ספרים   אודות מועדון קריאה   צור קשר  
מועדון קריאה של ספרים
מאז 2002
מועדון קריאה של ספרים
ספרים > ספרים חדשים > ספרים 2009 > ספרות תרגום 2009

הבגידה

הבגידה

ג`ון לסקואה
דף סופר

ג`ון לסקואה

הספר הבגידה
מאת
תרגום
עמודים 477

שנת
כריכה רכה

את הספר ניתן להשיג ברשת חנויות סטימצקי ובחנויות צומת ספרים.

ספרים נוספים של ג`ון לסקואה

 

מחרוזות עבודת יד שיהלמו אותך

הבגידה, כריכה אחורית

שני אירועים מרכזיים מובילים להתנגשות גורלית בין שני הגברים: יחסיו של נולאן עם טארה, מורה יפהפייה בבית ספר יסודי בצפון קליפורניה וחברתו לשעבר של שולר; ותקרית אש קטלנית שבה טעות בשיקול הדעת של נולאן מובילה למותה של משפחה עיראקית חפה מפשע ולמותם של שבעה חיילי מילואים מהיחידה של איבן. הקשרים האפלוליים בין ממשלת ארצות הברית לזכיינים הפרטיים בעיראק ממלאים גם הם תפקיד מכריע בדרמה הנרקמת בין שני הגברים. ובהדרגה מתגלה בפני דיזמס הרדי האמת המחרידה, שמובילה אותו מהתיק המסוים הזה למחוזות שבהם רצח, התנקשות ובגידה הם עניין שבשגרה.

כשדיזמס הרדי מסכים לקחת על עצמו את התיקים של עורך הדין צ´רלי בּוֹאֶן שנעלם לאחרונה, הוא חושב שמדובר במשימה קלה. אבל אחד התיקים רחוק מלהיות פשוט — התנגשות בין איבַן שוֹלֶר, חייל מילואים בחיל המשמר הלאומי של ארצות הברית, ובין רון נוֹלאן, לוחם לשעבר ביחידת הקומנדו הימי של הצי האמריקני שמתמחה בלוחמה בטרור, וזכיין פרטי של צבא ארצות הברית בעיראק בהווה.

ג´ון לסקואה הוא מחברם של 18 ספרים שנמכרו ביותר מעשרה מיליון עותקים. הוא חי עם משפחתו בצפון קליפורניה.

"טור דה פורס מרהיב של כישרון סיפורי." פרובידנס ז´ורנל
 

 

קטע קריאה מתוך הספר
הבגידה

הקדמה
2006

 

ביום רביעי בערב בתחילת דצמבר ניצב דיזמס הַרדי על הפס בצבע דובדבן-כהה שנמתח על רצפת הפרקט הבהירה במשרדו והטיל חץ. זאת היתה הזריקה השלישית בסיבוב של שלוש, ובו ברגע שיצא החץ ליעדו הוא ידע שיפגע במקום שאליו כּוּון, "משולש העשרים", כמו השניים הקודמים. הרדי היה שחקן טוב מהממוצע — אם השתתפת בתחרות קבוצתית היית רוצה אותו בקבוצה שלך — כך ששלוש פגיעות רצופות במשולש העשרים לא עשו לו את היום. אם כי החמצה אחת או אפילו, אלוהים ישמור, שתי החמצות בסיבוב נתון כלשהו היו מורידות במידה מסוימת את מפלס שביעות הרצון שלו, שכבר היה נמוך באופן מסוכן בלאו הכי.

 

כך שהרדי שיחק משחק שבו לא היה לו סיכוי לנצח; אם פגע במטרה, זה לא שימח אותו; ואם החמיץ אותה, זה ממש עלה לו על העצבים

 

לאחר שהטיל הוא לא ניגש לשלוף את החצים מלוח המטרה כפי שעשה בשלושים הסיבובים האחרונים. במקום זה נאנח, חש את כתפיו משתוחחות, ונשך מבלי דעת את פנים לחיוֹ.

 

מצִדה האחר של הדלת הסגורה, בחדר הקבלה, התחיל הטלפון הלילי לצווח. זה היה הרבה אחרי שעות העבודה. פיליס, המפלצת חסרת הגיל שעבדה כפקידת קבלה/מזכירה, נכנסה אליו לחדר כדי להגיד לילה טוב קרוב לשלוש שעות קודם לכן. אולי עדיין היו עורכי דין או מתמחים המזיעים על התצהירים או התחקירים שלהם באחד החדרים או המשרדים האחרים — אחרי הכול, זה היה משרד עורכי דין שבו שעת עבודה משוּלמת היתה שער החליפין המקובל — אבל בגדול, יום העבודה כבר נגמר.

 

ולמרות זאת, אף על פי שלא היתה לו עבודה דחופה, הרדי נשאר.

 

במהלך עשרים השנים האחרונות זכו ימי רביעי בביתו למעמד מקודש כמעט כימי הבילוי הרומנטי. הרדי ואשתו, פראני, נהגו להשאיר את שני הילדים, רבּקה וּוִינסֶט — בהתחלה עם שמרטפיות ואחר כך לבד — ולצאת לאיזשהו מקום כדי לאכול ארוחת ערב ולשוחח. לעתים קרובות נפגשו ב"ליטל שמרוק", בר אירי שנמצא באמצע הדרך בין הבית בשדרה שלושים וארבע לבין משרדו במרכז העיר. הרדי היה אחד הבעלים של הבר, יחד עם אחיה של פראני, מוזס מגווייר. הם היו שותים משהו, כמו שני אנשים תרבותיים, ואחר כך עוברים הלאה למקום אחר, מתוחכם יותר או פחות — בסן פרנסיסקו אפשר למצוא את כל הסוגים — כדי להתעדכן, לשמר את הקשר. או לפחות לנסות.

