ספרים   אודות מועדון קריאה   צור קשר  
מועדון קריאה של ספרים
מאז 2002
מועדון קריאה של ספרים
ספרים > ספרים חדשים > ספרים 2008 > ספרות מקור 2008

הבן הטוב

הבן הטוב

הספר הבן הטוב
מאת
עמודים 348

שנת
כריכה רכה

את הספר ניתן להשיג ברשת חנויות סטימצקי ובחנויות צומת ספרים.

מחרוזות עבודת יד שיהלמו אותך

הבן הטוב, כריכה אחורית

הבן הטוב, ספרו הרביעי של שי גולדן, הוא מסע מטלטל ומתעתע הנושא אותו ואת אחיו מבית היתומים אל חדרי לבה של משפחה אחת, המשפחה שלהם. בישירות מסוגננת פורש שי גולדן בפני הקורא את נבכי נפשו ואת מבוכי משפחתו, על שקריה המוסכמים, על אמיתותיה הכמוסות ועל סודותיה הגלויים. זוהי יצירה מפתיעה וכנה עד כאב המשלבת בין חושפנותו של הווידוי, עוצמתה של האוטוביוגרפיה ומורכבותו של הרומן. 
 

"אחת לשנה בערך מישהו היה אומר לי בעבודה או ברחוב, `ראיתי אותך בטלוויזיה. סיפור מדהים. לא הייתי מאמין עליך. לא ידעתי. אתה לא נראה כזה.` לפעמים הייתי משיב לאנשים שאמרו לי כך בשאלה, `אז איך אני נראה, בעצם? כמו מי ומה אני נראה לך?` ולרוב היו משיבים, `לא יודע. ההפך המוחלט. האדם האחרון בעולם שיהיו לו חיים כאלה.`"


 

 

קטע קריאה מתוך הספר
הבן הטוב

חלק ראשון

1

היה היה פעם, במקום לא רחוק מכאן, קרו דברים. דברים רבים. אבל קודם כול, סדר שיהיה פה. יש סיפור לספר, והסיפור הזה מתחיל כמו כל סיפורי האגדה האחרים.

אמרתי לאבא שלי, 'אבא, ספר לי את האגדה.' אבא שלי אמר, 'כבר סיפרתי אותה מאה פעמים. אולי סיפור אחר?' ורן אמר, 'לא, לא. הסיפור על הנסיך והנסיכה.' ואמא שלי אמרה, 'ממילא הוא לא מכיר אף אגדה אחרת.' אני חושב שנשמע קול צחוק בחדר. אפשר שהגיע לאוזני השכנים. אפשר שנותר בגזרה הצרה, האינטימית, הסמויה מהעין, של חדר השינה של ההורים שלי. זה היה יום שבת בבוקר. שנת 1978.

היה היתה פעם נסיכה יפה. הכי יפה בעולם. היא לא היתה סתם הנסיכה הכי יפה בעולם. היא היתה הנסיכה הכי יפה בעולם האגדות. שמה היה אִילִיָינָה קוֹסִינְזְיָינָה, אבל אנחנו קראנו לה אילנה. היו לה שיער זהוב ועיניים כחולות, לאילנה, ומכל רחבי רומניה באו מחזרים ונסיכים וביקשו את ידה. אבל אילנה נועדה למישהו מיוחד. לא לכל אחד.

