עמוס עוז

עמוס עוז נולד בשנת ‏1939 בירושלים. בגיל 10 פרצה מלחמת השחרור והסופר עמוס עוז היה בירושלים הנצורה. בגיל שתיים עשרה, עם מות אמו, עבר עמוס להתגורר בקיבוץ חולדה כילד חוץ. באותו מעבר הוא שינה את שם משפחתו מ- קלוזנר ל- עוז. משפחת עוז עברה להתגורר בערד עקב מחלתו של הבן כבר לפני למעלה מעשרים שנה והשתקעה שם.

עמוס עוז נחשב לאחד הסופרים העבריים החשובים, בני הדור שלאחר 'דור הפלמ"ח'. הוא החל בכתיבה בשנת 1965. בשנת 1968 עת פורסם ספרו "מיכאלי שלי" הנחשב לאחד הרומנים הטובים במאה העשרים הגיעה פריצת הדרך לה ייחל.

השורשים של עמוס עוז נעוצים במקום ובזמן שבו גדל, אך מעבר לקהל הקוראים המקומיים הוא מקיים דיאלוג עם קהל רחב בעולם כולו. עמוס נחשב לסופר הישראלי אותו קוראים הכי הרבה בחו"ל. ספריו תורגמו ל- 37 שפות.

בשנת 2002 פורסם ספרו סיפור על אהבה וחושך. זהו רומן אוטוביוגרפי בו עמוס עוז חושף הכל עליו ועל משפחתו לא רק של הדור הנוכחי אלא של ארבעה ואולי חמישה דורות. עמוס עוז מתאר את "ירושלים שלו", אנשיה ונופיה, בהרבה אהבה והומור. דוגמה אחת: " לפעמים, כשעברנו ברחוב בן-יהודה או בשדרות בן-מיימון, לחש לי אבא: "הנה עובר שם מלומד בעל שם-עולמם' לא ידעתי מה כוונתו. חשבתי ששם-עולם קשור ברגליים חולות, כי לעיתים קרובות היה זה זקן שמקלו מגשש לפניו את הדרך ורגליו מגמגמות קצת, לבוש גם בקיץ בחליפת צמר כבדה".

הספר סיפור על אהבה וחושך גם מתאר את שכונות ירושלים, ובעיקר את כרם אברהם, בצפון-מזרח העיר, השכונה בה התגוררה משפחת קלוזנר - אב, אם ובנם היחיד עמוס. כרם אברהם הייתה בעת ההיא שכונה מעורבת של ירושלמים חרדים, דתיים וחופשיים, וכיום שכונה חרדית למהדרין. ויש בו בספר כמה מסלולים, שהילד והנער עמוס עוז עבר אותם פעם ופעמיים, ולפעמים גם פעמים הרבה.

אחד המסלולים האלה הוא אל הדוד יוסף קלוזנר, וכך כותב עמוס עוז: "בכל שבת שנייה או בכל שבת שלישית היינו עולים לתלפיות, אל הווילה הקטנה של הדוד יוסף והדודה ציפורה. כשישה-שבעה קילומטרים הפרידו בין ביתנו בכרם אברהם לבין תלפיות, שכונה עברית נידחת וקצת מסוכנת: דרומה לרחביה ולקריית שמואל, מדרום לטחנת הרוח של משכנות שאננים..."

עמוס עוז הילד, אביו ואימו, היו יוצאים בשבת, מיד לאחר ארוחת-הצהריים, למסע רגלי ארוך שבסופו הגיעו אל ביתו של הדוד הנערץ - חוקר הספרות, ההיסטוריון והפרופסור באוניברסיטה העברית יוסף קלוזנר. הטיול הזה חזר על עצמו במשך כמה שנים, ובאמצעותו אנו יכולים להתוודע למסלול הארוך שחצה מצפון לדרום, כמעט את כל ירושלים של הימים ההם. לפי תיאורו של עוז, "היינו חוצים את רחוב גאולה, נכנסים אל סבך סמטאות העיירה החרדית המרופטת שבמעלה שכונת אחווה... מטפסים ועוברים דרך זכרון משה האפופה תמיד ענן ריחות של תבשילי אשכנזים עניים, טשולנט ובורשט ושום ובצלים מטוגנים וכרוב חמוץ..." בהמשך, הדרך עברה דרך רחוב הנביאים, ירדה ברחוב שטראוס לעבר רחוב יפו, בין שני בתי-חולים: מימין בית-החולים היהודי ביקור-חולים, ומשמאל בית-החולים הפרוטסטנטי של האחיות הדיאוקוניסות, שמהם יצא "הד-ריח של תרופות של זקנה ושל תמיסת ליזול חריפה". ומשם לרחוב יפו, ליד חנות ההלבשה הנודעת "מעיין שטוב", ונכנסים לירושלים החדשה ממש: רחוב קינג ג'ורג' לכל אורכו. וכדברי הילד עמוס שהיה לסופר, המסע נמשך "בין חנויות הדורות ובתי-קפה גבוהי נברשות ובתי-עסק עשירים, כולם ריקים ונעולים לכבוד שבת , אבל חלונות-הראווה שלהם היו מפתים אותנו מבעד לסורגי הברזל המוגפים, קורצים בקסמי עולמות אחרים..."