 

התוכנית המקורית לאותו ערב היתה להיפגש ב"זַ`ארדֶניֶיר", מסעדת העילית של טרייסי דה ז`ארדן שהם גילו באיחור רק במהלך השנה האחרונה, כשג`ייקוב, בנו השני של חברו של הרדי, אֵייבּ גְליצקי, חזר מאיטליה לכמה הופעות בבית האופרה שמעבר לרחוב. אבל פראני התקשרה אליו בארבע וחצי וביטלה, והשאירה הודעה לפיליס שיש לה מקרה חירום עם משפחה של אחד מהלקוחות שלה.

 

הרדי בדיוק שוחח בטלפון כשפראני התקשרה, אבל היה ידוע שהוא נוהג להעביר אנשים לממתינה כדי לדבר עם אשתו. והיא ידעה את זה. היה ברור שהיא לא מעוניינת לדון עמו בביטול. הוא היה עובדה מוגמרת.

 

אחרי דקה נוספת של קיפאון משך הרדי בכתפיו ונכנס אל מאחורי המכתבה. הוא הרים את השפופרת, הקיש כמה ספרות, הקשיב לצלצול וחיכה.

 

"יאהווו."

 

"יאהוווּ? איזו מין דרך זאת לענות לטלפון?"

 

"זה `הלו` שנשמע קצת יותר ידידותי."

 

"הרבה יותר מוצא חן בעיני כשאתה אומר פשוט `גליצקי`."

 

"ברור. כי אתה ניאנדרתלי. טרֵיָה ציינה, והיא צדקה כמו תמיד כמעט, שזה עלול להרתיע אנשים אם אני נוהם את השם שלי כשאני עונה לטלפון בבית. שלא לומר בלתי ידידותי בעליל."

 

כשוטר מימים ימימה טיפח גליצקי תדמית שהיתה, בלשון המעטה, קשוחה באופן מתגונן. ההבעה המועדפת על גליצקי, גדול, רחב כתפיים, שחור מצד אמו — אביו, נֶט, היה יהודי — היתה מזיגה של אינטנסיביות טורדת מנוחה וניטרליות אדישה, שבשילוב עם עיניים כחולות כקרח בגוון לא טבעי כמעט וצלקת שחצתה את שפתיו, יצרה רושם של זעם מאיים, שבעליו מתקשה לכובשו. אמרו שלפעמים מספיק שהוא ישב ליד שולחן החקירות בזרועות שלובות וינעץ עיניים בחשוד כדי לחלץ ממנו הודאה. וגם אם השמועות לא היו לגמרי מדויקות, גליצקי לא ניסה להפריך אותן. התחושה היתה שזה נכון. זה נשמע נכון. ובשביל שוטר זה הספיק.

 

"ממתי זה מדאיג אותך אם אתה נשמע ידידותי או לא?" שאל הרדי.

 

"אתה טועה. בבית זה מדאיג אותי. אני לא רוצה להפחיד את הילדים."

 

"אבל האמת היא שאתה מפחיד אותם. זה הסוד. זה עבד מצוין עם החבילה הקודמת."

 

"החבילה הקודמת. זה מוצא חן בעיני. אבל הזמנים משתנים. היום, אם אתה רוצה את גליצקי הלא

 

"אני לא בטוח שאני יכול לעמוד בזה."

 

"אתה תתגבר. אז מה אני יכול לעשות בשבילך?"

 

לרגע השתררה שתיקה. ואז הרדי אמר, "חשבתי שאולי בא לך לצאת לשתות משהו."

 

גליצקי לא שתה, ומי כמו הרדי ידע את זה. כך שהשאלה התמימה לכאורה היתה טעונה. "בטח," אמר גליצקי אחרי רגע. "מתי ואיפה?"

 

"אני עדיין בעבודה," אמר הרדי. "תן לי עשר דקות. אני בא לאסוף אותך."

 

-ידידותי אתה צריך להתקשר אלי לעבודה."

 

באופן נלוז, כשהוא אומר לעצמו שזה המקום הראשון שאין בו טלוויזיה שעלה על דעתו, הסיע הרדי את שניהם ל"זַ`ארדֶניֶיר". הוא מסר את מפתחות הרכב לסדרן החניה, והם קיבלו שולחן בפינה נסתרת מהעין, בסמוך לבר העגול. זה היה יום ההופעות בבית האופרה ו"הספר מסביליה" היה כנראה עדיין במערכה הראשונה, כך שהמקום היה ריק כמעט לגמרי. בדרך למסעדה הם גלשו פחות או יותר בטבעיות לנושא מוכר — התנאים במשטרה והשינויים שצפויים כנראה להתרחש שם בקרוב. הדיון נמשך כל הדרך עד למסעדה וטרם הסתיים. לגליצקי, שהיה ראש אגף החקירות, היו כמה סוגיות חשובות משל עצמו, בעיקר העובדה שהוא לא רצה לפרוש לגמלאות וגם לא להמשיך בתפקידו הרם הנוכחי.

 

"שזה משאיר לך מה בדיוק?" הרדי לגם מהבירה שלו. "לא, תן לי לנחש. חזרה למדור שכר."

 

לבסוף הם הגיעו לסיבה שבגללה נפגשו מלכתחילה

 

"זה פשוט שונה כל כך," אמר הרדי. "זאת אומרת, לפני שנתיים היו לי שני ילדים ואישה שחיכו לי כשהגעתי הביתה. היינו משחקים שבץ-נא על השולחן במטבח, רואים סרטים ביחד בווידיאו."-לא-כולל-ילדים בסוף-השבוע, לצאת עד מאוחר, לחזור להיות האדם החופשי שהייתי פעם."-יודע-מה כיף. המצב חייב להשתנות, וכמו שגליצקי אומר, הוא יהיה חייב להתרגל לזה. לעזאזל, דברים כבר השתנו, ממש מתחת לאף שלו, והוא בקושי קלט את זה. "זה אף פעם לא קל, מה?" הוא אמר.