בלקרימה התגורר פרד פְרוֹמוֹס. פרד פרומוס היה נסיך. ושמו היה פרומוס מכיוון שפרומוס ברומנית פירושו יפה. ופרד פרומוס היה יפה. הנסיך הכי יפה בעולם. ולפרד פרומוס היה כל מה שנסיך צריך: ארמון גדול, ממלכה רחבה וסוס. ולא סתם סוס, אלא הסוס הכי מהיר בעולם. דְרָקוּ שמו. וכשפרד פרומוס דהר על דרקו, הוא היה מהיר מהרוח. ולא סתם מהיר מהרוח, אלא מהיר מהרוח המהירה והשורקת ביותר. אבל לפרד פרומוס היה חסר דבר אחד: נסיכה. ואילנה היתה חולה. חולה. איש לא ידע מה היתה מחלתה, אבל כולם ידעו שאם לא תימצא תרופה, אילנה תמות. אביה, המלך, כינס את כל הרופאים המלכותיים ואת כל היועצים וביקש מהם למצוא תרופה למחלה המסתורית. ונתנו לה תרופות והשקו אותו בשיקויים וניסו לעשות קסמים וכשפים ולחשים - ושום דבר לא עזר. אילנה לא נרפאה. ואז אמר הרופא המלכותי למלך, 'אם אילנה תדהר על גבו של הסוס המהיר ביותר בעולם ותצליח להשיג את הרוח, תצא ממנה המחלה.' אמר אביה, 'הודיעו בכל רחבי הממלכה ומחוצה לה כי מי שסוסו מהיר יותר מהרוח יתייצב נא בארמון המלך. אם הוא דובר אמת, אילנה תרכב על סוסו. ואם סוסו מהיר מהרוח ואילנה תבריא, אתן את ידה לבעל הסוס ואת חצי הממלכה.'

אני שכבתי על בטנו של אבא שלי כשסיפר את הסיפור, מרפקַי שעונים על חזהו ועיני תלויות בו בסקרנות גדולה, נרגשות, נוצצות. יכול להיות. יכול להיות. הכול יכול להיות. אחי היה מונח על חזהּ של אמא שלי. ראשו על שדיה אשר נשמו מתחת לכתונת הלילה הפרחונית הדקה שלה. מבעד לתריסים הציצה שמש צהובה וערנית. בחוץ התחיל הרחוב להתעורר, מכוניות התחילו חולפות מתחת לחלון, נעצרו ברמזור, ומתוך מכשירי הרדיו שלהן עלו קולות של אנשים מדברים וקולות של אנשים אחרים צוחקים ברקע. מערכונים. כל העולם צחק. ואנחנו בפנים, עושים דברים אחרים.

אמא שלי אמרה, 'אחרי הסיפור מצחצחים שיניים.' ורן שאל, 'אבא, מה עושים היום?' ואבא אמר, 'נלך לפארק הלאומי.' ואני אמרתי, 'ואני אביא את הכדורגל ותאמן אותי בבעיטות לשער.' ואמא אמרה, 'אתה ורן תשחקו. אבא יצטרף אליכם.' ואבא שלי אמר, 'אני אאמן אותך בבעיטות לשער.' ורן אמר, 'אולי ניקח את החכה ונדוג דגים?' ואבא שלי אמר, 'זו חכת משחק. אי-אפשר לדוג בה דגים.' ואני אמרתי, 'אולי נתפוס הפעם. אולי נתפוס הפעם דג.' ואמא שלי אמרה, 'אין דגים באגם בפארק. זה אגם מלאכותי. הוא רק נראה כמו אגם. אבל הוא בעצם לא. הוא אגם בשין-קוף-ריש.' ורן אמר, 'לא נכון! יש דגים! אני ראיתי. ראיתי בעיניים שלי. זה אגם אמיתי. אלה מים אמיתיים. דגים אמיתיים שוחים שם. איפה שיש מים, דגים יכולים לשחות.' ואני אמרתי, 'גם אני ראיתי! בעיניים שלי! אלה מים אמיתיים ודגים אמיתיים.' ואמא שלי אמרה, 'לא בכל מקום שיש בו מים, דגים יכולים לשחות ולחיות.' ורן אמר, 'זה לא נכון. את סתם אומרת.' ואמא שלי אמרה, 'בים המלח אין דגים. המים כל כך מלוחים שם, כל כך חריפים. אף דג לא יכול לחיות שם.' ורן צחק, 'אם מכניסים דג לים המלח הוא טובע.' ואבא שלי אמר, 'לא, הוא צף.' ואני שאלתי, 'גם אנשים מתים בים המלח?' ואמא שלי אמרה, 'לא, אנשים לא יכולים לטבוע בים המלח. אי-אפשר לשקוע בים המלח.' ורן אמר, 'אתם סתם ממציאים. אתם סתם אומרים.' אני אמרתי, 'אתם לא אומרים באמת.' ואבא שלי אמר, 'זו האמת. זו האמת. אני אומר לכם שזו האמת.' ואבא שלי ואמא שלי החליפו מבטים, ויכול להיות שחייכו ביניהם. את הקטע הזה אינני זוכר. ואז אבא שלי אמר, 'אני אומר שניקח גם את החכה וגם את הכדור היום לפארק.' ואמא אמרה, 'חם היום. אני לא חושבת שזה רעיון טוב לשבת בשמש ולדוג דגים.' ורן אמר, 'נשב מתחת לעץ. יש עץ קרוב לאגם.' ואמא שלי אמרה לאבא שלי משהו ברומנית, ורן אמר, 'לדבר עברית, בבקשה!' ואבא אמר, 'אמא אמרה שאי-אפשר איתכם. שאי-אפשר להגיד לכם לא. כל מה שאתם רוצים - אנחנו עושים. אתם הכול בשבילנו. אתם החיים שלנו.' ואחרי זה רן אמר לי, 'הם אומרים סתם.'

