ספרים   אודות מועדון קריאה   צור קשר  
מועדון קריאה של ספרים
מאז 2002
מועדון קריאה של ספרים
ספרים > ספרים חדשים > ספרים 2008 > ספרות תרגום 2008

סופר צללים

סופר צללים

רוברט האריס
דף סופר

רוברט האריס

הספר סופר צללים
מאת
תרגום מאנגלית
עמודים 300

שנת
כריכה רכה

את הספר ניתן להשיג ברשת חנויות סטימצקי ובחנויות צומת ספרים.

ספרים נוספים של רוברט האריס

 

מחרוזות עבודת יד שיהלמו אותך

סופר צללים, כריכה אחורית

"ברגע ששמעתי איך מת מֶק`ארה, הייתי צריך לקום וללכת. עכשיו זה ברור לי."

סופר צללים בריטי מקצועי, שכיר-עט ציניקן, הרגיל לעבוד עם כוכבי רוק דועכים, זוכה להצעה לחבר את זיכרונותיו של ראש ממשלת בריטניה לשעבר. הוא נענה לה בשמחה, במיוחד משום שהעבודה כרוכה בטיסה לאחוזת פאר בעיירת הנופש האמריקאית מרתה`ס ויניארד בעיצומו של החורף. אבל עד מהרה מתחוור לו שזהו משגה נורא. קודמו בפרויקט הזה – מייק מק`ארה - מת בנסיבות חשודות, וראש ממשלתו לשעבר הולך ומתגלה כבעל סודות קטלניים מן העבר החוזרים לפקוד אותו.

רוברט האריס הוא עיתונאי וסופר אנגלי, מחברם של רבי-מכר בינלאומיים רבים שתורגמו ל-37 שפות וביניהם רב המכר פומפיי. הוא חי עם אשתו וארבעת ילדיהם בברקשייר. סופר צללים עובד לקולנוע בבימויו של רומן פולנסקי.

"אלפרד היצ`קוק ספרותי" גרדיאן

"רוברט האריס הוא רב-אמן בז`אנר המותחן המתוחכם, הדן בסוגיות הגדולות המעסיקות אותנו בפתח המאה ה-21." הטיימס של לונדון

"`סופר צללים` הוא המותחן הטוב ביותר שהגיח מתוך עידן הטרור של ימינו... כולו בדיה וכולו אמת." מייל און סנדיי

 

מידע


מאנגלית: מרדכי ברקאי

 

 

קטע קריאה מתוך הספר
סופר צללים

 

. " - לא פעם חשבתי שהוא היה צריך להיות הסופר ואני הסוכן הספרותי - וכך, כאשר התחיל לדבר, לא היה ספק קל שאקשיב לו. וכשסיים, כבר נלכדתי ברשתו.

 

הסיפור, כפי שריק סיפר לי אותו בארוחת הצהריים באותו יום, היה כזה:

 

מק`ארה תפס את המעבורת האחרונה מווּדס הוֹל, מסצ`וסטס, למרת`ס ויניארד ביום ראשון שבועיים קודם לכן. אחר כך חישבתי ומצאתי שזה היה שנים

-עשר בינואר. הפלגת המעבורת עמדה בסימן שאלה. משעות אחר הצהריים השתוללה סופה עזה, ושתי ההפלגות האחרונות בוטלו. אבל לקראת תשע בערב פחתה במקצת עוצמת הרוח, ובתשע ארבעים וחמש החליט הקברניט להפליג. הספינה היתה דחוסה, ומק`ארה בקושי מצא מקום למכונית שלו. הוא החנה אותה מתחת לסיפונים ועלה לשאוף אוויר.

 

מאז איש לא ראה אותו עוד בחיים

 

.

