ספרים   אודות מועדון קריאה   צור קשר  
מועדון קריאה של ספרים
מאז 2002
מועדון קריאה של ספרים
ספרים > ספרים חדשים > ספרים 2012 > ספרות תרגום 2012

זעם

זעם

הספר זעם
מאת
תרגום
עמודים 152

בהוצאת זמורה ביתן
שנת
כריכה רכה

את הספר ניתן להשיג ברשת חנויות סטימצקי ובחנויות צומת ספרים.

ספרים נוספים של פיליפ רות

 

מחרוזות עבודת יד שיהלמו אותך

זעם, כריכה אחורית

 שנת 1951 אמריקה, השנה השנייה למלחמת קוריאה. צעיר שקדן, שומר חוק ומלא מרץ מנוּארק, ניו ג`רזי, מרקוסמסנר, מתחיל את שנת הלימודים השנייה שלו בקמפוס השמרני הפסטורלי של ויינסברג קולג` שבאוהיו. ומדוע הוא שם, ולא בקולג` המקומי בנוארק שאליו נרשם מלכתחילה? כי אביו, הקצב השכונתי החסון ואיש העמל, כנראה יצא מדעתו–יצא מדעתו מרוב פחד ודאגה מפני הסכנות שבעולם המבוגרים, הסכנות שבעולם בכלל, הסכנות הרובצות בכל פינה ומאיימות על בנו האהוב.

כפי שהאם למודת הסבל, המוטרדת נואשות מן המצב, מספרת לבנה, פחדיו של האב נובעים מאהבה ומגאווה. אולי. אבל מרקוס כועס מכדי שיוכל להמשיך ולגור עם הוריו. הוא עוזב את הבית, והרחק מנוארק, בקולג` שבמערב התיכון, עליו למצוא את דרכו בין מנהגיו ומסגרותיו של עולם אמריקני אחר.

זעם, ספרו העשרים ותשעה של פיליפ רות, מספר את סיפור חינוכו של אדם צעיר לנוכח המקרים מטילי האימה והמכשולים התמוהים שמזמנים החיים. זהו סיפור על חוסר ניסיון, על איוולת, על התנגדות אינטלקטואלית, על גילוי מיני, על אומץ ועל טעות. זהו סיפור המסופר במלוא השנינוּת והחיוניות היצירתית העומדות לרשותו של רות, סטייה מפתיעה מן הנרטיבים רדופי הרוחות של גיל הזִקנה וניסיון החיים שבספריו האחרונים, ובה בעת תוספת רבת-עוצמה לחקירותיו בהשפעותיה של ההיסטוריה האמריקנית על חיי היחיד הפגיע.

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

 

קטע קריאה מתוך הספר
זעם

בהשפעת מורפיום

  
בערך חודשיים וחצי אחרי שהדיוויזיות המאומנות היטב של צפון קוריאה, מצוידות בנשק שקיבלו מן הקומוניסטים הסובייטים והסינים, חצו את קו הרוחב ה־38 אל תוך דרום קוריאה, ב־25 ביוני 1950, והחלו סִבלות מלחמת קוריאה, התחלתי בלימודַי ב"רוברט טְריט", קולג' קטן במרכז נוּארק הנקרא על שם מי שהקים את העיר במאה השבע־עשרה. הייתי הראשון מבני המשפחה שלנו שביקש השכלה גבוהה. איש מכל בני הדודים שלי לא המשיך בלימודים מעבר לבית הספר התיכון, ואילו אבי, וכמוהו גם שלושת אחיו, לא סיימו גם את בית הספר היסודי. "עבדתי בשביל כסף," סיפר לי אבי, "מיום שהייתי בן עשר." הוא היה קצב שכונתי, ואני ביצעתי עבורו משלוחים באופניים שלי כל משך לימודי בתיכון, להוציא את עונת הבייסבול ואת הימים שבהם היה עלי להשתתף אחר הצהריים בתחרויות בין בתי הספר כחבר בנבחרת הוויכוחים. כמעט בו ביום שעזבתי את החנות שם עבדתי אצלו שישים שעות בשבוע מאז סיום הלימודים בתיכון, בינואר, ועד תחילת הלימודים בקולג', בספטמבר כמעט בו ביום שהתחלתי ללכת לשיעורים ב"רוברט טְריט", אבי התחיל לפחד שאמות. פחדיו היו אולי קשורים באופן כלשהו למלחמה, אשר הכוחות המזוינים של ארצות הברית, בחסות האומות המאוחדות, הצטרפו אליה מיד כדי לתגבר את צבאה המאומן בקושי והמצויד בדוחק של דרום קוריאה; אולי הם היו קשורים באופן כלשהו לאבדות הכבדות שספגו כוחותינו מעוצמת האש של הקומוניסטים, ולפַּחַד שאם העימות יתמשך עוד ועוד, כמו במלחמת העולם השנייה, יגייסו אותי לצבא כדי שאלחם ואמות בשדה הקרב בקוריאה, כפי שאירע לבני הדודים שלי אֵייבּ ודייב, שנהרגו במלחמת העולם השנייה. ואולי היה הפחד קשור לדאגות הכספיות שלו: שנה קודם לכן נפתח הסופרמרקט הראשון בשכונה, במרחק כמה רחובות בלבד מן האטליז הכשר של המשפחה שלנו, והמכירות כבר החלו לצנוח בהדרגה, גם בגלל המחירים במחלקת הבשר והעופות בסופרמרקט, שהיו נמוכים מן המחירים של אבי, וגם בגלל הירידה הכללית, בשנים שלאחר המלחמה, במספר המשפחות שטרחו לשמור על מטבח כשר ולקנות בשר ועופות כשרים בחנות בעלת הכשר רבני, שבעליה היה חבר בהתאחדות הקצבים הכשרים בניו ג'רזי. ואולי הפחד שלו בנוגע אלי התחיל בפחד שלו לעצמו, כי בגיל חמישים, אחרי שכל חייו היה בריא כמו שור, החל האיש המוצק וקטן הקומה הזה לפתח שיעול עיקש ומייסר, שלא מנע בעדו, כל כמה שהטריד הדבר את אמי, מלהחזיק סיגריה בוערת בזווית הפה במשך כל היום. יהיו אשר יהיו הסיבה או מצבור הסיבות שליבּוּ את השינוי הפתאומי בהתנהגותו האבהית הנוחה עד אז, הוא ביטא את פחדיו בכך שרדף אחרַי יום ולילה בשאלות על מקום הימצאי. איפה היית? למה לא היית בבית? איך אני אדע איפה אתה כשאתה יוצא? אתה ילד שמצפה לו עתיד מזהיר איך אני אדע שאתה לא הולך למקומות שאתה עלול להיהרג בהם?
 
השאלות היו טיפשיות עד כדי גיחוך, כי בשנות לימודַי בתיכון הייתי תלמיד שקול, אחראי, שקדן וחרוץ, שקיבל רק טוב־מאודים ויצא רק עם הנחמדות בנערות, חבר מסור בנבחרת הוויכוחים ואינְפילְדֶר רב תועלת בנבחרת הבייסבול, שחי די באושר במסגרת אמות המידה של המתבגרים בשכונה שלנו ובבית הספר שלי. השאלות גם היו מכעיסות כאילו לאב שהייתי כל כך קרוב אליו כל השנים ההן, האב שגדלתי לצדו בחנות פשוטו כמשמעו, לא היה עוד מושג מי או מה היה בנו. בחנות היו הלקוחות משמחות אותו ואת אמי כשסיפרו איזה תענוג זה היה לצפות בַּקטן הזה בימים שעדיין הביאו לו עוגיות אז, כשאביו היה נותן לו לשחק בקצת שומן ולחתוך אותו כמו "קצב גדול", אם כי בסכין בעלת להב קהה לצפות בו מתבגר לנגד עיניהן ונעשה לצעיר מנומס ונעים הליכות שתוחב את בשר הבקר שלהן למטחנה ומכין בשר טחון ומטאטא את הנסורת על הרצפה ומורט בצייתנות את הנוצות שנותרו על צוואריהם של העופות המתים התלויים באנקולים על הקיר בעוד אביו קורא אליו, "תמרוט שני עופות, מַרְקי, בסדר, לגברת זאת וזאת?" בשבעת החודשים שלפני הקולג' הוא עשה יותר מאשר לתת לי לטחון בשר ולמרוט כמה עופות. הוא לימד אותי איך לוקחים מותן שלם של טלה וחותכים ממנו צלעות, איך פורסים כל צלע, ואחרי שנכנסתי בעובי הקורה, איך לקחת סכין קצבים רחבה ולקצוץ את השאר. ותמיד הוא לימד אותי את כל זה בשיא הנינוחות. "אל תוריד את הסכין על היד שלך והכול יהיה בסדר," הוא אמר. הוא לימד אותי להתאזר בסבלנות עם הלקוחות התובעניות יותר, במיוחד עם אלה שרצו לראות את הבשר מכל זווית לפני שקנו אותו, אלה שעבורן היה עלי להחזיק את התרנגולת גבוה באוויר כך שיוכלו ממש להביט אל תוך חור התחת שלה כדי להיות בטוחות שהיא נקייה. "אתה לא תאמין מה כמה מהנשים האלה מסוגלות לבקש ממך לפני שהן קונות את העוף שלהן," הוא אמר לי. ואז הוא היה מחקה אותן: "'תסובב אותו הפוך. לא ככה, הפוך. תן לי לראות את המלמטה.'" תפקידי היה לא רק למרוט את העופות, אלא גם להוציא להם את הקרביים. עושים חתך קטן בתחת ופותחים אותו ודוחפים את היד פנימה ותופסים בקרביים ומושכים אותם החוצה. שנאתי את החלק הזה. מבחיל ומגעיל, אבל צריך לעשות את זה. זה מה שלמדתי מאבי ומה שאהבתי ללמוד ממנו: אתה עושה מה שאתה צריך לעשות.
 
