ספרים   אודות מועדון קריאה   צור קשר  
מועדון קריאה של ספרים
מאז 2002
מועדון קריאה של ספרים
 
 
עור התוף של קרדיף
עור התוף של קרדיף


דני סנדרסון

דני סנדרסון

דני סנדרסון מוסיקאי יוצר, מלחין ותמלילן, מופיע זה שלושה עשורים עם שיריו מעל במות הארץ. נולד בקיבוץ כפר בלום בשנת 1950 ושירת בלהקת הנח"ל. לאחר שחרורו, כתב מוסיקה למחזמר קפוץ, ניגן כגיטריסט מקצועי בהקלטות ולימים הקים את להקות כוורת, גזוז ו- דודה.

את להקת כוורת הקים דני סנדרסון עוד במהלך השירות הצבאי בלהקת הנח"ל שם אסף את ההרכב הראשון שכלל את גידי גוב, מאיר פניגשטיין, אפריים שמיר ואלון אולארצ'יק. לאחר השירות הצבאי הצטרף להרכב יוני רכטר ששירת כקלידן בלהקת חיל התותחנים ולאחר מכן יצחק קלפטר שהגיע מהמועדונים של רחוב המסגר. האלבום הראשון של כוורת "סיפורי פוגי" הוא מעין אלבום קונספט אשר מכיל גם קטעי קישור. חוש ההומור המוזר של דני סנדרסון נותן איזושהי אוירה של שטות והופך את השירים לשירי קאלט. "שיר המכולת" ו"המגפיים של ברוך" הם שירי נונסנס שהפכו לקלאסיקה. מלבד שירי הנונסנס האלבום מציג גם שירים נפלאים כמו "ילד מזדקן" ו"ביום ובלילה" ו"למרות הכול". הלהקה התפרקה בשנת 1976 אך מאז חזרה למספר הופעות מצליחות.

משנת 1983 מטפח סנדרסון קריירת סולו מגוונת, סדרת מופעי יחיד שבהם הוא משלב שירים עם קטעי סטנד-אפ, הופעות טלוויזיוניות וכתיבה.

מספריו: נחירה פומבית, 1977, אוסף סיפורים קצרים וסהרוריים למדי, בלווי הומור מטורף. סנדרסון, 1982 - מילות השירים והתווים של שירים אותם שר דני סנדרסון במסגרת להקות כוורת, גזוז ו- דודה. נאמן למקור, 1992 - התווים והמילים של 50 השירים הבולטים של דני, כולל שירים שהוא שר סולו. תאמינו לי, 1995 - שאלות שנשאלו על ידי דני ותשובות שניתנו על ידי סנדרסון. מצחיק בטירוף. אני אדם פשוט, סוניה, 1999 - אוסף שירים של דני סנדרסון שאותם כתב במשך 25 שנה. שירי ארץ ישראל האמיתית, לא הנשכחת וגם לא הישנה: שירי ארץ ישראל מהמכולת, זו ש... פיספסת וגם שאת ששואלת מה הדאווין שלך. הספר עור התוף של קרדיף מקבץ יחדיו עשרים ושבעה סיפורים לאורכה ולרוחבה של ארץ ישראל. כולם שם בעירבוביה: רוסים ובלונדניות, שרברבים ומוסיקאים ואחד נמוך, פרוע ומצחיק. מנקודת השקפתו הוא רואה את הדברים באור משעשע, קליל אבל בהחלט לא נטול אבחנה.

תוכנית רדיו בכיכובו של דני סנדרסון משודרת מידי יום רביעי בגלי צה"ל. בתוכנית הוא מארח חברים ואורחים, צוחק איתם ומידי פעם מעלה גם מאזינים שכתבו שירים, רצוי דביליים, כדי שיקראו את שיריהם.

בשנת 2001 החליט לפתע סנדרסון כי בא לו לרדת קצת מקדמת הבמה ולתת ליוצרים אחרים לבצע משיריו, וכך נולד האלבום 'תולדות המים', שבו שירים שכתב והלחין דני סנדרסון מבוצעים על ידי זמרים אחרים. יש לציין כי לא מדובר באלבום גרסאות כיסוי, כל השירים הם חדשים לחלוטין ודני סנדרסון כתב אותם במיוחד עבור כל אמן. באלבום משתתפים אמנים מן השורה הראשונה, בני דורו של סנדרסון וגם צעירים ממנו. רשימה חלקית: גידי גוב, ברי סחרוף, יהלי סובול, מזי כהן, רמי קליינשטיין, מאור כהן, שלום חנוך ואחרים. בכל שיר ניכר שסנדרסון חשב בדיוק על המבצע, הוא התאים את עצמו לסגנון של הזמר או הזמרת, מבלי לוותר על סגנונו שלו. התוצאות נהדרות.