ההפלגה אל האי אורכת בדרך כלל ארבעים וחמש דקות, אבל באותו לילה האט מזג האוויר את השיוט במידה ניכרת. כניסה לנמל עם כלי שיט באורך שישים מטר ברוח של חמישים קשר, אמר ריק, זה לא עניין לצחוק. השעה היתה קרוב לאחת

-עשרה כשהשיקה המעבורת ליבשה בוויניארד הייבן, והמכוניות הותנעו - כולן פרט לאחת: פורד אֶסקייפּ חומה דגם שטח, חדשה לגמרי. כלכל האונייה פנה במערכת הכריזה בבקשה אל הבעלים לחזור למכוניתו, כיוון שהוא חוסם את היציאה לנהגים שאחריו. משלא הופיע ניסו אנשי הצוות את דלתות המכונית, שנמצאה לא-נעולה, וכך דחפו את הפורד הגדולה בהילוך סרק אל המזח. אחר כך ערכו חיפוש קפדני אחרי מק`ארה: גרמי המדרגות, בר, שירותים, אפילו סירות ההצלה - לא כלום. התקשרו למסוף בווּדס הוֹל לבדוק אם עזב מישהו את המעבורת לפני שהפליגה או הושאר מאחור בטעות - ושוב לא כלום. זה היה השלב שבו התקשר פקיד "רשות אוניות הקיטור של מסצ`וסטס" עם משמר החופים בפאלמות כדי לדווח על אדם שכנראה נפל למים.

 

בביקורת לוחיות הרישוי מצאה המשטרה שהמכונית רשומה על שמו של אחד, מרטין ס` ריינהרט מניו יורק, אלא שמר ריינהרט אוּתר לבסוף בחוותו בקליפורניה. השעה כעת היתה קרוב לחצות בחוף המזרחי, תשע בערב בחוף המערבי

 

"

.אתה מדבר על מרטי ריינהרט ההוא?" נכנסתי לדברי ריק.

 

"

 

הוא בכבודו."

בטלפון אישר ריינהרט למשטרה מיד שהפורד שייכת לו. הוא מחזיק אותה בביתו במרת`ס ויניארד לשימושו שלו ושל אורחיו בקיץ. ועוד אישר שלמרות שזה חורף, שוהה שם עכשיו קבוצת אנשים. הוא אמר שיורה לעוזרת שלו לגשת לבית ולברר אם שאל מישהו את המכונית. כעבור חצי שעה היא טילפנה ואמרה שמישהו אכן נעדר, אדם בשם מק`ארה.

 

לא היה אפשר לעשות דבר לפני אור ראשון. לא שזה שינה משהו. כולם הבינו שאם נפל אדם מן הסיפון, מדובר בחיפוש אחרי גופה. ריק הוא מאותם אמריקנים מעצבנים בתחילת שנות הארבעים שלהם, שנראים בני תשע

-עשרה ועושים דברים איומים לגופם באופניים ובסירות קאנו. הוא מכיר את הים הזה. פעם השיט במשך יומיים קיאק לאורך כל תשעים הקילומטרים סביב האי. המעבורת מוודס הול צולחת את המצר במקום שבו לשון הים של ויניארד נושקת ללשון הים של ננטאקֶט. אלה מים מסוכנים. בשעת הגאות ניתן לראות איך הזרמים החזקים שואבים את מצופי התעלה העצומים אל צדם. ריק הניע את ראשו: בינואר? בסופה? בשלג? איש לא יחזיק מעמד יותר מחמש דקות.

 

אישה מקומית גילתה את הגופה למחרת בשעת בוקר מוקדמת, מוטלת על שפת המים כשישה קילומטרים בהמשך קו החוף ליד לַמבֶּרט`ס קוֹב. רישיון הנהיגה שנמצא בארנקו זיהה את האיש כמייקל ג`יימס מק`ארה בן חמישים מבּלהם, דרום לונדון. אני זוכר שחשתי פתאום צביטה של אהדה עם אזכור שמו של הפרוור הלונדוני הלא אקזוטי, המשמים. אין ספק שמק`ארה היה רחוק מן הבית, הברנש המסכן. הדרכון נקב בשם אמו בתור שאר בשר קרוב. השוטרים העבירו את הגופה לחדר המתים הקטן של ויניארד הייבן ואחר כך נסעו למעונו של ריינהרט, לבשר לו על המקרה ולקחת את אחד האורחים כדי לזהות את הגופה.