 

אחרי שנים של תסכול ועוגמת נפש הרדי נשבר ושכר מקום חניה מקורה בשכונה. החניה הכפולה עדיין היתה במרחק גוש בניינים וחצי ארוכים מהבית ועלתה לו קרוב לארבעת אלפים דולר בשנה, אבל הדלת שלה נפתחה בלחיצת כפתור, היא היתה קרובה

 

למען האמת, הוא נהנה הערב ללכת ברגל הביתה. הוא עצר אחרי שתי בירות עם גליצקי; לא היה לו עומס בעבודה כרגע, כך שהתיק שלו לא הכיל עכשיו עשרים קילו של מסמכים משפטיים כמו בדרך כלל, והלילה היה נעים ובהיר. בית הרכבת הוויקטוריאני שלו בן שתי הקומות בפינת שדרה שלושים וארבע ורחוב קלמנט היה הבית הפרטי היחיד באזור של בנייני דירות, והתהדר בגדר כלונסאות ובמדשאה מטופחת, אם כי זעירה. שביל לבנים שלצדו צמחו פרחים חבק צד אחד של המדשאה; ארבע מדרגות הובילו למרפסת קטנה. האור ליד הדלת במרפסת דלק. פרחים נוספים צמחו באדניות.

 

הרדי נכנס והדליק את האור בחדר הכניסה. הבית נקרא בית רכבת ויקטוריאני משום שהקומה הראשונה היתה בנויה כמו קרונות של רכבת. הכניסה לכל החדרים — לסלון, לחדר ההסבה, לחדר האוכל — היתה מהמסדרון הארוך מימינו של הרדי, כשהוא חצה את הבית ופנה לעבר החדרים האחוריים.

 

הוא הדליק את האורות בזה אחר זה, במטבח ואחר כך בסלון. הבית היה דומם לחלוטין. אוטומטית הוא בדק את מצבם של הדגים הטרופיים שלו, בזק קצת אוכל למים, ואחר כך נעמד באותה תנוחה שבה נעמד אחרי סיבוב הטלת החצים האחרון במשרדו. לאחר דקה הוא המשיך ללכת והגיע לפינה שבה נמצאו הדלתות המובילות לחדרים של רבקה ווינסנט.

 

הוא פתח קודם את הדלת של בק. היא ישנה בחדר הזה רק לפני שבועיים, כשהגיעה הביתה לרגל חג ההודיה. אבל עכשיו כמובן החדר היה ריק. המיטה היתה מוצעת, המדפים מסודרים. גם וין היה אז בחופשה בבית והחדר שלו דמה לחדר של אחותו, אם כי היעדרותו היתה איכשהו זועקת יותר — אולי מפני שזה היה חדר של בן, עם פוסטרים של מכוניות וכוכבי רוק והרבה יותר בלגן. אבל עכשיו נראו שני החדרים בעיקר ריקים.

 

הוא בדק את הטלפון לשמוע אם יש הודעות (לא היו), ואחר כך העיף מבט בשעונו. הוא התקשר לנייד של פראני והגיע לתא הקולי שלה. היא נהגה לכבות את המכשיר כשהיתה עם לקוחות. "היי," הוא אמר, "השעה רבע לתשע ואני בדיוק מתחיל לבשל משהו שאני בטוח שיֵצא מדהים. אם את שומעת אותי ואת בדרך הביתה תודיעי לי ואני אחכה לך. אם לא, ההפסד כולו שלך. אוהב אותך."

 

המחבת השחורה של הרדי מברזל יצוק היתה תלויה מעל לכירה על וו דייגים לדגי חרב. הוא הוריד את המפלצת ששקלה חמישה קילוגרמים לפחות, הניח אותה על אחת הלהבות, הדליק את הגז, נטל קמצוץ מלח

 

הוא פתח את המקרר, פישפש ומצא פטריות, בצל, פלפל אדום, וקצת שאריות של פטוצ`יני ברוטב בשמל, שלמיטב זיכרונו היו לגמרי לא רעים. הוא זרק לפח עגבנייה אחת נגועה בקימחון, אבל זה עדיין השאיר לו שתי עגבניות שאפשר להצילן, אם יחתוך אותן בזהירות. בהיסח הדעת הוא התחיל לזמזם את "מותק, קר בחוץ". בדרך הביתה הוא הקשיב לביצועים של סטיב טיירל לשירי ג`ז קלאסיים בנגן התקליטורים. בפריזר הוא מצא ארבע חבילות של נקניקיות עוף מתובלות בבזיליקום מהסוג החביב עליו.

 

בתוך חמש דקות הוא קצץ את כל המצרכים, השליך אותם למחבת, הוסיף באקראי תבלינים ועשבי תיבול, כמה ניעורים של טבסקו, ובערך חצי כוס יין אדום. הוא בדיוק הקטין את הלהבה וכיסה את המחבת כשהטלפון צילצל. משוכנע שזאת פראני הוא הרים את השפופרת בצלצול השני. "בוב הבשלן, שלום."

 

קול גברי ענה. "סליחה, זאת כנראה טעות במספר."

 

"לא, רגע! מצטער. חשבתי שזאת אשתי."

 

"מר הרדי?"

 

"מדבר."

 

"מר הרדי, מדבר אוסקר תומסינו."

 

"כבודו, מה שלומך?"

 

"בסדר גמור. אני מפריע לך באמצע משהו?"

 

"לא, אבל בכל מקרה אתה לא יכול להפריע לי. במה אני יכול לעזור לך?"

 

"טוב, אני מודה שזה קצת יוצא דופן, אבל אתה ואני מכירים כבר הרבה זמן וחשבתי שאולי תרשה לי לנצל קצת את ההיכרות המקצועית בינינו."