החנות שלנו פנתה אל שדרת לָאיינס בנוּארק, מרחק גוש בניינים מבית החולים בית ישראל, ובחלון היה מקום לשים קרח, מדף רחב שהותקן בנטייה קלה אל החזית. משאית קרח היתה באה למכור לנו קרח כתוש, והיינו שמים את הקרח על המדף ומעליו את הבשר שלנו, כדי שאנשים יוכלו לראות אותו כשהם עוברים ברחוב. בשבעת החודשים שבהם עבדתי בחנות במשרה מלאה לפני הקולג' עיצבתי לו את החלון. "מרקוס הוא האמן," היה אבי אומר לאנשים שהתייחסו לתצוגה. הייתי שׂם שם הכול. הייתי שׂם שם אומצות, הייתי שׂם שם עופות, הייתי שׂם שם שוקי טלה כל מוצר שהחזקנו הייתי מסדר בדוגמאות ומציב בחלון "בצורה אמנותית". הייתי לוקח שרכים ומקשט דברים, שרכים שהבאתי מחנות הפרחים שמול בית החולים. ולא רק חתכתי ופרסתי ומכרתי בשר וקישטתי את החלון בבשר; בשבעת החודשים שבהם מילאתי את מקומה של אמי בתור יד ימינו, הייתי הולך עם אבי לשוק הסיטונאי מוקדם בבוקר ולמדתי גם לקנות בשר. הוא היה שם פעם בשבוע, בחמש, חמש וחצי בבוקר, כי מי שהלך לשוק ובחר בעצמו את הבשר שלו והסיע אותו בעצמו אל המקום שלו ושם אותו בעצמו במקרר, חסך את התשלום הנוסף על ההובלה. היינו קונים רבע שלם של בקר מפוטם, שוק וצלעות יחד, והיינו קונים חלק קדמי של טלה לצלעות טלה, והיינו קונים עגל, והיינו קונים כמה כבדי בקר, והיינו קונים כמה עופות וכבדי עוף, והואיל והיו לנו כמה לקוחות שביקשו את זה, היינו קונים מוחות. החנות היתה נפתחת בשבע בבוקר, והיינו עובדים עד שבע־שמונה בערב. אני הייתי בן שבע־עשרה, צעיר ולהוט ומלא מרץ, ועד חמש כבר הייתי גמור. והנה הוא, עוד במלוא כוחו, מניף על כתפיו חלקים קדמיים ששקלו חמישים קילו והולך ותולה אותם במקרר על אנקולים. הנה הוא, חותך ופורס בסכינים, קוצץ בסכין הקצבים הרחבה, עדיין מכין הזמנות בשבע בערב, כשאני כבר עמדתי לקרוס. אבל תפקידי היה לנקות את סַדְנֵי הקצבים העבים, דבר אחרון לפני שהלכנו הביתה, לפזר נסורת על משטחי העץ ואז לקרצף אותם במברשת ברזל, וכך, תוך גיוס המרץ שנותר בי, הייתי מקרצף את הדם כדי לשמור על חוקי הכּשרוּת במקום.
 
אני מסתכל לאחור וזוכר את אותם שבעה חודשים כתקופה נהדרת נהדרת מלבד כל מה שקשור להוצאת הקרביים של עופות. ואפילו זה היה נהדר, בדרכו, כי זה משהו שעשית, ועשית היטב, ולא היה אכפת לך לעשות. כך שהיה מוסר השכל בעשייה הזאת. ואני אהבתי מוסר השכל רק תביאו! ואהבתי את אבי, והוא אותי, יותר מבכל זמן אחר בחיינו. בחנות הייתי מכין את ארוחת הצהריים שלנו, שלו ושלי. ולא רק אכלנו שם את ארוחת הצהריים שלנו, אלא גם הִתקנו שם את ארוחת הצהריים שלנו, על אסכלה קטנה בחדר שמאחור, ממש ליד המקום שחתכנו וניקינו בו את הבשר. הייתי צולה לנו כבדי עוף, הייתי צולה לנו סטייקים קטנים מן החלק שבין הצלע התחתונה למותן, ושנינו מעולם לא היינו מאושרים יותר יחד. ובכל זאת, רק זמן קצר אחר כך מכן החל המאבק ההרסני בינינו: איפה היית? למה לא היית בבית? איך אני אדע איפה אתה כשאתה יוצא? אתה ילד שמצפה לו עתיד מזהיר איך אני אדע שאתה לא הולך למקומות שאתה עלול להיהרג בהם?
 
במשך הסתיו שבו התחלתי את שנת הלימודים הראשונה שלי ב"רוברט טְריט", בכל פעם שאבי היה נועל ומבריח את הדלתות בחזית ומאחור ולא הייתי מצליח לפתוח אף אחת מהן במפתחות שלי והיה עלי לחבוט באחת הדלתות כדי שיכניס אותי אם הגעתי הביתה בלילה עשרים דקות אחרי השעה שבה הוא חשב שאני חייב להגיע, הייתי בטוח שהוא השתגע.
 
והוא באמת השתגע: השתגע מדאגה שבנו היחיד, האהוב, לא מוכן לקראת סכנות החיים כמו כל מי שעומד להיות לגבר; השתגע מן הגילוי המפחיד שילד קטן גם גדֵל, גובה, מאפיל על הוריו, ושאי אפשר לשמור עליו אז, שצריך לוותר עליו לָעולם.
 
עזבתי את "רוברט טְריט" אחרי שנה אחת בלבד. עזבתי כי פתאום לאבי לא היה אמון אפילו ביכולת שלי לחצות את הכביש לבדי. עזבתי כי הפיקוח של אבי נעשה בלתי נסבל. עצמאותי הצפויה גרמה לאיש הזה, המיושב בדעתו מכל בחינה אחרת, איש שרק לעתים נדירות התפרץ על מישהו, להיראות כמי שגמר אומר לנקוט אלימות אם אעז לאכזב אותו, בעוד כל שנותר לי אני, שכישורי כלוגיקן קר מזג עשו אותי לעמוד התווך של נבחרת הוויכוחים בתיכון הוא רק לנהום בתסכול לנוכח בורותו והתנהגותו חסרת הטעם. היה עלי להתרחק ממנו לפני שאהרוג אותו כך אמרתי בזעם לאמי המטורפת מדאגה, שעכשיו, בדיוק כמוני, מצאה את עצמה לפתע ללא שום השפעה עליו.
 
