ספרים   אודות מועדון קריאה   צור קשר  
מועדון קריאה של ספרים
מאז 2002
מועדון קריאה של ספרים
 
 
עזר כנגדו
עזר כנגדו


הברית
הברית


נעמי רגן

נעמי רגן

נעמי רגן (Naomi Ragen) נולדה בברוקלין, ניו יורק, ארה"ב בשנת 1949 וחיה בירושלים מאז 1971. אביה נפטר מניתוח פשוט כאשר נעמי רגן היתה בת 6. לאחר מות האב, אחיה הגדול לא הסתדר בבית הספר והאם החליטה להעבירו לבית ספר יהודי פרטי: The Hebrew Institute of Long Island. לאחר שהאם שילמה עבור בחינות הכניסה לבנה, נודע לה שהילד יחוייב ללמוד עברית עם ילדי הכיתות הנמוכות. היגל הגדול (שהיה אז בכיתה ו') לא רצה ללמוד עם ילדים קטנים ממנו והאם ביקשה לקבל בחזרה את דמי הבחינה. המוסד החינוכי סרב, וכדי לא 'לבזבז' את התשלום שכבר שולם, הוכנס נעמי רגן לבית הספר במקום אחיה. ואכן, למרות הקשיים, למדה נעמי רגן עברית וכל הזמן היא שאלה את עצמה מדוע עליה ללמוד עברית והרי היא אמריקאית?!

הקריאה והכתיבה היו תמיד חלק בלתי נפרד מחייה של נעמי רגן. היא קראה ספרים וכתבה אבל רק לאחר שעלתה לישראל ורק לאחר שנולדו שני ילדיה היא הרגישה שהיא לא יכולה עוד ל'רסן' את הכתיבה שבתוכה. היא החלה ככתבת במגזין והמאמר הראשון שלה שפורסם היה על הבעיות בשכונה של עולים/מהגרים. נעמי רגן כתבה בעיקר למגזינים ועיתונים יהודיים.

בירושלים הם בחרו לגור בשכונה חרדית, אבל מהר מאוד התברר לסופרת נעמי רגן שזו לא השכונה בשבילה. שיחות הנשים על המזון הכשר לא בדיוק עניינו אותה, גם הלבוש שכלל שרוולים ארוכים וחצאיות אין סופיות ופיאה לא בדיוק הלמו את הלך רוחה. מצד אחד רצתה נעמי רגן להתחזק יותר ויותר, אבל אורח החיים בשכונה החרדית והידיעה שתאלץ לוותר על כתיבה עשו אותה חולה.

את ספריה היא כותבת בשפה האנגלית והם רואים אור בארצות הברית. בספריה חושפת נעמי רגן את העולם האינטימי של דמויות מהסביבה החרדית הסגורה ובכך היא אולי הסופרת המפורסמת ביותר בקרב הנשים החרדיות. יש לה קהילת קוראים מבני העדה החרדתית הגדולה בארה"ב הקוראים עליהם בספריה.

ספריה הקודמים של נעמי רגן, "ואל אישך תשוקתך", "עקדת תמר", "בת יפתח", "בידך אפקיד רוחי" ו"סיפור אמריקאי", היו לרבי מכר בארץ ובחו"ל.

הרצאות עם נעמי רגן

 

כתבות על נעמי רגן

נעמי רגן כתבה ספרים חשובים, שמשרד החינוך צריך לרכוש לכל ילדי ומבוגרי ישראל ולחייבם לקרוא אותו לפחות פעמיים עם בחינה בסוף, כתנאי לתעודת בגרות, זהות, קבלת אזרחות ישראלית וכו, רטרואקטיבי מ-1948.
הספר הראשון: "בידך אפקיד רוחי", מעביר את התחושה של מה זה להיות יהודי נרדף , גם אם עשיר, תחושה שאף אחד מילידי הארץ לא חווה, אך חלקם האנטי ציוני, מנסה להוביל אותנו חזרה כדי שנכיר תחושות אילו ממקור ראשון, אחרי עוד כמה וויתורים, התנתקויות והיערכויות מחדש למען... להמשך הכתבה