 

 

 

ביום רביעי בערב בתחילת דצמבר ניצב דיזמס הַרדי על הפס בצבע דובדבן

-כהה שנמתח על רצפת הפרקט הבהירה במשרדו והטיל חץ. זאת היתה הזריקה השלישית בסיבוב של שלוש, ובו ברגע שיצא החץ ליעדו הוא ידע שיפגע במקום שאליו כּוּון, "משולש העשרים", כמו השניים הקודמים. הרדי היה שחקן טוב מהממוצע — אם השתתפת בתחרות קבוצתית היית רוצה אותו בקבוצה שלך — כך ששלוש פגיעות רצופות במשולש העשרים לא עשו לו את היום. אם כי החמצה אחת או אפילו, אלוהים ישמור, שתי החמצות בסיבוב נתון כלשהו היו מורידות במידה מסוימת את מפלס שביעות הרצון שלו, שכבר היה נמוך באופן מסוכן בלאו הכי.

 

כך שהרדי שיחק משחק שבו לא היה לו סיכוי לנצח; אם פגע במטרה, זה לא שימח אותו; ואם החמיץ אותה, זה ממש עלה לו על העצבים

 

לאחר שהטיל הוא לא ניגש לשלוף את החצים מלוח המטרה כפי שעשה בשלושים הסיבובים האחרונים. במקום זה נאנח, חש את כתפיו משתוחחות, ונשך מבלי דעת את פנים לחיוֹ.

 

מצִדה האחר של הדלת הסגורה, בחדר הקבלה, התחיל הטלפון הלילי לצווח. זה היה הרבה אחרי שעות העבודה. פיליס, המפלצת חסרת הגיל שעבדה כפקידת קבלה/מזכירה, נכנסה אליו לחדר כדי להגיד לילה טוב קרוב לשלוש שעות קודם לכן. אולי עדיין היו עורכי דין או מתמחים המזיעים על התצהירים או התחקירים שלהם באחד החדרים או המשרדים האחרים — אחרי הכול, זה היה משרד עורכי דין שבו שעת עבודה משוּלמת היתה שער החליפין המקובל — אבל בגדול, יום העבודה כבר נגמר.

 

ולמרות זאת, אף על פי שלא היתה לו עבודה דחופה, הרדי נשאר.

 

במהלך עשרים השנים האחרונות זכו ימי רביעי בביתו למעמד מקודש כמעט כימי הבילוי הרומנטי. הרדי ואשתו, פראני, נהגו להשאיר את שני הילדים, רבּקה וּוִינסֶט — בהתחלה עם שמרטפיות ואחר כך לבד — ולצאת לאיזשהו מקום כדי לאכול ארוחת ערב ולשוחח. לעתים קרובות נפגשו ב"ליטל שמרוק", בר אירי שנמצא באמצע הדרך בין הבית בשדרה שלושים וארבע לבין משרדו במרכז העיר. הרדי היה אחד הבעלים של הבר, יחד עם אחיה של פראני, מוזס מגווייר. הם היו שותים משהו, כמו שני אנשים תרבותיים, ואחר כך עוברים הלאה למקום אחר, מתוחכם יותר או פחות — בסן פרנסיסקו אפשר למצוא את כל הסוגים — כדי להתעדכן, לשמר את הקשר. או לפחות לנסות.

 

התוכנית המקורית לאותו ערב היתה להיפגש ב"זַ`ארדֶניֶיר", מסעדת העילית של טרייסי דה ז`ארדן שהם גילו באיחור רק במהלך השנה האחרונה, כשג`ייקוב, בנו השני של חברו של הרדי, אֵייבּ גְליצקי, חזר מאיטליה לכמה הופעות בבית האופרה שמעבר לרחוב. אבל פראני התקשרה אליו בארבע וחצי וביטלה, והשאירה הודעה לפיליס שיש לה מקרה חירום עם משפחה של אחד מהלקוחות שלה.

 

הרדי בדיוק שוחח בטלפון כשפראני התקשרה, אבל היה ידוע שהוא נוהג להעביר אנשים לממתינה כדי לדבר עם אשתו. והיא ידעה את זה. היה ברור שהיא לא מעוניינת לדון עמו בביטול. הוא היה עובדה מוגמרת.

 

אחרי דקה נוספת של קיפאון משך הרדי בכתפיו ונכנס אל מאחורי המכתבה. הוא הרים את השפופרת, הקיש כמה ספרות, הקשיב לצלצול וחיכה.

 

"יאהווו."

 

"יאהוווּ? איזו מין דרך זאת לענות לטלפון?"

 

"זה `הלו` שנשמע קצת יותר ידידותי."

 

"הרבה יותר מוצא חן בעיני כשאתה אומר פשוט `גליצקי`."

 

"ברור. כי אתה ניאנדרתלי. טרֵיָה ציינה, והיא צדקה כמו תמיד כמעט, שזה עלול להרתיע אנשים אם אני נוהם את השם שלי כשאני עונה לטלפון בבית. שלא לומר בלתי ידידותי בעליל."

 

כשוטר מימים ימימה טיפח גליצקי תדמית שהיתה, בלשון המעטה, קשוחה באופן מתגונן. ההבעה המועדפת על גליצקי, גדול, רחב כתפיים, שחור מצד אמו — אביו, נֶט, היה יהודי — היתה מזיגה של אינטנסיביות טורדת מנוחה וניטרליות אדישה, שבשילוב עם עיניים כחולות כקרח בגוון לא טבעי כמעט וצלקת שחצתה את שפתיו, יצרה רושם של זעם מאיים, שבעליו מתקשה לכובשו. אמרו שלפעמים מספיק שהוא ישב ליד שולחן החקירות בזרועות שלובות וינעץ עיניים בחשוד כדי לחלץ ממנו הודאה. וגם אם השמועות לא היו לגמרי מדויקות, גליצקי לא ניסה להפריך אותן. התחושה היתה שזה נכון. זה נשמע נכון. ובשביל שוטר זה הספיק.