עמוס עוז מעיד כי רחוב המלך ג'ורג' נצטייר לו באותם ימים רחוקים - ולא רק בגלל שמו – "כמין שלוחה של העיר המופלאה לונדון שבקולנוע: היו בו טורי בתים גבוהים, בניינים רשמיים ואומרי כבוד... בלי פרצות של חצרות עלובות, מוכות עזובה, מצורעות בגרוטאות ואשפה... כמו בשכונה שלנו…"

מה עוד ראה הילד עמוס עוז ברחוב המלך ג'ורג'? את המבנה של 'טליתא קומי', שם מוזר לבית, ללא ספק. האב מיהר להסביר לבנו את פשר השם, כפי שעשה בכל המסעות הקודמים. ההסברים הארכניים של האב היו כנראה לזרא לאמו של עמוס, שנהגה לומר: "די אריה, שמענו, עוד מעט כבר טליתא נומי מרוב ההסברים שלך".

בהמשך רחוב המלך-ג'ורג' חלפה משפחת קלוזנר על פני "בור שיבר" העמוק, שהיה נקודת-ציון ידועה בירושלים במשך שנים, ליד בניין פרומין, שמאוחר יותר השתכנה בו הכנסת למשך יותר משש-עשרה שנים, ובית המעלות המתעגל, שלפי הגדרת עמוס עוז "מבטיח לכל באיו את טעם תענוגות-החומרה של נוי קפדני וחסכני, נוי יקי". בינו לבין התחנה הבאה, בית-הכנסת ישורון, היו שלושת הצועדים משקיפים על חומות העיר העתיקה מעל לבית-הקברות המוסלמי ממילא, ומזרזים זה את זה, שכן "השעה כבר רבע לשלוש! והדרך עדיין ארוכה מאוד!" כשעברו על פני בנייני המוסדות הלאומיים בקרן הרחובות המלך ג'ורג' וקרן-קימת-לישראל היה האב אומר, כמגלה סודות-מדינה: "כאן יושבת הממשלה שלנו, הדוקטור וייצמן, קפלן, שרתוק, ולפעמים גם דוד בן-גוריון עצמו. כאן פועם לב השלטון העברי" משם היו יורדים לעבר בניין טרה-סנטה, ובהמשך הגיעו לבניין דוד המעוגל (כיום בפינת רחוב ז'בוטינסקי), שאתו נגמר השטח המבונה של העיר והשתרעו שדות, בואכה תחנת-הרכבת. משמאל, ניצבה טחנת הרוח של מונטיפיורי ומימין היו בתיה האחרונים של שכונת טלביה. התחושה הייתה שההולכים עוזבים את העיר העברית ו"כמו חוצים מחסום-גבול לא נראה ונכנסים לארץ זרה".

עוד כמה מאות מטרים והמשפחה הגיעה למעבר שבין תחנת-הרכבת הישנה, לח'אן הטורקי העתיק באמת - כיום מושב תיאטרון הח'אן. זו הייתה הזדמנות נאותה לאב המשפחה לספר באריכות על השלטון הטורקי, על גזירות ג'מאל פחה במלחמת העולם הראשונה, ועל הוצאות-להורג ועונשי מלקות שהיו מתבצעים כאן, ברחבה שלפני תחנת-הרכבת. בהזדמנות זו מספר לנו עמוס עוז על קצה המזלג על העברית המנדטורית. על דופן הקטרים של רכבות הוד מלכותו הופיעה המלה דליק בשלוש שפות. באנגלית אינפלמבל, בערבית - קאבל ל'לאלתהב ובעברית – "עלול להתלהב"...

