.
לא המחשבה על ההלוויה היא שעירערה את שלוותו. גם לא זה שבוב מת. למען האמת, נחמדוּת המלתחות של בוב תמיד היתה קצת מייגעת בעיניו, ובינו לבינו רווח לו שכבר לא ישחקו סקווֹש. נוסף על
כך, הצורה שבה מת (התקף לב בשעה שצפה במרוץ הסירות בין מועדוני השיט של אוקספורד וקמברידג` בטלוויזיה) היתה מרגיעה באופן מוזר. סוזן חזרה מאחותה ומצאה אותו שוכב על גבו באמצע החדר כשידו על עיניו. הוא נראה כל-כך שלֵו, שבהתחלה חשבה שהוא מנמנם.
זה בטח כואב, ברור. אבל אפשר להתמודד עם כאב. והאנדורפינים בוודאי נכנסים לפעולה די מהר, ואחריהם התחושה שהחיים חולפים בשעטה מול העיניים, שג`ורג` עצמו חווה לפני שנים אחדות כשנפל מסולם מתקפל, שבר את המרפק במסלעה שבגינה והתעלף — תחושה לא בלתי נעימה, כזכור לו (מראה נוף מגשר טַמַר בפְּלימוּת תפס מקום בולט משום מה). הדבר נכון כנראה גם לגבי אותה מנהרה של אור בוהק כשהעיניים מתות, אם מביאים בחשבון את מספר האנשים ששמעו את המלאכים קוראים להם לשוב הביתה לפני שהתעוררו ומצאו רופא זוטר ניצב מעליהם עם דֶפיבְּרילָטוֹר.
ואז... כלום. זה נגמר, מן הסתם.
זה היה מוקדם מדי, כמובן. בוב היה בן שישים ואחת. ולסוזן ולבנים יהיה קשה, גם אם סוזן ממש פורחת עכשיו, כשסוף
לא, הנֶגע הוא ששיגע אותו.
הוא כבר הסיר את מכנסיו ולבש את חלקה התחתון של החליפה, ואז הבחין באליפסה קטנה של בשר תפוח על ירכו, כהה מהעור סביבה ומתקלפת מעט. תכולת קיבתו עלתה והוא נאלץ לבלוע כמות קטנה של קיא שהופיע בירכתי פיו.
סרטן.
הוא לא חש כך מאז ש"פַיירבּוֹל" של ג`ון זינֶבסקי התהפכה כמה שנים לפני כן והוא מצא את עצמו לכוד מתחת למים וקרסולו תפוס בלולאת חבל. אבל זה נמשך שלוש או ארבע שניות לכל היותר. והפעם אין אף אחד שיעזור לו להפוך את הסירה בחזרה.
הוא יצטרך להרוג את עצמו.
המחשבה לא ניחמה אותו, אבל זה היה משהו שביכולתו לעשות, והוא הרגיש שהוא שולט במצב קצת יותר.
השאלה היחידה היתה איך.
קפיצה מבניין גבוה היא רעיון מבעית, להסיט אט
לתלייה נדרש ציוד, ואין לו אקדח.
אם ישתה מספיק ויסקי ייתכן שיהיה מסוגל לאזור אומץ ולמחוץ את המכונית. יש שער אבן גדול ב-
-סוף היא מסוגלת להוציא משפט שלם מהפה. אבל בסך הכול נראה שזו דרך טובה ללכת.-אט את מרכז הכובד שלך מעבר למעקה, האפשרות שתשנה את דעתך באמצע הדרך למטה. והדבר האחרון שהיה נחוץ לו בשלב הזה הוא עוד פחד.A16 בצד הזה של סְטַמְפוֹרד. לא תהיה לו שום בעיה להיכנס בו במאה חמישים קילומטרים בשעה.
