את עינַי כדי
לוודא שאני רואה בהיר וצלול: מאות חיילים תבאים שטפו את הרחובות,
כשהם מניפים את חרבותיהם באוויר ושרים במלוא גרון שירי מלחמה — שירים
אסורים, שירים שלנו. לרגע אחד נמלאתי זעם ואכזבה: במשך למעלה משנה
הייתי שותף להכנות לבוקר היסטורי זה, וכשהגיע הורחקתי מן המאורעות
כאילו הייתי ילד קטון וחסר דעת. אך מייד ניעור בי האמון בחוכמתו ובאהבתו
של מנהיגנו הצעיר, שוודאי לא רצה לסכן את חייהם של ‘ילדיו' באירוע שלא
ניתן היה לנחש את תוצאותיו.
לבוש בתחתוני בלבד זינקתי אל הרחוב, כדי לראות את המחזה המופלא
מקרוב. היה זה כאילו הלכתי לישון בעולם אחד והתעוררתי בעולם אחר: לא
היה דבר בחיילים אלה שהזכיר את עיניהם המושפלות של חיילי משמר העיר,
אשר שירתו תחת הספרטנים. היה ברור שבדרך כלשהי האויב סולק מן העיר,
אך כיצד? תרתי נואשות במבטי אחר פנים מוכרות, ולבסוף זיהיתי לשמחתי
נער בוגר שהיה אתי במחתרת.
“פילידוס!" קראתי. “אמור לי, האם אתה יודע מה אירע?"
נסחפים בזרם הלוחמים, אשר נהר לעבר המבצר שלנו, מעיר בדרכו את
תבאי כולה לחיים חדשים, החל פילידוס להסביר לי מה עוללו בגאונותם צמד
המפקדים, אשר טוו במשך ארבע שנים תמימות את הקורים שבהם הסתבכה
לבסוף האימפריה הספרטנית.
במשך כל אותן שנים זכו פלופידס ולוחמיו הגולים למחסה בתחומיה של
אתונה, אשר החליטה להתעלות על המחלוקות ולעשות יד אחת עם אויביה
מהצפון כדי לגבור ביחד על העריצות הספרטנית. אויבינו המרים מחבל אָטִיקָה
העדיפו לתמוך במרד בתבאי, בתקווה שזה יצית תנועה של מרד כלל–ארצי
מול האימפריה — החיזיון של תבאי משתחררת מן העול הספרטני, כך שוכנעו
האתונאים על ידי מכתביו של אפמינונדס הנבון, ידביק ערי–מדינה נוספות
בתשוקה לעצמאות. בהתאם, הם חימשו את לוחמינו הנסתרים ודאגו לכל
צורכיהם, בעוד הספרטנים תרים אחריהם בכל דרך אפשרית ולא מוצאים.
לאחר שאפמינונדס למד באמצעותנו כל פרט ופרט של התנועה הספרטנית
בעיר, העביר את המידע כולו לידיו של פלופידס. זה האחרון חדר לעיר באישון
ליל עם יתר לוחמיו ובלוויית חיל רגלים אתונאי, ואלה שוכנו בבתיהם של
תושבים שותפים–לפשע. שלושה ימים ושלושה לילות הסתתרו שם, בשתיקה
מוחלטת, עד שהגיעה שעת פעולתם.
“תאר לך!" מחא כף פילידוס בהערצה, “פלופידס ושישה מחבריו הופיעו
בליל אמש במשתה המפואר שערך חבר המושחתים הקורא לעצמו ‘ממשלת
תבאי'..."
“איך הניחו להם להיכנס?" השתוממתי.
“תמים שכמוך!" הוא צחק, “הם הגיעו מחופשים כנערות יפהפיות שבאו
לרקוד ולשמח את יוסטטיוס וחבריו. בדי משי ארוכים ומפתים כיסו את גופם,
שביסים ורעלות הסתירו את פניהם, ומסתבר שהליכתם ותנועות גופם עוררו
התלהבות רבה בקרב המושחתים..."
בלעתי את רוקי. הניסיון לדמיין את פלופידס הנערץ לבוש כאשה מפתה
עורר בי בהלה משונה.
“...ואז, ברגע השיא של הריקוד האקסטטי, שלפו הלוחמים מבין שמלותיהם
פגיונות ושיספו כהרף עין את גרונותיהם של הגרגרנים השוטים".
במקביל, המשיך לספר פילידוס בהתרגשות הולכת וגואה, הובילו
אפמינונדסוגורגידס את חיל הרגלים האתונאי וקבוצה של צעירים תבאים —
הוא עצמו ביניהם — אל מאגרי הנשק של הספרטנים ואל מאגרי הנשק
המוחרמים של תבאי, נטלו את כלי הנשק והקיפו חרישית את המבצר.