השלב הבא של המסע הרגלי והארוך הזה היה בירושלים הערבית-נוצרית: המושבה הגרמנית, המושבה היוונית, דרך חברון שלצידה הימני בכיוון מירושלים דרומה התגוררו אפנדים עשירים, ערבים נוצרים בעלי מקצועו ת חופשיים, פקידים בכירים בממשלת המנדט וחברי הוועד הערבי העליון. כאן היו החנויות פתוחות ו"מבתי הקפה בקעו קולות שחוק ומוזיקה, כאילו השארנו את השבת עצמה מאחורינו...".

"בשלוש וחצי" - ממשיך ומספר עמוס עוז - " היינו עוברים לאורך גזרות התיל של מחנה אלנבי, מצודת השלטון הבריטי בדרום ירושלים", כהגדרתו. קצת לפני השעה ארבע נכנסו השלושה לשכונת תלפיות, שמדרום למחנה אלנבי. "תלפיות של אותם הימים" מעיד עוז "הייתה פרוור גנים רוגע, מרוחק ממרכז העיר ומסאון המסחר, על שפת מדבר-יהודה". בתי השכונה היו חד-קומתיים, מוקפי גינות, והתגוררו בהם מלומדים ורופאים וסופרים מטובי ירושלים היהודית.

המסע כמעט הגיע אל סופו: "היינו פונים מינה ועולים ברחוב קורא הדורות עד לחורשת האורנים, ושמאלה, וכבר אנחנו לפני בית הדוד". בארבע הם התדפקו על הדלת, שמעליה, על גבי טבלת נחושת, נחקקו שתי מילים, המוטו של הדוד יוסף: "יהדות ואנושיות". על הדלת עצמה – מספר עמוס עוז – היה שלט נחושת קטן יותר ומבריק יותר, שעליו נחקק בעברית ובלועזית: פרופסור דוקטור יוסף קלוזנר. מתחת לשלט הוצמד בנעץ פתק, בכתב ידה של הדודה ציפוה, אשת הדוד יוסף: "נא להימנע מביקורים בין שתיים לארבע. תודה".

על מה שקרה בהמשך, בשבתות אחר הצהריים, בדירתם של הדוד יוסף והדודה ציפורה, שבה נאספו סופרים וחוקרים וידידיו של פרופסור קלוזנר, מספר עמוס עוז בהרחבה בספרו.

בנובמבר 2006 קיבל עמוס עוז תואר דוקטור לשם כבוד מטעם מכון ויצמן למדע, וכך נאמר בטקס הענקת התואר: נוכחותו הספרותית המובהקת של עמוס עוז נעה משני עבריו של קו התיחום שבין ההתפתחות הפרטית והצמיחה האישית, לבין ההקשר ההיסטורי של הולדת האומה הישראלית וקיומה העכשווי, הסוער. קולו הכובש, הבא לידי ביטוי בשפה יפה להלל ובעלילות מעוצבות להפליא, הוא זה שהפך אותו לסופר שמקום כה נכבד שמור לו בתרבותנו.

קורות חייו של עמוס עוז, שנולד בירושלים בשנת 1939, משמשות רקע עשיר ליצירתו ונקודת תצפית אל תולדות מדינת ישראל. מעורבותו במסכת הסבוכה של קורות המדינה החלה כשבחר, והוא אז נער בן 15, לעזוב את בית הוריו, בית רוויזיוניסטי משכיל, ולעבור לחיות בקיבוץ, המושתת על ערכי הסוציאליזם.

עמוס עוז הוא בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים, שם למד פילוסופיה וספרות עברית. כבר בשנות העשרים לחייו התחיל לפרסם ספרים. קובץ הסיפורים "ארצות התן" (1965) היה הפתיח ל-30 ספרים, בהם 11 רומנים, 3 קובצי סיפורים ונובלות, ספרי ילדים ו-8 אסופות של מאמרים ומסות. בין ספריו: "מיכאל שלי" (1968), "פה ושם בארץ ישראל" (1983), רומן הזכרונות "סיפור על אהבה וחושך" (2003), שזכה להערכה ברחבי תבל, ו"איך לרפא קנאי", שראה אור השנה. עבודותיו של עמוס עוז פורסמו ב-37 שפות, ב-39 ארצות.