אבל מה יהיה אם עצביו יבגדו בו? אם יהיה שתוי מכדי לשלוט במכונית? מה יהיה אם מישהו בדיוק יֵצא מאותה דרך פרטית? מה יהיה אם הוא יהרוג אותם, יישאר
אדוני...? תואיל להתלוות אלי בחזרה לחנות?"
צעיר בן שמונה
משותק וימות מסרטן בכיסא גלגלים בכלא?-עשרה פחות או יותר נעץ מבט בג`ורג`. היו לו פאות אדמוניות ומדים כחולים כהים, גדולים עליו בכמה מספרים.
ג`ורג` קלט שהוא כורע על המפתן המרוצף שמחוץ לחנות.
"אדוני...?"
ג`ורג` קם על רגליו. "אני מצטער מאוד
."
"
ג`ורג` הביט מטה וראה שהוא עדיין לובש את מכנסי החליפה, ושהחנות פתוחה. הוא התכפתר בחיפזון. "כמובן."
הוא שב ונכנס בדלתות, ואז פנה בין תיקי היד והבשמים לעבר מחלקת בגדי גברים, איש הביטחון סמוך מאחוריו. "כנראה נתקפתי מין הלם."
"תצטרך לדון בזה עם המנהל, אני חושש, אדוני."
נראה שהמחשבות השחורות שמילאו את ראשו רק שניות ספורות לפני כן קרו מזמן. נכון, כשעמד על רגליו הוא הרגיש קצת חסר ביטחון, כמו שמרגישים כשחותכים את הבוהן באזמל, למשל, אבל בהתחשב בנסיבות הוא הרגיש טוב להפתיע.
מנהל המחלקה לבגדי גברים עמד ליד כוננית של נעלי בית וידיו משוכלות על מפשעתו. "תודה, ג`ון."
איש הביטחון החווה כלפיו מנוד ראש קטן של כבוד, סב על עקביו והלך.
"טוב, מר..."
"הוֹל. ג`ורג` הול. אני מתנצל. אני..."
"אולי כדאי שנחליף כמה מילים במשרד שלי," אמר המנהל.
הופיעה אישה ובידיה המכנסיים של ג`ורג`. "הוא השאיר אותם בחדר המדידה. הארנק שלו בכיס."
ג`ורג` דחק בו. "כנראה היה לי מין בּלֶקאָאוּט. באמת לא התכוונתי לעשות צרות."
כמה טוב לדבר עם אנשים. הם אומרים משהו. הוא אומר משהו בתגובה. הטיק
"אתה בסדר, אדוני?"
האישה אחזה במרפקו והוא החליק מטה והצידה על כיסא מוצק יותר, נוח יותר ותומך יותר מכל כיסא שזכר.
הכול התערפל מעט לכמה רגעים.
אחר כך הונח בידיו ספל תה.
"תודה." הוא לגם. התה היה לא טעים אבל חם, והספל היה מאג חרסינה נאה והאחיזה בו היתה מנחמת.
"אולי כדאי שנזמין מונית.
"קרוב לוודאי שכך הכי טוב, הוא חשב, לחזור לכפר ולקנות את החליפה ביום אחר.
תואיל להתלוות אלי...?"-טק היציב של שיחה. הוא יכול להמשיך כך כל אחר הצהריים.
2
הוא החליט לא לספר על התקרית לג`ין. היא רק תרצה לדבר על זה, והמחשבה על כך לא היתה מפתה
.
דיבורים, לדעתו של ג`ורג
סוד שביעות הרצון, חש ג`ורג`, הוא בהתעלמות מוחלטת מדברים רבים. נשגב מבינתו איך אפשר לעבוד באותו משרד עשר שנים או לגדל ילדים בלי לדחוק מחשבות מסוימות לירכתי המוח באופן קבוע. וכשמדובר באותו סיבוב אחרון אימתני, עם קטטר ובלי שיניים, אובדן זיכרון נראה מתנה משמים.