לילה אחד הגעתי הביתה באוטובוס ממרכז העיר בתשע וחצי בערך. הייתי בסניף הראשי של הספרייה הציבורית של נוּארק, הואיל ול"רוברט טְריט" לא היתה ספרייה משלו. יצאתי מן הבית בשמונה וחצי בבוקר וכל היום ישבתי בשיעורים ולמדתי, והדבר הראשון שאמרה אמי היה, "אבא שלך יצא לחפש אותך." "למה? איפה הוא מחפש?" "הוא הלך לאולם ביליארד." "אני בכלל לא יודע לשחק ביליארד. מה עלה בדעתו? אני למדתי, בשם אלוהים. אני כתבתי עבודה. קראתי. מה עוד הוא חושב שאני עושה כל היום וכל הלילה?" "הוא דיבר עם מר פֶּרלגרין על אדי ובגלל זה הוא התרגז עליך לגמרי." אדי פֶּרלגרין, שאביו היה השרברב שלנו, גמר איתי את התיכון והמשיך לקולג' בפַּנְזֶר, באיסְט אורנג', ללמוד להיות מורה לחינוך גופני בתיכון. שיחקתי איתו בייסבול מאז שהייתי ילד. "אני לא אדי פרלגרין," אמרתי, "אני אני." "אבל אתה יודע מה הוא עשה? בלי לספר לאף אחד, הוא נהג כל הדרך לפנסילבניה, לסְקְרנטון, במכונית של אבא שלו, לשחק ביליארד באיזה אולם מיוחד שם לביליארד." "אבל אדי הוא שוּעל ביליארד. לא מפתיע אותי שהוא נסע לסְקְרנטון. אדי לא מסוגל לצחצח שיניים בבוקר בלי לחשוב על ביליארד. לא היה מפתיע אותי גם אם הוא היה נוסע לירח כדי לשחק ביליארד. אדי מוצא כאלה שלא מכירים אותו, ומעמיד פנים שהוא משחק רק ברמה שלהם, ואז הם משחקים ומפסידים לו את התחתונים שלהם, אפילו עשרים וחמישה דולר למשחק." "בסוף הוא עוד יגנוב מכוניות, מר פרלגרין אמר." "נו, אמא, זה מגוחך. לכל מה שאדי עושה אין שום השפעה עלי. גם אני בסוף אגנוב מכוניות?" "ברור שלא, חמוד שלי." "אני לא אוהב את המשחק הזה שאדי אוהב, אני לא אוהב את האווירה שהוא אוהב. אני לא מתעניין בחיים בשולי החברה, אמא. אני מתעניין בדברים חשובים. לא הייתי אפילו מכניס את הראש לאולם ביליארד. טוב, תראי, זה הכי רחוק שאני מוכן ללכת בלהסביר מה אני ומה אני לא. אני לא אסביר את עצמי יותר. אני לא אמְנה לאנשים רשימה של תכונות שלי או אזכיר את תחושת החובה המחורבנת שלי. אני לא אסבול עוד סיבוב של כל הקשקושים המגוחכים השטותיים שלו!" ואז, כאילו לפי הוראת בימוי, נכנס אבי הביתה בדלת האחורית, עדיין במלוא הקיטור, מצחין מעשן סיגריות, וכועס עכשיו לא מפני שמצא אותי באולם ביליארד, אלא מפני שלא מצא אותי שם. לא היה עולה על דעתו ללכת לחפש אותי במרכז העיר, בספרייה הציבורית והסיבה לכך היא שבספרייה ראשך אינו עלול להתפצח במהלומת מוט ביליארד עקב היותך שוּעל ביליארד, ואף אחד לא יתנפל עליך בסכין שלופה מכיוון שישבת שם וקראת פרק שהטילו עליך לקרוא מתוך "שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומית" של גיבּוֹן, כפי שעשיתי מאז השעה שש באותו הערב.
 
"אה, אתה פה," הוא הכריז. "כן, מוזר, לא? בבית. אני ישן כאן. אני גר כאן. אני הבן שלך, זוכר?" "באמת? עכשיו חיפשתי אותך בכל מקום." "למה? למה?! מישהו יכול בבקשה להסביר לי למה 'בכל מקום'?" "כי אם יקרה לך משהו אם חס וחלילה יקרה לך משהו " "אבל לא יקרה כלום. אבא, אני לא הבריון קשקשים הזה שמשחק ביליארד, אדי פרלגרין! לא יקרה כלום." "אני יודע שאתה לא. אלוהים אדירים. אני יודע יותר טוב מכל אחד שיש לי מזל עם הילד שלי." "אז מה כל העניין הזה, אבא?" "העניין הזה הוא החיים, שאפילו השגיאה הכי קטנה שעושים בהם עלולה להיגמר בטרגדיה." "נו, באמת, אתה נשמע כמו עוגיית מזל." "כן? כן?! לא כמו אב מודאג, אלא כמו עוגיית מזל? ככה אני נשמע כשאני מדבר עם הבן שלי על העתיד שמחכה לו? העתיד שכל דבר קטן עלול להרוס? הדבר הכי קטן?" "אוּף, לעזאזל עם כל זה!" קראתי, ותכף הסתלקתי מן הבית, תוהה איפה אוכל למצוא מכונית שאגנוב ואסע בה לסקרנטון כדי לשחק ביליארד ובאותה הזדמנות אולי גם להידבק בזיבה.
 
אחר כך נודעה לי מאמי השתלשלות העניינים המלאה באותו היום, איך מר פרלגרין בא בבוקר לטפל בשירותים שמאחורי החנות והותיר את אבי שקוע במחשבות על השיחה ביניהם מאז ועד שעת הסגירה. הוא עישן אולי שלוש קופסאות, היא סיפרה לי, כל כך עצבני ומודאג הוא היה. "אתה לא יודע כמה הוא גאה בך," אמרה אמי. "כל מי שנכנס לחנות 'הבן שלי, רק טוב־מאודים. אף פעם לא מאכזב אותנו. לא צריך אפילו להסתכל במחברות שלו אוטומטית, טוב־מאודים.' כשאתה לא פה הוא לא מפסיק לשבח אותך, חמוד שלי. אתה מוכרח להאמין לי. הוא משוויץ בך כל הזמן." "וכשאני כן פה הוא לא מפסיק לזרוק עלי את כל הפחדים המטורפים החדשים האלה, ונמאס לי מזה, אמא." אמי אמרה, "אבל אני שמעתי אותו, מרקי. הוא אמר למר פרלגרין, 'תודה לאל שאני לא צריך לחשוש מדברים כאלה עם הילד שלי.' הייתי איתו בחנות כשמר פרלגרין בא בגלל הנזילה. ככה בדיוק הוא אמר כשמר פרלגרין סיפר לו על אדי. אלה היו המילים שלו: 'אני לא צריך לחשוש מדברים כאלה עם הילד שלי.' אבל מה מר פרלגרין אומר לו בחזרה וזה מה שהתחיל הכול הוא אומר, 'תקשיב לי, מֶסְנֶר. אני מחבב אותך, מֶסְנֶר, היית טוב איתנו, דאגת לאשתי עם הבשר בזמן המלחמה, תקשיב למישהו שיודע כי זה קורה לו. גם אדי לומד בקולג', אבל זה לא אומר שהוא מספיק חכם בשביל להתרחק מאולם ביליארד. איך איבדנו את אדי? הוא לא ילד רע. ומה עם אחיו הצעיר איזו דוגמה הוא נותן לאחיו הצעיר? איפה טעינו שפתאום הוא משחק ביליארד בסקרנטון, שלוש שעות מהבית! במכונית שלי! מאיפה יש לו כסף לדלק? מלשחק ביליארד! ביליארד! ביליארד! תזכור מה אמרתי, מסנר: העולם רק מחכה, הוא כבר מלקק את השפתיים, לקחת ממך את הילד שלך.'" "ואבא שלי מאמין לו," אמרתי. "אבא שלי, במקום להאמין לדבר שהוא רואה מול העיניים כל החיים, במקום זה הוא מאמין לְמה שמספר לו השרברב כשהוא על הברכיים ומתקן את השירותים שמאחורי החנות!" לא יכולתי להפסיק. יורד מהפסים בגלל משהו שאמר לו איזה שרברב! "כן, אמא," אמרתי לבסוף, שועט לחדרי, "הדברים הכי קטנים, הכי־הכי קטנים, באמת עלולים להיגמר בטרגדיה. הוא מוכיח את זה!"
 
 
הייתי צריך לברוח משם, אבל לא ידעתי לאן ללכת. לא הבחנתי בין קולג' לקולג'. אוֹבֶּרן. וייק פוֹרֶסְט. בּוֹל סְטֵייט. אֶס־אֶם־יוּ. וַנְדֶרבּילְט. מיוּלֶנְבֶּרג. אלה היו בשבילי רק שמות של קבוצות פוטבול. בכל שנה בסתיו הייתי מקשיב באדיקות לתוצאות משחקים בליגת המכללות ביומן הספורט של ביל סטרן בשבת בערב, אבל לא היה לי שמץ של מושג לגבי ההבדלים האקדמיים בין הקבוצות המתמודדות. לואיזיאנה סְטֵייט 35, רַייס 20; קוֹרְנֶל 21, לָפאייט 7; נוֹרתווסטֶרן 14, אילינוי 13. זה היה ההבדל שהכרתי: ההפרש בנקודות. קולג' היה קולג' עצם העובדה שלמדת באחד כזה ובסופו של דבר קיבלת תואר, זה מה שהיה חשוב למשפחה מנותקת מן המציאות כמו זו שלי. הלכתי לקולג' במרכז העיר כי הוא היה קרוב לבית ויכולנו להרשות את זה לעצמנו.
 