שוב בעבעה בי האכזבה. התוכניות כולן היו פרי מעללינו, אך רק הנערים
הבוגרים נלקחו למשימה הגורלית. מי שאיפשר את החדירה למבצר היה
קומץ לוחמים תבאים ממשמר העיר, מאותם אלה ששירתו תחת פיקודם
של הספרטנים ושלהם היתה כניסה חופשית למבצר. סוף סוף ניתנה להם
ההזדמנות להשיב לעצמם את כבודם האבוד! בעצה אחת אִתם, כיוון פלופידס
את ההשתלטות ללילה שבו מספר השומרים היה נמוך ביותר והערנות קלושה —
לא מעט הודות למשתה הגדול. בעוד חייליו מכתרים את המבצר, ניגש נציג
משמר העיר אל השומרים בפתח ומסר להם שיש בפיו בשורות דחופות למפקד
הספרטני בנוגע לצבא הפרסי — מחובתו ליידע אותו באופן אישי וישיר, ומוטב
למהר ככל האפשר, שכן חייהם של הספרטנים ושל התבאים גם יחד נתונים
בסכנה איומה. השומרים הנרעשים פתחו לו את השער והתכוונו ללוות אותו
פנימה. אך באותו רגע התנפלו עליהם מאחור חיילים והממו אותם.
“אפמינונדסוגורגידס", סיכם פילידוס, “הצליחו להכניס את כל החיילים
אל תוך המבצר, בשעה שכל שוכניו ישנו, כך שכאשר הספרטנים פקחו
את העינים, הם התעוררו למציאות חדשה. במכוון הוא נמנע מלפגוע בהם
לרעה — הוא רצה להפגין בדרך זו עוד יותר את עוצמתו. לא עוד קבוצת
מורדים תאבי נקם אלא ראשיתו של צבא מסודר עם חוקים ונוהגים מוסריים.
הוא שלח הבוקר את חיל המצב הספרטני בחזרה לספרטה, חפויי ראש, ללא
כלי נשק ומצוידים במזון ושתייה שיספיקו להם לרכיבה של יומיים. הוא
הורה להם למסור לקלאומברוטוס המהולל, שמעכשיו תבאי לא תרכין את
ראשה בפני אף כובש זר, שכל ההסכמים שנחתמו בין תבאי וספרטה מבוטלים
לאלתר, ושאם ברצונם לחתום על הסכמי שלום חדשים, אמיתיים, הוא יהיה
מוכן להיכנס איתם למשא ומתן של כבוד הדדי".
חייכתי בהערצה נכנעת: התוכנית היתה מושלמת. העליתי בעיני רוחי
את קלאומברוטוס המקבל בחזרה את חיל המצב העלוב שלו — עלבון בלתי
נתפש למעצמה שחיה על חרבה כדרך שגרה ושלא הפסידה אף לא בקרב אחד
עד לאותו היום.
כשהגענו אל המבצר, נעתקה נשימתי מן החיזיון המרהיב: פלופידס
ואפמינונדס ניצבו מחובקים כתף אל כתף על סלע גדול, מאוחדים בשנית
לאחר ארבע שנים של פרידה כאובה. גורגידס עמד לצדם, מוחה דמעה נסתרת
מעיניו. כעת, במקום דגל ספרטני צורב–עינים, התבדר ברוח, בראש המבצר,
דגלנו שלנו. זרם של לוחמים מילא עוד ועוד כל פינה במרחב, כאילו צמח
לנו צבא שלם יש מאין. בינות ללוחמים החלו להידחס אט אט תושבי העיר
ההמומים — ילדים ונערים, גברים וקשישים, וממרחק, אפילו הנשים לא
התאפקו ונטשו את הבתים כדי להקיפנו במחיאת כף וביללות שמחה.
הכול הריעו ודרשו מן המנהיגים הדגולים נאום ניצחון. לבסוף הניף
אפמינונדס את חרבו והקהל הגדול השתתק ביראה.
“אזרחי תבאי היקרים", קרא המנהיג, “התעוררתם הבוקר לתבאי
חופשיה. מעתה ואילך, לא נניח עוד לכף רגל זרה לרמוס את חירותנו! אין
זו השעה לנאומים ממושכים — זוהי השעה לחגיגות ניצחון, ויחד עם זאת,
אני מבקש שנכיר כולנו בעובדה שכעת, לאחר שהתנערנו מן הכובש בדרך
שכזאת, משמעות הדבר היא שהערנו את הענק הספרטני מתרדמתו. לא ירחק
היום שאת אדמת תבאי ירעידו אלפי רגליים ספרטניות אכולות מתשוקת נקם.
לכן, עלינו להתעורר כבר עכשיו ולהבין שיהיה עלינו להגן מעתה על עצמאות
זו שנקנתה במאמץ כה רב — נהיה חייבים להיות מוכנים להילחם על ההישג,
יום יום, שעה שעה. זהו הזמן ליצור לנו צבא שאין כדוגמתו, צבא שיוון כולה
עדיין לא הכירה".
חזי נמלא גאווה: זהו המצביא שלי, לפני הכול! עד כה דיבר במחשכים
לקבוצת נערים נחושי–לב, והנה, עכשיו, הוא הופך לאחד ממנהיגיה של העיר
כולה.