 

"ממתי זה מדאיג אותך אם אתה נשמע ידידותי או לא?" שאל הרדי.

 

"אתה טועה. בבית זה מדאיג אותי. אני לא רוצה להפחיד את הילדים."

 

"אבל האמת היא שאתה מפחיד אותם. זה הסוד. זה עבד מצוין עם החבילה הקודמת."

 

"החבילה הקודמת. זה מוצא חן בעיני. אבל הזמנים משתנים. היום, אם אתה רוצה את גליצקי הלא

 

"אני לא בטוח שאני יכול לעמוד בזה."

 

"אתה תתגבר. אז מה אני יכול לעשות בשבילך?"

 

לרגע השתררה שתיקה. ואז הרדי אמר, "חשבתי שאולי בא לך לצאת לשתות משהו."

 

גליצקי לא שתה, ומי כמו הרדי ידע את זה. כך שהשאלה התמימה לכאורה היתה טעונה. "בטח," אמר גליצקי אחרי רגע. "מתי ואיפה?"

 

"אני עדיין בעבודה," אמר הרדי. "תן לי עשר דקות. אני בא לאסוף אותך."

 

-ידידותי אתה צריך להתקשר אלי לעבודה."

 

באופן נלוז, כשהוא אומר לעצמו שזה המקום הראשון שאין בו טלוויזיה שעלה על דעתו, הסיע הרדי את שניהם ל"זַ`ארדֶניֶיר". הוא מסר את מפתחות הרכב לסדרן החניה, והם קיבלו שולחן בפינה נסתרת מהעין, בסמוך לבר העגול. זה היה יום ההופעות בבית האופרה ו"הספר מסביליה" היה כנראה עדיין במערכה הראשונה, כך שהמקום היה ריק כמעט לגמרי. בדרך למסעדה הם גלשו פחות או יותר בטבעיות לנושא מוכר — התנאים במשטרה והשינויים שצפויים כנראה להתרחש שם בקרוב. הדיון נמשך כל הדרך עד למסעדה וטרם הסתיים. לגליצקי, שהיה ראש אגף החקירות, היו כמה סוגיות חשובות משל עצמו, בעיקר העובדה שהוא לא רצה לפרוש לגמלאות וגם לא להמשיך בתפקידו הרם הנוכחי.

 

"שזה משאיר לך מה בדיוק?" הרדי לגם מהבירה שלו. "לא, תן לי לנחש. חזרה למדור שכר."

 

לבסוף הם הגיעו לסיבה שבגללה נפגשו מלכתחילה

 

"זה פשוט שונה כל כך," אמר הרדי. "זאת אומרת, לפני שנתיים היו לי שני ילדים ואישה שחיכו לי כשהגעתי הביתה. היינו משחקים שבץ-נא על השולחן במטבח, רואים סרטים ביחד בווידיאו."-לא-כולל-ילדים בסוף-השבוע, לצאת עד מאוחר, לחזור להיות האדם החופשי שהייתי פעם."-יודע-מה כיף. המצב חייב להשתנות, וכמו שגליצקי אומר, הוא יהיה חייב להתרגל לזה. לעזאזל, דברים כבר השתנו, ממש מתחת לאף שלו, והוא בקושי קלט את זה. "זה אף פעם לא קל, מה?" הוא אמר.

 

אחרי שנים של תסכול ועוגמת נפש הרדי נשבר ושכר מקום חניה מקורה בשכונה. החניה הכפולה עדיין היתה במרחק גוש בניינים וחצי ארוכים מהבית ועלתה לו קרוב לארבעת אלפים דולר בשנה, אבל הדלת שלה נפתחה בלחיצת כפתור, היא היתה קרובה

 

למען האמת, הוא נהנה הערב ללכת ברגל הביתה. הוא עצר אחרי שתי בירות עם גליצקי; לא היה לו עומס בעבודה כרגע, כך שהתיק שלו לא הכיל עכשיו עשרים קילו של מסמכים משפטיים כמו בדרך כלל, והלילה היה נעים ובהיר. בית הרכבת הוויקטוריאני שלו בן שתי הקומות בפינת שדרה שלושים וארבע ורחוב קלמנט היה הבית הפרטי היחיד באזור של בנייני דירות, והתהדר בגדר כלונסאות ובמדשאה מטופחת, אם כי זעירה. שביל לבנים שלצדו צמחו פרחים חבק צד אחד של המדשאה; ארבע מדרגות הובילו למרפסת קטנה. האור ליד הדלת במרפסת דלק. פרחים נוספים צמחו באדניות.

 

הרדי נכנס והדליק את האור בחדר הכניסה. הבית נקרא בית רכבת ויקטוריאני משום שהקומה הראשונה היתה בנויה כמו קרונות של רכבת. הכניסה לכל החדרים — לסלון, לחדר ההסבה, לחדר האוכל — היתה מהמסדרון הארוך מימינו של הרדי, כשהוא חצה את הבית ופנה לעבר החדרים האחוריים.

 

הוא הדליק את האורות בזה אחר זה, במטבח ואחר כך בסלון. הבית היה דומם לחלוטין. אוטומטית הוא בדק את מצבם של הדגים הטרופיים שלו, בזק קצת אוכל למים, ואחר כך נעמד באותה תנוחה שבה נעמד אחרי סיבוב הטלת החצים האחרון במשרדו. לאחר דקה הוא המשיך ללכת והגיע לפינה שבה נמצאו הדלתות המובילות לחדרים של רבקה ווינסנט.

 

הוא פתח קודם את הדלת של בק. היא ישנה בחדר הזה רק לפני שבועיים, כשהגיעה הביתה לרגל חג ההודיה. אבל עכשיו כמובן החדר היה ריק. המיטה היתה מוצעת, המדפים מסודרים. גם וין היה אז בחופשה בבית והחדר שלו דמה לחדר של אחותו, אם כי היעדרותו היתה איכשהו זועקת יותר — אולי מפני שזה היה חדר של בן, עם פוסטרים של מכוניות וכוכבי רוק והרבה יותר בלגן. אבל עכשיו נראו שני החדרים בעיקר ריקים.