והמלך הכריז על תחרות. ומכל קצווי הארץ התקבצו ובאו נסיכים על סוסיהם. אלף במספר הגיעו. עד כדי כך היתה יפה אילנה ועד כדי כך רצו בה הכול. ומכיוון שלא היה אפשר שאילנה תרכב על אלף סוסים, הכריז המלך כי תתקיים תחרות בין הרוכבים וכי שלושת הרוכבים המהירים ביותר ירכיבו אותה. והיו שם באמת כמה סוסים מאוד-מאוד מהירים, אבל אף אחד לא היה מהיר כמו דרקו, של פרד פרומוס. ופרד פרומוס ודרקו דיברו ביניהם בשפת סתרים שאף אחד לא הבין. וכשעלה לדהור על דרקו, היה פרד לוחש לו מילים סודיות ודרקו היה מתחיל לדהור ומשאיר את כולם מאחוריו, כאילו נגע בו מטה קסם, כאילו המילים של פרד פרומוס הצמיחו לו כנפיים. וכשדרקו דהר, הוא השאיר את כולם מאחוריו, הרחק מאחוריו, אלא שכשנעמד מול התא המלכותי ורצה להשוויץ בפני הנסיכה כמה גבוה הוא יכול לרקוע, נפצע ברגלו והתחיל צולע. פרד היה מודאג מאוד ואילנה היתה עצובה מאוד, מכיוון שהיא ראתה שפרד פרומוס הוא הנסיך הכי יפה שראתה מעודה ועודדה אותו כמו שמעודדים קבוצה בכדורגל, כי רצתה שינצח ויהפוך אותה לבריאה ויהיה בעלה. והם יחיו באושר ובעושר ויחיו כמו זוג יונים או בעצם, דגים במים.

והמלך וכל הנסיכים והסוסים האחרים חשבו שפרד פרומוס לא יוכל להמשיך בתחרות בגלל רגלו הפצועה של דרקו, אבל פרד פרומוס אמר, 'אנחנו ממשיכים,' ולחש את מילות הקסם הסודיות על אוזנו של סוסו האהוב, ובאורח פלא דרקו החלים, ופרד הרכיב את אילנה על גבו והם דהרו רחוק-רחוק ומהר-מהר, וכשחזרו היתה אילנה הנסיכה הכי יפה וגם הכי בריאה בעולם. והמלך נתן לפרד פרומוס את ידה של בתו ואת חצי הממלכה, והם חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה. כמו שני דגים במים, כאמור.

ואני ביקשתי, 'אבא, עוד פעם אחת.' ואבא אמר, 'לא, צריכים לצחצח שיניים, להתחיל את היום הזה.' ורן אמר, 'כל פעם אתה מספר את הסיפור הזה אחרת.' ואמא אמרה, 'הוא לא מספר אותו אחרת. זה אותו הסיפור בכל פעם.' ואני אמרתי, 'רק עוד פעם אחת. בבקשה, אבא. רק עוד פעם אחת. פעם אחרונה ודי.' ואבא אמר, 'בפעם הבאה. בשבוע הבא.' ורן אמר, 'בשבוע הבא בטח תשכחו.' ואבא אמר, 'אני לא אשכח.' ורן אמר, 'אתה תשכח.' ונכנס סבא שלי לחדר ואמר משהו ברומנית. ואבא שלי אמר, 'עברית, מושו, עברית.' וסבא שלי אמר, 'מה שלום הילדים הקטנים והנחמדים?' ואמא שלי אמרה, 'הנה, אתה רואה.' והצביעה על ארבעתנו.