הקהל הריע בהסכמה, ואפמינונדס המשיך: “עליכם לזכור שמי שהעיר
אתכם הבוקר בשירה אדירה היה עשרות הלוחמים שנאלצו לצאת לגלות
במשך כל השנים האחרונות. בראשם עמד חברי הנצחי, פלופידס", הורה
האוהב על אהובו הצנוע. “על כן, כאשר תשאו את זכר היום הזה בלבבכם,
הזכירו לעצמכם תמיד שמי שאחראי על ההישג הזה הוא קודם כל פלופידס,
מפקדנו הנערץ. הוא ולא אחר משחרר העיר תבאי".
ההמון יצא מגדרו. בעינים כלות ראיתי כיצד תבאי זוכה לפתע למנהיגים
הראויים לתהילת עולם, כשם שזכתה בעבר להרקלסולאטאוקלס.
“אנחנו גם אסירי תודה", המשיך אפמינונדס, “לחיילי משמר העיר שלנו,
שנשאו על כתפיהם בהכנעה את הרודנות הספרטנית, רק כדי להגיע לרגע
הזה, שבו יוכלו לסייע לנו להפילה. בנוסף, עלינו להכיר תודה לחברינו כאן
מאתונה, שבלעדיהם הניצחון לא היה אפשרי כלל. אך מעבר לכל הלוחמים
המהוללים, עלי להזכיר כאן חבורת לוחמים ראויה לא פחות, שהכשירה את
הקרקע בחריצות ובאומץ שלא ייאמנו. אינכם מכירים אותם — אך היום תזכו
להכיר אותם. ‘נערי הצללים' שלי, בואו אלי!"
חסרי נשימה, נבוכים ונרגשים, נאספנו מפה ומשם ונעמדנו לפני
אפמינונדס.
“כן, קהל נכבד! אלה הם חיילי העתיד של הצבא העילאי שלנו. בזכותם
אנחנו כאן — בזכות לילות של שירות מסור, שלבטח גרם להם לקום רצוצים
ללימוד בבית הספר. מורים יקרים, אנא סלחו להם על כך!"
הקהל צחק יחד עם אפמינונדס. לפתע ראיתי בתוך ההמון את פני אבי.
הוא נראה חיוור ביותר — לבטח היה זה בעיקר בשל הסכנה שריחפה כעת
מעל ראשו, בהיותו אחד מן התומכים המובהקים של הכיבוש הספרטני. תהיתי
אם הגיע אל הנאום כדי להיטמע ולהשכיח את בגידתו, ולרגע חמלתי עליו
וקיוויתי בשבילו ובשביל אמי שכשם שחסו על חיי חיל–המצב הספרטני כולו,
יחול אותו דין גם ביחס לקושרי הקשר מקרבנו.
ואולם על פניו ריחפה גם הבעה נוספת, של תדהמה: הוא הבין שבמשך
יותר משנה שימש בנו הצעיר חלק פעיל מצבא נסתר, שהצליח להפיל אותו
ואת הממשלה כולה ולפתוח פרק חדש בהסטוריה של תבאי.
עד שעות אחר הצהריים כבר מלאה העיר חוגגים. קבוצות גברים הרעימו
בקול אחד שירי תבאי מסורתיים ויצרו מעגלי ריקוד פרועים למראה, תוך
שהם מתחבקים ומתנשקים ללא גבולות. רובם כבר היו שיכורים עד כדי
טשטוש מוחלט. כבשים נשחטו במיוחד והוגשו ללא תשלום לכל רעב. בדרנים
ולהטוטנים שעשעו את הצופים בנאומים קולניים ובתרגילי ראווה. הנשים
ניצבו בפינות או פתחו את חלונות הבתים לרווחה, משליכות לעבר ההמון
פרחים ודברי מתיקה.
קריאות גנאי לספרטנים ותרועות בשם ‘תבאי החופשית שלנו' נשמעו
מכל עבר. לרגעים נראה היה שאפילו הבטלנים והריקים שבתושבי העיר
מתנפחים מגאווה, כאילו היו הם אלה ששחררו את העיר במו ידיהם.
איש מבין החוגגים לא טרח להדאיג עצמו במחשבות על הצעד הבא —
שהרי קריאת תגר כזו על האימפריה הספרטנית כמוה כמעט כהתאבדות.
הדבר דמה הרבה יותר לפעוט המזמין ענק לדו–קרב. הצבא התבאי רחוק היה
מלהיות ערוך לקרבות גדולים כל כך, ואיש לא יכול היה לשער כמה זמן עוד
תימשך הברית השברירית שנכרתה עם אתונה.
היחידים שנפקדו מן החגיגה והסתפקו רק בלגימה סמלית מיינו של
דיוניסוס היו אפמינונדס, פלופידסוגורגידס. למרות הלילות המתוחים שעברו
עליהם במשך כל אותו שבוע והלילה האחרון, חסר השינה ורב–המעללים —
ולמרות ההתרגשות העצומה שבאיחודו מחדש של צמד הנאהבים — לא הרשו
לעצמם שלושת המפקדים להיכנע לפיתוי ולשקוע בשמחת הניצחון. להיפך:
פני השלושה היו קמוטים מדאגה כשנראו פורשים לחדר פנימי בביתו של
פלופידס, שהמה אף הוא חוגגים.