עמוס עוז הוא חלק בלתי-נפרד מן התרבות שבה הוא חי לא פחות משהוא משקיף עליה מן הצד. מאז היותו סופר צעיר ולאורך כל שנות פעילותו, הוא מקדיש מזמנו ומכשרונו לנושאים חברתיים ולפעילות למען השכנת שלום. הוא זכה בפרסים לרוב, בישראל ומעבר לים, ובהם פרס Femina Etrangere הצרפתי, אות לגיון הכבוד של הרפובליקה הצרפתית, פרס ישראל לספרות לשנת תשנ"ח, פרס חופש הביטוי הנורווגי, המדליה הבין-לאומית לסובלנות, מטעם המועצה האקומנית הפולנית, ופרס גתה לתרבות. באחרונה זכה בפרס קורינה הגרמני, על מפעל חייו."

ספריו (רשימה חלקית מתוך סך 37 ספרים):'ארצות התן' (‏1965), 'מקום אחר' (‏1966), 'מיכאל שלי' (‏1968), 'עד מוות' (‏1971), 'לגעת במים לגעת ברוח' (‏1973), 'הר העצה הרעה' (‏1976), 'סומכי' (‏1978), 'באור התכלת העזה' (‏1979), 'מנוחה נכונה', 'פה ושם בארץ ישראל' (‏1983), 'קופסה שחורה' (‏1986), 'ממורדות הלבנון' (‏1987), 'לדעת אישה' (‏1989), סיפור על אהבה וחושך (2002), פתאום בעומק היער (2005).

עמוס עוז מקבל את פרס נסיך אסטוריאס

ב- 26.10.07, קיבל יד ושם את פרס יורש העצר הספרדי בקטגוריית הרמוניה ופיוס (קונקורדיה). הפרס הוענק על ידי יורש העצר, הנסיך פיליפה, במעמד משפחת המלוכה הספרדית. בטקס הענקת הפרס, שהתקיים בתאטרון קמפואמור באוביידו, ספרד, נשאו דברים שלושה ממקבלי הפרס בקטגוריות השונות: הסופר עמוס עוז, סגן נשיא ארה"ב לשעבר אל גור ויו"ר יד ושם, אבנר שלו. אל אבנר שלו התלוו בעת קבלת הפרס ניצולי שואה מישראל ומהעולם וכן חסידת אומות העולם מבלגיה שהצילה מאות ילדים יהודים בשואה, אנדרה גאלן. מקבלי הפרס זכו לתשואות רמות מן הקהל אשר גם עמד דקת דומייה לזכר הנספים בשואה. הענקת הפרס ליד ושם לוותה בכיסוי תקשורתי נרחב וזכתה לתשבחות רבות ברחבי אירופה והארצות דוברות ספרדית.

פרס גתה היוקרתי הוענק לסופר עמוס עוז

בטקס רב משתתפים בכנסיית פאול בעיר פרנקפורט שבגרמניה הוענק בראשית השבוע פרס גתה לסופר עמוס עוז, שהפך לישראלי הראשון שזכה בפרס הנחשב לשני בחשיבותו באירופה אחרי פרס נובל, המוענק מאז 1927 פעם בשנתיים ביום הולדתו של גתה, בן פרנקפורט. זהו פרס שנחשב לאחד המכובדים באירופה, וזכו בו בעבר יוצרים כמו: זיגמונד פרויד והסופר תומאס מאן.

פרס גתה הוענק לעוז על מכלול יצירתו וכהוקרה מיוחדת על ספרו האוטוביוגרפי, סיפור על אהבה וחושך, שנמכר עד היום בגרמניה כמו בישראל, ביותר מ-100 אלף עותקים, ונחשב לאחד מרבי-המכר הגדולים בשנים האחרונות. במעמד הענקת הפרס הוקראו נימוקי חברי הוועדה שבחרה בו: "פרס גתה מוענק לסופר עוז בשל המגוון התמטי והסגנון הווירטואוזי של כתיבתו, שהפכו אותו לאחד הכותבים העכשוויים החשובים", כתבו חברי הוועדה והוסיפו, "יצירותיו הספרותיות של עוז מעבירות ערכים מוסריים ברוח כתביו של גתה. בכתיבתו הוא מעורר תחושת הומניות גדולה". להמשך הכתבה

עמוס עוז מועמד לפרס בוקר

הסופר הישראלי עמוס עוז נמנה עם 15 המועמדים לפרס בוקר הבינלאומי לספרות ל-2007, לצד פיליפ רות', מרגרט אטווד, איאן מקיואן, דון דלילו, דוריס לסינג, ג'ון באנוויל ואחרים. עמוס עוז כבר זכה בעבר בפרס גתה בסך 120 אלף דולרים. הפרס הבינלאומי נוסד ב-2004 כפרס לוויין לפרס הבוקר הבריטי היוקרתי. הוא מוענק מדי שנתיים לסופר או סופרת שפרסמו יצירה באנגלית, או שיצירתם תורגמה לאנגלית. בניגוד לפרס הבריטי, המוענק לספר, הפרס הבינלאומי ניתן לסופר עצמו, על מכלול עבודתו.