וזה היה מצוין מבחינתי. בתחילת חיי הבוגרים, לפני שהכול נעשה פתאום קשה כל כך, היה לי כישרון אדיר להיות מרוצה. היה לי את זה כל שנות הילדוּת, ובשנתי הראשונה ב"רוברט טְריט" עדיין היה כישרון כזה ברפרטואר שלי. ממש נפעמתי להיות שם. עד מהרה הערצתי את כל המורים שלי והתחלתי לרכוש חברים, רובם ממשפחות עובדות כמו המשפחה שלי ובעלי השכלה שלא עלתה בהרבה, אם בכלל, על שלי. כמה מהם היו יהודים, ומן התיכון שלי, אבל הרוב לא, ובהתחלה ריגש אותי לאכול איתם צהריים דווקא כי היו אירים או איטלקים, ומבחינתי היו לא רק סוג חדש של בן נוּארק, אלא גם של בן אדם בכלל. והייתי נרגש מן השיעורים בקולג'; אף שהיו מבואות, משהו התחיל לקרות למוחי, דומה לדבר שקרה כשעיני שזפו לראשונה את האלפבית. ונוסף על כל זה אחרי שהמאמן לימד אותי לתפוס במחבט כמה סנטימטרים יותר גבוה ולהכות בכדור אל מחוץ לתחומי השדה הפנימי ואל תוך השדה החיצון, במקום להניף את המחבט בעוצמה ועל עיוור, כמו שהייתי עושה בתיכון רכשתי מקום בהרכב הראשון של קבוצת הבייסבול הקטנה של תלמידי שנה א' בקולג' ושיחקתי בסיס שני לצד שוֹרְטסְטוֹפּ ושמו אנג'לו סְפּינֵלי.
 
אבל יותר מכול למדתי. גיליתי משהו חדש בכל שעה משעות יום הלימודים, ולכן אפילו נהניתי מכך ש"רוברט טְריט" היה קולג' קטן כל כך ולא בולט, יותר מועדון שכונתי מאשר קולג'. "רוברט טְריט" נחבא בקצה הצפוני של מרכז העיר ההוֹמֵה בנייני משרדים, בתי כולבו וחנויות אקסקלוסיביות בבעלות משפחתית, דחוק בין גן ציבורי קטן משולש ששוטטו בו בטלנים פרועי שיער ומלוכלכים (שאת רובם הכרנו בשמותיהם) ובין פֵּסֵייק הבוצית. הקולג' היה מורכב משני בניינים חסרי ייחוד: מבשלת שיכר ישנה ונטושה, בנויה לבֵנים מוכתמות מעשן, ליד האזור התעשייתי שלגדת הנהר, שהוסבה לכיתות לימוד ומעבדות ולמדתי בה קורס בביולוגיה, וכמה רחובות משם, מעבר לרחוב הראשי של העיר ומול גן ציבורי קטן, ששימש תחליף לקמפוס ובו ישבנו בצהריים ואכלנו את הכריכים שארזנו עם שחר בעוד הבטלנים שבקצהו השני של הספסל מעבירים את בקבוק יין המוסקט בניין אבן ניאו־קלאסי של ארבע קומות עם כניסה מעוטרת בעמודים, שנראָה מבחוץ בדיוק כמו הבנק ששכן שם במשך רוב המאה העשרים. בתוך הבניין שכנו משרדי המנהלה של הקולג' והכיתות המאולתרות שבהן למדתי קורסים בהיסטוריה, בשפה וספרות אנגלית ובשפה וספרות צרפתית אצל מורים שקראו לי "מר מסנר" ולא סתם "מרקוס" או "מרקי", ושכל מטלה בכתב שהטילו ניסיתי לִצפות ולבצע לפני שניתנה. הייתי להוט להיות מבוגר. מבוגר משכיל, בוגר, עצמאי, בדיוק הדבר שהבעית את אבי, אשר גאווה במסירותי ללימודים ובמעמדי הייחודי במשפחה כסטודנט בקולג' מילאה אותו אפילו בשעה שנעל אותי מחוץ לבית כדי להעניש אותי על שהתחלתי לטעום מזכויות היתר הפעוטות המתלוות לבּחרוּת.
 
שנת הלימודים הראשונה שלי בקולג' היתה השנה המלהיבה ביותר והנוראה ביותר בחיי, ולכן מצאתי את עצמי בשנה שלאחר מכן בוויינסברג, קולג' קטן למדעי הרוח ולהנדסה באזור החוות של צפון־מרכז אוהיו, עשרים וחמישה קילומטרים מאגם אֵרי ושמונה מאות קילומטרים ממנעול הדלת האחורית שלנו. הקמפוס המרהיב של ויינסברג, עם עציו הגבוהים המחוטבים (מאוחר יותר הסבירה לי חבֵרה שהם עצי בּוּקיצה) ועם החצרות הפנימיות המרובעות, התחומות בבנייני לבֵנים עטויים קיסוס, ששכן על גבעה נחמדה למראה, היה יכול לשמש תפאורה לאחד מאותם מחזות זמר קולנועיים בטכניקולור המתרחשים בקולג' וכל הסטודנטים בהם רק שרים ורוקדים במקום ללמוד. כדי לשלם על לימודַי בקולג' רחוק מן הבית נאלץ אבי לוותר על אייזק, הצעיר האורתודוקסי השקט, המנומס וחובש הכיפה שהתחיל להשתלם כשוליה אחרי שהתחלתי את לימודי, ואמי, שאת תפקידה היה אייזק אמור למלא עם הזמן, נאלצה לתפוס שוב את מקומה כשותפה במשרה מלאה לאבי. רק כך הוא הצליח להסתדר.
 
שובצתי לחדר במעונות בבית ג'נקינס, ושם גיליתי ששלושת הבחורים האחרים שאגור איתם הם יהודים. הסידור נראה לי מוזר, ראשית משום שציפיתי לשותף אחד לחדר, ושנית משום שחלק מן ההרפתקה שבמעבר לקולג' באוהיו הרחוקה היה ההזדמנות להתנסות בחיים בין לא־יהודים. הורַי, שניהם, חשבו שזו שאיפה מוזרה, אם לא מסוכנת, אבל בעינַי, בגיל שמונה־עשרה, זה היה הגיוני לגמרי. סְפּינֵלי, השוֹרְטסְטוֹפּ שהיה תלמיד המכינה למשפטים, כמוני נעשה חברי הקרוב ביותר ב"רוברט טְריט", וביקורַי אצלו, בביתו שב"אזור הראשון" האיטלקי של העיר, שבהם פגשתי את משפחתו ואכלתי מתבשיליהם וישבתי איתם והקשבתי להם מדברים במבטא שלהם ומתבדחים באיטלקית, היו מבחינתי חוויה מסקרנת לא פחות מקורס המחקר הדו־סמסטריאלי בתולדות הציוויליזציה המערבית, שבכל שיעור בו חשף המורה עוד טֶפח מן הדרך שבה התנהל העולם בזמנים שקדמו לקיומי.
 
החדר במעונות היה ארוך, צר, מסריח ומואר בדוחק, עם מיטת קומתיים בכל אחד מצדיה של רצפת העץ השחוקה, וארבעה שולחנות כתיבה מעץ, ישנים ומגושמים, מצולקים מרוב שימוש, צמודים אל הקירות הירוקים הדהים. התמקמתי במיטה התחתונה, מתחת לעליונה שכבר נתפסה בידי בחור גמלוני וממושקף בשם בֶּרְטְרָם פְלוּסר, בעל שיער שחור כעורב. הוא לא טרח ללחוץ את ידי כשניסיתי להציג את עצמי, אלא הביט בי כאילו אני פרט ממין אשר התמזל מזלו והוא מעולם לא נתקל בו עד אז. שני הבחורים האחרים סקרו אותי גם הם, אם כי בכלל לא בבוז, וכך הצגתי את עצמי בפניהם, והם בפני, באופן שהיה בו כדי לשכנע אותי כי בין שותפַי לחדר פְלוּסֶר היה ככל הנראה יחיד במינו. כל השלושה היו תלמידי שנה ג' בחוג לשפה וספרות אנגלית וחברי האגודה הדרמטית של הקולג'. אף אחד מהם לא היה חבר בְּאחווה.
 