 

כשהייתי שרוע שם, על מיטת השבת של הורי, כשאני מונח על חזה אבי, ורן, אחי הגדול, על לבה של אמי, נצצו עיני למשמע נקישת פרסות הסוס המהיר ביותר בעולם, סוסו של פרד היפה, פרסות שהדהירו אותו אל מול עיני, אל תוך ראשי, והתגוררו בתוך מחשבותי עם הרבה מאוד דהרות אחרות, של סוסים אחרים, כאלה שרכבתי עליהם באמת וכאלה שכנפיהם אינן משיגות את הזיכרון.

 

היה היה פעם, קרו דברים. דברים רבים. במקום לא רחוק מכאן.

2

הרביתי לשקר בילדותי. ואמא הרבתה לכעוס עלי.

 

פעם שיקרתי לאמי. והיא תפסה אותי בשקר. ואמרה שתשים לזה סוף. והיא צילצלה לאבא שלי. והוא עדיין היה בעבודה. 'אני אקרא למשטרה,' היא אמרה לתוך השפופרת בקול רם, מובלט, בנימה קדורנית, רוטנת והחלטית. כשהיא רוצה שאבין את המילים שהיא אומרת, היא מדברת איתו בעברית. כשהיא רוצה לשוחח איתו מעל לראשי, הם מדברים ברומנית. 'אני אקרא למשטרה שתיקח את הילד השקרן הזה מפה. שתכניס אותו לכלא,' היא אמרה לאבא שלי. אחר כך הסתובבה בסלון סחור-סחור, סביב מעגלים דמיוניים שציירה בראשה, וחשבה מה לעשות. אני יודע שזה מה שעשתה, מכיוון שהיא הסתובבה ואמרה בקול רם, 'אני חושבת מה לעשות עם הילד הזה. אני חושבת מה לעשות עם השקרן הזה. אני חושבת מה לעשות. מה לעשות כדי שהילד לא יגדל להיות שקרן פתולוגי. אני חושבת מה לעשות.' היא דיברה לעצמה ואני בחדרי, צופה ומאזין. היא נתנה לי לשבת שם, על מיטתי, להתייבש בשמש של האיום שתלתה מעלי, וכל העת הזאת הסתובבה סביב עצמה. זה טקס רב-רושם, והוא טעון באנרגיה של ציפייה ודריכות ואימה קרה וצורבת.

היא ידעה שאני בוכה. היא לא היתה אדישה לכך, אני משוכנע. אבל דמעות הפחד שלי לא השקיטו אותה. היא היתה אישה שמצאה תכלית.

כעבור דקות ארוכות נכנסה לחדרי, כועסת. 'אתה כל הזמן משקר!' אמרה אמא שלי, ופניה אדומות, 'אתה כל הזמן משקר ואנחנו נשים לזה סוף.' ואני אמרתי, 'אני לא משקר, אמא. אני לא משקר.' ואמי צעקה, 'אתה כן! אתה כן! אתה שקרן. אם אני לא אטפל בזה עכשיו, אתה תגדל להיות שקרן פתולוגי. שקרן גדול. השקרן הכי גדול בעולם. שקרנות זו מחלה. אני לא מוכנה שהבן שלי יהיה השקרן הכי גדול בעולם.' האזנתי לה. הבנתי בדיוק למה היא התכוונה. כשדיברה אלי היא היתה מהדהדת דברים שאמא שלה אמרה לה בילדותה. היא דיברה אלי והרימה את קולה כדי שתצליח לשמוע את עצמה הופכת לאמה, לשמוע את אמה המתה קמה לחיים מתוך גרונה. אמא שלי לא תגדל להיות שקרנית פתולוגית. זה אסור. זה נורא. שקרנות זו מחלה, ובמחלה הזאת יש להילחם. השקר הוא שורש כל רע. יש למגר אותו בטרם ישחית את הכול סביבו, בטרם יגרום לאמת, אפילו לאמת עצמה, לפקפק בעצמה.