“ובכן, מה בכוונתנו לעשות כעת?" פתח אפמינונדס לאחר שהתיישב על
דרגש, “מחטף לילי אחד, שתוכנן במשך ארבע שנים תמימות ודרש את כל
תעצומות נפשנו, ודאי לא יספיק כדי להרחיק מעלינו את הספרטנים לנצח. מה
שהיה קודם השתלטות אקראית ולא מכוונת על העיר יהפוך עכשיו לתשוקה
עזה ובלתי ניתנת לכיבוש של הזאבים מהדרום. ‘תבאי!', הם יאמרו, ‘קומץ
לוחמים של תבאי העלובה סילקו אותנו בבושת פנים!' והעלבון יהפוך לנקמה
ראוותנית, כדי להבהיל בעוצמת המכה גם את כל הערים הכבושות האחרות".
“היזהר מתבוסתנות, אהובי", אמר לו פלופידס ברכוּת, “מחשבותי נודדות
לא לשאלה כיצד נעמוד בנקמה הספרטנית — אלא כיצד נקים לנו כעת צבא
שלא ידמה במאום לצבא הנחוּת שהיה לנו קודם לכן. אני חולם על צבא
שימנע כל אפשרות להשפלה נוספת — צבא בלתי מנוצח, שלא רק יעמוד
בפרץ הספרטני כי אם ירתיע אותם עוד בטרם תדרוך כף רגלם הארורה בחבל
בּוֹיוֹטְיה".
“תקוות גדולות!" צחקק אפמינונדס וסימן באגודלו אל הדלת. מעבר לקיר
הקימו ההוללים המולה כה רבה, עד שנדמה היה שהם שוברים את קירות
הבית.
לאחר שהעלו רעיונות מספר וביטלו אותם בצער, עמדה בין השלושה
שתיקה נבוכה. אז הבחין אפמינונדסשגורגידס מקמט את מצחו כנזכר
במשהו.
“ספר, יקירי! מה בדעתך?"
“אני תוהה אם הרעיון יתרום בכלל לדיון שלנו או רק יעלה גיחוך".
“ספר! אנו כבר נואשים!" הפציר בו גורגידס.
ואז גולל גורגידס באוזניהם את קורות אותו לילה רב–מסתורין, בו פקד
את ביתו, חמש–עשרה שנים קודם לכן, אותו פילוסוף אתונאי בשם אפלטון,
שלימים — כפי שממילא ידוע לפלופידס בדרך של חוויה ישירה — הקים את
האקדמיה אשר שמעה כבר הגיע למרחוק. הוא סיפר להם על חזון הצבא
האידיאלי ששטח בפניו החכם: זוגות אוהבים שביחד ירכיבו צבא שאף כוח
שבעולם לא יוכל לעמוד מולו.
“... אבל, אינכם נראים מופתעים כלל", תהה גורגידס.
אפמינונדס חייך חיוך מלא משמעות אל פלופידס, שהחזיר לו עינים
נוצצות.
“הרעיון הזה לא ייתן לנו מנוח עד שניכנע ונגשים אותו במלואו, הלא
כן, ידידי היקר?"
פלופידס הנהן — והזרע נבט.
השנה שלאחר שחרור תבאי השתרעה בפנַי בלי קצה, משמימה ואפרורית.
באופן אירוני, דווקא הניצחון הגדול החזיר אותי למקומי כנער פשוט וחסר
תפקיד, שכל המוטל עליו הוא להקשיב למוריו ולהצטיין בלימודים. עתה,
כשצבאנו נטש את עולם הצללים ושב והתגלה לאור היום — מעשה ידיהם
האמונות של פלופידס, גורגידסואפמינונדס — ילדים לא היו נחוצים עוד
למשימות ריגול וביזה. וכך, שבו מחשבותי לתעות לעבר עולמות מקבילים,
בהם הגשמה ותהילה היו אפשריות ונגישות גם לי, תוך שגעגוע צורב תוקף
אותי נוכח כל קבוצת חיילים שהיתה חולפת על פניי בסמטאות העיר. הם היו
צועדים בטוניקות–העור המעוטרות, הרחבות והארוכות, כשרגליהם המסותתות
גלויות לחלוטין ולכפות רגליהם הסנדלים ההדורים. למותניהם היתה קשורה
החרב הנתונה בנדנה, וכל הילוכם אמר ביטחון וידיעה מוחלטת של תכלית
קיומם. לבי הגועש היה מתחנן להצטרף אליהם, להיאסף אל החברה היחידה
אליה האמנתי שאני שייך. גיל שש–עשרה, הגיל בו מותר היה להתנדב לצבא,
נראה רחוק מאי פעם, מה גם שגיוסי צפוי היה לפגוש את חזית ההתנגדות
המאוחדת של שני הורי.