הוא סיפר לג`ין שלא מצא כלום באוֹלדרס ושייסע שוב העירה ביום שני, כשלא יצטרך לחלוק את פּיטֶרבּוֹרוֹ עם ארבעים אלף איש נוספים. אחר כך עלה במדרגות אל חדר האמבטיה והדביק פלסטר גדול על הנֶגע כך שלא יהיה אפשר עוד לראות אותו.
הוא ישן שינה עמוקה רוב הלילה והתעורר רק כשרוֹנלד בּארוֹס, המורה לגיאוגרפיה שלו שמֵת מזמן, הידק רצועה של סרט הדבקה אל פיו של ג`ורג` וחורר את דופן חזהו במוט ברזל ארוך ומחודד. באופן מוזר, מה שדיכדך אותו יותר מכול הוא הריח, כמו ריח של שירותים ציבוריים שנוקו ברישול אחרי שהשתמש בהם אדם חולה מאוד, מבסֵם ומתובל בקארי, וגרוע מכול, ריח שנראה כי עלה מהפצע בגופו שלו.
הוא קיבע את מבטו באהיל מעל לראשו וחיכה שלבו יאֵט, כמו אדם שחוּלץ מבניין בוער ועדיין לא מסוגל להאמין לגמרי שיצא מכלל סכנה.
הוא החליק מהמיטה וירד במדרגות. הוא השחיל שתי פרוסות לטוסטר והוריד את המַקינֶטָה שג`יימי נתן להם לחג המולד; פטנט מגוחך שאותו המשיכו להציג לראווה מסיבות דיפלומטיות. אבל עכשיו זו היתה הרגשה טובה, למלא מים במכל הקטן, לשפוך קפה למשפך, להתאים את אטם הגומי למקומו ולהבריג את חלקי האלומיניום. תזכורת מוזרה למנוע הקיטור של גארֶת, שג`ורג` הורשה לשחק בו באותו ביקור זכור לשמצה בפּוּל ב
הלהבה הכחולה נאנחה תחת בסיס המתכת של הכלי. מחנאות ביתית. שמץ של הרפתקה.
הטוסט הוקפץ מעלה בצלצול קצר וחד.
זה היה כמובן אותו סופשבוע שגארת שרף בו את הצפרדע. כמה משונה, כשמביטים לאחור, איך מסלול של חיים שלמים עשוי להתחוור בבהירות כזאת בתוך חמש דקות באחר צהריים באוגוסט.
הוא מרח את הטוסט בחמאה ובריבה בעוד הקפה מגרגר את דרכו מעלה. הוא מזג את הקפה למאג ולגם. הוא היה חזק באופן מסמר שיער. הוא הוסיף חלב עד שהתקבל גון שוקולד כהה, ואז התיישב ולקח את כתב העת של המכון המלכותי לאדריכלות בריטית שג`יימי השאיר בביקורו האחרון.
בֵּית אַזְמַן
תריסי עץ, דלתות הזזה מזכוכית, כיסאות אכילה בסגנון הבּאוּהַאוּס, אגרטל בודד של חבצלות לבנות על השולחן. אלוהים אדירים. לפעמים בא לו לראות זוג תחתונים מושלכים בתצלום אדריכלי.
"רַטָטים פנימיים חשמליים בתדר גבוה ובמִשׂרעת קבועה שולבו במִפרט הטכני לשם הגברת הדחיסה, במטרה למזער את מספר נקבי האוויר ולהפיק מאמץ דחיסה אחיד..."
