ספרים   אודות מועדון קריאה   צור קשר  
מועדון קריאה של ספרים
מאז 2002
מועדון קריאה של ספרים
 
 
פרידה מברלין
פרידה מברלין


כריסטופר אישרוורד

כריסטופר אישרוורד

כריסטופר אישרוורד (Christopher Isherwood) נולד בצ'שר שבאנגליה בשנת 1904. הוא פרש מלימודים בקיימברידג', התנסה זמן קצר בלימודי רפואה, ובשנת 1928 הוציא לאור את ספרו הראשון, All the Conspirators. משנת 1928 ואילך העביר את רוב זמנו מחוץ לאנגליה: ארבע שנים שהה בברלין וחמש שנים נוספות במדינות שונות באירופה, ובהן פורטוגל, הולנד, בלגיה ודנמרק. בשנת 1939 עבר כריסטופר אישרוורד לקליפורניה וקבע בה את ביתו.

חוויותיו בברלין הניבו שני ספרים, Mr. Norris Changes Trains (1935) והספר פרידה מברלין (The Berlin Stories, 1939). סיפורי ברלין כללו תאורים של חבריו והמקומות בהם נהגו לבלות. בשנת 1952 הומחזו הסיפורים למחזה בשם I am a Camera שהפך בשנת 1955 לסרט בריטי ומאוחר יותר למחזמר Cabaret עם ליזה מינלי שאף זכה באוסקר בשנת 1972. אישרווד פירסם עוד ספרים רבים, בהם שלושה מחזות ויומן מסע לסין שכתב עם חברו הקרוב, המשורר ו"ה אודן (W.H. Auden). כן כתב מאמרים ותירגם לאנגלית את "היומנים האינטימיים" של בודלר ואת ה"בהאגאוואד גיטה" וכתבים הינדיים נוספים. בשנת 1977 הוא היה שותף בכתיבת התסריט 'פרנקלשטיין: הסיפור האמיתי'. בשנת 1981 הוא אף הופיע בסרט. כריסטופר אישרוורד מת בסנטה מוניקה, קליפורניה, בשנת 1968.

הרצאות עם סופרים ועל ספרים

 

כריסטופר אישרווד בכותרות

הפרידה מברלין היא לא רק פרידתו של כריסטופר אישרווד, הסופר האנגלי הנפלא (1904-1986), מן העיר שחי בה בארבע השנים האחרונות של רפובליקת ויימאר, ושאותה עזב זמן קצר לאחר עלייתו של היטלר לשלטון. היא בעיקר פרידה של ברלין מעצמה, פרידה מהוויה תרבותית חיה ועירנית העומדת לשנות את פניה לבלי הכר. ברלין התוססת, הדקדנטית והמתירנית, רוויה אידיאולוגיות של קץ הימים וקבוצות מחתרת מהפכניות, רוקדת את צעדי הריקוד האחרונים שלה ואישרווד רושם את תווי גסיסתה. ברור כי הציור שלו אחראי בעקיפין לחלק גדול מן הדימוי של ימי ויימאר האחרונים, כפי שהתקבע בתודעת התרבות, בעקבות ספר זה ובעיקר בעקבות הסרט הנהדר שיצר בוב פוסי בהשראתו, "קברט" (1972).

כריסטופר אישרווד בוחר להיפרד מברלין דרך חוויית המפגש דווקא, דרך שורה של מפגשים עם שורה של דמויות מרתקות (שיותר מכל מעוררות בקורא חשק להיכנס אל בין דפי הספר ולפגוש אותן בעצמו), הנמסרים בשש הנובלות המרכיבות את הרומן. בפתח הספר הוא מעיד שתוכניתו המקורית היתה לכתוב "רומן אפיזודי רחב יריעה על ברלין בתקופה שקדמה לעליית היטלר לשלטון", תוכנית שגנז לטובת רצף פרגמנטרי של רישומים וקטעי יומן. בחירה זו עצמה כבר מבשרת דבר מה על ההוויה שהוא עומד לתאר, ובעיקר על אובדנה, על התנפצותה לאינספור רסיסים מנצנצים, הנדמים מרחוק כיהלומים זוהרים אך מקרוב הופכים לשברי זכוכית פשוטה.