בבית שררה עצבות כמעט מתמדת. אבי טרם התאושש ממהלומתם
הכבירה של הדמוקרטים, שנואי–נפשו, על ממשלת הנכבדים שעזר להקים,
שלא להזכיר את הירצחם של חבריו המנהיגים בידי שבע רקדניות יפות מראה.
על אף שפלופידסוגורגידס חננו אותו ואת שאר קושרי הקשר, הוא הפך מעין
נשמה תועה, חסרת חיים, מושפלת, פניו חיוורות לחלוטין, בעוד הוא ממשיך
לעסוק בסחר הבדים שלו. סביר להניח שגם החלל העצום שהותיר אחי הורגש
בלבו, כמו גם בלבה של אמי, ששיקעה את עצמה, אף יותר מקודם, בעולם
משק הבית. גם אני, מרגע שהורחקתי מן הפעילות הצבאית המרגשת, שבתי
לחוש, אולי ביתר שאת, את היעדרו של אחי–אהובי, ומתוך המחשבה שאם
איבדתי אותו בצבא, כך גם אמצא אותו שם, כל שנותר לי היה לייחל ליום
הגיוס ולהוסיף להתאמן עד כלות כאילו היה מחר.
“באילו הבלים מלעיטים אותנו, כל אותם אנשי ממסד, הא? רק רוצים שנכופף
את ראשינו ונתאים את עצמנו למסגרות המחניקות שלהם. אני שמח שלפחות
פגשתי מישהו כמוני, שגם הוא בעד אנרכיה!"
את סוף דבריו השמיע קליקרטאס בכמעט צווחה, כיוון שהיה עליו לחמוק
ברגע האחרון ממרכבה שדהרה לקראתנו. עיניו הקטנות ליוו במצמוץ נזעם את
בעלי המרכבה, כאילו שזה האחרון היה נציגו המובהק של אותו ממסד פושע.
אותה שעה נמלטנו מבית הספר אל השוק העירוני הגדול. קליקראטס הוא
שפיתה אותי לחמוק יחד אתו בטרם נילכד בשיעור היסטוריה ממושך תחת
הנחייתו של המורה המשעמם ביותר בהסטוריה היוונית, מנסאס. נקל לנחש
שמלאכת הפיתוי היתה קלה במיוחד.
גם הוא וגם אני חלקנו את אותו בוז לחברה, לחוקיה ולמנהגיה — לאמיתו
של דבר, היה זה הדבר היחיד שקשר בינינו. אלא שקליקראטס היה עסוק
בעיקר בזעם משולח לכל עבר, והחלום שעינג אותו יותר מכל היה זה של
התפוררותה ושקיעתה המוחלטת של תבאי, כך שכל אחד נותר אדון לנפשו.
ומה אז? לא כלום... רק חדוות החיזיון של הרס כללי.
“אינך מבין, קליקראטס?" פצחתי בנאום בעוד טפטוף קל של גשם החל
מלטף את שערנו, “זה בדיוק המקום בו איננו נפגשים. אתה רוצה אנרכיה,
ואני רוצה עולם אחר, תרבות אחרת לגמרי".
“ואת כל זה אתה מאמין שתמצא בצבא", לגלג הנער שלצדי, “בעולמם
של הלוחמים".
“והרי אין משהו שלא תבטל!" אמרתי בייאוש, מרחיק עצמי ממנו קלות,
“אפילו את השירה של הומרוס אתה מחשיב כשיעמום גדול".
קליקראטס המשיך ללהג, ואני, מזכיר לעצמי מדוע דנתי את עצמי לחיים
של בדידות, ניצלתי את הגעתנו לפתח השוק כדי לחמוק ממנו לעבר הדוכנים.
מתקפת הגירויים על החושים היתה כה עזה עד כי לרגע הסתחררתי.
פעם בשבוע היה השוק שלנו נפתח לרוכלים מבחוץ, ואלה היו נושאים
עמם את סחורתם מחבלי ארץ שונים ולעתים אף מארצות זרות. ניחוחות
אחרים אלה שיככו במקצת את תחושת האחרוּת המעיקה שלי. ניסיתי
לדמיין עצמי כאותו מבקר הבא ממרחקים לעיר חדשה, משוחרר מכל זהות
ושייכות ומשום כך גם יכול ליהנות ללא חשש מן המראות המשונים והתרבות
המסקרנת. הנה, כעת אני פוקד את העיר תבאי — ובקרוב מאוד אמשיך לי
באונייה מכאן והלאה!
צעדתי יחף, עטוי בטוניקת המשי הכחולה, מחייך חיוך רפה אל המוכרים
שהכירוני זה מכבר, תוך שאני שולח יד למשש כל מה שרק מותר היה לגעת
בו, נתקף רעב בלתי צפוי וחסר כל הצדקה נוכח מאכלים שהיו מתבשלים
בקדירות ענק ונעצר להתפעם מיצירות אמנות רבות–רושם.