הבית נראה כמו בונקר. מה ההתלהבות הגדולה מבטון? בעוד חמש מאות שנה אנשים יעמדו מתחת לגשרים ב-
`, זכו להערכה רבה מדי. בימינו כבר אי-אפשר להדליק טלוויזיה בלי לראות מישהו דן באימוץ שלו או מישהי מסבירה למה דקרה את בעלה. הוא לא סלד מדיבור. דיבור הוא אחת מהנאות החיים. וכל אחד צריך לקשקש מדי פעם עם פַּיינט של ראדֶלְס על עמיתים שלא מתקלחים בתדירות מספקת או על בנים בגיל העשרה שחוזרים הביתה שתויים בשעות הקטנות ומקיאים בסלסלה של הכלב. אבל זה לא משנה כלום.-1953. והרבה יותר טוב מלשבת ולצפות בעצים בקצה המרוחק של הגינה מתנועעים מצד לצד כמו מפלצות ים עד שהקומקום ירתח.-אוֹאֶן.M6 ויתפעלו מהכתמים?
הוא הניח את כתב העת והתחיל את התשבץ של "טלגרף".
נָנוֹ
ג`ין הופיעה בשבע וחצי לבושה בחלוק הרחצה הסגול שלה. "לא הצלחת לישון?"
"התעוררתי בשש. לא ממש הצלחתי להירדם עוד פעם."
"אני רואה שהשתמשת בדבר הזה של ג`יימי."
"זה די טוב, בעצם," השיב ג`ורג`, אם כי, האמת, הקפאין גרם לו לרעידות בידיים ולתחושה הלא נעימה שחשים כשמחכים לחדשות רעות.
"רוצה שאני אכין לך משהו או שהתמלאת בטוסטים?"
"קצת מיץ תפוחים יהיה נחמד. תודה."
היו בקרים שבהם הביט בה וחש דחייה מתונה כלפי האישה השמנמונת המזדקנת הזאת עם שְׂער המכשפה ודלדולי העור. ואז, בבקרים כמו הבוקר... "אהבה" היא אולי המילה הלא נכונה, אם כי חודשיים קודם לכן הם הפתיעו את עצמם כשהתעוררו יחד במלון ההוא בבְּלייקני וקיימו יחסי מין אפילו בלי לצחצח שיניים.
הוא כרך את זרועו סביב מותניה והיא ליטפה את ראשו בהיסח הדעת, אולי כמו מישהו שמלטף כלב.
היו ימים שבהם להיות כלב נראה משהו מעורר קנאה.
"שכחתי להגיד." היא התקלפה ממנו. "קייטי צילצלה אתמול בערב. הם באים לארוחת צהריים."
"הם?"
"היא וג`ייקוב וריי. קייטי חשבה שיהיה נחמד לצאת מלונדון למשך היום."
לעזאזל. רק זה היה חסר לו.
ג`ין רכנה אל תוך המקרר. "פשוט תנסה להתנהג בצורה תרבותית."
-שנייה. ביזנטיון. בלורית.
3
ג`ין שטפה את המאגים המפוספּסים ושמה אותם במתקן הייבוש
.
כעבור רגעים אחדים ג`ורג` שב והופיע בבגדי עבודה ויצא לגינה להניח לבֵנים בטפטוף הקל שבחוץ
.
בינה לבינה היא היתה די גאה בו. בעלה של פּוֹלין התחיל ללכת מדחי אל דחי קצת אחרי שפרש וקיבל את הבקבוק המסורתי המהודר עם הפיתוחים. כעבור שמונה שבועות הוא רבץ באמצע המדשאה בשלוש בלילה עם ליטר של סְקוֹץ` בתוכו, נובח כמו כלב.
כשג`ורג` הראה לה את התוכניות לסטודיו זה הזכיר לה את התוכניות של ג`יימי למכונה ההיא שתיכנן כדי לתפוס את סנטה קלאוס. אבל הנה, בקצה המרוחק של המדשאה, יסודות, חמישה נדבכי לבֵנים, מסגרות לחלונות בערֵמה מסודרת מכוסה ביריעות פלסטיק כחולות.
בני שבע או בני חמישים ושבע, הם זקוקים לפרויקטים שלהם. לחזור עם משהו מת למערה. להקים את הסניף בוֶולינבּוֹרוֹ. ארוחת צהריים טובה, עשרים דקות הפסקה, וכוכבי זהב כדי להראות שמישהו שם לב.