היו תריסר אחוות בקמפוס, אבל רק שתיים קיבלו לשורותיהן יהודים, האחת אחווה קטנה שכולה יהודים, עם חמישים חברים בערך, והאחרת אחווה פתוחה, ובה כמחצית מספר החברים, שאותה הקימה קבוצה של סטודנטים אידיאליסטים שצירפו כל מי שהצליחו להניח עליו יד. עשר האחוות הנותרות היו שמורות לזכרים נוצרים לבנים, הֶסְדֵר שאיש לא העלה על דעתו לערער עליו בקמפוס שכה התגאה במסורת שלו. הבתים המרשימים של האחוות הנוצריות, עם חזיתות האבן הבלתי מסותתת והדלתות הדומות לדלתות של טירה, נשקפו על רחוב בּאקיי, ובו שדרת עצים שבאמצעה מדשאה קטנה ובה תותח מימי מלחמת האזרחים, שלפי דבר השנינה הנועז שעליו חזרו באוזני המצטרפים החדשים, ירה בכל פעם שעברה לידו בתולה. רחוב בּאקיי הוביל מן הקמפוס, דרך רחובות מגורים ובהם עצים גדולים ובתי עץ ישנים שמורים בקפידה, אל עורק העסקים היחיד בעיר, רחוב מֵיין, שאורכו היה ארבעה גושי בניינים, ונמתח מן הגשר שמעל ויין קְריק בקצה האחד עד לתחנת הרכבת שבקצה האחר. על רחוב מֵיין חלש "בית ניוּ וילארד", פונדק ובו בר, שם נאספו בוגרי הקולג' בסופי שבוע של פוטבול וחיו מחדש בשתייה כדת את ימיהם כסטודנטים, ובו, באמצעות משרד התעסוקה של הקולג', מצאתי עבודה כמלצר בימי שישי ושבת בערב, בשכר מינימום של שבעים וחמישה סנט לשעה בתוספת הטיפים. חיי החברה של הקולג', על אלף ומאתיים התלמידים שבו, התנהלו בעיקר מאחורי הדלתות המפורזלות השחורות והכבדות של בתי האחוות, ובחוץ, על חלקות הדשא הירוקות ורחבות הידיים שלהם שם, ממש בכל מזג אוויר, תמיד היה אפשר לראות שניים או שלושה בחורים מטילים כדור פוטבול הנה והנה.
 
שותפי לחדר פלוסר חש בוז כלפי כל דבר שאמרתי ולעג לי בלא רחם. כשניסיתי להסביר לו פנים, הוא קרא לי האביר על הסוס הלבן. כשאמרתי לו שיניח לי, הוא אמר, "בחור כל כך גדול עם עור כל כך דק." בלילה הוא התעקש לנגן בטהובן בפטפון שלו אחרי שנכנסתי למיטה, ובעוצמת קול שכנראה לא הטרידה את שני שותפי האחרים לחדר במידה שהטרידה אותי. לא ידעתי דבר על מוזיקה קלאסית, לא נטיתי לה חסד מיוחד, ויתר על כן הייתי זקוק לשעות השינה שלי כדי להצליח להחזיק מעמד בעבודה בסופי השבוע ועדיין לקבל ציונים מן הסוג שהכניס אותי לרשימת הדיקן ב"רוברט טְריט" בשני הסמסטרים שהייתי שם. פלוסר עצמו מעולם לא התעורר לפני הצהריים, אפילו כשהיו לו שיעורים, ומיטתו תמיד היתה סתורה, המצעים משתלשלים במרושל מצדה האחד, מסתירים את מראה החדר ממיטתי שלי. המגורים בסמיכות כה ניכרת אליו היו גרועים עוד יותר מן המגורים עם אבי במשך שנת הלימודים הראשונה שלי אבי לפחות היה כל היום בעבודה באטליז, ובסופו של דבר רצה בטובתי, גם אם הפגין זאת בדרכים מוגזמות. כל שלושת שותפי לחדר עמדו לשחק בהפקת הסתיו של הקולג', "הלילה השנים־עשר", מחזה שמעולם לא שמעתי עליו. קראתי את "יוליוס קיסר" בתיכון, את "מקבת" בקורס המבוא שלי בשפה וספרות אנגלית בשנה הראשונה בקולג', וזהו. ב"הלילה השנים־עשר" עמד פלוסר לשחק דמות ששמה מַלְווֹליוֹ, ובשעות הלילה המאוחרות שבהן לא האזין לבטהובן, הוא היה שוכב במיטה מעלי ומדקלם את השורות שלו בקול רם. לפעמים היה מתהלך בחדר בהילוך שחצני ומתאמן על שורת היציאה שלו, שהיתה "אני אתנקם בכל הכנופיה הזאת ביחד." ממיטתי הייתי מפציר, "פלוסר, בבקשה ממך, תהיה כבר בשקט," ועל כך הוא היה משיב שוב בצעקה או בקרקור או בלחישה מאיימת "אני אתנקם בכל הכנופיה הזאת ביחד."
 
כמה ימים אחרי שהגעתי לקמפוס התחלתי לחפש ברחבי המעונות מישהו עם מיטה ריקה בחדרו שיסכים לקבל אותי כשותף. הדבר נמשך עוד כמה שבועות, שבהם הגיע לשיאו התסכול שלי בנוגע לפלוסר, ולילה אחד, אולי שעה אחרי ששכבתי לישון, קמתי בצרחות מן המיטה ועקרתי תקליט משלו מעל מגש הפטפון, ובמעשה האלים ביותר שביצעתי מימי, ריסקתי אותו אל הקיר.
 
"הרגע הרסת את הקוורטט השישה־עשר בפָה מז'ור," הוא אמר, בלי שיזוז מן המקום שבו עישן במיטה שלמעלה, בלבוש מלא ועדיין בנעליים.
 
"לא אכפת לי! אני מנסה לישון!"
 
אחד משני הבחורים האחרים הדליק את נורות התקרה החשופות. שניהם כבר יצאו ממיטותיהם ועמדו בתחתונים וחיכו לראות מה יקרה עכשיו.
 
"כזה ילדון מנומס ונחמד," אמר פלוסר. "כזה מסודר ונקי. כזה ישר. קצת נמהר ביחס לרכוש הזולת, אבל חוץ מזה כל כך ערוך ונכון להיות בן אדם."
 
"מה רע בלהיות בן אדם!"
 
"הכול," השיב פלוסר בחיוך. "בני אדם מסריחים עד השמים."
 
"אתה מסריח!" צעקתי. "אתה, פלוסר! אתה לא מתקלח, אתה לא מחליף בגדים, אתה אף פעם לא מסדר את המיטה שלך אתה לא מתחשב באף אחד! אתה או משתפך ברגשות נשגבים בארבע בבוקר או שׂם מוזיקה הכי חזק שאפשר!"
 
"טוב, אני לא ילד נחמד כמוך, מרקוס."
 
כאן סוף־סוף דיבר אחד האחרים. "תירגע," הוא אמר לי. "הוא סתם קוץ בתחת. אל תיקח אותו כל כך ברצינות."
 
"אבל אני מוכרח לישון!" קראתי. "אני לא אהיה מסוגל לעבוד בלי לישון! אני לא רוצה בסוף להיות חולה, לעזאזל!"
 
"להיות חולה," אמר פלוסר, מוסיף צחוק לגלגני קטן לחיוך, "זה משהו שיעשה לך הרבה טוב."
 
"הוא מטורף!" צעקתי אל שני האחרים. "כל מה שהוא אומר מטורף!"
 
"אתה הורס את הקוורטט בפָה מז'ור של בטהובן," אמר פלוסר, "ואני זה שמטורף."
 
"די עם זה, בֶּרְט," אמר אחד הבחורים האחרים. "תסתום כבר ותן לו לישון."
 
"אחרי מה שהברברי הזה עשה לתקליט שלי?"
 
"תגיד לו שתיתן לו תקליט אחר במקומו," הבחור אמר לי. "תגיד לו שתלך העירה ותקנה לו אחד חדש.
  
קדימה, תגיד לו, שכולנו נוכל לחזור למיטה."
 
"אני אקנה לך אחד חדש," אמרתי, רותח מזעם על חוסר הצדק שבכל זה.
 
"תודה לך," אמר פלוסר. "אני כל כך מודה לך. אתה באמת ילד נחמד, מרקוס. ללא דופי. מרקוס הילד הרחוץ והמסודר עם הבגדים הנקיים. בסוף אתה עושה את הדבר הנכון, בדיוק כמו שמאמא אוֹרֶליוּס לימדה אותך."
 
 
קניתי את התקליט החדש במה שהרווחתי במלצרות בבר בפונדק. לא אהבתי את העבודה. עבדתי הרבה פחות שעות מכפי שעבדתי אצל אבי באטליז, ובכל זאת, בגלל המהומה והשתייה המופלגת והסירחון של בירה ושל עשן סיגריות שפשט במקום, העבודה היתה מעייפת יותר ומבחינות מסוימות גם מגעילה לא פחות מן הדברים הכי גרועים שהיה עלי לעשות באטליז. אני עצמי לא שתיתי בירה או כל דבר אלכוהולי אחר, מעולם לא עישנתי ומעולם לא ניסיתי להרשים בנות בצעקות ובשירה בקולי קולות כפי שעשו שיכורים רבים שהביאו אל הפונדק את הבחורות שיצאו איתן בשישי ובשבת בערב. היו "מסיבות סיכה" שנערכו בבר כמעט בכל שבוע לציון אירוסים לא רשמיים של בחור מוויינסברג לבחורה מוויינסברג, ובהן היה הבחור מעניק חגיגית את סיכת האחווה שלו לבחורה כדי שתענוד אותה בשיעורים בחזית הסוודר או החולצה. סיכה בשנה ג', אירוסים בשנה ד' ונישואים עם סיום הלימודים אלה היו המטרות התמימות שביקשו רוב בתולות ויינסברג במשך תקופת הבתולים שלי עצמי שם.
 