ראשון קידם את פני דוכן הפסלים הקטנים שנועדו לקישוט הבית, רובם
פסלי גוף מרהיבים בדיוקם של בני אלמוות בשירות האלים, כמו אכילס
והרקלס בן עירנו, או פסלי ראש חמורים ורבי–הוד של אלים כזאוס, פוסידון,
אפולו ויתר שוכני האולימפוס. אולם אחדים מהם שירטטו גם את מערומיהם
הפלאיים של גברים ונשים בני–תמותה. יותר מכל, נמשכתי אני לפסל של
זוג גברים עירומים הכרוכים זה בזה, ממוזגים ללא הפרד, ספק נאבקים ספק
מתנים אהבים. בשלב תמים ובלתי מנוסה זה של חיי לא חשבתי על העוצמות
הארוטיות שניבטו מתוכו, ורק נמשכתי לאותו עירוב מוזר שהיה בו, של
כמיהה ועוצמה, עדנה וכוחניות. הפַּסָל הצעיר, שישב אותה שעה נוכח גוש
שיש וחצב בפטיש ובאיזמל חלקי גוף שהחלו מבצבצים כאילו משך בכוח
אלוהי את הישות המסתתרת שם ואילץ אותה להתגלות, שאל אותי בחיוך:
“מוצאים חן בעיניך, השניים האלה? אתן לך אותם במתנה אם תסכים לשמש
עבורי דוגמן לפסל". באותו רגע קלטתי בבהלה שנתפסתי במשיכתי, ונבוך
מן ההצעה, מיהרתי להתרחק מן הדוכן.
ידעתי היטב לאן אני ממשיך משם. עקפתי בקלילות את דוכני כלי המטבח,
שנתלו על קורות שזורי פעמונים כדי לפתות בנגינה ענוגה את הקונים; את
הדוכן של חיות המחמד, הגדוש לעייפה ציפורים, עכברים, נחשים וכלבים; את
החנויות בהן מכרו חיות–ים למאכל, שצרבו בנחירַי לרגע את ריחם המשכר
של מעמקים מלוחים, ואת דוכני הבדים שעשו את דרכם אלינו מארצות
רחוקות. המשכתי ועקפתי, לוקק את שפתַי, גם את דוכנה של הזקנה שהיתה
מוכרת נזיד מלהט, טעים ומשביע כל כך עד כי לא היה צורך לאכול עוד כל
אותו היום.
מעבר לדוכן הצעצועים, שבו נוצרו בו–במקום לעיניהם המאושרות של
ילדים בובות מבדים וחיות מעץ, חיכה לי לבסוף דוכן כלי הנשק, שנפרשו
בו חגיגית חרבות וחניתות, קלשונים, קשתות וחיצים, סכינים וגרזנים. רבים
מהם הגיעו אלינו מתקופות קדומות יותר או מעמים זרים, ומדי שבוע הייתי
מגיע נרגש בציפייה למצוא שם אוצרות חדשים, שנזנחו בשדות קרב ברחבי
העולם. אפשר היה למצוא בו אפילו את החרבות החצי מעוגלות של אויבינו,
השבטים הערבים, או כלי לוחמה מבעיתים כדוגמת אותו מוט–מתכת שהיתה
קשורה אליו שרשרת כבדה ובסופה כדור יצוק ברזל בעל קוצים משוננים
חדים. מוזר, רק נגיעה קלה, מלטפת, באחת מן החרבות הללו היתה מעבירה
בי רטט של התרגשות בכל הגוף. עינַי היו נעצמות בציפייה מתוקה ליום שבו
אוכל לאחוז כלוחם בכלי הנשק האלה ולהניפו בגאווה כאילו היה יד נוספת
שצימחה לי פתאום.
“שוב חולם על הרג אנשים?" הטריד אותי קליקראטס שהגיח מאי–שם,
“תכלית נאה מצאת לך לחייך!"
התעלמתי ממנו עד שהתייאש ורחק. איך יכולתי להסביר לו שלא הרג
אנשים הוא שמושך את לבי כי אם דווקא כל אותם ערכים הירואיים מפעימים
כמו גבורה וניצחון, אומץ בצל המוות ותשוקת–אלמוות יוקדת? והרי הוא היה
נושף בבוז נוכח כל ערך נעלה ומבטל מייד את תקפותו. תמיד היה מתעקש
למצוא את המניע הנחות, החייתי, המסתתר בכל ערך שכזה.
המוכר, פניו נוקשים כפני מי שראה ימים קשים ומרים מנשוא, היה נוהג
בי מסיבתו העלומה בסבלנות יחסית. אף שידע כי אינני מתכוון לרכוש דבר —
מאז מות אדוניס, סירב אבי לשמוע על כל עניין הקשור בצבא ובמלחמות —
היה מרשה לי לגעת ולבחון מקרוב אפילו את היקרים שבאוצרותיו. אולי כי
זיהה את הלוחם שבקרבי והבין ללבי, ואולי היה זה משום ששימשתי אוזן
קשבת ונלהבת לכל סיפורי הגבורה שלו, כולל אלה שנשמעו מופרכים ביותר
דוגמת אותו קרב בו הרג בתוך רגעים ספורים עשרים פרסים, בזז מהם את
כלי נשקם וערם אותם בחבילה אחת תחת החיצים השורקים ושורות האויב
שהוסיף להתקרב.