היא פתחה את המַקינֶטָה, וגוש קטן של משקע קפה ספוּג מים נפל בכבדות על השיש והתפורר. "שיט."
היא לקחה מטלית מהארון.
היה אפשר לחשוב שהם חזרו מווייטנאם לפי האופן שכמה מהם דיברו על היציאה לפנסיה. שום מחשבה על הנשים. לא חשוב כמה את אוהבת מישהו. שלושים וחמש שנה יש לךְ בית לעצמך, ופתאום את צריכה לחלוק אותו עם... לא בדיוק זר...
היא עדיין תוכל לראות את דייוויד. עם הבקרים בבית הספר היסודי ועם המשרה החלקית שלה באוֹטַקַרְס בעיר, די פשוט לבלות כמה שעות נוספות מחוץ לבית בלי שג`ורג` ישים לב. אבל כשעבד, זה נראה פחות רמאות. עכשיו הוא אוכל צהריים בבית שבעה ימים בשבוע, וכמה דברים הרבה יותר מדי קרובים זה לזה.
למרבה המזל הוא אהב להיות לבדו, וגילה עניין מועט למדי במעשיה כשהיתה במקומות אחרים. מה שהקל את הכול. האַשְמה. או היעדרה.
היא שטפה את הגרגרים מהמטלית, סחטה אותה ותלתה אותה על הברז.
היא היתה לא נחמדה. המחשבה על בואה של קייטי לארוחת צהריים, מן הסתם. הוא וריי נוהגים בנימוס, כשבעצם הם רוצים לשָׂרֵג קרניים ולהיאבק.
ג`ורג` אדם הגון. מעולם לא השתכר. מעולם לא הכה אותה, מעולם לא הכה את הילדים. בקושי הרים את קולו אי
אולי זו הבעיה.
היא נזכרה איך קינאה בקייטי כשהיתה נפגשת עם גְרהם. בחברוּת ביניהם. בשוויון. פניו של ג`ורג` בארוחת הערב ההיא, כשדיברו על הלידה. גרהם משתמש במילה "דגדגן", וג`ורג` עם מלוא המזלג קותל חזיר מעושן תלוי באוויר לפני פיו הפעור.
אבל זו הצרה בלהיות חברים. יום אחד גרהם קם והולך לו, ומשאיר אותה לטפל בג`ייקוב. משהו שגבר כמו ג`ורג` לעולם לא היה עושה.
ובכל זאת, הוא צודק בנוגע לריי. היא לא ציפתה לארוחת הצהריים הזאת בכיליון עיניים יותר ממנו. תודה לאל שג`יימי לא בא. באחד הימים הוא עוד עלול לקרוא לריי "מיסטֶר ראש כרוב" באוזניה של קייטי. או באוזניו של ריי. והיא תצטרך לקחת מישהו לבית חולים.
עם מחצית מנת המשכל של קייטי, ריי בכל זאת קרא לה "גברת קטנה". אם כי בפעם ההיא הוא הצליח לתקן את מכסחת הדשא המרחפת. מה שלא חיבב אותו על ג`ורג`. לפחות הוא מבוסס. בדיוק מה שקייטי צריכה עכשיו. מישהו שיודע שהיא מיוחדת. מישהו עם משכורת טובה ועם עור עבה.
רק כל עוד קייטי לא מתחתנת איתו.
-פעם. בשבוע שעבר היא ראתה אותו מפיל מפתח שוודי על רגלו. הוא רק עצם את עיניו, יישר את גבו והתרכז, כאילו הוא מנסה לשמוע מישהו צועק ממרחק רב מאוד. ורק דוח מהירות אחד.
4
ג`ורג` יצק את המלט אל תוך ריבוע הסיבית ועבר על פניו במרית כדי לבדוק שאין בו גבשושיות
.