הבטתי בה מהצד, משותק, מבועת, מוקסם ונכבש - באותה נשימה. מאושר על שבכוחי להסב לה כאב כה גדול. מאושר על שבכוחי להבין מה מניע אותה. יודע ומבין שאימצתי ממנה את התאווה לשקר, את השנאה העצמית ואת הכושר להמס שלגים בחום הזעם, כשזה מרתיח את הדם. ברגע הזה בזמן, חשבתי לעצמי אז, היינו קרובים כשם שלא היינו מעולם. אני חושב שבפעם הראשונה בחיי הכרתי בכך שאני אוהב אותה, אז, שם, כשחשבה מה לעשות איתי, השקרן הגדול ביותר בעולם.

צלצול נשמע באינטרקום. אמי הרימה את השפופרת. 'שי,' נשמע קולה, 'זה המשטרה. הם באו לקחת אותך.' לא יכול להיות! מיאנתי להאמין. נהיה לי קר בכפות הרגליים. 'תלבש את המעיל ותרד למטה. המשטרה באה לקחת אותך. הם לוקחים אותך לכלא בגלל שאתה משקר כל הזמן. תלבש את המעיל! תלבש את המעיל, שי, שלא יהיה לך קר. אתה הולך לכלא, חתיכת שקרן.' איזו יצירת מופת תיסרטה אמא שלי. במבט לאחור, אני מעריך אותה על הדמיון ועל התנופה שבביצוע. אבל אז, אז בכיתי עד כלות בפתח חדר המדרגות. מבועת ונרעד. מתחנן שלא ייקחו אותי, לא למשטרה, לא לבית הסוהר, לא לאיזה מוסד לילדים שקרנים. פניה של אמי חתומות. 'תרד למטה.' היא אמרה. 'זהו, יותר לא תשקר לעולם,' אמרה בקול פוסק, כמי שהשיגה הכרעה בדו-קרב ומדברת מעל גופת יריבהּ. 'אחרי שהמשטרה תטפל בך, יותר לא תשקר לעולם. היה אפשר לעשות את זה אחרת. אם היית מקשיב לי, לא היינו צריכים להזמין משטרה. אבל אתה שקרן. אתה חולה. וצריכים לטפל בך במשטרה. עכשיו תרד.'

ירדתי למטה לבדי במעלית. 'הם מחכים לך למטה. חסר לך שתברח בקומה שתיים,' קראה לי מעבר לדלת המעלית שהתחילה להיסגר עלי. לא חשבתי בכלל לעצור בקומה השנייה, אבל משהוגש הרעיון - הוא היה שווה בחינה, ללא כל ספק. עצרתי בקומה השנייה. התיישבתי שם על המדרגות רגע קצר. קולה של אמי הידהד בחדר המדרגות כל הדרך מהקומה השישית. 'תרד למטה לקומה כ'ף, המשטרה מחכה לך שם!' ירדתי ברגל. אבי חיכה לי בחדר הכניסה לבניין. 'איפה המשטרה?' שאלתי. 'איפה הם?' ואבא שלי אמר, 'הם מחכים לך בחוץ עם הניידת. הם ייקחו אותך לכלא בגלל שאתה משקר כל הזמן. אסור לשקר, שי. אסור לשקר. אתה מבטיח שלא תשקר יותר?' אמי הגיחה מפתח המעלית. היא יודעת איך להיות בכמה מקומות באותו זמן. 'אתה מבטיח שלא תשקר יותר?' שאל אבי. הינהנתי. מבוהל מאוד. הם דיברו ביניהם רומנית. אמא שלי פנתה מלוא גופה, כמו עמדה על במה בהצגה, כשאלפי עיניים צופות בה, ואמרה לאבא שלי בהטעמה מודגשת, 'לך תגיד לשוטרים שהם יכולים לנסוע. הוא הבטיח שהוא לא ישקר יותר.' אבא שלי יצא מחדר הכניסה לבניין אל הרחוב. איש לא זע באולם. אפילו האורות עמדו, צהובים, יראים. אמא שלי הכניסה אותי למעלית ואמרה לי, 'אם תשקר עוד פעם אחת, אני נשבעת לך, אני נשבעת לך בעיניים שלי, בחיים שלי ושל אבא, שאני לא אעצור אותם. אבא ביקש ממני שניתן לך עוד הזדמנות, הזדמנות אחת אחרונה, לפני שתלך לבית הסוהר. אני לא הסכמתי, אבל אבא שלך אוהב אותך מאוד. הוא ביקש ממני לתת לך רק עוד הזדמנות אחת, אחרונה, אחרונה, אחרונה. אתה מבטיח יותר לא לשקר לי, לא לשקר לעולם, אף פעם, אף פעם?' ואני הבטחתי. נשבעתי. 'אני אוהב אותך, אמא.' אני כמעט משוכנע שהשתמשתי במילים האלה אז. אני כמעט משוכנע גם שהיא נשקה לראשי. אני כמעט משוכנע שהערצתי אותה גם על שהצליחה לעורר בי תיעוב ואהבה באותה המידה. הייתי אז בן שבע וחצי. לא יותר. אולי אפילו פחות מזה.