המחבר דני סנדרסון זכה בפרס אקו"ם לשנת תשס"ה על מפעל חיים. הפרס, הנחשב לאחד הפרסים היוקרתיים והחשובים בישראל, מוענק ליוצר עבור מכלול יצירתו ופועלו במהלך השנים. זאת, במסגרת תחרות פרסי אקו"ם. בפרס על מפעל חיים למחבר זכה דני סנדרסון כתב מעל 400 יצירות, הידועות שבהן: אמא ודני, זה הכל בשבילך ("דון קישוט"), בשדה ירוק, גלשן ("רק אני והגלשן שלי"), היא כל כך יפה, היא לא תדע, המגפיים של ברוך, חושב עלייך, ילד מזדקן, תשע בכיבר, לכבוד הקיץ, נתתי לה חיי ועוד ועוד. מנימוקי השופטים: דני סנדרסון הוא אחד מהיוצרים המקוריים ביותר בזמר העברי. הוא הביא לזמר הישראלי תכנים מפתיעים, הומור שנון-שונה מכל מה שהיה לפניו-ושפע אדיר של רעיונות, המצאות לשוניות, חריזה נגד כל החוקים, תכנים אבסורדיים, ושבר כמעט כל מסגרת אפשרית בדרכו הסלולה והמוכרת של הזמר העברי. המהפכה שהביא פתחה נתיב חדש ליוצרים, ורבים מהכותבים הצעירים של היום גדלו על ברכי יצירתו.

הרצאות עם דני סנדרסון

דני סנדרסון באתר לקסיקון הספרות העברית החדשה

כתבות על דני סנדרסון

קצת יותר מ-10 אלפים עותקים נמכרו מ"תולדות המים", אלבומו האחרון של דני סנדרסון. והוא, כך נדמה, במצב רוח מרומם-אך-זהיר. מתנחם במצב השוק הקשה, המיתון, המלחמה והכיבוש החלקי של הרדיו, מרגיש סנדרסון שרבבה בימינו לא הולכת ברגל, אם כי זהו רק שלב ביניים. בדיוק בימים אלה הוא מתכונן למתקפה התקשורתית הבאה.
כידוע, מאחורי דימוי הליצן הנצחי של סנדרסון עומד מוזיקאי עטור שבחים. לצד פוליקר, ואולי גם יצחק קלפטר, הוא הגיטריסט-יוצר הכי גדול שהיה פה. הזמן עימעם מעט את העובדה שסנדרסון היה ועודנו נגן גיטרת רוק מזן משובח. לא רק העובדה שקטעים שכתב לכוורת (ובעיקר "יוסי מה נשמע?") עומדים עד היום כאות ומופת לנגינת גיטרה והלחנה; סביב סנדרסון נוצר מיתוס אדיר עוד כשניגן בלהקת הנח"ל. אגדות רבות סופרו עליו: שהיו מפנים אולפנים שלמים בשבילו, שהצבא איים עליו כי אם לא ימצא מחליף ברמתו - הוא לא ישוחרר. סנדרסון, אגב, לא מכחיש דבר... להמשך הכתבה

דני סנדרסון התראיין ל"הארץ" על ספרו החדש, עור התוף של קרדיף

"הייתי עוף מוזר. ילד חנון אבל שרוט. רוקיסט מגוהץ. הסתובבתי עם חולצה כחולה ועניבה, מכנסי קורדרוי בהירים ותיק ג'יימס בונד ירוק זית. אוקסימורון מהלך. נראיתי כמו סוכן ביטוח שנזרק מהסוכנות בגלל סמים". את הפסקה הזאת אפשר למצוא בספר הסיפורים החדש של דני סנדרסון, בעל השם המוזר עור התוף של קרדיף. דני סנדרסון אף פעם לא הסתפק רק בעשייה מוסיקלית, ותמיד אהב לכתוב. ואולם, לצד גילוי הלב הזה, בסיפורים שלו - כמו בשירים שלו, כמו במפגש פנים אל פנים אתו - דני סנדרסון נדמה לפעמים כמי שמתחבא מאחורי המלים, האסוציאציות, הבדיחות, השנינויות. מסתיר מאחוריהן את הכאב.