נעמי רגן מתראיינת במעריב

את האחריות לפרסום הספר "עזר כנגדו" - עוד פרובוקציה מקו הייצור של נעמי רגן - יש להטיל הפעם על כתפיה החטובות של צעירה דתית במיני ובגופייה זעירה, שרקדה על הבמה מול רבנים ואנשי אמונה בעיצומה של חופשה כשרה למהדרין ברפובליקה הדומיניקנית. רגן עצמה ראתה אותה שם, מצודדת וחושנית במגדל ההלכה האסור שלה, מודעת לרושם העז שהותירה על הקהל.

"מדובר בנופש לציבור הדתי בכל מיני מקומות אקזוטיים", מסבירה הסופרת. "לוקחים בית מלון, מכשירים אותו לשבועיים, מקימים בו בית כנסת ומקווה טהרה ומצרפים רבנים ומשגיחי כשרות. לכן כשהגעתי לשם עם בעלי, הייתי בטוחה שאפגוש יהודים דתיים כמוני, שהצניעות חשובה להם לא פחות מהשבת ומהאוכל הכשר. אבל אז הסתובבתי קצת וראיתי ריקודים מעורבים, אופנה ומותגים. לילה אחד העלו על הבמה מופע של ילדי הנופשים. יפהפייה בלונדינית במיני ובחולצת בטן עלתה עם הילדה שלה ורקדה על הבמה. ראיתי איך הציבור הדתי הגיב אליה, ועד כמה היא הרשימה אותם במיניותה. כל השבוע עקבתי אחריה. סקרן אותי מה היא עושה בכלל בבית המלון הכשר, איך הדת קשורה להתנהגות שלה, ואם כפו עליה להיות דתייה, או שהיא לא רואה סתירה בין מה שהיא ובין התפילות שלה והאוכל הכשר.

"ישבתי על ידה בחוף הים. היא דיברה עם החברות על המטפלות שהשאירו בבית. הרוב סיפרו שיש להן אופר לכל ילד. לבלונדינית לא היתה אפילו מטפלת אחת לשלושת ילדיה. ראיתי כמה היא מקנאה והוקסמתי ממנה. כשסופרים מתרשמים מדמות הם גונבים את נשמתה. דרכה נפל לי האסימון על החברה הדתית שבה אני חיה. על חגיגות הבר מצווה והחתונות הגרנדיוזיות. על בתי כנסת שהפכו לתצוגות אופנה. על המלחמות בין הקהילה לרב מחמיר מדי. על סיפורי הסקס והבגידות מאחורי המזוזות וספרי הקודש. נזכרתי בתיאורים על החברה הצבועה בספר'מאדאם בובארי' והבנתי שהעולם הדתי שלי, האמיתי, מצחיק לא פחות".

מה מצחיק בזה?
"ההגזמה. ההקצנה. הגרוטסקיות שהפכה את העולם הדתי לחומרני ולמיני. אני אישה פתוחה, ולא קל לזעזע אותי. אבל כשראיתי מסיבות פרועות לרווקים על החוף, נשים שרוקדות לא עם הבעלים שלהן וילדים שמסתובבים בנעלי גומי של גוצ'י שעולים 200 דולר, לא ידעתי אם לבכות או לצחוק".

ומה מצחיק בזה?
"כשהחברה שלך מידרדרת לתהום יש לך שתי אפשרויות: לכתוב עליה טרגדיה ולהספיד אותה או לתאר אותה בצורה סאטירית ולצחוק עליה. ואני בספרים שלי בכיתי מספיק. על החרדים, על האנוסים, על הפיגועים. אמרתי לעצמי,'נעמי, די לבקר אחרים. תכתבי פעם אחת ביקורת על עצמך. ובתוך הצחוק תגניבי קצת מוסר'".

 

 
 

השימוש בלשון זכר נעשה מטעמי נוחות בלבד ואין בו בכדי לפגוע ו/או ליצור אפליה כלשהי.