אמא שלי לימדה אותי לשקר. אני חב לה את כל הספרים שכתבתי.

 

3

שיקרתי לאמי שהמורה ביקשה בבית הספר מכל תלמיד לספר מה מקור שמו ואני לא ידעתי. וביקשתי תשובה. ואבא סיפר בארוחת הערב שפעם, פעם, עוד לפני שבאנו אחי ואני לעולם, הם רצו מאוד ילדים ולא הצליחו. שנים רבות הם המתינו לאיזה נס שיגאל אותם מבדידותם, מזוגיותם בשניים, שניים שהם אחד ועוד לבד ואחד ועוד לבד ועוד לבד בשניים. ואז, לפתע, כך, ללא שום התראה או הכנה, נענה אלוהים לתפילותיהם (אני משקר עכשיו קצת גם לכם. אמי לא הזכירה את אלוהים כשדיברה על עצמה ועל ילדים, ואבי ממילא לא האמין בו מעולם) ושלח אליהם את אחי הגדול. ומכיוון ששמחו כל כך, החליטו לתת לאחי את השם 'רן', שפירושו 'שמחה'. כך אמרה אמא. ולא דייקה שלמעשה פירושו 'שמח'. ואי-הדיוקים הקטנים האלה הפכו את רן לפחות מתרונן משהיה עשוי להיות אילו היה, למשל, 'גיל'.

'ושי?' שאלתי. ועל כך סיפר אבי - שאחרי רן, שהיו משוכנעים כי יהיה הראשון וגם האחרון, נודע להם (שוב, בהפתעה גדולה) כי גם אני נובט בבטנה של אמי. ועוד בטרם באתי לעולם, אמרו אומר עם עצמם כי אם יהיה זה בן זכר, יקראו לו 'שי' - שפירושו מתנה - ואני שאלתי 'למה לא דורון?' ואבי לא ידע שדורון הוא מילה נרדפת לשי, ואמי, שלא ידעה אף היא, העמידה אותו על כך משאמרתי זאת, כאילו ידעה.

*אני זוכר, הבטתי ברן, ישבנו בסלון, והוא שתה בצמא את סיפור המעשייה. ואחרי זמן אמר לי, 'עשית להם תרגיל יפה,' ואני שאלתי, 'אתה לא חושב שיכול להיות שהם אומרים אמת?' והוא צחק או שלא צחק, ואמר, 'אתה כזה מטומטם לפעמים.' ואחרי זה סיפרתי את הסיפור בבית הספר לאחת התלמידות, ילדה בשם נורית זמיר, בגאווה גדולה. והיא, היו לה שתי צמות זהובות ולחיים ורדרדות וזוג עיניים תכלת, שדרכן היה אפשר, ללא כל מאמץ, לראות את השמים שמסתירים מעינינו לראות את אלוהים, משקר שקרים למלאכים. אי-דיוקים קטנים.