 

הוא בדק את הטלפון לשמוע אם יש הודעות (לא היו), ואחר כך העיף מבט בשעונו. הוא התקשר לנייד של פראני והגיע לתא הקולי שלה. היא נהגה לכבות את המכשיר כשהיתה עם לקוחות. "היי," הוא אמר, "השעה רבע לתשע ואני בדיוק מתחיל לבשל משהו שאני בטוח שיֵצא מדהים. אם את שומעת אותי ואת בדרך הביתה תודיעי לי ואני אחכה לך. אם לא, ההפסד כולו שלך. אוהב אותך."

 

המחבת השחורה של הרדי מברזל יצוק היתה תלויה מעל לכירה על וו דייגים לדגי חרב. הוא הוריד את המפלצת ששקלה חמישה קילוגרמים לפחות, הניח אותה על אחת הלהבות, הדליק את הגז, נטל קמצוץ מלח

 

הוא פתח את המקרר, פישפש ומצא פטריות, בצל, פלפל אדום, וקצת שאריות של פטוצ`יני ברוטב בשמל, שלמיטב זיכרונו היו לגמרי לא רעים. הוא זרק לפח עגבנייה אחת נגועה בקימחון, אבל זה עדיין השאיר לו שתי עגבניות שאפשר להצילן, אם יחתוך אותן בזהירות. בהיסח הדעת הוא התחיל לזמזם את "מותק, קר בחוץ". בדרך הביתה הוא הקשיב לביצועים של סטיב טיירל לשירי ג`ז קלאסיים בנגן התקליטורים. בפריזר הוא מצא ארבע חבילות של נקניקיות עוף מתובלות בבזיליקום מהסוג החביב עליו.

 

בתוך חמש דקות הוא קצץ את כל המצרכים, השליך אותם למחבת, הוסיף באקראי תבלינים ועשבי תיבול, כמה ניעורים של טבסקו, ובערך חצי כוס יין אדום. הוא בדיוק הקטין את הלהבה וכיסה את המחבת כשהטלפון צילצל. משוכנע שזאת פראני הוא הרים את השפופרת בצלצול השני. "בוב הבשלן, שלום."

 

קול גברי ענה. "סליחה, זאת כנראה טעות במספר."

 

"לא, רגע! מצטער. חשבתי שזאת אשתי."

 

"מר הרדי?"

 

"מדבר."

 

"מר הרדי, מדבר אוסקר תומסינו."

 

"כבודו, מה שלומך?"

 

"בסדר גמור. אני מפריע לך באמצע משהו?"

 

"לא, אבל בכל מקרה אתה לא יכול להפריע לי. במה אני יכול לעזור לך?"

 

"טוב, אני מודה שזה קצת יוצא דופן, אבל אתה ואני מכירים כבר הרבה זמן וחשבתי שאולי תרשה לי לנצל קצת את ההיכרות המקצועית בינינו."

 

-ים מצנצנת שנחה על הדלפק וזרה אותו על המחבת. מה שזה לא יהיה שהוא יטגן, קצת מלח לא יזיק.
מרוב מקומות החניה שאפשר למצוא ברחוב, והיא יכלה לשמש גם כחלל אחסון. שלא לדבר על כך שהיא הצילה את שתי המכוניות המשפחתיות מסכנת גנבה וונדליזם, ששתיהן נפלו להם קורבן שלוש פעמים במהלך השנה וחצי האחרונות לפני שהרדי מסר בסופו של דבר את הצ`ק הראשון של דמי השכירות.

 

"כן, ואם אני זוכר נכון רק חיכית לרגע שזה ייגמר. זה היה כל כך משעמם."

 

"לא עד כדי כך משעמם. ואפילו בשנה שעברה, בֶּק כבר למדה באוניברסיטת בוסטון, אבל לפחות וינס עוד היה בבית והיינו עוד עושים את הקטע של ארוחת ערב משפחתית כמה פעמים בשבוע. עכשיו הוא בסן דייגו ופראני עובדת במשרה מלאה... זה פשוט כל כך שונה."

 

"קן ריק," אמר גליצקי.

 

"חשבתי שזה ימצא חן בעיני."

 

"אז הנה, רואה? שוב טעית." הוא משך בכתפיו. "אתה תתרגל."

 

"אני לא רוצה להתרגל. אני רוצה לאהוב את זה כמו שזה צריך להיות."

 

"שזה מה? הַ`צריך להיות`?"

 

"אתה יודע, לצאת עם אשתי ולעשות כיף

 

"מי? אני לא חושב שאני מכיר את האדם הזה."

 

"אתה יודע למה אני מתכוון. זה פשוט לא נראה בסדר."

 

"מה? שפראני עובדת?"

 

"לא. לא, היא כל הזמן רצתה לחזור לעבוד אחרי שהילדים יעזבו את הבית. תמכתי בה במאה אחוז. בחזרה ללימודים והכול. זאת אומרת, זה מה שתיכננו."

 

"אבל פשוט לא חשבת שזה יגזול ממך כל כך הרבה זמן."

 

הדדי לגם מהבירה, בלע, ונאנח. "היא אישה טובה," אמר. "אני לא אומר שלא."

 

"אין הרבה יותר טובות ממנה. אם תעשה משהו טיפשי בקשר לזה אני ארדוף אחריך עד קצה העולם וארצח אותך."

 

"אני לא מתכוון לעשות כלום. אני רק מנסה להבין איפה אנחנו עומדים. פתאום נראה שהעבודה היא החיים שלה."

 

"יצא לך פעם להסתובב עם עצמך כשאתה עובד על משפט רצח? כבר פיספסת ארוחת ערב או שתיים, לא?"