 
היתה סמטה מרוצפת בחלוקי אבן מאחורי הפונדק והחנויות השכנות הפונות אל רחוב מֵיין, וסטודנטים היו נכנסים ויוצאים כל הערב בדלת האחורית של הפונדק כדי להקיא או כדי להתגנב משם לבדם ולנסות למזמז את החברות שלהם או להתחכך בהן בבגדים בחושך. כדי לקטוע את מפגשי הגיפופים האלה, אחת הניידות של משטרת העיר היתה משייטת לאטה בפנסים דולקים לאורך הסמטה בכל חצי שעה בערך, מניסה את הנואשים לשפיכה תחת כיפת השמים לחפש מחסה בתוך הפונדק. למעט יוצאות מן הכלל נדירות, הבחורות בוויינסברג היו בריאות בשר או חסרות חן, ונראָה שכולן ידעו להתנהג כראוי, עד כדי שלמות ממש (זאת אומרת, נראָה שלא ידעו אלא להתנהג כהלכה, ופשוט לא ידעו לעשות משהו שנחשב לא ראוי), וכך, כשהשתכרו, במקום להיעשות גסות וצעקניות כפי שקרה לבחורים, הן דעכו והרגישו לא טוב. אפילו המעטות שהעזו לצאת לסמטה ולהתגפף עם הבחורים שיצאו איתן נראו, כשחזרו פנימה, כאילו יצאו לסמטה כדי להסתרק. מפעם לפעם הייתי רואה בחורה שנמשכתי אליה, ובעודי רץ הלוך וחזור עם קנקני הבירה שלי הייתי מפנה את ראשי ומנסה להעיף בה מבט. כמעט תמיד התברר לי שהבחור שיצא איתה היה השתיין הדוחה והתוקפני ביותר באותו ערב. אבל מאחר ששילמו לי שכר מינימום בתוספת הטיפים, הייתי מגיע בכל סופשבוע בדיוק בחמש, מתחיל לסדר את המקום לקראת הערב ואז עובד עד אחרי חצות, מנקה, וכל אותו הזמן מנסה לשמור על ארשת מלצרית מקצועית למרות האנשים שנקשו לעברי באצבעותיהם כדי ללכוד את תשומת לבי או שרקו אלי מבעד לאצבעות שתחבו בפיהם והתייחסו אלי כאל משרת יותר מאשר כאל סטודנט כמוהם, שצריך את העבודה. לא פעם ולא פעמיים בשבועות הראשונים היה נדמה לי שאני שומע שקוראים לי אל אחד השולחנות הפרועים במילים "הֵי, יהודי! בוא הנה!" אבל העדפתי להאמין שהמילים שנאמרו היו פשוט "הֵי, ידידי! בוא הנה!" והתמדתי במילוי החובות שלי, נחוש בדעתי לשמור אמונים למוסר ההשכל שלמדתי מאבי באטליז: עושים חתך קטן בתחת ופותחים אותו ודוחפים את היד פנימה ותופסים בקרביים ומושכים אותם החוצה; מבחיל ומגעיל, אבל צריך לעשות את זה.
 
בכל לילה בלי יוצא מן הכלל, אחרי כל ערב של עבודה בפונדק, בירה היתה משתכשכת סביבי בכל חלום שחלמתי: מטפטפת מן הברז באמבטיה, ממלאת את האסלה בשירותים כשהורדתי את המים, נמזגת אל הכוס שלי מקרטוני החלב ששתיתי לצד הארוחות בקפטריה. בחלומות שחלמתי, אגם אֵרי הסמוך, הגובל בקנדה מצפוֹן ובארצות הברית מדרום, לא היה עוד אגם המים המתוקים העשירי בגודלו בעולם, אלא מקווה הבירה הגדול בעולם, והיה זה מתפקידי לרוקן אותו אל קנקנים ולשרת חברי אחוות שגעו באיבה, "הֵי, יהודי! בוא הנה!"
 
 
בסופו של דבר מצאתי מיטה ריקה בחדר שבקומה מתחת לזו שבה פלוסר הוציא אותי מדעתי, ואחרי שמילאתי את הניירות הדרושים אצל מזכירת דיקן הגברים, עברתי לגור עם תלמיד השנה האחרונה בפקולטה להנדסה. אֶלווין אֶרְז ג'וניור היה בחור חסון וגבוה, ממעט במילים ובלתי יהודי בעליל, שלמד בשיא הרצינות, אכל את ארוחותיו בבית האחווה שהיה חבר בה, והיה הבעלים של לָה סאל טוּרינג סֵדאן שחורה עם ארבע דלתות שיוּצרה ב־1940, השנה האחרונה, כפי שהסביר לי, שבה ייצרה ג'י־אֶם את האוטו הנהדר הזה. זו היתה מכונית משפחתית כשהוא היה ילד, ועכשיו היא עמדה מאחורי בית האחווה. רק תלמידי השנה האחרונה היו רשאים להחזיק מכוניות, ונראָה שאלווין החזיק את זו שלו בעיקר כדי לבלות את שעות אחר הצהריים בסופי השבוע בתיקונים קטנים במנוע המרשים שלה. אחרי שהיינו חוזרים מארוחת הערב אני הייתי אוכל כרגיל מקרוני עם גבינה בקפטריה העגמומית, לצד ה"בלתי תלויים" האחרים, ואילו הוא היה סועד את לבו בצלי בקר, בירך חזיר מעושנת, באומצה ובצלעות טלה עם אֶחָיו לאחווה הוא ואני היינו יושבים לשולחנות כתיבה נפרדים מול אותו קיר חלק ולא מדברים במשך כל הערב. כשהיינו גומרים ללמוד, היינו שוטפים פנים בסוללת הכיורים שבחדר הרחצה המשותף בקצה המסדרון, לובשים את הפיג'מות שלנו, מהמהמים זה אל זה ושוכבים לישון, אני במיטה למטה ואלווין אֶרְז ג'וניור למעלה.
 
 
המגורים עם אלווין היו במידה רבה כמו לגור לבד. הדבר היחיד ששמעתי אותו מדבר עליו בהתלהבות כלשהי היה סגולותיה של הלָה סאל 1940, עם רוחק סרנים גדול יותר לעומת מודלים קודמים ומאייד גדול יותר שסיפק כוח סוס משופר. הוא היה פולט צליל קצר ויבש, בחיתוך הדיבור השטוח והשקט של אוהיו, שקטע את השיחה בכל פעם שחשתי צורך לנוח מעט מן הלימודים ולדבר כמה רגעים. ובכל זאת, בודד ככל שהייתי לפעמים כשותפו לחדר של אלווין, לפחות נפטרתי מן המטרד ההרסני שנודע בשם פלוסר ויכולתי להמשיך ולקבל טוב־מאודים; הקורבנות שהעלתה משפחתי כדי לשלוח אותי לקולג' חייבו אותי להמשיך ולקבל רק טוב־מאודים.
 
כסטודנט במכינה למשפטים עם מדעי המדינה כמקצוע ראשי, למדתי "יסודות הממשל באמריקה וההיסטוריה של אמריקה עד 1865" לצד קורסי חובה בספרות, בפילוסופיה ובפסיכולוגיה. הייתי רשום גם ב־ROTC וקיוויתי בכל לבי שבסיום הלימודים אשָלַח לשרת כסגן בקוריאה. המלחמה כבר עמדה אז בשנתה השנייה והנוראה, עם שבעמאות וחמישים אלף חיילים מסין הקומוניסטית ומצפון קוריאה היוצאים בקביעוּת למתקפות עזות, וכוחות הצבא של האומות המאוחדות, בהנהגת ארצות הברית, המגיבים במתקפות נגד עזות אחרי שספגו אבדות כבדות. במשך כל השנה שקדמה לכך נע קו החזית לאורכו ולרוחבו של חצי האי של קוריאה, וסיאול, בירת דרום קוריאה, נכבשה ושוחררה ארבע פעמים בזו אחר זו. באפריל 1951 שיחרר הנשיא טרומן את גנרל מקארתור מתפקידו אחרי שמקארתור איים להפציץ את סין הקומוניסטית ולהטיל עליה הסגר, ובספטמבר, כשהגעתי לוויינסברג, מחליפו, גנרל רידג'וויי, היה בשלבים הראשונים והקשים של משא ומתן לשביתת נשק עם משלחת של נציגים קומוניסטים מצפון קוריאה, ונראָה שהמלחמה יכולה להימשך שנים, עם עוד עשרות אלפי אמריקאים הרוגים, פצועים ושבויים. לוחמים אמריקאים מעולם לא נלחמו במלחמה מפחידה יותר, מעולם לא נאלצו להתייצב כך מול גל אחרי גל של חיילים סינים שהיו עמידים לכאורה לעוצמת האש שלנו. לעתים קרובות נדרשו להילחם בהם בתוך השוחות, בכידונים ובידיים ריקות. מספר הנפגעים האמריקאים כבר הסתכם ביותר ממאה אלף, רבים מהם קורבנותיו של חורף קוריאני מקפיא, כמו גם של שליטתו המושלמת של הצבא הסיני בקרב פנים אל פנים ובלוחמת לילה. חיילים סינים תוקפים לפעמים באלפיהם, והם מְתקשרים לא בקשר רדיו ובמכשירי קשר ניידים מבחינות רבות זה היה צבא בלתי ממוכן אלא בתרועות חצוצרה, ונֶאֱמר שלא היה דבר מבעית יותר מאותן חצוצרות הנשמעות בעלטה והמוני חיילי אויב, אחרי שהסתננו בגנֵבה בין הקווים האמריקאיים, שוטפים כמפל בכלי נשק רושפים אש על אנשינו היגעים, התשושים מן הקור, הדחוקים זה אל זה כדי להתחמם בשקי השינה שלהם.
 