באותו היום הפתיעני מוכר זה, כאשר שלף לפתע פגיון כסוף שהיה נתון
בנרתיקו והניח אותו בידי.
“מתנה מיוחדת ממני", אמר, “נגנבה מנבל ספרטני. אם שוב הנער השוטה
הזה ילעג לך, תנופף בזה מולו עד שיברח!... רק אל תצפה שמעכשיו, בכל
פעם שתגיע אלי לדוכן, תקבל מתנה יקרת–ערך כזאת!"
הנהנתי כשרגש עז מציף אותי, אך מבטו הקר הרחיק אותי מעליו בהרמת
גבה אחת. התחלתי פוסע בין הדוכנים, כעת ללא כל מטרה ברורה, נתון בשרעפי
חלומי, עד לרגע בו קטעו אותי קולות מהומה מעברו האחר של השוק.
בהיותי חובב קרבות ומלחמות, מיהרתי להצטופף בתוך נחיל הסקרנים שזרם
לשם ולבסוף השתחלתי ביניהם עד שהתייצבתי בשורה הראשונה שהקיפה את
המתרחש. ברגע הראשון נשפתי באכזבה: קטטה של מה בכך בין רוכל של כלי
שתייה לבין לקוחו. בין הכדים והספלים המוזהבים, הקערות וקעריות החרס,
שהיו כולם ממורקים לעילא כדי להבריק לאור השמש ולמשוך את העין, גידפו
השניים זה את זה וצעקו בקולי קולות על כד מוזהב כלשהו ועל כסף שנעלם,
מתקרבים האחד אל השני במבט מאיים, כאילו עמדו לפצוח בתגרה.
הרוכל צרח שהקונה לא שילם לו את הסכום המלא שביקש ושהוא עדיין
מחכה ליתרת הכסף, בעוד הרוכש, שלבוש היה כאדם מכובד ואמיד, טען
ששילם לו יותר ממה שביקש ושכעת הוא מחכה לעודף הכסף. האווירה
הכללית נטתה, כמובן, לטובת הקונה, שקרן הידור ואמינות, וחשדה ברוכל
החמדן שלבטח ביקש להרבות ממונו.
לפתע נחצה ההמון לשניים ובתווך עברו בצעד בוטח ובמדים הדורים שני
חיילים מצבא תבאי, שתפקידם היה לסייר בשוק ולשמור על הסדר. משהו
בנוכחותם עורר רחש של יראה בקהל. בן רגע עברה תשומת לבי מן הוויכוח
השולי לטובת מעקב בלב הולם אחר כל מחוות יד שלהם, כל מבע עינים.
הם האזינו בשלווה לשניים שהנמיכו כעת את קולם לאות כבוד, ומשסיימו,
פסעו מספר פסיעות כדי להתייעץ בינם לבין עצמם. בעודם מתלחשים האחד
עם השני, חשתי כי ראשי מסתחרר וכל מראות השוק נטרפו זה בזה בקרבי:
דבר–מה שעמד ביניהם, נביעה מסתורית שמעולם לא פגשתי, זרם לקראתי
כעת עד שאפף את כל–כולי כזוהר רחוק. ידעתי שזוהי אותה אמת, אותה
ממשות, שאחריה ביקשתי כל אותן שנים ושלאורה היטבתי תמיד לזהות כי
עולמם של בני התמותה שקר הוא. מה היה שם? נוכחות של ודאות עמוקה
שבגוף, עטופה בזיקה נצחית, בלתי ניתנת להריסה, שרחשה ביניהם. מחוות
הגוף שנטו האחד כלפי השני דמו לריקוד שבו צעדיו של האחר נובעים
מצעדיך שלך; ריקוד שנעדרה ממנו לחלוטין כל תחושת בדידות. מבלי לגעת,
הם נגעו זה בזה בחושניות שכוחה בא לה דווקא מן האיפוק ההדור. מפותלים
כנחשי הקָדוּקֵאוּס של הֵרְמֵס, הם הכישו אותי והארס המתוק של האהבה
התפשט בי מייד.
הטעם, הריח והמגע של משהו בלתי מוכר ועם זאת קרוב מנשוא, משהו
שקורא לי לבוא אליו, להימשך אליו כסומא ביד רואה — כל אלה הכאיבו
בבשרי ממש עד שנשכתי את שפתַי מצער הגעגוע. נקל לשער שהייתי היחיד
בקרב ההמון שהרגיש בנוכחות זו ונרעש מגילויה. כל היתר העסיקו עצמם
כהרגלם בפני השטח המטופשים של אירוע זה, בניצחונו של האחד ובתבוסתו
של השני. ואכן, הללו הריעו בהתרגשות, כאילו שתכלית קיומם הוגשמה
לאותו היום, ברגע בו נפנו החיילים אל הקונה ואחד מהם ניגש להסיר את
גלימתו מעליו בתנועה מיומנת, חושף גביע זהב שה'מכובד' הצפין תחתיה.