מקור: האתר של כנרת זמורה ביתן

הסופר עמוס עוז נבחר לחבר האקדמיה האמריקאית לאמנויות ומדעים. עמוס עוז יכהן כעמית כבוד זר, לצד שני ישראלים נוספים - חתן פרס נובל לכימיה פרופ' אברהם הרשקו ופרופ' משה אורן ממכון ויצמן. האקדמיה נוסדה בזמן מלחמת האזרחים האמריקאית ב-1780, כדי שתתרום לבנייתה של חברה חופשית ודמוקרטית. עם חבריה נמנים כ-250 זוכי פרס נובל ופוליצר. במכתב שפירסמה האקדמיה נכתב שהישגיו הספרותיים של עמוס עוז תרמו רבות לספרות העולם.

מקור: האתר של כנרת זמורה ביתן

תחילתו של הארכיון בתחילת שנות ה- 60 בקופסת קרטון קטנה שהלכה ותפחה עם השנים.

המקום: חדר המשפחה בקיבוץ חולדה, ומי שפיתחה אותו בתחילה הייתה אשתו של עמוס עוז, נילי. עם המעבר של משפחת עוז לערד בשנת 1987 הוצג הארכיון לקהל לראשונה, במסגרת הספרייה העירונית והארכיון עבר לטיפולה של הגב' בתיה שמעוני בערד. ב- 1989 נתן המכון לחקר תנועת העבודה ע"ש פנחס לבון את חסותו לארכיון. ב- 1993 הועבר הארכיון לרשות ספריית ארן, הספרייה המרכזית של אוניברסיטת בן-גוריון שבנגב, על מנת לאפשר גישה טובה יותר לחוקרים. מ- 1994 אחראית על הארכיון: רותי קלמן. הארכיון מכיל עשרות אלפי פריטים ב- 36 שפות. כאשר עיקר האוסף מכיל את יצירותיו ומאמריו של עמוס עוז, וכן ביקורות ותגובות שנתפרסמו בארץ ובעולם. בארכיון יש תצוגה קבועה של ספרי עמוס עוז אשר הופיעו ב- 33 שפות ובלמעלה מ- 300 מהדורות... להמשך הכתבה

אות המגיד מטעם האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת יוענק הערב (ב') לסופר עמוס עוז בטקס חגיגי שייערך במסגרת ועידת האיגוד בירושלים. זו הפעם הראשונה בה מוענק האות לסופר, ולדברי הארגון הבחירה בעוז נובעת מתוך הוקרה בתרומתו הייחודית להתחדשות תרבות ישראל והמנהיגות שהוא מגלה בקידום הפלורליזם והסובלנות הדתית בישראל. "המגיד בהיסטוריה היהודית שימש כדרשן בבית הכנסת שמטיף מוסר", אומרים באיגוד ומזכירים מגידים מפורסמים כמו המגיד ממזריץ' והמגיד רבי יעקב קרנץ שחי בתקופתו של הגאון מוילנה... להמשך הכתבה

מערכת היחסים שלי עם עמוס עוז* ידעה עליות ומורדות. כשקראתי את "מיכאל שלי" לראשונה בגיל 17, חשבתי שמדובר בספר היפה ביותר שקראתי מעודי. גם כיום אני סבור שמדובר באחת הפסגות הנדירות שהספרות העברית העפילה אליהן. לצערי, ואולי בשל רף הציפיות שעוז העמיד בפני, חשתי כי מעולם לא הצליח לחזור על ההישג הייחודי ההוא. חלק מספריו אהבתי ואפילו אהבתי מאוד, חלק לא אהבתי בכלל, ובפני רובם מצאתי את עצמי מתהפנט ומתאכזב לסירוגין. ועם זאת, ברור היה לי מהרגע הראשון שלא יעלה על הדעת כי שמו של עוז ייעדר מרשימת היוצרים שרציתי להיות מונצח על ידיהם (להסבר על פרויקט אושיית התרבות, לכו לכאן. הפרק הראשון עם מאיר שלו נמצא כאן; הפרק השני עם תום יורק נמצא כאן; והפרק השלישי עם האחים כהן נמצא כאן. למי שאינו מכיר עדיין את הפרויקט מומלץ מאוד לא להמשיך לקרוא לפני שקרא לפחות את ההקדמה).