והכאב היה מנת חלקו של דני סנדרסון בשנתיים האחרונות. לפני שנה וחצי מתה מסרטן אשתו נעמי, שהיה נשוי לה כמעט 28 שנים. דני סנדרסון, פתאום באמצע החיים, התאלמן. הוא שונא את המלה הזאת, אלמן. הוא מעדיף את המלה רווק. הוא גם לא ממש מתלהב לדבר על הפרידה מנעמי, חושש להשתמש בקלישאות ועוד בנושא כל כך רגיש לו.

את הספר מקדיש דני סנדרסון לאשתו ז"ל. "היא היתה פשוט חלק בלתי נפרד מחיי, אהבת חיי. היא אפילו ראתה את הסנוניות הראשונות של הספר. עשינו מסע מדהים ביחד, זה הכל".

לפני חודשים אחדים נכנס דני סנדרסון אל עולם חדש יחסית - עולם הדייטים. "אני יכול לכתוב ספר שלם על דייטים", הוא אומר, "זאת סצינה בפני עצמה. תמיד שואלים למה פולנייה לא עונה לטלפון מיד - כדי שיחשבו שיש לה דירה גדולה. זה די מגדיר את הסצינה הזאת, את משחקי הכוח בין המינים. לי זה חדש. זה מצב שנכפה עלי, ואני בהלם מזה. אבל אני מסתכל על החוויה גם בעיניים של אנתרופולוג. אני משתדל לא לקרוא לזה דייטים כי אף פעם לא יצאתי לבליינד דייט. מדי פעם חברים מציעים שידוך. אני לא מיזנתרופ, אבל יש לזה צד משעשע. זה העניין עם העתיד, שהוא מפתיע. אגב, לא כל ההפתעות רעות".

הספר הראשון של דני סנדרסון יצא לאור ב-1977. זה היה ספר סיפוריו המשעשע והסהרורי "נחירה פומבית". כעת יוצא "עור התוף של קרדיף", ובו סיפורים קצרים המתעדים רגעים שונים בחייו. למשל, "כוורת" בסיבוב הופעות באמריקה, חוצה את הגבול למקסיקו עם שקית מריחואנה ובדרך חזרה נאלצת להתמודד עם משטרת הגבולות; "כוורת" בהופעות מול חיילים במלחמת יום כיפור; חברי "כוורת" עושים חזרות בקיבוץ ומתווכחים מרה על עיבוד לשיר.

דני סנדרסון מתאר את תל אביב של שנות ה-70, עם ההמבוגרייה הראשונה בעיר, את מקום המפגש הקבוע של אמנים שיוצאים להופעות, את שיטוטיו הליליים בעקבות חוויות רוחניות, את ההופעה של צמד "הדודאים" שראה כילד ונפעם עד עמקי נשמתו.

יש בספר גם לא מעט רגעים מהמציאות הישראלית העכשווית. תל אביב של היום, עם הפקקים והאלימות בכבישים; ספא זוגי לכבוד יום ההולדת, בעוד קילומטר משם מתרחש פיגוע שאת הדיו שומעים הוא ואשתו מבין אדי השמנים הארומטיים; נדודי השינה בלילה תוך בהייה בערוץ 33; ואפילו הסיפור "פושקין", דני סנדרסון מודה שקרה באמת, על צעירה רוסייה שהתחילה איתו בפאב, ונעשתה עצבנית בצורה מסוכנת כשגילתה שלא קרא מעולם את פושקין.

"אני רץ למרחקים קצרים", אומר דני סנדרסון על הסיפורים, "אין לי כישורים למרתון. אני בא ממקצוע שמניב ארבע דקות שיר, שבע דקות מונולוג. אני בנאדם קצר של מרחקים קצרים". הספר נולד מתוך רצון לכתוב את "נחירה פומבית 2", אבל יצא משהו אחר. "השתניתי מאז, כבר אין לי הכתיבה האבסורדית ההיא על גבול מחלת הנפש. בספר הזה יש יותר חומרים מציאותיים. יכול להיות שהיום יש לי יותר מה לספר. החיים שלי בסך הכל קטנים, אני חי חיי שטעטל. חומוס בכרם מספק את כל צרכי".