 

זה ודאי היה מחזה לא פשוט, אמר ריק, כאשר הגיע לבסוף האורח המתנדב לראות את הגופה

: "אני מוכן להתערב שעובד חדר המתים עדיין מדבר על זה." היו שם מכונית סיור משטרתית מאֶדגרטאון עם פנס כחול מהבהב, מכונית נוספת עם ארבעה שומרים חמושים לאבטחת הבניין, ומכונית שלישית, משוריינת, שבה נסע אדם המזוהה מיידית - מי שהיה עד שמונה-עשר חודשים קודם לכן ראש ממשלת בריטניה הגדולה וצפון אירלנד.

 

 

*

 

ארוחת הצהריים היתה רעיון של ריק. בכלל לא ידעתי שהוא בעיר עד שצילצל אלי ערב קודם לכן. הוא התעקש שניפגש במועדון שלו. זה לא היה המועדון שלו, אם לדייק 

- למעשה הוא היה חבר במאוזוליאום דומה במנהטן, שלחבריו היתה זכות סעודה גם בלונדון - אבל בכל מקרה, הוא אהב את זה. בשעת הצהריים הוגבלה הכניסה לגברים בלבד. כל אחד מהבאים לבש חליפה כחולה כהה, וגילו חצה את השישים. לא הרגשתי צעיר כל כך מאז שסיימתי את לימודי באוניברסיטה. בחוץ רבץ החורף על לונדון כמו מצבה אפורה כבירה. בפנים ניצנץ אור צהוב משלוש נברשות עצומות על שולחנות כהים ממורקים, כלי אוכל מוכספים וקנקנים של יין אדום. כרטיס קטן שהונח בינינו בישר שטורניר השש-בש השנתי של המועדון יתקיים באותו הערב. בדומה לחילופי משמר המלכה או בניין הפרלמנט - זה היה הדימוי של אנגליה בעיניו של זר.

 

"

מפליא אותי שזה לא פורסם בעיתונים," אמרתי.

 

"

 

כן פורסם. אף אחד לא עשה מזה סוד. היו מודעות אֵבל."

עכשיו, כשחשבתי על כך, אכן זכרתי במעומעם שראיתי משהו. אבל במשך חודש עבדתי חמש

-עשרה שעות ביממה כדי לסיים את ספרי החדש, אוטוביוגרפיה של כדורגלן, והעולם שמחוץ לתחקיר שלי היטשטש לגמרי.

 

"

 

"

 

מה לכל הרוחות עושה ראש ממשלה לשעבר במעמד זיהוי הגופה של מישהו מבלהם, שנפל למים מהמעבורת של מרת`ס ויניארד?"מייקל מק`ארה" - הכריז ריק בהטעמה מודגשת של מישהו שטס חמשת אלפים קילומטר כדי להשמיע את שורת המחץ שלו - "עזר לו לכתוב את זיכרונותיו."

ובנקודה הזאת, באותם חיים מקבילים הזויים, אני מביע בנימוס את תנחומי לגברת מק`ארה הקשישה ("איזה הלם, לאבד ילד בגיל הזה"), מקפל את מפית הפשתן, לוגם את שארית המשקה שבכוס, אומר שלום ויוצא אל הרחוב הלונדוני הקר, כשכל הקריירה הלא מרשימה שלי משתרעת לפנַי בבִטחה. תחת זאת התנצלתי, הלכתי לשירותים של המועדון, ובעודי מטיל את מימי בחנתי בהרהור קריקטורה לא מצחיקה ב"פּאנץ`

 

"

 

"

".ברור לך שאין לי מושג בפוליטיקה?" אמרתי כשחזרתי.הצבעת בעדו, לא?"