ואז ביקשתי מאמא ואבא שיראו לי תמונות מימי ינקותי. ולא היו כאלה בנמצא. והקשיתי עליהם. ואבא סיפר כי במעבר מהדירה בדרך הטייסים בתל אביב לבית ברחוב הירדן ברמת גן הלכו כמה ארגזים לאיבוד, ובארגזים היו אלבומי תמונות רבים, וביניהם גם כאלה עם תמונות מינקותנו, של אחי ושלי. ורן שאל איך יכול בכלל דבר גדול כמו ארגז ללכת לאיבוד, ואבי אמר, 'עובדה,' ואמא הוסיפה, 'ואבא כעס מאוד על המובילים,' ואני הצעתי, 'אולי נלך לחפש אותם בשבת?' ואמי צחקה. ואבי אמר, 'כבר עבר הרבה מאוד זמן. חיפשנו בכל מקום ולא מצאנו. הם הלכו לאיבוד. יש דברים שפשוט הולכים לאיבוד.' הולכים לאיבוד לבלי שוב. ואז סיפר לנו על הימים שבהם הקור ביאסי, רומניה, היה כה עז, עד שהדלק במכונית קפא, ואמר שנסתפק בכך, בסיפורים על רגעים מחיים של אחרים, אפילו יהיו אמא ואבא. ואני שאלתי את אח שלי בלילה, בחדרנו, אם הוא חושב שבמוסד יש תמונות שלנו מימים שהיינו תינוקות. ואחי הציע שאשאל את אמא ואבא ואז התכנס לתנוחת הערסול העצמית שבה היה מיישן עצמו, וגירגר את גרגור ההירדמות שלו, ואני הבטתי בתקרה וצל חולף של מכונית שעלה מהרחוב ונדד עליה שחור ומרצד הבהיר לי שיהיה עלי לחיות בצל ההכרה כי ייתכן ולא אדע לעולם ממי ירשתי את מראי.

ובדרך חזרה מבית הספר הלכנו רונן אשר ואני בשדרה המוצלת, בואכה נווה יהושע, בסמוך למרכז המסחרי הקטנטן ובית הכנסת, ואמרתי לו, 'יש לי סוד גדול לספר לך, אבל אתה מוכרח להישבע שלא תספר אותו לעולם, לעולם, לעולם, אף פעם שבעולם, שבעולם, לאף אחד.' והוא משך בכתפיו ואמר, 'בטוח.' ואמרתי לו, 'ההורים שלי הם לא ההורים האמיתיים שלי. ושם המשפחה שלי הוא לא גולדן.' והוא - בן שבע וחצי, גבוה ממני בחצי ראש לפחות, ספורטאי מצטיין ותלמיד מחורבן, שהסבתא הרומנית שלו אירחה אותו אחר הצהריים למשחק בגן השעשועים שסמוך לביתה ברחוב הביל'ויים, כדי שלא יהיה בבית, אצל ההורים - שאל, 'איך אתה יודע?' ואני אמרתי, 'אני זוכר כל מיני דברים.'

 

אחר כך רונן נעדר לתקופה מבית הספר. וכאשר חזר היו על פניו קווים אדומים דקים, משוקעים, כמו ערוגות צרות. ובדרך הביתה מבית הספר אמר לי, 'גם לי יש סוד לספר לך. אבל אתה מוכרח להבטיח שלא תספר לאף אחד, לעולם, לעולם, אף פעם, לעולם.' ואני אמרתי, 'בטוח.' והוא אמר שאבא שלו מכה אותו בחגורה ושבגלל זה נעדר מבית הספר. והראה לי את הקווים האדומים על פניו ואמר, 'תיגע פה,' והניח את ידי על הסימנים, והיתה שם לחות. והוא אמר, 'משחה,' שאמו מָשחה על האודם הטרי של החבורה. ואני שאלתי, 'למה הוא מכה אותך?' והוא אמר, 'כי אני ילד רע.' ואני שאלתי, 'אבל למה בחגורה?' והוא סיפר שלפעמים אביו מתרגז עליו כל כך בגלל הילד הרע שהוא, שהוא חולץ את חגורתו ממכנסיו ומכה בו בישבן. ואז רונן פשט את חגורת הבד שלו, קיפל בה שלושה קיפולים כך שהתעבתה, והצליף קלות בישבני ובגבי כדי להדגים. 'והחגורה של אבא שלי מעור!' סיפר בגאווה, 'היא עבה וכבדה נורא.'