דני סנדרסון, יליד 1951, נולד בכפר בלום וגדל בחיפה. יש לו שני ילדים - אדם, קולנוען, ודינה, שחקנית בתיאטרון הקאמרי ובסדרת הטלוויזיה "אגדת דשא". קשה להרכיב את הדיוקן של דני סנדרסון. ראיון אתו הוא מלאכה קשה: הוא אסוציאטיווי מאוד, סוטה מהכביש הראשי לכבישים צדדיים ואז חוזר משועשע ומחפש מחדש את קו המחשבה.

ובכל זאת, בין שורות הספר, מצטייר דני סנדרסון החרד והסגפן למחצה. "הנושא המרכזי השזור לאורך כל הספר הוא חרדה ופחד, הם הולכים שם יד ביד", הוא אומר. "אני ניזון מזה, וזה מרגיע אותי. כשאני חרד ואני בהיסטריה קלה, אני נרגע. כשאני לא חרדתי - אני נהיה מודאג. הגורל ואנחנו הולכים יד ביד. אז יש הרבה דברים שניתן למנוע אותם, לחשוב כמה צעדים קדימה, לחשוד שהמעקה אולי לא מספיק חזק ולהתרחק ממנו. אבל יש גם את הבלתי נמנע בחיים - והוא הרבה פעמים הכי מסקרן אותי".

בספר כותב דני סנדרסון: "חוסר השקט זה הדלק שלי". "זה נכון", הוא אומר, "עוד לא נרגעתי מהסטירה שחטפתי בלידה. היא עוד מהדהדת". האם הוא מסתתר מאחורי ההומור שלו? "פעם זה אולי היה נכון, אבל בימים אלה אני מנסה להיות יחסית ישר עם עצמי ועם הסביבה. ברור שמדי פעם אני מפלפל או מקשט את הדברים, אבל בעיני החולשות שלנו הן דווקא הצדדים היותר טובים שלנו. נכון שיש לי נטייה לחפש פואנטות. השירים שלי במשך הרבה שנים היו סוג של תסריטים, סיפורים כמו המגפיים של ברוך. היום זה פחות קיים אצלי. אני לא בהכרח מחפש את הסיומת, אלא אולי דווקא לגמור את השיר בשאלה".

את ימי "כוורת" זוכר דני סנדרסון באהבה, אבל אין לו כל נוסטלגיה אליהם. "אני מאלה שחושבים שעכשיו אלה הימים הטובים ביותר, לא פעם. אני כל הזמן לקראת האלבום הכי טוב שלי והשיר הכי טוב שלי. מבחינה מוסיקלית אני עוד מחפש את עצמי כל הזמן. מבחינת טקסטואלית אני חושב שהתפתחתי. אני לא מתגעגע לעבר. בכלל, רוב הילדות שלי עד גיל 18 היתה לי בחילה. הייתי ילד עם בחילות, דאוג מאוד. יש אנשים שמתגעגעים לנעורים שלהם. אני לא".

"כוורת" מופיעה בלא מעט סיפורים בספר. כמה מחברי הלהקה נשארו בקשר טוב עד היום - "הגרעין הקשה", כפי שהוא מגדיר זאת, כולל אותו, את גידי גוב, אלון אולארצ'יק ואפרים שמיר. "חווינו ביחד חוויה דחוסה וקיצונית בגיל מאוד צעיר", אומר דני סנדרסון. "לחבר'ה בצבא יש את זה לפעמים, אחרי שהם חווים משהו דרמטי ביחד. זה משהו אישי ואי אפשר לקחת את זה מאתנו. אנחנו גם יכולים ללמוד זה מזה לפעמים".

דני סנדרסון נהנה מ"ארץ נהדרת", אין לו טענות ל"כוכב נולד", והוא חובב מוסיקה ישראלית, אוהב להקות כמו "אינפקציה" וגם את "הקטע הרוחני - מוש בן ארי, 'שוטי הנבואה', מוקי גם יכול להיכנס לרובריקה של הנושקים לדת. אהוד בנאי. אני חסיד גדול של מוסיקה ישראלית. יש מגוון מדהים". דני סנדרסון התראיין ל"הארץ" על ספרו החדש, עור התוף של קרדיף (בהוצאת כנרת זמורה-ביתן):

 

 
 

השימוש בלשון זכר נעשה מטעמי נוחות בלבד ואין בו בכדי לפגוע ו/או ליצור אפליה כלשהי.