 

"

 

"

אדם לנג? בוודאי. כולם הצביעו בעדו. הוא לא היה פוליטיקאי, הוא היה שיגעון אופנתי."ובכן, זאת בדיוק הנקודה. מי מתעניין בפוליטיקה? מכל מקום, מה שהוא צריך, ידידי, זה סופר צללים מקצועי ולא עוד איזה עסקן פוליטי דפוק." הוא הסתכל סביבו. חוק ברזל של המועדון אוסר כל דיון עסקי בתחומו - בעיה מבחינת ריק, אם להביא בחשבון שלעולם אינו דן בשום דבר אחר. "מרטי ריינהרט שילם עשרה מיליון דולר תמורת הזיכרונות האלה, בשני תנאים: האחד, שיהיו בחנויות בתוך שנתיים; והשני, שלנג לא ישלוף שום אמרות שפר בנוגע למלחמה בטרור. ממה ששמעתי הוא לא התקרב אפילו למילוי התנאים האלה. בסביבות חג המולד המצב היה גרוע כל כך, שריינהרט העמיד את בית הנופש שלו בוויניארד לרשות מק`ארה ולנג כדי שיוכלו לעבוד ללא הפרעה. אני משער שהלחץ הוא שהכריע את מק`ארה. חוקר של מדינת מסצ`וסטס מצא בדמו רמת אלכוהול שחורגת פי ארבעה מהמותר."

 

"

כלומר, זאת היתה תאונה?"

 

"

תאונה? התאבדות?" הוא הניף יד בביטול. "מי יודע? מה זה משנה? הספר, זה מה שהרג אותו."

 

"

 

בהחלט מעודד," אמרתי.

בעוד ריק ממשיך במסע השכנוע שלו, הסתכלתי בצלחת שלפני ובדמיוני ראיתי את ראש הממשלה לשעבר משפיל את מבטו אל פניו הקרות והלבנות של עוזרו בחדר המתים 

- מסתכל ברוח הצללים שלו, אפשר לומר. איך הרגשת? תמיד אני מציג ללקוחות שלי את השאלה הזאת. אני מוכרח לשאול אותה מאה פעמים ביום בשלב התשאול: איך הרגשת? איך הרגשת? וברוב המקרים הם אינם מסוגלים לענות, ומשום כך עליהם לשכור אותי כדי שאספק להם את זיכרונותיהם: בסיומו של שיתוף פעולה מוצלח אני יותר הם מאשר הם עצמם. אני אוהב את התהליך הזה, אם לומר בכנות: את החופש לזמן קצר להיות מישהו אחר. זה נשמע מעוּות? אם כן, אוסיף שדרושה מקצוענות אמיתית. אני לא רק מחלץ מאנשים את סיפור חייהם; אני גם מקנה לחייהם תבנית שלעתים קרובות היתה סמויה; לפעמים אני מעניק להם חיים שהם לא הבחינו בקיומם. אם זאת אינה אמנות, מה כן?

 

שאלתי: "הייתי צריך לשמוע על מק`ארה?"

 

"

כן. אז בוא לא נודה שלא שמעת. הוא היה מעין עוזר כשלנג היה ראש ממשלה: כתיבת נאומים, חקר מדיניות, אסטרטגיה פוליטית. כשלנג התפטר, מק`ארה נשאר איתו לנהל את הלשכה שלו."

 

העוויתי את פרצופי. "אני לא יודע, ריק," אמרתי.