החייל הניף את הגביע, צוחק, והתשואות גברו. היה זה גנב ערמומי שידע
לנצל מהומות שהוא עצמו יוצר כדי לגנוב חפצי ערך — אלא שכפי הנראה לא
צפה שבביקורו בתבאי ימתינו לו לוחמינו הנבונים.
באותו רגע גם ניעור בי המרד כלפי ודאותו של אבי כי החשוב מכל הוא
שארכוש לי השכלה ממחנכַי. מה מכל הדברים שמלמדים אותנו בבית הספר
יכול היה להעניק לי את אותה חדות ראייה שאיפיינה את שני הלוחמים הללו,
חדות שנדמה היה כי נבעה ממקור אחר לגמרי? לוחמים דגולים אינם זקוקים
לפילוסופיה יבשה. משהו בחיי הצבא, בהתנהלותם ביחד ראש אל ראש, מצית
בהם תבונה חדשה שהיא לבדה נחוצה לי. לפתע, כמיהות עמומות שנישאו
לעבר עתיד רחוק הפכו זמינות כל כך.
“קחו אותי", מלמלתי לעצמי בעוד השניים נערכים ללכת, “אנא, קחו
אותי אתכם".
לא יכולתי לשאת עוד את חיי ההבל הקטנים שלי. הייתי מוכרח לגשת
אליהם, לשוחח, מקווה להיאסף אל תוך המרווח המופלא שביניהם.
“הנה אתה. אתה יודע כמה חיפשתי אחריך?" שמעתי את קולו של קליקראטס,
“... אבל רגע, לאן אתה שוב הולך? מה קורה אתך היום, מדאוס?"
כבחבלי קסם נמשכתי אחריהם, מפסיע בזהירות אך מתוך נחישות גמורה,
לומר להם, לבקש שיעזרו לי לא לשוב על עקביי. הם הוסיפו להתקדם, צוחקים
ומפטפטים — ככל הנראה, עדיין על אודות אותו גנב פיקח. פתאום הבחנתי
שאופן הילוכו של אחד מהם, ואפילו עורפו וכתפיו, דומים להפליא לאלה של
אדוניס. דמיינתי שאני הולך אחריו, מוצא אותו חי וקיים, לא מתפוגג והולך
כפי שהיה בזכרונותיה המרים של אמי ובשתיקותיו ההולכות ומתמשכות של
אבי. ואני פרשתי כנפַי וחברתי אליו.
הוספתי לעקוב אחרי צמד החיילים, עד שנבלעו בסמטה צרה ועזובה ושם,
ככל הנראה, גם נעצרו. שאפתי אוויר מלוא חזי, מתכונן לבוא עמם בדברים,
והתייצבתי בפתח הסמטה. החיזיון שראיתי היה מבהיל מאין כמוהו ובה במידה
מחסיר פעימה: האחד שדמה לאחי היה שעון על קיר האבן שצימח עשבים
אשר עיטרו את קווי המתאר של גופו היפה, והאחר רכן מעליו בתנוחה ספק
תקיפה ספק מחזרת, מפשק את ירכיו של נערו ברגל פולשנית. הם התנשקו
בנשיקה שמעולם לא ראיתי, כה ארוטית עד שהקפיאה את דמי. כבר ראיתי
צמדי גברים עוגבים זה על זה, בבתי המרחץ, בגימנזיון, וגם בין חיילים, אך
מה שעבר ביניהם דמה יותר למשהו ששכחתי ופעם ידעתי, לגמרי ידעתי.
כה מופתע הייתי, עד כי הפגיון נשמט מידי ונחת ארצה בצליל מצמרר
שהסגיר אותי. הם התנערו מן התנוחה, עדיין בשלווה גמורה, אפילו
משועשעים. אחי שלח אלי מבט מלגלג מבעד לעיניו של הנאהב.
“רצית משהו, ילד?" שאל חברו בקול שהיה חף מכל איום. היה בו משהו
מזמין, נכון להיענות לי אילו רק ביקשתי דבר–מה.
נדתי בראשי, אילם ונבוך עד לשד עצמותי, ואז פצחתי בריצה חזרה
אל ביתי, מותיר מאחורי את הפגיון. אך גם את לבי השארתי שם, מפרפר,
מבולבל, ועדיין יודע יותר מאי פעם היכן הוא ביתו האמיתי. מאותו יום זכר
אהבתם התגנב אל בין חומותַי כאותו סוס טרויאני ומוטט בהתמדה את כל
ביצורי נפשי.
לא ידעתי אז שזו לי פגישתי הראשונה עם חברי הגדוד הקדוש של תבאי.
 


 

 

© הקיבוץ המאוחד

המלצה על ספר זה ניתן לראות בדף ספרים מומלצים.

השימוש בלשון זכר נעשה מטעמי נוחות בלבד ואין בו בכדי לפגוע ו/או ליצור אפליה כלשהי.