ההתנגשות בין טרומן למקארתור הובילה, באביב הקודם, לחקירת סנאט באשר לפיטוריו של הגנרל על ידי הנשיא, ואני עקבתי אחריה בעיתון לצד דיווחי החדשות מן המלחמה, שאותם קראתי בשקיקה מן הרגע שהבנתי מה עלול לצפות לי אם יוסיף הסכסוך להתנדנד לכאן ולכאן בלי שאף אחד מן הצדדים יוכל להכריז על ניצחון. שנאתי את מקארתור על שום הקיצוניות הימנית שלו, שאיימה להרחיב את הסכסוך בקוריאה לכדי מלחמה כוללת עם סין, ואולי אפילו עם ברית המועצות, שזמן לא רב לפני כן הצליחה לבנות פצצת אטום. שבוע אחרי שפוטר, מקארתור הופיע בפני מושב משותף של הקונגרס; הוא קרא להפציץ בסיסים של חיל האוויר הסיני במנצ'וריה ולהשתמש בכוחות מסין הלאומנית של צ'אנג קאי־שק במלחמת קוריאה, ואז סיים את דבריו במילות הפרֵדה המפורסמות, נשבע לעצמו "פשוט להתפוגג, חייל זקן שהשתדל למלא את חובתו כפי שהאֵל האיר את עיניו לראות את החובה הזאת." אחרי הדברים החלו כמה חברים במפלגה הרפובליקנית לקדם את מועמדותו של הגנרל גבה הלב ובעל הגינונים האציליים, שכבר היה אז בשנות השבעים לחייו, לבחירות לנשיאות של 1952. כפי שהיה ניתן לצפות, סנאטור ג'וזף מקארתי הכריז כי פיטוריו של מקארתור על ידי טרומן הדמוקרטי היו "אולי הניצחון הגדול ביותר שנחלו הקומוניסטים מאז ומעולם."
 
סמסטר אחד של ROTC או "ידע צבאי", כפי שכונתה התוכנית בידיעון היה דרישת חובה מכל סטודנט זכר. כדי לקבל הכשרה כקצין ולהיכנס לצבא כסגן־משנה לתקופה של שנתיים בחיל התובלה אחרי סיום הלימודים, היה על סטודנט ללמוד לא פחות מארבעה סמסטרים של ROTC. מי שלמד רק את קורס החובה הנדרש היה בתום הלימודים סתם עוד בחור שיגויס לצבא, ואחרי טירונות בסיסית יוכל בהחלט למצוא את עצמו כטוראי פשוט בחיל רגלים, עם רובה M-1 וכידון מוצמד, בשוחה קוריאנית מקפיאה, כורה אוזניים לתקיעת חצוצרה.
 
 
הכיתה ב"ידע צבאי" שלמדתי בה נפגשה לשעה וחצי שבועיות. מנקודת מבט חינוכית זה נראה לי בזבוז זמן ילדותי. הסרן שהיה המורה שלנו נראה מטומטם בהשוואה למורים האחרים (שגם הם עצמם לא הפליאו להרשים אותי), והחומר שקראנו היה חסר עניין לחלוטין. "הנח את קת הרובה שלך על הקרקע כאשר הקנה פונה לאחור. הצמד את עקב הקת אל נעלך הימנית בקו ישר עם הבוהן. אחוז ברובה בין האגודל לאצבעות של ידך הימנית..." אף על פי כן, התכוננתי למבחנים ועניתי על שאלות בכיתה כדי לוודא שאוזמן ללמוד בשיעורי ROTC למתקדמים. שמונה בני דודים מבוגרים ממני שבעה מצד אבי ואחד מצד אמי חוו קרבות במלחמת העולם השנייה, ושניים מהם היו רובאים פשוטים שנהרגו פחות מעשור שנים קודם לכן, האחד באַנציוֹ ב־43' והשני בקרב הבְּליטה ב־44'. חשבתי שסיכויי ההישרדות שלי יהיו טובים הרבה יותר אם אכנס לצבא כקצין, במיוחד אם ברגע שאתחיל בשירות פעיל, על סמך ציוני הקולג' שלי ומעמדי בכיתה גמרתי אומר להיות מי שיישא את נאום הפרֵדה בטקס סיום הלימודים אוכל לעבור מתובלה )חיל שבו הייתי עלול למצוא את עצמי משרת באזור הקרבות) אל המודיעין הצבאי.
 
רציתי לעשות הכול על הצד הטוב ביותר. אם הייתי עושה הכול על הצד הטוב ביותר, יכולתי להצדיק בפני אבי את ההוצאה הכרוכה בהיותי בקולג' באוהיו, ולא בנוּארק. יכולתי להצדיק בפני אמי את הצורך בחזרתה לעבודה במשרה מלאה בחנות. בשורש השאפתנות שלי שכנה התשוקה להיות חופשי מאב חזק וקר מזג שנתקף פתאום פחד בלתי נשלט לשלומו של בן בוגר. אף שהייתי רשום לתוכנית המכינה למשפטים, לא באמת התכוונתי להיות עורך דין. בקושי ידעתי מה עושה עורך דין. רציתי לקבל טוב־מאודים, להצליח לישון ולא לריב עם האבא שאהבתי, ושאחיזתו בסכינים הארוכות החדות כתער ובסכין הקצבים הרחבה עשו אותו בקטנותי לגיבור הראשון שהילך עלי קסם. בעיני רוחי ראיתי את הסכינים של אבי בכל פעם שקראתי על לוחמת הכידונים עם הסינים בקוריאה. ידעתי כמה חד וקטלני יכול חוד להיות. וידעתי איך נראה דם שנקרש סביב צווארי עופות שנשחטו כדת וכדין, שטיפטף מבשר הבקר אל ידי כשחתכתי אומצת צלע לאורך העצם, שחילחל מבעד לשקיות הנייר החומות למרות כל שכבות נייר השעווה שבפנים, שנִקווה בחריצים המצטלבים שנחרתו בבול העץ של סדן הקצבים מעוצמת הסכין הכבדה הניחתת. אבי עטה סינר שנקשר סביב הצוואר וסביב הגב והיה תמיד מוכתם בדם, סינר נקי שתמיד היה מרובב בדם תוך שעה מפתיחת החנות. גם אמי היתה מכוסה בדם. יום אחד, כשפרסה נתח כבד שעלול להחליק או להתפתל תחת היד אם לא מחזיקים אותו מספיק חזק היא חתכה את כף היד והובהלה אל בית החולים, שם נזקקה לשנים־עשר תפרים מכאיבים. ואני, כל כמה שניסיתי להיות זהיר ומרוכז, נחתכתי עשרות פעמים ונזקקתי לחבישה, ואז היה אבי נוזף בי על שחלמתי בזמן שעבדתי עם הסכין. גדלתי עם דם עם דם ושומן ומשחיזי סכינים ומכונות פריסה ואצבעות קטועות או חלקי אצבעות חסרים בידיהם של שלושת דודַי וגם של אבי ומעולם לא התרגלתי לזה ומעולם לא אהבתי את זה. אביו של אבי, שמֵת לפני שנולדתי, היה קצב כשר (הוא המרקוס שעל שמו נקראתי, ולו, בגלל משלח ידו המסוכן, חסר חצי אגודל), וכמוהו גם שלושת אחיו של אבי, דוד מָזי, דוד שֵקי ודוד אַרְטי, שלכל אחד מהם היתה חנות כמו שלנו בחלק אחר של נוּארק. דם על קרשי הרצפה המחורצים המוגבהים מאחורי מקררי התצוגה העשויים חרסינה וזכוכית, על המאזניים, על אבני המשחזת, בשולי קצהו של גליל נייר השעווה, בנחיר הצינור ששטפנו בו את רצפת המקרר ריח של דם היה הדבר הראשון שקידם את פני בכל פעם שביקרתי את דודַי ודודותי בחנויות שלהם. הריח הזה של גוויית בעל חיים אחרי שנשחט ולפני שבושל היה מקדם את פני בכל פעם. ואז אייבּ, בנו של מָזי ויורש העצר, נהרג באַנציוֹ, ודייב, בנו של שֵקי ויורש העצר, נהרג בקרב הבליטה, והמֶסְנֵרים שחייהם נמשכו בוססו בדמם שלהם.
 