 

"זה לא אותו..." הקול של הרדי התקשח. "אני הייתי המפרנס, אייב. אני החזקתי את כולם. זה לא המצב עכשיו."

 

"אה, כן. אתה צודק. זה כמובן היה אחרת כשאתה עשית את זה."

 

הרדי סובב את הכוס שלו על השולחן ובהה לעבר הבר המואר עמומות. נראה שאפילו לצאת עם החבר הכי טוב שלו כדי לדבר על עצמו זה כבר לא מי

 

גליצקי כירסם עוד קצת קרח. "באמת? מעניין מה גרם לך לחשוד בזה."

 

.

 

גליצקי נורה כמה שנים קודם לכן, כשעמד בראש מחלק רצח, ואחרי קרוב לשנתיים של חופשת מחלה שנבעה מסיבוכים שונים הקשורים לתהליך ההחלמה הוצב כראש מדור שכר, תפקיד שאויש בדרך כלל על ידי סמל, אף שדרגתו היתה פקד. אם הפטרון והמורה הרוחני שלו, פרנק בָּטיסְט, לא היה מתמנה למפקד משטרת סן פרנסיסקו, גליצקי מן הסתם עדיין היה נרקב שם, או, סביר יותר, פורש, חי מהפנסיה ומחלטר קצת בכל מיני עבודות אבטחה מזדמנות כדי להשלים הכנסה. אבל בטיסט קידם אותו למשרה המובחרת של ראש אגף החקירות, והקפיץ אותו לראש הרשימה על פני כמה מועמדים רמי דרג אחרים.

 

ככלל, גליצקי נהג להעמיד פנים שמדובר בסידור טוב. היו לו משרד גדול ומרשים, מכונית משלו עם נהג, שכר טוב, מעמד גבוה בעיר וגישה לראש העיר ולמפכ"ל. אבל החיסרון המשמעותי, לדעתו, היה העובדה שהמשרה היתה פוליטית ביסודה בעוד שגליצקי לא היה כזה. ישיבות הסרק, מסיבות העיתונאים, הודעות הדוברות, יחסי הציבור, הספּינים והפגישות עם נציגי קהילה ומנהיגיה, שהיוו את עיקר עבודתו של גליצקי, הוציאו אותו מדעתו. אלה לא היו המושגים שלו על עבודת משטרה; זה לא מה שהרגיש שהוא נולד לעשות.

 

גליצקי הטה את כוס המיץ שלו, ינק לפיו קוביית קרח קטנה, גרס אותה בין שיניו והתבונן בהרדי היושב מולו. "לנייה, ראש מחלק רצח, פורש, כמו שאתה יודע."

 

"אף אחד לא עד כדי כך סתום," אמר הרדי.

 

"מה סתום בזה? הייתי פורש בעצמי אם הייתי יכול להרשות לעצמי."

 

אבל הרדי הניד את ראשו. "אני לא מדבר על לנייה," אמר. "אני מדבר עליך."

 

"אני לא פורש."

 

"לא, אני יודע. אתה חושב לבקש מבטיסט למנות אותך לראש מחלק רצח. נכון?"

 

"ואני חשבתי שאני מעודן."

 

"כן, אתה ובולדוזר." הרדי לקח לגימה מהבירה שלו. "דיברת על זה עם טריה?"

 

"בטח."

 

"ומה היא אומרת?"

 

"אתה בטח תעשה את הקטע הזה של גלגול העיניים שאתה מתמחה בו, אבל היא אומרת שמה שעושה אותי מאושר עושה גם אותה מאושרת." למראה תגובתו של הרדי הוא הצביע. "רואה, רואה? הנה, אתה עושה את זה."

 

"אני לא שולט בזה," אמר הרדי. "זה חומר מגלגל עיניים. דיברת עם בטיסט?"

 

"עוד לא. הוא עשה לי טובה כשהוא מינה אותי לראש אגף החקירות. אני לא רוצה שהוא יחשוב שאני כפוי תודה."

 

"למרות שאתה כן."

 

"טוב, כבר השקעתי בזה שלוש שנים וזה לא משתפר."

 

"ומחלק רצח יהיה שיפור?"

 

גליצקי הסיע את הכוס שלו על השולחן במעגלים הולכים וקטנים. "זה יותר מי שאני. זה הכול. בגלל זה נעשיתי שוטר."

 

.

הקדמה
2006

-ים מצנצנת שנחה על הדלפק וזרה אותו על המחבת. מה שזה לא יהיה שהוא יטגן, קצת מלח לא יזיק.
מרוב מקומות החניה שאפשר למצוא ברחוב, והיא יכלה לשמש גם כחלל אחסון. שלא לדבר על כך שהיא הצילה את שתי המכוניות המשפחתיות מסכנת גנבה וונדליזם, ששתיהן נפלו להם קורבן שלוש פעמים במהלך השנה וחצי האחרונות לפני שהרדי מסר בסופו של דבר את הצ`ק הראשון של דמי השכירות.

 

"כן, ואם אני זוכר נכון רק חיכית לרגע שזה ייגמר. זה היה כל כך משעמם."

 

"לא עד כדי כך משעמם. ואפילו בשנה שעברה, בֶּק כבר למדה באוניברסיטת בוסטון, אבל לפחות וינס עוד היה בבית והיינו עוד עושים את הקטע של ארוחת ערב משפחתית כמה פעמים בשבוע. עכשיו הוא בסן דייגו ופראני עובדת במשרה מלאה... זה פשוט כל כך שונה."

 

"קן ריק," אמר גליצקי.

 

"חשבתי שזה ימצא חן בעיני."

 

"אז הנה, רואה? שוב טעית." הוא משך בכתפיו. "אתה תתרגל."

 

"אני לא רוצה להתרגל. אני רוצה לאהוב את זה כמו שזה צריך להיות."

 

"שזה מה? הַ`צריך להיות`?"