כל המפגשים של כריסטופר אישרווד הם עם אנשי שוליים (כמעט מתבקש לשאול מי, בסוף ימי ויימאר, לא היה שייך ל"שוליים", שהרי אז השוליים הם שהכתיבו את המרכז, עד שהנאציזם כבש את המרכז ומחק את השוליים כליל); אישרווד פוגש בהם רגע לפני שברלין מתרוקנת מהם: זמרת קברטים אנגליה, המקדישה את כל זמנה למציאת פטרון עשיר; הומו בריטי מזדקן ומיואש המכור לפסיכואנליטיקאים; תלמידות יהודיות המתגוררות בשכונות העשירות; משפחה גרמנית ענייה שאחד מבניה משכיר את גופו להומוסקסואלים עשירים כדי לממן את בילוייו עם נערות; דיירות נוירוטיות בבית מרפא לנשים; נערים תמימים ונלהבים במועדון הקומוניסטי; איש עסקים יהודי צעיר ומתבודד, ציניקן חסר תקנה; זונות, כייסים, מוזגים ושיכורים. כולם דמויות אבודות ונואשות, על סף קריסה, שהמצב הסופני מפיק מהן חיוניות, הומור ויכולת אבחנה דקה. הנובלה האחרונה בספר מתארת מפגש עם הדמות הנואשת והאבודה ביותר: ברלין עצמה, מיד לאחר עליית היטלר לשלטון, כאשר כריסטופר אישרווד משוטט בה נוגה ועיניו כלות.

עוד מזהיר כריסטופר אישרווד בפתח הספר, כי אף ששם המספר זהה לשם המחבר, לא מדובר בתיאורים אוטוביוגרפיים מדויקים: "'כריסטופר אישרווד' הוא בובת פיתום נוחה ותו לא", הוא כותב. זה בדיוק מה שעושה את הספר הזה ליפה כל כך: מעמדו של כריסטופר אישרווד כ"בובת פיתום", כלומר, הימצאותו שם כיישות חלולה כמעט, המניחה למראות ולאנשים לדבר מתוכו. עבודת התיווך שלו מעודנת כל כך, עד שקשה להסיק דבר מה על המספר עצמו, כדמות. מעטים המקומות שבהם הוא משתף אותנו ברגשותיו, ועם זאת, קיומו כמתבונן וכמאזין, הפתוח לקלוט אל תוכו מראות, קולות ואנשים, מעניק לדמותו נוכחות ומובחנות;

כריסטופר אישרווד הוא סך כל המפגשים שאיפשר לעצמו. יש לכך קשר, כמובן, אל העמדה ה"קווירית" שלו, השואבת את זהותה מעצם הימצאותה בשוליים, מעצם הקיום שאינו מכיר ב"נורמליות". יש לכך קשר גם אל הגלגולים המאוחרים יותר של אישרווד בחייו, כחניך של דת ההינדו וכפציפיסט אדוק.

את ניצניו הראשונים של הפציפיזם הזה נקל לאתר כבר ברומן מוקדם זה, עם החלחלה העמוקה העוברת בו לנוכח כל גילוי של אלימות, ולו הנסתרת ביותר. כריסטופר אישרווד מיטיב לזהות את ביטוייה הרבגוניים של האנטישמיות "השקטה" בשנים שקדמו לעליית הנאציזם, זו הניכרת בהערות הקטנות, לכאורה נטולות זדון. ועם זאת, הדבר המדהים ביותר בספר זה הוא תאריך פרסומו, 1939, השנה שבה פרצה מלחמת העולם השנייה. הקריאה בו היום, כמעט 70 שנה אחר כך, כשאנו יודעים את תוצאות המלחמה הזאת, מבהירה עד כמה היו הדברים ידועים וצפויים כבר בראשית שנות השלושים, וכיצד באה ההיסטוריה ורשמה בין דפיה את מה שהיה כבר כתוב בהם ממילא.