כל מה שידעתי על להיות עורך דין הוא שאין דבר רחוק יותר מן העבודה באטליז בסינר מסריח ומכוסה דם דם, שומן, פיסות מעיים, הכול היה על הסינר שלך כי מחית בו את הידיים ללא הרף. שמחתי לעבוד אצל אבי כשציפו ממני שאעשה זאת, ולמדתי בצייתנות כל מה שהיה יכול ללמד אותי על קצבות. אבל הוא מעולם לא הצליח ללמד אותי לאהוב את הדם או אפילו להיות אדיש כלפיו.
 
 
ערב אחד שני חברים באחווה היהודית דפקו על דלת החדר בזמן שאלווין ואני למדנו, ושאלו אם אוכל לצאת ולדבר איתם ב"ינשוף", בית הקפה ומקום המפגש של הסטודנטים. יצאתי למסדרון וסגרתי את הדלת מאחורי כדי לא להפריע לאלווין. "לא נראה לי שאני מתכוון להצטרף לאחווה," אמרתי להם. "טוב, אתה לא צריך," השיב אחד מהם. הוא היה הגבוה מבין השניים, גבוה ממני בכמה סנטימטרים טובים, והיו לו הגינונים המהוקצעים, הנינוחים, הבוטחים, שהזכירו לי את כל אותם נערים טובי מראה ונעימי הליכות להפתיע, שכיהנו כנשיאי מועצת התלמידים בתיכון והיו להם חברות שסגדו להם והיו נערות עידוד נוצצות בתחרויות ספורט ונושאות השרביט בתהלוכות. שום השפלה מעולם לא קרבה לצעירים האלה, בעוד סביב כל השאר היא היתה מזמזמת תמיד כמו זבוב או יתוש שלא יסתלק בשום פנים ואופן. מה בדיוק זממה האבולוציה כשאיפשרה רק לאחד ממיליון להיראות כמו הבחור שעמד מולי? מה היה התפקיד של יְפי תואר כזה אם לא להסב את תשומת הלב לפגימותיהם של כל השאר? אלוהי המראיות אמנם לא התעלם ממני כליל, אבל אַמת המידה האכזרית שהציב המופת הזה הפכה כל אחד, על דרך ההשוואה, לתפלצת של רגילוּת. בזמן שדיברתי אליו היה עלי להפנות את מבטי בכוונה, כה מושלמים היו תווי פניו, וחזותו מגמדת כל כך, מכלימה כל כך משמעותית כל כך. "למה שלא תבוא פעם לארוחת ערב בבית האחווה שלנו?" הוא שאל אותי. "בוא מחר. זה ערב של צלי בקר. תקבל ארוחה טובה ותפגוש את החברים, ואין שום התחייבות לעשות משהו מעבר לזה." "לא," אמרתי. "אני לא מאמין באחוות." "מאמין בהן? מה יש פה להאמין או לא להאמין? קבוצה של חברים עם תחומי עניין משותפים נפגשת באווירה של ידידות ואמון הדדי. אנחנו עוסקים בספורט יחד, עושים מסיבות ונשפי ריקודים, אוכלים יחד. אחרת אפשר להרגיש כאן בודד להחריד. אתה יודע שמתוך אלף ומאתיים סטודנטים בקולג' הזה, פחות ממאה הם יהודים. זה שיעור די קטן. אם לא תצטרף לאחווה שלנו, הבית היחיד מלבדנו שיקבל יהודי הוא הבית של האחווה הפתוחה, וזה בית שאין לו הרבה מה למכור מבחינת אמצעים או אירועים חברתיים. תראה, אני רק אציג את עצמי קוראים לי סוני קוטלר." סתם שם של בן תמותה, חשבתי. איך זה ייתכן, עם העיניים השחורות המבזיקות האלה והשסע העמוק הזה בסנטר והקסדה הזאת של שיער גלי כהה? ונוסף על כך גם רהוט כל כך ומלא ביטחון. "אני בשנה האחרונה פה," הוא אמר. "אני לא רוצה ללחוץ עליך. אבל אחֶיך הבחינו בך וראו אותך פה, והם חושבים שתהיה תוספת נהדרת לבית. אתה יודע, בחורים יהודים התחילו להגיע לכאן רק לא הרבה לפני המלחמה, כך שאנחנו אחווה חדשה יחסית בקמפוס, ובכל זאת זכינו באליפות המלגות של האחוות יותר פעמים מכל בית אחר בוויינסברג. יש אצלנו הרבה שלומדים בשיא הרצינות וממשיכים לבתי ספר לרפואה ולמשפטים. תחשוב על זה, למה לא? וצלצל אלי אל הבית של האחווה אם תחליט שבא לך לקפוץ ולהגיד שלום. ואם תרצה להישאר לארוחת ערב, מה טוב."
 
בערב למחרת ביקרו אצלי שני חברים באחווה הפתוחה. האחד היה בחור שברירי ובהיר שיער שלא ידעתי שהוא הומוסקסואל כמו רוב ההטרוסקסואלים בגילי, לא ממש האמנתי שמישהו הוא בכלל הומוסקסואל והשני בחור שחור מוצק וידידותי, שדיבר בשמו של הצמד. הוא היה אחד משלושה שחורים בכל ציבור הסטודנטים בסגל לא היה אפילו אחד. שני השחורים האחרים היו בחורות, ואלה היו חברות באחווה קטנה ופתוחה של סטודנטיות שהחברוּת בה התבססה כמעט לחלוטין על האוכלוסייה הזעירה של בחורות יהודיות בקמפוס. בשום מקום לא נראו פנים שמקורן במזרח; כולם היו לבנים ונוצרים, מלבדי ומלבד הטיפוס הצבעוני הזה ועוד כמה עשרות. אשר לסטודנטים ההומוסקסואלים שבינינו, לא היה לי מושג כמה היו. לא הבנתי, אפילו כשהוא ישן ממש מעלי, שבֶּרט פלוסר הוא הומוסקסואל. ההבנה הזאת תגיע אחר כך.
 
השחור אמר, "אני ביל קְווינבּי, וזה הבּיל השני, ביל ארלינגטון. אנחנו מקְסי דֶלְתא, האחווה הפתוחה."
 
"לפני שאתם ממשיכים," אמרתי, "אני לא מצטרף לאחווה. אני מתכוון להיות עצמאי."
 
ביל קווינבי צחק. "רוב החברים באחווה שלנו הם כאלה שלא התכוונו להצטרף לאחווה. רוב החברים באחווה שלנו הם לא כאלה שחושבים כמו הסטודנט הזכר הרגיל בקמפוס. הם נגד אפליה, ושונים מאלה שהמצפון שלהם מאפשר להם להיות חברים באחוות שמונעות מאנשים להצטרף על רקע גזעי או דתי. אתה נראה מסוג האנשים שחושבים ככה בעצמם. אני טועה?"
 
"חברים, אני מעריך את זה שבאתם, אבל אני לא מתכוון להצטרף לשום אחווה."
 
"אפשר לשאול למה?" הוא אמר.
 
"אני מעדיף להיות לבדי וללמוד," אמרתי.
 
קווינבי שוב צחק. "טוב, גם זה, רוב החברים באחווה שלנו מעדיפים להיות לבדם וללמוד. למה שלא תבוא לבקר אצלנו? אנחנו בשום צורה לא אחווה מהסוג שמקובל בוויינסברג. אנחנו קבוצה יוצאת דופן, אם יורשה לי להעיד על עצמנו חבורת אנשים מבחוץ שמצאו את עצמם ביחד כי הם לא שייכים ולא שותפים לְמה שמעניין את אלה שמבִּפנים. אתה נראה לי אחד שירגיש בבית באחווה כמו שלנו."
 
אז דיבר ביל השני, ובמילים דומות למדי למילים שהשמיע באוזני סוני קוטלר בלילה שעבר. "אפשר להרגיש בודדים להחריד בקמפוס הזה כשמעבירים את הזמן לגמרי לבד," הוא אמר.
 
"אני אקח את הסיכון," אמרתי. "אני לא פוחד להיות לבד. אני עובד ואני לומד, וזה לא משאיר הרבה זמן לבדידות."
 

© זמורה ביתן

המלצה על ספר זה ניתן לראות בדף ספרים מומלצים.

ספרים חדשים

השימוש בלשון זכר נעשה מטעמי נוחות בלבד ואין בו בכדי לפגוע ו/או ליצור אפליה כלשהי.