שלחתי לעוז מכתב הסבר קצר על הפרויקט ולצדו מעט פרטים על חיי, תוך התעכבות מיוחדת על מספר אפיזודות משמעותיות שהייתה לי תחושה כי ייתכן שימצא בהן עניין מיוחד. לא נוצר עימו שום קשר מיוחד לאחר משלוח המכתב הראשוני, אולם כמה חודשים מאוחר יותר קיבלתי בדואר מכתב תשובה קצרצר, שהחלטתי לוותר על פרסומו כאן משום שלא נמסר בו שום מידע משמעותי זולת הנכונות להשתתף בפרויקט. למכתב צורף סיפור קצר (בפורמט של מכתב), שאותו אני שמח מאוד לפרסם כאן. הסיפור מבוסס ללא ספק על פרטים בסיסיים שאותם סיפקתי במכתב המקורי, אולם ניכרת בו גם מידה רבה של חירות יצירתית שהסופר נטל לעצמו, וגם על כך אני שמח מאוד. הסיפור מתפרסם כלשונו, לבד משמות הדמויות ששונו מסיבות מובנות... להמשך הכתבה

אחרי שלוש שנים, מאה-אלף עותקים ופרס גתה אחד, רואה אור מחדש "סיפור על אהבה וחושך", הספר הישראלי הנקרא והמדובר ביותר בשנים האחרונות. אבירמה גולן חוזרת אליו ואל מחברו עמוס עוז, כדי לברר למה דווקא הספר הזה עמוס עוז עצמו מצא, כדרכו, את המלים המהוקצעות ביותר להגדרת התופעה; "חפרתי בחצר הפרטית שלי", אמר באחת השיחות על הרומן "סיפור על אהבה וחושך", "וכנראה נגעתי באיזה כבל תת-קרקעי. פתאום האור בכל החלונות התחיל להבהב". אבל התיאור הזה של עוז להתקבלות חסרת-התקדים של האוטוביוגרפיה שלו מחייב עיון זהיר: האם עוז חפר באמת ב"חצר הפרטית" שלו? האם חתר אל הכבל במודע? ויותר מכל - מה משמעות ההבהוב? "סיפור על אהבה וחושך", שראה אור מחדש בימים אלה במהדורה חגיגית לרגל זכייתו של עוז בפרס גתה היוקרתי ומכירת העותק המאה-האלף, הוא ספר שבנוסף להצלחתו עורר דינמיקה בלתי שגרתית בקרב הקוראים, וייתכן שאף זירז "טרנד" חדש של כתיבה. בספרו "מה שרואים מכאן", תיאר חוקר הספרות יגאל שוורץ את מה שהתרחש בין הספר לבין קוראיו כ"אירוע התקבלותי" מעורר התפעלות, ש"מזמין עיון מחקרי מקיף ורב מישורי, החייב להתייחס לכל סוגי 'קהילות הקוראים'"... להמשך הכתבה

כשעמוס עוז גומר לקרוא קטעים מספרו החדש לפני אולם מלא של מוכרים של רשת סטימצקי - בעיקר מוכרות - פורצות מחיאות כפיים חזקות וקצרות. חזקות כי הוא הרי עמוס עוז וקסמו פועל את פעולתו, בעיקר כשהוא מיטיב לחקות את אחת מדמויות הגברים בספרו החדש במבטא ספק רוסי וספק פולני. קצרות כי ספרו החדש של עוז "חרוזי החיים והמוות", שיצא לאור השבוע העוסק בכתיבה ובמרכזו עומדת דמות שנקראת "המחבר", הוא ספר מורכב, לא קל לתפיסה בקריאה אחת, ולמוכרים לא ניתן זמן לשאלות וממילא נקבעו לו פגישות אחרות להמשך היום והנה כבר הוא יצא מן האולם, מטפס במהירות במעלה המדרגות בהטיית גוף קלה. מאוחר יותר, כשנחלוק ארוחת בוקר במסעדה סמוכה, אומר לו שאולי יהיה קשה להם יותר למכור לקהל הרחב ספר שעוסק בכתיבה מאשר רומן עלילתי רגיל. עוז, שנימוסיו מושלמים ולחיצת ידו חמה ונעימה ומבטו ישיר, לא מסכים אבל גם לא מתנגד, חושב שהקריאה הפומבית היתה מוצלחת... להמשך הכתבה

עמוס עוז באתר לקסיקון הספרות העברית החדשה