ובפעם הקודמת שהכה אותו אביו, הכה חזק כל כך עד שהשתחררה החגורה מאחיזתו ונמתחה כל אורכה והצליפה כשוט על גבו של רונן. ורונן הרים את חולצתו והראה לי שתי רצועות עבות כחולות בבשרו. מכיוון שהסיט את פניו, 'לא בכוונה,' כדי לא לראות את מטס החגורה, פגעה החגורה בפניו, ואז כבר לא היתה לאבא של רונן ברירה אלא להצליף פעם נוספת על גבו של רונן, מכיוון שרונן היה מטומטם וזז והגיעה לו הצלפה גם על כך. כך סיפר רונן והשביע אותי שלא אספר לאיש. בטח שלא להורי. הכי חשוב, שלא אגיד מילה להורי.

ובערב סיפרתי לאמא ולאבא שאבא של רונן מכה אותו בחגורה. ואמא אמרה, 'רונן הוא ילד רע. עושה להם הרבה צרות. אמא שלו סיפרה לי.' ואני אמרתי, 'כן, הוא מפריע בשיעור כל הזמן ולא מקשיב למורה.' ואבא שלי אמר, 'אבל להרביץ בחגורה זה דבר שאסור לעשות.' ואמא שלי אמרה, 'אבא שלי לא הרביץ לי מעולם. אמא שלי, לפעמים, כשהייתי מרגיזה אותה מאוד, היתה נותנת לי פליק קטן בטוסיק. אבל אף פעם לא פליק חזק. פליק קטן, אבל מרעיש. כדי שאפחד.' ואבא שלי אמר לי, 'אצלנו לא מרביצים. אסור להרביץ. עד עכשיו אני לא סולח לעצמי על שהרבצתי לך אז בטוסיק,' ואמא הוסיפה, 'למרות שהיית ילד רע מאוד.' ואבא שלי אמר, 'כן. רע מאוד. אבל להרביץ בחגורה? זה לעולם לא. לעולם לא.'

 

רונן לא שונא את אבא שלו. רונן לא שונא את אבא שלו, כי בכיתה א` הוא מאמין שמגיעות לו מכות רצח בגלל שהוא ילד רע. ואמא שלו גם היא חושבת שהוא ילד רע ולא אומרת לאביו שלא יכה אותו - אם כי לפעמים היא דוחקת בו לסיים את המלקות, 'זה מספיק. זה מספיק.' והוא לא שונא את אמא שלו - רונן - כי היא צודקת. וגם כי היא אמא שלו ועל אמא לא כועסים. אם אבא יֵדע שהוא כועס על אמא, אבא יכעס מאוד. וסבתא של רונן היא היחידה שמעיזה לומר משהו לאבא שלו, כי אחרי הכול, הוא הבן שלה - הבן הבכור - אבל אבא שלו ממשיך להחטיף. בערך אחת לשבועיים הוא חולץ את החגורה ממכנסיו ומצליף בבנו, תלמיד כיתה אל'ף, את כל התורה כולה.

ומה אני אומר על הסוד שלו, בטח לעומת הסוד שלי? שואל רונן, ואני אומר שבאמת מדובר בסוד נורא גדול. ואני חושב שהסוד שלו יותר גדול משלי ויש לו סימנים אדומים על פניו להיות חותמת על הניצחון בתחרות הסודות. ושנינו מסכימים כי ביחס לסוד שלי, הסוד שלו הרבה יותר גדול. סוד שאסור לספר לאף אחד. לעולם.

 

 

© הוצאת ספרים כנרת זמורה ביתן

המלצה על ספר זה ניתן לראות בדף ספרים מומלצים.

ספרים חדשים

השימוש בלשון זכר נעשה מטעמי נוחות בלבד ואין בו בכדי לפגוע ו/או ליצור אפליה כלשהי.