 

"אתה יודע, לצאת עם אשתי ולעשות כיף

 

"מי? אני לא חושב שאני מכיר את האדם הזה."

 

"אתה יודע למה אני מתכוון. זה פשוט לא נראה בסדר."

 

"מה? שפראני עובדת?"

 

"לא. לא, היא כל הזמן רצתה לחזור לעבוד אחרי שהילדים יעזבו את הבית. תמכתי בה במאה אחוז. בחזרה ללימודים והכול. זאת אומרת, זה מה שתיכננו."

 

"אבל פשוט לא חשבת שזה יגזול ממך כל כך הרבה זמן."

 

הדדי לגם מהבירה, בלע, ונאנח. "היא אישה טובה," אמר. "אני לא אומר שלא."

 

"אין הרבה יותר טובות ממנה. אם תעשה משהו טיפשי בקשר לזה אני ארדוף אחריך עד קצה העולם וארצח אותך."

 

"אני לא מתכוון לעשות כלום. אני רק מנסה להבין איפה אנחנו עומדים. פתאום נראה שהעבודה היא החיים שלה."

 

"יצא לך פעם להסתובב עם עצמך כשאתה עובד על משפט רצח? כבר פיספסת ארוחת ערב או שתיים, לא?"

 

"זה לא אותו..." הקול של הרדי התקשח. "אני הייתי המפרנס, אייב. אני החזקתי את כולם. זה לא המצב עכשיו."

 

"אה, כן. אתה צודק. זה כמובן היה אחרת כשאתה עשית את זה."

 

הרדי סובב את הכוס שלו על השולחן ובהה לעבר הבר המואר עמומות. נראה שאפילו לצאת עם החבר הכי טוב שלו כדי לדבר על עצמו זה כבר לא מי

 

גליצקי כירסם עוד קצת קרח. "באמת? מעניין מה גרם לך לחשוד בזה."

 

.

 

גליצקי נורה כמה שנים קודם לכן, כשעמד בראש מחלק רצח, ואחרי קרוב לשנתיים של חופשת מחלה שנבעה מסיבוכים שונים הקשורים לתהליך ההחלמה הוצב כראש מדור שכר, תפקיד שאויש בדרך כלל על ידי סמל, אף שדרגתו היתה פקד. אם הפטרון והמורה הרוחני שלו, פרנק בָּטיסְט, לא היה מתמנה למפקד משטרת סן פרנסיסקו, גליצקי מן הסתם עדיין היה נרקב שם, או, סביר יותר, פורש, חי מהפנסיה ומחלטר קצת בכל מיני עבודות אבטחה מזדמנות כדי להשלים הכנסה. אבל בטיסט קידם אותו למשרה המובחרת של ראש אגף החקירות, והקפיץ אותו לראש הרשימה על פני כמה מועמדים רמי דרג אחרים.

 

ככלל, גליצקי נהג להעמיד פנים שמדובר בסידור טוב. היו לו משרד גדול ומרשים, מכונית משלו עם נהג, שכר טוב, מעמד גבוה בעיר וגישה לראש העיר ולמפכ"ל. אבל החיסרון המשמעותי, לדעתו, היה העובדה שהמשרה היתה פוליטית ביסודה בעוד שגליצקי לא היה כזה. ישיבות הסרק, מסיבות העיתונאים, הודעות הדוברות, יחסי הציבור, הספּינים והפגישות עם נציגי קהילה ומנהיגיה, שהיוו את עיקר עבודתו של גליצקי, הוציאו אותו מדעתו. אלה לא היו המושגים שלו על עבודת משטרה; זה לא מה שהרגיש שהוא נולד לעשות.

 

גליצקי הטה את כוס המיץ שלו, ינק לפיו קוביית קרח קטנה, גרס אותה בין שיניו והתבונן בהרדי היושב מולו. "לנייה, ראש מחלק רצח, פורש, כמו שאתה יודע."

 

"אף אחד לא עד כדי כך סתום," אמר הרדי.

 

"מה סתום בזה? הייתי פורש בעצמי אם הייתי יכול להרשות לעצמי."

 

אבל הרדי הניד את ראשו. "אני לא מדבר על לנייה," אמר. "אני מדבר עליך."

 

"אני לא פורש."

 

"לא, אני יודע. אתה חושב לבקש מבטיסט למנות אותך לראש מחלק רצח. נכון?"

 

"ואני חשבתי שאני מעודן."

 

"כן, אתה ובולדוזר." הרדי לקח לגימה מהבירה שלו. "דיברת על זה עם טריה?"

 

"בטח."

 

"ומה היא אומרת?"

 

"אתה בטח תעשה את הקטע הזה של גלגול העיניים שאתה מתמחה בו, אבל היא אומרת שמה שעושה אותי מאושר עושה גם אותה מאושרת." למראה תגובתו של הרדי הוא הצביע. "רואה, רואה? הנה, אתה עושה את זה."

 

"אני לא שולט בזה," אמר הרדי. "זה חומר מגלגל עיניים. דיברת עם בטיסט?"

 

"עוד לא. הוא עשה לי טובה כשהוא מינה אותי לראש אגף החקירות. אני לא רוצה שהוא יחשוב שאני כפוי תודה."

 

"למרות שאתה כן."

 

"טוב, כבר השקעתי בזה שלוש שנים וזה לא משתפר."

 

"ומחלק רצח יהיה שיפור?"

 

גליצקי הסיע את הכוס שלו על השולחן במעגלים הולכים וקטנים. "זה יותר מי שאני. זה הכול. בגלל זה נעשיתי שוטר."

 

.

 

© הוצאת ספרים כנרת זמורה ביתן

המלצה על ספר זה ניתן לראות בדף ספרים מומלצים.

ספרים חדשים

השימוש בלשון זכר נעשה מטעמי נוחות בלבד ואין בו בכדי לפגוע ו/או ליצור אפליה כלשהי.