 

במהלך כל הארוחה שלחתי מבטים אל שחקן טלוויזיה קשיש שישב לשולחן הסמוך. בילדותי הוא התפרסם בקומדיית מצבים כשגילם אב חד

-הורי לנערות בגיל העשרה. עכשיו, כאשר התרומם ממושבו בגולמנות ושירך את דרכו לכיוון היציאה, הוא נראה כאילו הכינו אותו לגילום תפקיד גופתו שלו. זה סוג האנשים ששימשתי סופר צללים לזיכרונותיהם: אנשים שצנחו כמה שלבים בסולם הידוענים, או שנותרו להם שלבים אחדים לטפס בהם, או כאלה שנצמדו אל ראש הסולם במאמץ נואש להפיק מכך את המרב כל עוד נותר זמן. הוצפתי פתאום בתחושת גיחוך מכל הרעיון הזה, שאני עשוי להשתתף בחיבור זיכרונותיו של ראש ממשלה.

 

`"

 

"

אני לא יודע..." פתחתי שוב, אבל ריק קטע אותי.בתאגיד ריינהרט מתחילים להשתגע. מחר בבוקר הם עורכים תהלוכת יופי במשרד הלונדוני שלהם. מדוקס עצמו יגיע בטיסה מניו יורק לייצג את החברה. מטעם לנג שולחים את עורך הדין שנשא ונתן בשמו על העסקה המקורית - הפרקליט המבוקש ביותר בוושינגטון, בחור פיקח מאוד בשם סידני קְרול. יש לי לקוחות אחרים להפנות לעבודה הזאת, כך שאם אתה לא רוצה פשוט תגיד לי עכשיו. אבל מהאופן שבו הם מדברים, לדעתי אתה הכי מתאים."

 

"

אני? אתה צוחק."

 

"

לא. אני מבטיח לך. הם חייבים לעשות משהו קיצוני, לקחת סיכון. בשבילך זאת הזדמנות מצוינת. והכסף יהיה טוב. הילדים לא ירעבו."

 

"

אין לי ילדים."

 

"

לא," אמר ריק בקריצה, "אבל לי יש."

 

 

*

 

נפרדנו על מדרגות המועדון. לריק המתינה בחוץ מכונית מותנעת. הוא לא הציע להקפיץ אותי לאנשהו, והסקתי מכך שהוא נסע לפגוש לקוח אחר שבאוזניו ישמיע אותו נאום שכנוע שהשמיע לי. מהו שם העצם המשותף לקבוצה של סופרי צללים? בני לוויה? ציידי רוחות? לריק, מכל מקום, היו רבים כמותנו בפנקסים שלו. הביטו ברשימת רבי המכר. תתפלאו לגלות עד כמה הם פרי עבודתם של סופרי צללים, בין שהם רומנים ובין שהם ספרי תיעוד. אנחנו הפנטומים שמניעים את ענף ההוצאה לאור, כמו אותם פועלים מאחורי הקלעים של וולט דיסני. מתרוצצים במחילות התת

 

"

 

-קרקעיות בעולם ידועי-השֵם, צצים פה ושם בתלבושת של דמות זו או אחרת, ומשמרים את האשליה של "הממלכה הקסומה."נתראה מחר," אמר ריק ונעלם בדרמטיות בתוך ענן של גז פליטה; אשמדאי הגובה עמלה של חמישה-עשר אחוזים. לרגע עמדתי בהיסוס, ואילו נמצאתי בחלק אחר של לונדון, אפשר שהדברים היו מתפתחים באופן שונה. אבל הייתי באזור הדחוק שבו הסוהו מתחכך בקובנט גארדן, רצועה זרועת אשפה של תיאטרונים ריקים, סמטאות אפלות, אורות אדומים, דוכני חטיפים וחנויות ספרים - חנויות ספרים רבות כל כך שאפשר לחוש ברע רק מההסתכלות בהן, החל בחנויות הקטנות של הגזלנים שמוכרים פרסומים נדירים בסֶסיל קורט ועד לחנויות הענק שמוכרות הכול בחצי מחיר ברחוב צ`רינג קרוס. לעתים קרובות אני נכנס לאחת מהן כדי לראות איך מוצגים הכותרים שלי, וכך עשיתי גם באותו אחר צהריים. מרגע שהייתי בפנים, נדרש צעד קצר אחד על השטיח האדום במחלקת "ביוגרפיות וספרי זיכרונות", ופתאום עברתי מ"ידוענים" ל"פוליטיקאים".