הידע הזה חוזר וחודר אל הספר דרך עמדת ההתבוננות של כריסטופר אישרווד, דרך השיחות האקראיות החוצות את אוזנו, שיחות שהוא רושם ביומנו; הנה למשל שיחה קצרה שניהל עם שני נאצים צעירים: "'זה לא נכון. הפיהרר לא רוצה מלחמה. המצע שלנו דוגל בשלום, בהן צדק. יחד עם זה...', הוא מוסיף בערגה ופניו מזדהרים, 'המלחמה יכולה להיות דבר נפלא, אתה יודע! תחשוב על היוונים הקדמונים!'. 'היוונים הקדמונים', אני מוחה, 'לא השתמשו בגז רעיל'. הבחורים דוחים בבוז את הביקורת. אחד מהם עונה ביהירות: 'זו שאלה טכנית בלבד'" (עמ' 115). שיחה זו התקיימה בקיץ 1931. כריסטופר אישרווד מכוון אמנם לחידושים האסטרטגיים מבית היוצר של מלחמת העולם הראשונה, ואולם אנחנו, היודעים את האחרית, לא יכולים לקרוא את הדברים אלא כנבואה איומה שהגשימה את עצמה.

בראיון שהעניק ל"פאריס רוויו" ב-1974 אמר כריסטופר אישרווד: "פעמים רבות אני חש שגרועים מן הנאצים השטניים ביותר היו אותם גרמנים שהסכימו להשמדת היהודים לא משום ששנאו אותם, אלא משום ש'ככה זה'". כריסטופר אישרווד מפליא לתאר את ה"ככה זה" הגרמני, שהוא אולי ה"ככה זה" האנושי בכלל.

על בעלת הבית הגרמנייה שלו כותב כריסטופר אישרווד: "אין טעם להסביר לה או לדון בפוליטיקה. כבר עכשיו היא מתאימה את עצמה, כפי שתתאים את עצמה לכל משטר חדש. הבוקר אפילו שמעתי אותה מדברת בהערצה על 'דר פיהרר' עם אשת השוער. אילו הזכיר לה מישהו שבבחירות שהתקיימו בנובמבר האחרון הצביעה לקומוניסטים, היתה מן הסתם מכחישה זאת בלהט ובאמונה שלמה. היא פשוט מסתגלת, על פי חוקי הטבע, כמו חיה שמחליפה את פרוותה לקראת החורף" (עמ' 239).

כמו הגרמנים, כך גם היהודים הולכים ומסתגלים למעמדם כמתים-מהלכים. במסיבה של יהודים אמידים בערב הבחירות שבו הפכה המפלגה הנאצית לשנייה בגודלה ברייכסטאג, התחושה מתנסחת כך: "לא משנה כמה עוד תידחה ההחלטה, דינם של כל האנשים האלה כבר נגזר. הערב הוא החזרה הכללית לאסון. לילו האחרון של עידן" (עמ' 206).

ניכר כי כריסטופר אישרווד מוקסם ומרותק מן הקיום היהודי בגרמניה, מן הזרות הכפויה, המאפשרת גם את זווית ההתבוננות מן הצד, את התבונה האלכסונית, המזוהה עמו כל כך, ועם זהותו כהומוסקסואל. תנאי החיים ההולכים ומידרדרים של יהודי גרמניה מובילים את הדמויות היהודיות בספרו אל תחושה חזקה ושתלטנית של חוסר ממשות. בסופו של דבר, זוהי התחושה שעמה הוא מזדהה יותר מכל, ביום עזיבתו את ברלין: "לא. אפילו עכשיו אני מתקשה להאמין שדבר מכל זה קרה באמת".

מקור: מוסף הספרים של עיתון הארץ

 

 
 

השימוש בלשון זכר נעשה מטעמי נוחות בלבד ואין בו בכדי לפגוע ו/או ליצור אפליה כלשהי.