זה היה כמו הפחד לטוס
.
הוא לקח לבֵנה, מרח את תחתיתה במלט, הניח אותה וצודד אותה בעדינות עד שישבה בנוח בצמוד לפלס המים הזקוף
.
בהתחלה זה לא הטריד אותו, הטיסות המטולטלות
הוא זכר את קייטי אומרת, "אמא, אני חושבת שאבא לא בסדר," אבל נראה שהיא קוראת חלושות מדִסקה זעירה של אור שמש במרומי באר עמוקה מאוד שלתוכה נפל.
הוא בהה בהתמדה בגב המושב שלפניו, ניסה נואשות להעמיד פנים שהוא יושב בסלון בבית. אבל מדי כמה דקות שמע צלצול מבשר רעות וראה נורית אדומה קטנה מבזיקה במחיצה האטומה מימינו, מדווחת בחשאי לאנשי צוות השירות שהטייס נאבק בשיבוש גורלי בתא הטייס.
לא שהוא לא היה מסוגל לדבר, אלא שדיבור היה משהו שמתרחש בעולם אחר, שממנו היה לו רק זיכרון מטושטש ביותר.
מתישהו הביט ג`יימי מהחלון ואמר, "נראה לי שהכנפיים מתפרקות." ג`ין לחשה, "בשם אלוהים, תִגדל כבר," וג`ורג` ממש חש במסמרות העפות ממקומן ובמרכב הנופל כמו טון של שברי אבנים וחצץ.
עוד שבועות אחדים לאחר מכן הוא לא היה מסוגל לראות מטוס בשמים בלי לחוש כעס.
זו היתה תגובה טבעית. בני אדם לא נועדו להיחתם בתוך קופסאות מתכת ולהִיירות השמימה במַשגרים עם מנועי טורבו
הוא הניח לבֵנה בפינה ממול ומתח חוט בין שתי הלבֵנים כדי לוודא שהנדבך יהיה ישר.
הוא הרגיש נורא, ברור. זה מה שהחרדה עושה, משכנעת אותך לצאת במהירות ממצבים מסוכנים. נמרים, עכבישי ענק, גברים מוזרים הבאים עם חניתות מעבר לנהר. הבעיה, אם בכלל, היתה של אנשים אחרים, שישבו וקראו "דֵיילי אקספרס" ומצצו סוכריות מתוקות כאילו הם באוטובוס גדול.
ההן במטוסי מדחף לפַּלְמָה ולליסבון. מה שזכר בעיקר היה גבינה מזיעה שנארזה מראש והשאגה שהשמיעה אסלת השירותים כשנפתחה אל הסְטרטוֹספֶרה. ואז המטוס בטיסה חזרה מליון, ב-1979, שנאלץ להשיל מעליו קרח שלוש פעמים. בתחילה הוא שם לב רק שכולם בטרקלין הטיסות היוצאות משגעים אותו (קייטי מתַרגלת עמידת ידיים, ג`ין הולכת לחנות הפטורה ממכס אחרי שהכריזו על מספר שער היציאה שלהם, הצעיר ממול מלטף את שערו הארוך להגזים כאילו הוא איזה יצור מאולף...). וכשעלו למטוס, משהו באוויר הכימי המְמוּנזר בחלל עצמו לחץ על חזהו. אבל רק כשהתקדמו לאטם על הקרקע אל מסלול ההמראה הוא תפס כי במהלך הטיסה תתגלה במטוס תקלה מכאנית איומה ונוראה, וכי במשך רגעים אחדים הוא צפוי להסתבסב לעבר הקרקע בתוך שפופרת פלדה גדולה בחברת מאתיים זרים שיצעקו ויטנפו את עצמם, ואז למות בכדור אש אדום-כתום של פלדה מעוותת.-מניפה.
קטע קריאה
סרט וידאו