הופתעתי מכמות הפרסומים שהיתה להם על ראש

הממשלה לשעבר - מדף שלם, מהביוגרפיה המוקדמת, "אדם לנג: מדינאי לזמננו", ועד למלאכת הקטילה העכשווית שכותרתה "חטא אדם וחוה? קובץ השקרים של אדם לנג", שניהם מאת אותו מחבר. הורדתי את הביוגרפיה העבה ביותר ופתחתי אותה בקובץ התצלומים: לנג כפעוט שמשקה טלה מבקבוק חלב ליד חומת אבנים; לנג כליידי מקבת בהצגת בית ספר; לנג מחופש לאפרוח בהפקת מחזמר של אוניברסיטת קיימברידג`; לנג בדמות מובהקת של בנקאי קפוא מבע בשנות השבעים; לנג עם אשתו וילדיו הצעירים על סף בית חדש; לנג עונד שושן ומנופף בידו מאוטובוס פתוח ביום היבחרו לפרלמנט; לנג עם עמיתיו, עם מנהיגי עולם, עם כוכבי פופ, עם חיילים במזרח התיכון. לקוח קירח במעיל עור מרופט שעמד לידי הביט בעטיפה. הוא סתם את נחיריו בידו האחת, ובשנייה עשה תנועה של הורדת מים להדחת אסלה. הקפתי את כוננית הספרים וחיפשתי את מק`ארה, מייקל, במפתח השמות. היו רק חמישה או שישה אזכורים פושרים. במילים אחרות, לא היתה שום סיבה לאיש מחוץ למפלגה או לממשלה לשמוע עליו. אז לעזאזל איתך, ריק, חשבתי. דיפדפתי בחזרה אל תצלום של ראש הממשלה היושב מחוּיך אל שולחן הקבינט, מוקף בצוות של רחוב דאונינג. הכיתוב זיהה את מק`ארה כדמות המגושמת בשורה השנייה. בתמונה הוא היה קצת מטושטש - כתם חיוור, חסר חיוך, כהה שיער. הבטתי בו במבט בוחן. הוא היה בדיוק הטיפוס נעדר החן, נטול הכישרון, הנמשך באופן טבעי לפוליטיקה וגורם לאנשים כמוני לדבוק במדור הספורט. תמצאו איזה מק`ארה בכל מדינה, בכל משטר, עומד מאחורי כל מנהיג ומפעיל מכונה פוליטית: מכונאי שמנוני בחדר הדוודים של העוצמה. וזה האיש שהופקד על כתיבת הצללים של זיכרונות בעשרה מיליון דולר? נמלאתי עלבון מקצועי. רכשתי ערמה קטנה של חומר רקע ויצאתי מחנות הספרים בתחושה גוברת שאולי ריק צדק; אולי אני האיש המתאים.

 

ברגע שנמצאתי בחוץ היה ברור שעוד מטען התפוצץ. ברחוב טוטנהם קורט זרמו בני אדם מארבע היציאות של תחנת הרכבת התחתית כמו גשמי זעף מתעלת ניקוז סתומה. רמקול הודיע משהו על "אירוע בכיכר אוקספורד

". זה נשמע כמו קומדיה רומנטית מותחת: "היתקלות פתאומית" פוגשת את "המלחמה בטרור". התקדמתי לאורך רחוב טוטנהם בלי לדעת איך אגיע הביתה. המוניות, כמו חברים בוגדניים, נוטות להיעלם ברגע שצצה בעיה. בחלון הראווה של חנות גדולה לאביזרי חשמל צפה קהל באותה מהדורת חדשות עצמה ששודרה בו זמנית בתריסר תחנות טלוויזיה: צילומי אוויר של כיכר אוקספורד, עשן שחור בוקע מתחנת הרכבת התחתית, להבות כתומות. פס המידע האלקטרוני שרץ לרוחב תחתית המסך דיווח על חשד לטרוריסט מתאבד, על הרוגים ופצועים רבים, וציין מספר של מוקד חירום להתקשרות. מעל הגגות חג מסוק. הרגשתי את ריח העשן, תערובת צורבת של דלק דיזל ופלסטיק בוער.

 

נדרשו לי שעתיים תמימות להגיע הביתה בצעידה, עמוס חבילה כבדה של ספרים 

- תחילה לאורך רחוב מרילבון, ואחר כך מערבה לעבר פדינגטון. כרגיל, הושבתה מערכת הרכבת התחתית כולה לצורך חיפושים אחר מטענים נוספים, וכך גם התחנות העיקריות של הרכבת העילית. התחבורה בשני צדיו של הרחוב הרחב עוכבה ותישאר כך, כמו בפעם הקודמת, עד הערב. (אילו היטלר ידע זאת, הוא לא היה נזקק לכל חיל האוויר שלו כדי לשתק את לונדון, חשבתי. הוא היה יכול להסתפק במתבגר חמום מוח עם בקבוק כלור ושקית של קוטל עשבים.) ניידת משטרה או אמבולנס עלו מדי פעם על אבני השפה ונסעו על המדרכה במאמץ להתקדם ברחוב צדדי.

 

המשכתי להתנהל לעבר השמש השוקעת

 

.

השעה היתה בוודאי שש כשהגעתי לדירה שלי. החזקתי בשתי הקומות העליונות של בניין גבוה מכוסה טיח בשכונה שתושביה קוראים לה נוטינג היל, בעוד משרד הדואר מתעקש שהיא נורת קנסינגטון. מזרקים משומשים התנוצצו בתעלת הביוב. בצדה האחר ביצעו קַצָבים את השחיטה במקום. מחזה קשה. אבל מעליית הגג ששימשה לי משרד היתה תצפית על מערב לונדון שלא היתה מביישת גורד שחקים: גגות בתים, מוסכי רכבת, כבישים ושמים 

- שמֵי ערבה עירונית רחבת ידיים, זרועה אורות של מטוסים מנמיכים לנחיתה בנמל התעופה היתרו. הנוף הזה הוא שגרם לי לקנות את הדירה הזאת, לא המלל של סוכן הנכסים על אנשי המעמד הגבוה שמגיעים לשכונה - מה שהיה ממילא חסר חשיבות, כיוון שהבורגנות העשירה לא חזרה לאזור הזה כשם שהיא לא חזרה למרכז בגדד.

 

קייט כבר הספיקה להיכנס לדירה

וצפתה בחדשות. קייט, שכחתי שהיא אמורה לבוא לבלות פה הערב. היא היתה ה... מה שלי?

 

 

אנדרו קרופטס, "כתיבת צללים

 

 

 

1

 

ברגע ששמעתי איך מת מֶק`אָרָה, הייתי צריך לקום וללכת. עכשיו זה ברור לי. הייתי צריך להגיד: "מצטער, ריק, זה לא בשבילי, זה לא נשמע טוב," ללגום את שארית המשקה שבכוסי ולהסתלק. אבל הוא היה מסַפֵּר סיפורים נהדר, ריק 

מכל היתרונות שמציעה כתיבת צללים, אחד הגדולים

הוא ללא ספק ההזדמנות לפגוש אנשים מעניינים

 

© הוצאת ספרים כנרת זמורה ביתן

המלצה על ספר זה ניתן לראות בדף ספרים מומלצים.

השימוש בלשון זכר נעשה מטעמי נוחות בלבד ואין בו בכדי לפגוע ו/או ליצור אפליה כלשהי.